חיפוש בתוכן האתר

צדיקים של אדר

רבי אלימלך מליז'ענסק
כא אדר

אב לכל חסידות פולין,
ונקרא גם "בעל שם טוב
קטן". ספרו "נעם
אלימלך"
מנוחתו כבוד בליז'ענסק

לקובץ הסיפורים
רבי גרשון קיטובער
כה אדר א

גיסו של הבעל שם טוב. עלה לארץ ישראל. מכתב אליו מהבעל שם טוב ידוע ומפורסם.
מנוחתו כבוד בהר הזיתים

לקובץ סיפורים
סיפורי אור החיים הקדוש_יט תמוז סז הדפסה דוא

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

סיפורי האור החיים הקדוש

יט אדר תשס"ז - רמת אביב


יום ראשון היה ההילולא של בעל אור החיים הקדוש, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. התחלנו לספר כמה סיפורים לילדים, ונמשיך לספר ולסדר כסדר הספירות, כדרכנו בזמן האחרון. היום נעשה חב"ד-חג"ת-נהי"ם.

חכמה:

נתחיל עם סיפור של חכמה, אחד הדברים ששייכים בקבלה וחסידות לחכמה זה שבת קדש. כשהאור החיים הגיע בשנתו האחרונה לירושלים, הצדיק הקרוב שלו היה בעל החיד"א, ומפליג מאד בשבחו וגדולתו ב"שם הגדולים" – הוא הכי מפליג בגדלותו, ובכללות מי שהכי הפליג בגדלותו ואמר שהוא בחינת משיח זה הבעל שם טוב, שבזכותו פירוש אוה"ח נמצא על הדף במקראות הגדולות (יחד עם רש"י, ראב"ע ורמב"ן). ידוע שבחב"ד הרביים על שנה למדו חומש עם רש"י, ובנוסף לכך היה מחזור שלומדים (כל שנה משהו אחר), רמב"ן, אבן עזרא, אוה"ח הקדוש. הוא בשורה הראשונה, עם הראשונים הכי גדולים, ויותר מכולם הוא ניצוץ גדול מאד מאד של מלך המשיח, עד כדי כך שכותב "חיים שמו" על מלך המשיח. הוא אחד מצדיקי עולם שהכיר בעצמו שיש לו את הפוטנציאל להיות משיח. הבעל שם טוב אמר שהוא קבל את כתר משיח, כתר גדול הדור שהוא בבחינת משיח, מהאור החיים הקדוש. כמו שנסביר, נספר בהמשך, הם היו כל פעם נפגשים למעלה, בעולמות העליונים, ואחת הסיבות העיקריות שהבעש"ט חשק להגיע לארץ ישראל זה היה כדי להפגש אישית עם אוה"ח, עד שאמר שאם היינו נפגשים אישית היה בא מלך המשיח, וה' מנע זאת. אם כן, אין לספר בגדולתו, אנחנו דלי הלשון והוא בחינת "נורא תהלות", "לו דומיה תהלה".

כשהגיע לירושלים עיר הקדש הוא קבע את בית המדרש שלו הקטן – שאפשר עד היום לראות אותו (שם הוא גר ולימד). פעם אחת בשבת קדש, בסעודה שלישית, רעוא דרעוין,הוא האריך לדרוש – אחר כך, בגמר השבת, הוא סיים והתפללו והבדילו, כולם יצאו, והאחרון שיצא היה החיד"א. זה היה באמצע החורף, והוא רק יצא מהדלת, ופתאום היה שטף לא נורמלי של גשם – הוא לא יכול היה ללכת ברחוב. הוא עדיין עמד ליד הדלת של הרבי – הוא לא העיז לפתוח את הדלת להכנס בחזרה, אבל כעבור שעה ארוכה הרבי פתח את הדלת וקרא לו להכנס. אחרי שהוא נכנס והתיישב האור החיים בקש ממנו סליחה (היה גדול בישראל), והסביר שהשיחה שלא פתחתי לך קודם כי מיד כשיצאת נכנס לכאן אליהו הנביא והיו דברי סתר בינינו, ולכן לא יכולתי לפתוח לך (החדר שם היה מאד קטן, אפשר לראות). ידעתי שברגע שהוא נכנס התחיל מבול – יש קשר בין הדברים – וידעתי גם שאתה בחוץ, הצטערתי שאתה מתרטב, אבל לא יכולתי להכניס אותך. בכל אופן, היות שסבלת כל כך במשך שעה ארוכה, אפצה אותך קצת בזה שאספר לך דבר אחד שאני יכול לספר מדברי אליהו הנביא: בקבלת שבת, אחרי "לך דודי", אומרים "מזמור שיר ליום השבת", ולפי הרבה מנהגים דווקא בפרק זה מקבלים את קדושת השבת ונאסרת המלאכה. יש אפילו מקומות שנוהגים לומר זאת פעמיים – בישיבת בית א-ל בירושלים, וכך בפראג בבית הכנסת של המהר"ל. אומרים זאת פעם אחת, ועדיין לא כל העם שובתים, וכדי שכולם ישבתו אומרים זאת עוד הפעם (זה הטעם על פי פשט – יש עוד טעמים נסתרים לכך). בכל אופן, אליהו הנביא אמר לי, כך אומר אוה"ח הק', שיש לומר זאת בעמידה.

