ו. ששה קצוות ב"מאמר קו המדה"

ששת קצוות המרחב בספר יצירה כשיטת האריז"ל

אמרנו אם כן שהימים הללו של ספירת העומר, ובפרט לג בעומר, זה תיקון של קו המדה (עמר – שם מדה). שני השבועות של נו"ה, שזה המאזניים – המשקל ששוקלים – זה הדגש המיוחד בתוך ספירת העומר גופא של לספור (כמו שהוסבר שלשום). לכן גם קוראים את מצות הספירה בפרשת אמר, שתמיד חלה בשבועות של נו"ה, קו המשקל והמדידה. שמה, באותו מאמר, הוא גם כותב שקו המדה בא למדוד את ששה דברים שמחלק לשלשה זוגות. לכאורה זה איזו שיטה מחודשת, כי בספר יצירה לפי פירוש האריז"ל הו"ק זה הקצוות של שלשת ממדי המקום – ארבע רוחות העולם ומעלה-מטה. כך האריז"ל מפרש, שעומק רום ועומק תחת זה נצח והוד (זה לא כמו במפרשים שלפני האריז"ל, שזה כתר ומלכות, אלא אצל האריז"ל הכל בתוך מדות הלב). מזרח זה תפארת, מערב יסוד, דרום חסד וצפון גבורה. אז ככה, אם קו המדה שייך במיוחד למדות, הייתי חושב שבא למדוד מדות אלו, ואת המלכות שהיא היכל הקדש באמצע, הנקודה הפנימית של כל הו"ק. "ואני תפלה" זה המלכות, היכל הקדש באמצע, "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", ומסביב ו"ק. כך מפרש האר"י. שוב, המפרשים הראשונים מפרשים אחרת – רום כתר ותחת מלכות, ויש עוד שינויים.

תוספת עגול ורבוע לשש המדידות

בכל אופן כאן יש שיטה שצריך לתת את הדעת מה רוצה לומר. כאן קו המדה מודד שלשה זוגות של שלשה מושגים – אורך-רוחב, עומק-רום, עגולא-רבועא (שלכאורה לא קשור). הקו מודד את האורך של כל דבר, את הרוחב שלו, את הרום שלו, את העומק שלו, ואת הצורה העגולית והרבועית שיש בכל דבר. זה חדוש. מה זה אחרת מס"י? בס"י אורך ורוחב מתחלקים, כל אחד, לשנים (שני קצוות לכל ממד). כאן אורך – אם מסתכלים כלפי מזרח – זה כולל מזרח ומערב. עומק ורום זה הוד ונצח לפי האר"י. הרוחב כולל כאן צפון ודרום. לפי זה כל הו"ק המוכרים זה באורך ורוחב ובעומק-רום, ולפתע מביא עוד דבר – עגול ורבוע.

ס ו-ם שבלוחות בנס היו עומדים

בעוד טוב ימים עומדים לקבל את התורה, "כי לקח טוב נתתי לכם", "אין טוב אלא תורה" (טוב ימים וכו' כנגד טוב קשרים הנ"ל, הכל בהשראת ה"בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא" של רשב"י בל"ג בעומר; יש לציין שיום ה-טוב – יום הקשר לצדיק ועל ידו לעצמותו יתברך – מתחילת הספירה הוא תפארת שבתפארת, יום ההולדת של הרבי המהר"ש, ה"לכתחילה אריבער", היום המקביל לל"ג בעומר כנודע, ודוק. נמצא שבתפארת שבתפארת הצדיק נולד ובהוד שבהוד הצדיק מסתלק, קשר של אור ישר המתקשר עם קשר של אור חוזר, וד"ל). על לוחות הברית היו שתי אותיות שעמדו בנס (נסים = 160 כנ"ל, יש כאן שני נסים, שתי אותיות), ס ו-ם סתומה (שהרי האותיות של לוחות הברית היו חקוקות מעבר לעבר, ושתי אותיות אלו עמדו בחלל על בלימה, בסוד "תלה ארץ על בלימה" = בראשית, וד"ל). ס ו-ם זה עגול ורבוע, כמובן. כתוב בקבלה, ומובא בהרבה דרושי חסידות, שמה שעומד בנס זה מוחין. רק שההבדל בין אבא לאמא שבאמא ה-ס למעלה מה-ם, עגול למעלה מרבוע, בינה למעלה מתבונה, ובאבא זה ם למעלה מ-ס, אבא עילאה מעל יש"ס. או"א זה יחוד ם ו-ס, וישסו"ת זה יחוד ס ו-ם. זה עיגולא ורבועא, ענין שמבואר בדרושי החסידות – מגן אבות דרוש ראשון לחתונה, שאנו ממליצים עליו לכל חו"כ. אבל כאן זה לא מובן ככה, כי נראה שמכניס מושגים אלו בו"ק. הסברנו שספר סופר וספור זה מוחין, אבל מתגלה במדות (ודווקא במדות ניתן להרגיש את המושגים באופן מוחשי ובכך לתרגם את המושגים לעבודה בפועל). גם כאן, עגול ורבוע אלו מושגים של מוחין אבל כאן הוא ממקם אותם בתוך הלב. צריך להבין מה הכוונה כאן, מה מוסיף כאן בתוך הו"ק. נאמר בקיצור את ההקבלה:

אורך – חסד

"אֹרך ימים בימינה" – תכלית האורך זה חסד, זה ימין. אם כי אמרנו שעל פי פשט שאורך זה ממד אחד עם שני קצוות, אבל אם רוצים לשים כאן את כל המושגים בו"ק אז אורך זה ודאי חסד. כך מפורש בפתח אליהו ש"חד אריך" היינו קו ימין, קו החסד, ודוק. החידוש הוא שזה בא לידי ביטוילא רק במקום אלא בעיקר מתקשר לזמן, בסוד "ארך ימים" כנ"ל (איש החסד והאהבה מאריך כל יום ויום מימי חייו, "ואברהם זקן בא בימים"). כמו שאומרים שהיחס בין חסד לגבורה זה על דרך "יום אחד" ו"מקום אחד" במעשה בראשית. אז האורך, חוץ מזה שהוא אורך במקום, הוא גם ענין של אורך ימים – "ארך ימים בימינה" (והוא גם רומז ל"קץ הימים" שהוא "קץ הימין"; והנה, "יום" קאי על השמש כנודע, שזורחת במזרח ושוקעת במערב, ממד הארך לפי ס"י כנ"ל, ודוק), צד הימין והחסד. לכן גם פותח כך – אורך ורוחב.

רוחב – גבורה

רוחב זה "הרחיבי מקום אהלך". אורך יכול להיות גם זמן, אבל אין זמן רחב – רוחב שייך דווקא למקום. רוחב זה "אני בינה לי גבורה", סוד "רחֹבות הנהר" דבינה (והנה, היחס בין "רחבות הנהר" ל"ארך ימים בימינה" הוא יחס של שלם וחצי, ואילו היחס בין חסד לגבורה הוא יחס של 1:3. וראה זה פלא, קו ימין = גבורה = ג"פ חסד, הרי "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", והוא סוד הגילוי של המרחב העצמי, וד"ל). אם אורך שייך לימין בכללות, אז רוחב בכללות שייך לגבורה (תחילת רֹחב הוא רח, העולה יצחק, שאמר על הבאר רחבות "עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ", רחב – יצחק ב, "גור בארץ"). והוא סוד "ופחד ורחב לבבך", וד"ל. זו לא גבורה שמצמצמת, אלא גבורה שפורצת ומרחיבה – "הרחיבי מקום אהלך" – להרחיב את המקום ("הרחיבי מקום אהלך" = קו שמאל!). זה שייך במיוחד לבית מדרש, מקום שמתפללים ולומדים. כמו אצל אלישע, שאם התלמידים רבים, כן ירבו, והמקום מצומצם צריך או לחפש מקום אחר או לפרק הקירות (כי אדה"ז לא היה שובר, כנראה גם קשור לנשמת רשב"י) ולהרחיב. אם כן, אורך ורוחב, ברור שזה יחסית חסד וגבורה (ורמז: ארך הוא כפולה של  13, 17 פעמים 13, ואילו רחב הוא כפולה של 7, 20 פעמים 7. והנה בנין הזכר מן החסדים, סוד ה-13, ואילו בנין הנקבה מן הגבורות, סוד ה-7).

רום ועומק – נצח והוד

עומק ורום זה עדיין נצח והוד לפי האריז"ל, אין צורך לשנות את הפירוש שלו. האריז"ל אומר שעומק (תחת) זה הוד ו(עומק) רום זה נצח. עמק = רחב, בהיות שההוד הוא ענף הגבורה.

עגול ורבוע – הופעת המוחין בקו האמצעי

נשאר לנו הדבר המחודש – הקדמה חדשה בלימוד: לעיל הוסבר כי במקורם, ב-ס ו-ם העומדים בנס, העגול והרבוע שייכים למוחין חכמה ובינה. איפה המוחין מופיעים במדות? בעיקר בקו האמצעי. רק המוחין זה בחינת אמת שיכולה לחבר קצוות, בחינה של נושא הפכים. כפי שנבאר בסמוך בפרטות, העגול שייך לתפארת והרבוע ליסוד. כפי שהוסבר, באמא שרש העגול למעלה משרש הרבוע ובאבא הפוך. יוצא לפי זה שבאבא שרש היסוד, הברית, גבוה משרש התפארת. זה מסתבר, כי ב-י שרש הקוץ התחתון, יסוד אבא, הוא בקוץ העליון. [וכמה מרמזי הצמד של עגול-רבוע: עגול רבוע ר"ת ער, בסוד "אני ישנה ולבי ער". שאר האותיות – גול בוע הן בסוד "שלם וחצי" – ה-גול של עגול הוא החצי של ה-בוע של רבוע. יחד גול בוע עולה 117 = 9 פעמים 13 (ההפרש בין רמח ל-שסה, מספר הפסוקים בשיר השירים קדש קדשים וכו'). ההפרש בין עגול לרבוע הוא 169 = 13 ברבוע! כאשר יש רבוע בין שני עגולים (עגול בתוך רבוע בתוך עגול, כמבואר בעמק המלך – טהירו תתאה בתוך המלבוש בתוך טהירו עילאה, וד"ל) – עגול רבוע עגול = מלכות = המשולש של אל = אברהם אברהם (פעמיים רמח). עגול רבוע במילוי (אלפין) – עין גימל ואו למד ריש בית ואו עין = 1365 = 3 פעמים 5 פעמים 7 פעמים 13 (שלשה רבעים של 1820)].