גם בחב"ד אומרים זאת בעמידה, וכך ברוב המקומות – אך כנראה אז זה היה חידוש, וזה חידוש גדול מאד. נאמר קצת הסבר לזה בדרך אפשר, ובכך גם נסביר למה זה שייך לחכמה כאן. כתוב שעמידה זה בעולם האצילות – ק"ש וברכותיה זה מיושב, בעולם הבריאה (ק"ש בחב"ד דבריאה), אך תפילת עמידה היא בז"א דאצילות, ולכן עומדים. הפשט הכי פשוט בכך שאליהו הנביא אומר שיש לומר זאת בעמידה – שצריך להגיע כאן לאצילות. היות שבפרק זה מקבלים את קדושת השבת, וקדושת השבת זה מוחין דאבא – ו"אבא מקנן באצילות", כל עולם האצילות זה אבא יחסית לבי"ע – לכן פרק זה דווקא צריך לומר בעמידה. רק להעמיק עוד טפה, יש הרבה פעמים שהמשמעות של עמידה זה נצחיות – דבר שעומד, דבר עמיד, הוא קיים לעולם. למה הוא קיים לעולם? כי הוא בלתי משתנה. כמו שהפסוק אומר על ה', "אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". דבר בלתי-משתנה הוא עמיד. באחד מניסי אלישע כתוב "ויעמד השמן" – שמן זה גם כינוי של פנימיות החכמה – וחז"ל מפרשים (שלא כפשט, שהפסיק להתווסף השמן שהאשה יצקה לכלים ריקים אחרי שנגמרו הכלים) שיש בשמן זה עמידה נצחית עד תחית המתים. כלומר, העולם הזה הוא כבר התחלה של תחית המתים – יש משהו במושג עמידה שזה עד תחית המתים, וממילא זה התחלת תחית המתים. זה שייך עוד יותר לחכמה – נצחיות אפשר לשייך לספירת הנצח, רק שהפשט של נצח זה נצחון, והנצחון האמיתי ביותר זה לנצח את מלאך המות, וכשמנצחים אותו זוכים לחיים נצחיים. חכמה זה ראשית קו ימין של הספירות ונצח זה הסוף שלו – ממשיכים מתחילת קו ימין לסופו, מחכמה לנצח, ואז הנצחון מקבל את המשמעות של נצחיות. הכח של הנצח בפני עצמו זה הכח לנצח, וכשהוא מנצח הוא מקבל הארה מהחכמה ואז הוא הופך להיות נצחי – שרש הנצחיות, שלמעלה מהזמן, זה חכמה. כך מוסבר בחסידות שחכמה זה למעלה מהזמן לגמרי. ספירת הנצח היא ספירה של ז"א, וכשאומרים שם נצחיות זה בתוך הזמן – כמו "לעולם ועד", נצחיות בתוך הזמן – וחכמה זה למעלה מהזמן, שרש הזמן, באצילות (הזמן ממש מתחיל מבריאה ולמטה). אם כן, הסוד הפנימי של עמידה כאן זה איך להגיע בשבת קדש – שזה הענין של שבת – לטעימת מעין עולם הבא, מעין תחית המתים, מעין חיים נצחיים. זה כשעומדים ב"מזמור שיר ליום השבת". בכלל, מי זוכה לגילוי אליהו? כתוב שזה בא למי שמאיר אצלו ה"חיה" שבנפש, שזה האצילות (נר"נ כנגד בי"ע מלמטה למעלה, וחיה זה אצילות – פנימיות החיה זה היחידה, חיה-יחידה הולך יחד, אבל אצילות נטו זה בחינת חיה). לכן כתוב שגילוי היחידה למעלה מגילוי אליהו – גילוי אליהו בא מצד החיה. על זה כתוב "החכמה תחיה", "ימותו ולא בחכמה".

בינה: 

כמו שחכמה זה אבא, כך הבינה זה אמא. לבעל אור החיים הקדוש היתה אשה גדולה וחשובה מאד, שהיתה בחינת אמא, כמו שנסביר. זו היתה אשתו הראשונה. אחר כך, כמנהג ספרד, הוא נשא עוד אשה – היו לו שתי נשים. מי שהולך לקבר שלו בהר הזיתים, הוא שוכב שם ליד שתי נשיו. שתי הנשים שלו זה ה עילאה ו-ה תתאה, אמא וברתא, והן חיו בשלום ושלוה הכי גדולה. לאשה הראשונה, שעליה הסיפור, קראו פצוניה. פצוניה היתה מתפללת עטופה בטלית ומעוטרת בתפילין – זה רק אשה שהיא בחינת אמא עילאה, שגם מתעטפת בטלית וגם מתעטרת בתפילין (וכמובן שהכל היה ודאי בהסכמת בעלה, שזו היתה מדרגתה – הוא היה משיחי, וגם היא היתה משיחית, אולי אפילו יותר ממנו, שהנשים מצטיינות בזה יותר מהגברים). רק במאמר מוסגר, ידוע שבעשרה מבצעים של הרבי מבצע תפילין הוא כנגד אמא – מבצע תורה זה אבא ומבצע תפילין זה אמא – אז בתור מנהג, שאשה תתעטף בטלית מילא, אבל שתניח תפילין זה חידוש. היות שכל הענין של תפילין זה אמא, עוד יותר סימן שהיא בחינת אמא. לפי זה, הוא עצמו בחינת אבא – חיים, "החכמה תחיה", "ימותו ולא בחכמה", כנ"ל.

הסיפור שפעם אחת בא אורח חשוב להתארח אצלם בבית, והאשה הכירה באורח שהוא אורח חשוב וצריך לכבדו (שרה אמנו גם הכירה באורחיה, אבל בדרך כלל כתוב שאשה עיניה צרות באורחים – שרה היא יוצאת מהכלל, גם בחינת אמא, האם הראשונה בישראל, וגם פצוניה הלכה בעקבות שרה אמנו). היא מאד עצמאית – מניחה תפילין, אז מקבלת שכל מה צריך לעשות – ועל דעת עצמה לקחה את כל מעט הפרוטות שהיו בבית, הלכה לשוק, וקנתה שם את הדג הכי יפה ושמן (וידוע שלפעמים דגים יותר יקר ויותר מעדן מבשר). בשבילה זה היה להוציא הון, בשביל לקנות דג מיוחד במינו לכבוד האורח שבא אליהם הביתה. היא מביאה דג הביתה, ובעלה האוה"ח הק' זיע"א ועכי"א הסתכל על הדג, הבין שזה עלה הון תועפות, ואמר לה ביטוי – שצריך להבין מה עלה בדעתו להשתמש בביטוי כזה מוזר – שזה "חילול ה'" להוציא כל כך הרבה כסף על דג. פצוניה שתקה, לא התפעלה יותר מדי (חב"דניקית – און התפעלות) – הלכה לבשל את הדג, ובדג הזה היה כבד מיוחד שעושים ממנו מעדן מיוחד. ישבו לסעוד ליד השולחן – בראש השולחן בעלה הצדיק, המשיח, ולידו אורח חשוב, ושם כל בני המשפחה ואולי עוד אורחים – והיא מגישה את המעדן המיוחד מהכבד של הדג. בדרך כלל קודם כל נותנים לבעל, אבל כאן היא חילקה לכולם, בסוף הגיעה למקום של בעלה, ולא נתנה לו. ואז היא אמרה – "במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבד לרב" (ודאי היתה חב"דניקית).

קודם כל, רואים שיש לה הרבה שכל – מה' אשה משכלת (האומץ בא מהשכל). גם שרה אמנו יש לה יותר שכל אולי אפילו מאברהם – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" ("מכאן שהיתה גדולה ממנו בנביאות", אבל הנביאות גם מתחילה משכל טוב). זה בעצם סיפור על גדולת אשתו של אוה"ח הק', בחינת אמא. ההסתלקות של אוה"ח ברוב השנים יוצאת בשבוע של פינחס, כמו השנה. בסוף בלק כתוב "וירא פינחס" – מה ראה? מבואר אצלנו באריכות בסוף מלכות ישראל שיש שלוש תשובות בחז"ל: "ראה מעשה ונזכר הלכה, בועל ארמית קנאים פוגעין בו" (אז הלך למשה, ומשה אמר "קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא", כמפורש ברש"י), "במקום שיש חילול ה' אין חולקין לרב" (הפירוש השלישי לא נוגע לנו, ולא נזכיר כעת). לפי הפירוש הראשון הוא הלך ושאל את משה, אבל לפי הפירוש השני "אין חולקין כבוד לרב" ואפילו לא הלך לשאול את משה. על בינה כתוב "מינה דינין מתערין" – יש דינים שמתעוררים מחיצוניות הבינה. מה שמתעורר ויוצא החוצה זה חילול ה' – הדינים שיוצאים מהבינה זה עצמו חילול ה' – והתיקון שלו זה לעשות משהו על דרך פינחס, או מה שהיא עשתה בסיפור שלנו. צריך לקחת את האנרגיה שיצאה מהבינה ולהחזיר את זה לפנימיות הבינה, שם הדינים מתמתקים בשרשם, כידוע בקבלה וחסידות. בעצם מה שהיא עשתה, ברגע שיצא מפי הצדיק הביטוי "חילול ה'" היה בזה משהו, ודאי זה עשה רושם (צריך להבין מה חילול ה' – רוב הסיפורי צדיקים זה הפוך, שהאשה צריכה אוכל במטבח והבעל הצדיק פיזר הכל לצדקה) – היה לה השכל איך לקחת את זה ולהחזיר את זה לשרש. לא רק שלא התפעלה, אלא כאשר שמע את המילתא דבדיחותא שלה – מהחיוך על פניו הכל התמתק. בדיחותא זה באמא – אם היה דינים שיצאו, חילול ה', אז היא גם נקטה בדין (לבעלי לא מגיע) ועשתה דבר נפלא, את כל התיקון מעיקרא, עד שבסוף ודאי ברך אותה שהכל היה כדאי בשביל הווארט הזה. היא היתה כאן בבחינת פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.

דעת: 

זה ווארט של הערצה שאמר אחד מגדולי הצדיקים – הרבי מסדיגורא, בנו של ר"י מרוז'ין. אמר ווארט על שלושה צדיקים: אצל הרב מסווארין איז געקומן פין מח צום הארץ – הוא בא מהמח ללב. הבאר מים חיים – היה הולך מהלב למח. אבל אצל בעל אור החיים הקדוש שניהם היו שוים, לא היה צריך ללכת מאחד לשני.

כל הווארט הזה בשביל לשבח את האור החיים. רבי משה מסווארין (לספר עליו סיפורים זה ענין בפני עצמו) – אולי גדול תלמידי רלוי"צ מברדיטשוב – היה עילוי בצעירותו (לא חסיד), איש מח וגאון בגמרא, ואחר כך גם היה פוסק ודיין מאד גדול, ואחר כך, כשהתקרב לדרך החסידות, היה בעל לב. מי שהתחיל 'מתנגד' ואז נהיה חסיד – הולך מהמח ללב. מהמח ללב ומהלב למח זה כמו רבי אייזיק ורבי הלל בחב"ד. הרבי מסווארין התחיל בעבודת המח, אך היות שתכלית עבודת ה' זה הלב (כמבואר בהקדמת קונטרס ההתפעלות לאדמו"ר האמצעי) – "איזוהי עבודה שבלב" – הוא הלך ללב (הזכרנו שבוע שעבר בשם המגיד, שמי שמאיר אצלו חסידות במח ולא מגיע ללב זה קליפת עמלק). הצדיק השני הוא בעצם איש לבב, אבל הוא עובד קשה שיעלה גם למח – שוקד על התורה, גם על תורת הנגלה, גמרא עם ראשונים ואחרונים, חייב לחבר לב למח. יש אחד ששייך לא לזה ולא לזה, כי אצלו שניהם שוים – זה דבר שנמשיך להסביר בדבר מלכות – הוא בשני המקומות יחד, אין לו עבודה להמשיך מהמח ללב ולא להעלות את הלב לשכל, כי אצלו זה שוה. בשביל שיהיה אצלו שוה צריך להיות למעלה משניהם – השרש העל-מודע שלמעלה מהשכל ולמעלה מהלב, שוה ומשוה שניהם יחד, חייב להתגלות ביניהם ("שכינה ביניהם"), כדי לחבר אותם ביחד. מה בין המח ללב? הדעת. הקליפה שכנגד הדעת היא קליפת עמלק, לכן עמלק זה מי שמונע ולא נותן את האור שבמח לחדור לתוך הלב ואת אור הלב לעלות אל המח. אחד שכולו דעת, שבעצם הוא דעת, כמו משה רבינו – שרש הדעת ונשמה כללית של הדעת של כל עם ישראל – אצלו המח והלב שוים. צדיק כזה נדיר ביותר, הוא 'עצמי' לגמרי. אפשר לומר שאחד מפירושי המונח 'עצמי' בחסידות הולך על תכונה זו – שהמח והלב שוים. המח הוא קר, מים, והלב הוא חם, אש – רק לצייר עבודה כזאת, שהמח והלב שוים, זה גם דרגה כזאת שהקר והחום, המים והאש, זה אותו דבר. זה לא פשוט לצייר את זה – איך יכול להיות קר וחם אותו הדבר. אם כן, זה דבר פשוט וברור, שהווארט הזה של הרבי מסדיגורא על אור החיים זה הדעת שלו.

חסד: 

אחת מתכונות החסד, שהוא מקור הזריזות בנפש – "זריזותיה דאברהם אבינו". כך כתוב בתניא, שעיקר זכות אברהם בעקידה שפעל מתוך זריזות – משקפת חשק ואהבה לדבר. אומר שהרבה צדיקים מסרו נפש, ועיקר גדולת אברהם שפעל זאת מתוך זריזות. עשה זאת בהשכמה, וממנו לומדים את הכלל הגדול "זריזין מקדימין למצוות" (ר"ת מזל – ממשיך משרש נשמה). כתוב גם שכהנים זריזין הם, כי הם שייכים לחסד (כהן-לוי-ישראל כנגד חסד-גבורה-תפארת, כידוע). יש כאן סיפור על הזריזות של בעל אור החיים הקדוש – ווארט שמובא בחב"ד, ומאד ידוע:

אמרנו שהבעל שם טוב מאד חבב את האור החיים הקדוש, עד שאמר שאם היו נפגשים בחיים היה בא משיח, והכרותו איתו היתה בגלל שכל לילה נפגשו בעלית נשמות. הבעל שם טוב אמר שנפגשו כל פעם באמצע הדרך – כשאני עולה לאיזה היכל עליון, הוא כבר יורד. הבעל שם טוב הסביר – לא צריך לומר שהוא יותר גדול ממני, רק שהוא יותר זריז ממני. לכן, כשאני עדיין מטפס הוא כבר גמר וחוזר למטה. כתוב שגם האור החיים וגם הבעל שם טוב הם גלגול של דוד המלך, לכן שניהם דמויות משיחיות מובהקות, רק שכל נשמה מתחלקת לנרנח"י, ומקובל שהבעל שם טוב הוא הנפש של דוד המלך ובעל אור החיים הוא הרוח – הרוח הרבה יותר זריזה. הרוח היא כנגד המדות, והיא מתחילה מהחסד – "יומם יצוה הוי' חסדו", "יומא דאזיל עם כולהו יומין". הנפש מחוברת לגוף, והגוף מכביד ומאט את הזריזות. גם מחלוקת הנפש-רוח אפשר לחשוב שהאור החיים גבוה מהבעל שם טוב, אבל כתוב שדוד המלך הוא הנפש של כל עם ישראל (כל מדרגותיו, הנרנח"י, זה הנפש הכללית של עם ישראל) – הנפש זה החיבור לגוף, זה תכלית הגוף. בנפש של הנפש יש יותר עצמיות מאשר שאר הבחינות של הנפש. אם כי בפרטיות הרוח יותר גבוהה מהנפש, אבל ביחס לדוד המלך הדרגה העצמית ביותר היא הנפש שלו, בחינת הבעל שם טוב. בכל אופן, הסיפור הזה הוא סיפור של זריזות, ועל זריזות כתוב בתניא שבאה ממדת החסד, מדת אברהם אבינו. גם יש הרבה בחסידות הכללית, כמו אצל רבי אלימלך מליז'נסק, שמסביר איך הזריזות משקפת את האהבה בנפש.

הוא היה זריז מאד – גם היה זריז בחיים בכלל, חי מז שנים – מי שחי בזריזות לא חייב לחיות יותר מדי. כתוב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", וכתוב בקבלה שהחיים הזריזים ביותר, דווקא של נשמות דאצילות, זה בהם שנים (יש צדיקים מיוחדים, כמו הרבי מהר"ש בחב"ד, ועוד דוגמאות שספרנו עליהם בשנים האחרונות – חיים של בהם). לכל מדה בלב יש מתכת לפי קבלה, וכנגד החסד זה כסף – אברהם קונה ב"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר", זה לשון כיסופים ותשוקה (כסף הוא זריז, אחר כך הופך להיות כסף חי – כשהחסדים מגיעים ליסוד – שהוא בכלל נוזל, החסד הופך להיות זרם של זרעא חייא וקיימא, ומכסף הופך להיות כסף חי, כספית) – והיום יודעים (בתורה ידעו מאז ומעולם) שהמספר האטומי של כסף הוא 47! מי שהוא 'כספי' הוא זריז, יש לו חשק בחיים, והוא שייך לכסף (אפשר להבין לפי הסיפור של הבינה שהוא גם הקפיד על הכסף, שלא להוציא הרבה כסף על דברים שלא היו לכתחילה הדברים החשובים ביותר לדעתו, רק שאשתו הבינה יותר טוב – "שמע בקלה").

גבורה:

בכלל הוא היה טיפוס תקיף וגיבור, מאד מאד תקיף בדעתו, עד כדי כך שקיים בעצמו מה שאומרים חז"ל שרב שלא משניא את עצמו במקומו הוא לא רב – הוא קיים זאת טוב מאד, היה נרדף במקומו במרוקו, עד שהוצרך לברוח משם, עד שבסוף ימיו זכה והגיע לארץ. את כל הספרים שלו הדפיס רק כשיצא ממרוקו – אף אחד לא היה מוכן לעזור לו במרוקו, שם נולד וסבו היה מגדולי-גדולי הרבנים (נולד למשפחה מאד חשובה ומכובדת של רבנים צדיקים). כשיצא משם, היה באיטליה ועוד מקומות, ופגש אנשים טובים שעזרו לו בהדפסת הספרים. יש מאמר שלא ברור מקורו (יש כמה כאלה, שלכאורה מאמרי חז"ל) – "אין נביא בעירו". זה מובא בספרי קדש, וכנראה יש דברים בגו. נביא – מחכמי קדם – לא מסתדר בעירו, ואם רוצה להסתדר שם ושלא יגרשו אותו משם צריך להוריד פרופיל עד עפר. אם לא מוכן, הוא מתעקש ונביא תקיף, בסופו של דבר יצטרך לברוח משם – בעל אור החיים הקדוש הוא דוגמה מובהקת לכך (אם מישהו כאן מזדהה עם זה, יש לו תקדים קדוש ביותר).

יש סיפור מיוחד על התקיפות שלו דווקא כאשר הגיע לארץ. בראשית שהותו כאן – שנה וחצי בסך הכל. מאד מענין הדמיון בינו לבין האר"י הקדוש בנקודה זאת, שהילולא שלו בעוד שבועיים, ב-ה מנחם אב, שנולד בארץ אבל רוב חייו העוד-יותר-קצרים היה במצרים, ורק חזר בסוף לשנה וחצי, ואם לא היה זוכה לתלמידו המובהק מוהרח"ו לא היה נשאר ממנו. בעל אור החיים לא זכה להשארת נשמתו בכתבים בזכות תלמיד, כי הוא עצמו כתב את ספריו – שלא כאר"י – אבל כן זכה בארץ לתלמיד מובהק, שגם שמו חיים, החיד"א הקדוש. התלמיד האמיתי חכה להם בארץ, אבל זכו 'להתחתן' איתו רק לתקופה מאד קצרה. מענין שהחיד"א זכה להיות פוסק מובהק מקובל על כל עדות עם ישראל, ספרדים ואשכנזים – אולי הוא הפוסק האחרון שהיה מקובל על כל העדות.

בכל אופן, אור החיים הגיע לירושלים – ודווקא כאן מכירים בגדולתו, אחרי שבמרוקו רדפו והשפילו אותו – ובתקופה הראשונה שהגיע הזמינו אותו לאסיפה בעניני הכלל. משום מה, בחרו להתאסף במקום שכנראה היה הכי נח ומרווח בשביל אסיפות, ובחרו להתאסף דווקא בבית הכנסת של הקראים בירושלים – הוא רק דרך על כניסת המפתן וברוח הקדש הרגיש ששמו מתחת המפתן את ספר הרמב"ם, שמאד יוצא בשצף קצף נגד הקראים. הטמינו את זה מתחת למפתן, כדי שכל מי שנכנס לבית הכנסת ידרוך על הרמב"ם. אף אחד לא ידע שזה שם, אבל הוא מיד הרגיש זאת ברוח הקדש שלו, ובאותו רגע – לא רק שלא נכנס לבית כנסת, אלא קלל אותם שמהיום הזה והלאה לא יהיה להם מנין לתפלה בבית הכנסת, וכך התקיים. מאותו יום והלאה קרנם ירדה לחלוטין.

אם כן, אור החיים גם יודע לקלל (לא זוכר אם ספרנו סיפור של צדיקים שמקללים). בכל אופן, היכולת לקלל מתי שצריך – אנו יוצאים מפרשת בלק, שם ה' הפך את הקללה לברכה "כי אהבך הוי' אלהיך", אבל "אין כלל שאין בו יוצא מהכלל" ולפעמים הצדיק מקלל וקללתו מתקיימת וזה עושה תיקון גדול – זה גבורה. לא רק שקלל אותם, אלא אמר שכולם חנפנים – כל מה שמחזיקים מהתורה שבכתב זה כדי למצוא חן בעיני אומות העולם. הם הרי כופרים בתורה שבעל פה, וגם מה שמחזיקים בתושב"כ זה הכל חנופה, ולכן הוא קלל אותם. עד כאן סיפור של גבורה – לפעמים צריך לקלל. אם נרצה להעמיק עוד קצת בדבר הזה, איך שהוא הסביר את עצמו בסוף – הקללה חלה על מי שקודם למראית עין מפריד בין הדבקים. התושב"כ והתושב"ע דבקים זה בזו וזו בזה כחתן וכלה. מי שמפריד ביניהם זה נקרא שמקצץ בנטיעות – מפריד בין קוב"ה (תושב"כ) ושכינתיה (תושב"ע). אם מפריד בין הדוד לבין הרעיה, כנראה שגם את הדוד לא אוהב ביותר, כי מפריד בינו לבין רעיתו, ואחד כזה צריך לקלל אותו – מגיע לו. זה גבורה של קדושה, כמו שאדה"ז כותב בתניא שהגבורה של הקדושה זה להעניק את מי שצריך להענישו. הענש זה לא נקמה גרידא, אלא תיקון. כמו שכתוב הרבה, גם בחסידות, שכאשר מענישים מוציאים ומחזירים למוטב את הניצוץ שבתוך מי שבו זה נעשה.

תפארת: 

זה סיפור מאד ידוע, שפעם אחת הבעל שם טוב – כשישב עם החבריא קדישא – נכנס לדבקות, וכשיצא מהדבקות אמר לחבריא שזה עתה נסתלק גדול הדור. זה היה ב-טו תמוז, בזמן הסתלקות אור החיים הקדוש – הוא מיד הרגיש זאת, וכששאלו אותו מנין לו הוא הסביר שיש סוד אחד בתורה, הסוד של נטילת ידים, שמוסרים רק ל"חד בדרא", לגדול הדור, וברגע הזה מסרו לי את הסוד הזה וממילא הבנתי שברגע זה הסתלק בעל אור החיים הקדוש, שהיה עד עכשיו גדול הדור עלי אדמות.

מה זה? כמובן שאיננו מתימרים לדעת מה סוד נט"י שמוסרים לחד בדרא, שהוא (לא רק משה רבינו שבדור אלא) גם בחינת משיח שבדור. מה שנותנים מלמעלה זה לצורך, לא למגנא, וסימן שמשיח זקוק לסוד זה של נטילת ידים יותר מכל שאר הענינים בתורה כולה. אם זה הדבר המיוחד שמוסרים אותו רק למשיח שבדור, סימן שזה הדבר שהמשיח שבדור הכי זקוק לו – יותר מכל דבר אחר בתורה. קודם היה לנו ווארט על אור החיים, כנגד הדעת (נשמת התפארת), שאצלו המח והלב שוים (לא היה צריך להוריד אור מהמח ללב ולא להעלות רגש מהלב למח). הסברנו שזה פנימיות הדעת המקבל מהכתר, שלמעלה מהשכל ומהרגש באותה מדה בדיוק. אנחנו לא יכולים לדעת מה בדיוק הסוד של נטילת ידים, אבל כן יכולים להסתכל בחסידות ולראות מה זה הסוד של נט"י בחסידות. בחסידות כתוב שהסוד הוא "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'" – שצריך לשאת את הידים עד לקדש, ומשם לברך את ה'. צריך להגיע למקום יותר גבוה מהוי', ומשמה לברך – להמשיך אור ושפע לתוך שם הוי'. נושאים את הידים למקוםיותר גובה משם המיוחד, שם המפורש, שם העצם, שם הוי' ב"ה, שהוא גם כן מדת הרחמים. מגיעים לאותו מקום עליו נאמר, ביחס לקן צפור, שאל תאמר ביחס למדות ה' שהן רחמים אלא גזירות. לא גזירות של דין, אלא המקור לרחמים העצומים ביותר. דעת זה שויון של מח ולב, מה זה דעת? חיבור של "יד הגדולה" (חסד) ו"יד החזקה", זה "יד רמה", הגוף העולה עד לכתר ועד לפנימיות הכתר. תוך כדי הגאולה, המכות במצרים, קרי"ס וכו', צריך גם יד גדולה וגם יד חזקה, אבל עצם יציאת מצרים – שהנשמה יוצאת מהגלות ומגיעה לקדש – זה "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", "בריש גלי", שזה הרדל"א, כמבואר בפירוש באריז"ל. היד רמה, התפארת, עולה עד רדל"א, ומשמה יורד האור לברך את ה'. כי אפילו קוצו של י זה לא ברדל"א, אלא רק ברישא דאין, ולכן צריך לברך את הוי' כולו, כולל קוש"י – מברכים אותו מהריש גלי, מהיד רמה. מי זה גדול הדור? כתוב בקבלה שזה "ניצוצו של יעקב אבינו" (ר"ת נשיא – זה נשיא הדור). אכן "משה מלגאו ויעקב מלבר", אבל סתם נשמה כללית – שכוללת כל נש"י – זה יעקב, האבא הכולל את כל צאציו. הוא הנשיא של הדור, "ניצוצו של יעקב אבינו", והוא התפארת. ומה הענין שלו? לקחת את היד הגדולה של אברהם סבו ואת היד החזקה של יצחק אביו, לחבר אותם יחד ולהגיע לפנימיות ממש, מדת התפארת-הרחמים, הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, שעולה עד לכתר, עד לרדל"א, וממשיך משם ברכה לשם הוי'. שם הוי' זה ההתגלות של ה' בעולם – שם זה התגלות – ובשביל ההתגלות צריך להגיע לעצם, לרדל"א, שם "חביון עז העצמות" (כפי שכותב האריז"ל). זה נקרא גזירה, וזה מקור הרחמים – הגילוי זה הרחמים – משם מברכים את הוי'. כל זה סוד נטילת ידים. מי יכול להרים את הידים – אמרנו שאצלו המח והלב וזה ביחד, והרי הידים זה מדות, ואמרנו שלא צריך להוריד מהמח ללב או להעלות מהלב למח, ונטילה זה להעלות?! בפנימיות זה שוה אצלו, אבל הוא הנשמה הכללית שצריך להעלות את כל עם ישראל, כמו שכתוב באהרן שמעלה את הנרות, כל נשמות עם ישראל. עוד יותר פנימי מהעלאת הנרות, הנשיא צריך לשאת-ליטול ידים – הידים כאן זה ההתפשטות של עצמו. אצל אהרן והנרות יש אחד שמעלה את האחרים, עד שתהא שלהבת עולה מאליה – אז הוא יכול לסלק את הידים, סימן שזה שנים ולא אחד (כל עוד אין שלהבת עולה מאליה הוא צריך להחזיק את האש ליד הפתילה, אך כשעולה יכול לסלק ידים). כאן זה ידי הצדיק עצמו – המח והלב זה אחד, אבל הידים שלו זה העצם של עם ישראל, אפילו יותר מהנרות. לכן אמרנו שהסוד הזה הוא הסוד הנחוץ ביותר למשיח – המשיח צריך עם שרש ועצם הרחמים, "כי מרחמם ינהגם", קודם כל לחבר את הידים ל"יד רמה" (אחרי שמטהר אותן, שלא תהיה שום רוח טומאה עליהן) ואת זה להעלות עד רדל"א (אותו מקום שבזכות שיש לו זיקה אליו לכן בדעת יש לו אחדות ויחוד בין המח ללב). אחרי שמטהר את הידים צריך כח אדיר – שם של משיח בחז"ל – לשאת את הידים עד לרוממות העצמית של רדל"א ומשמה לברך את הוי', דהיינו למלא את העולם גילוי שם הוי', גילוי מדת הרחמים של ה', ככתוב גם בתניא (שער היחוד והאמונה) שזה למלא את העולם נסים ונפלאות למעלה מדרך הטבע בגילוי, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות).

נצח:

שתי הספירות, נצח והוד, נקראו "יציאה לבר" – כמו הרגלים שמתפשטות ויוצאות מהגוף. לכן יש כאן שני סיפורים של יציאה לבר:

סיפור אחד, שפעם אחת בסוף ימיו, בהיותו בירושלים עיר הקדש, לפני שבת התלבש בבגדים מיוחדים – יותר מבגדי יו"ט, היקרים מבגדי שבת ( לפי סיפור הבינה אנו רואים שמאד חס על דברים יקרים) – קרא לכל התלמידים ואמר להם "בואו נצא לקראת משיח צדקנו". הלכו איתו, ובאיזה שלב – באיזה רגע מסוים – השתנו פניו לגמרי, והוא התחיל לפשוט את הבגדים שלבש. אז הוא אמר שבאיסטנבול באותו רגע – במרחק רב מירושלים – גביר אחד יהודי עשה עבירה מגונה ובזה הוא הכריע את כל העולם כולו לכף חובה ופספסנו את ביאת המשיח.

יש כמה וכמה סיפורים דומים, שצדיק מוכן ברגע לזה לקבל את המשיח ממש, יש עת רצון – וקורה משהו. אצל האריז"ל זו היתה בעיה עם התלמידים, ויש עוד סיפורים. כאן זה משהו מיוחד – הוא בדרך לקבל משיח, עם בגדי כבוד, ואז אומר שפספסנו בגלל מעשה מגונה של גביר יהודי בזה הרגע באסטנבול. קודם כל, שהדברים יגעו ללב שלנו – כמו שהרמב"ם כותב (והרבי חזר על זה הרבה) שלכל יהודי יש אפשרות להכריע כל העולם, ומרובה מדה טובה, שאם יהודי יכול במעשה מגונה להכריע ולהפסיד את כולם מביאת משיח, ודאי שיכול במעשה אחד טוב (באותה רמה של המעשה מגונה, להבדיל, של אותו גביר) להכריע את כל העולם לכף זכות ולהביא משיח. זה רמב"ם מפורש, אבל צריך שיכנס טוב למח וללב. המאזנים של העולם נקראות נצח והוד בכלל – כאן, כשהוא יוצא לקראת מלך המשיח (יש כאן עת רצון), הוא יוצא החוצה. איזה שיר שרו כשיצאו החוצה, מן הסתם? דידן נצח. זו התחושה, שהנה אנחנו יוצאים לקראת מלך המשיח – סוף כל סוף נצחנו. הרוח המיוחדת כאן (כל המדות זה רוח) זה רוח של נצח, של יציאה לבר, של רגל ימין – יוצא עם רגל ימין שלו לקראת מלך המשיח. רק שבסוף המאזניים התקלקלו. כתוב שנצח זה "כף זכות" והוד זה "כף חובה" – הוא יצא כשהנצח הכריע, היה בתנועת הכרעה, וההוד בעליה, אבל פתאום זה התהפך בגלל אותו אחד מאסטנבול (הוא ראה זאת במו עיניו – לראות מרחוק זו גם תכונה של נביא, תכונת נצח והוד, ובמיוחד נצח). מיוחד שהצדיק שעיניו רואות למרחוק מגיע עד אסטנבול (לא רואה מעשה מגונה בפולין, שבהחלט יכול להיות, מתאים לו לראות עד אסטנבול וד"ל) – לשם הגיע גם הבעל שם טוב ולא הצליח להמשיך, כנראה שזה תפר בין מזרח למערב.

הוד:  

זה סיפור שספרנו לילדים, שאוה"ח – כמו צדיקים מסוימים, גם מתלמידי הבעש"ט – נהג בצעירותו גלות (יוצא ממקומו ונראה כקבצן ונודד ממקום למקום בלי להזדהות). הגיעה לאיזו עיר ששמה לא ידוע (רק בסוף כתוב היכן זה ממוקם במפה הרוחנית), ושם היה רב צדיק – הרב דרש והוא העיר לו, ואז הרב אמר שלפי ההערה הוא רבי חיים בן עטר, משמו שמעתי דברים אלו במתיבתא דרקיעא. אחר כך הגיעה סעודה שלישית, רעוא דרעוין, והרב דרש בשופי – נכנס הלילה והוא לא מפסיק לדרוש, ממשיך את קדושת השבת. פתאום מגיע משהו שמסתמא שאר האנשים לא הרגישו, אבל אוה"ח ראה מה קורה – הגיע שר של גיהנם וצעק על הרב שיפסיק לדרוש, כי כל זמן שאתה דורש ולא מבדיל אני לא יכול להדליק את האש בגיהנם ולשרוף את הרשעים שם, והרב לא שם עליו. כך חזר כמה פעמים, הוא דרש שהרב יפסיק והרב לא הקשיב, אבל בפעם האחרונה אותו רב יצא מכליו והתחיל לצעוק על השר – תסתלק מכאן, מה אתה מבלבל את הראש. כעבור שניה הרב פנה לאנשים ואומר שאפשר להתפלל ולהבדיל – הוא מספר מה שהיה, ואומר שברגע שכעסתי כבר יש לו רשות להדליק את האש בגיהנם, לא יעזור יותר להמשיך את הדרוש. אחר כך אור החיים אמר שהמקום הזה ממוקם על פתחו של גיהנם – זה מסביר עוד יותר למה השר של גיהנם נמצא שם ומתמצא שם. אם אתה הרב שיושב על פתחו של גיהנם יש לך אחריות, אתה מסוגל לבטל את הגיהנם – רק שתמשיך לדרוש בלי לכעוס על אף אחד. על כעס כתוב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", ואם מישהו כועס בעצמו מבעיר אש.

למה זה ההוד? פשוט מאד. קודם כל זה סיפור של גלות – זה יציאה לבר, ולצאת לגלות זה הוד, לתקן את רגל שמאל. לכן גם מגיע בגלות למקום שיושב על פתחו של גיהנם – זה גם הוד, על זה כתוב "הודי נהפך עלי למשחית כל היום דוה". שם יש רב גדול מאד, רב צדיק, שיש לו עליה ושומע מה קורה במתיבתא דרקיעא (זו עלית ההוד בגבורה, שם ממוקמת מתיבתא דרקיעא לפי הקבלה – משם הכיר אוה"ח והודה להערתו) ושר הגיהנם כפוף אליו במדה מסוימת (הודי נהפך עלי למשחית).

יסוד: 

שני הסיפורים האחרונים סיפורי אריות, שאחד סיפרנו לילדים (סיפור הכי מתאים לספרון מצויר של סיפורי ילדים) – אחד ביסוד ואחד במלכות.

כשהאוה"ח עלה לארץ זה היה דרך המדבר בשיירה של ישמעאלים, שכידוע זה משהו מסוכן ביותר. הסיפור הראשון, באמצע המסע פתאום הגיע נחש אגדי – המדבר מקום של נחש שרף ועקרב – נחש עם ממדים שמחוץ לדרך הטבע, כמו שחז"ל מספרים על הנחשים במדבר של בני ישראל. נחש זה התקרב לשיירה, זה פחד נורא, ואור החיים שמה – שאם כי היו ערבים, כנראה ידעו שצדיק (אף שלפי הסיפור הבא לא כבדו אותו יותר מדי, אבל כאן שמעו בקולו) – אמר להם לירות חיצים בנחש, וכך עשו והרגו את הנחש. אחר כך הגיע אריה אגדי, ושוב היה פחד איום ונורא – עלול לטרוף את כולם – אז האור החיים אמר לערבים שמה שלא יעשו מאומה, אני בעצמי אצא לקראת האריה. הוא יצא לקראת האריה וכשהגיע סמוך לאריה גילה לו את האות ברית קדש שלו, וכשהאריה ראה זאת ברח בפחד מות.

הסיום של הסיפור ממקם אותו בפשטות ביסוד – זה קדושת הברית של אור החיים. היה לנו סיפור כזה לפני כמה שבועות על צדיק אחר, שמי ששומר את הברית נשמר מכל רע. כך הוא גם אמר לערבים. רואים את הרגישות שלו לקידוש ה' מול חילול ה' – קודם היה סיפור על חילול ה', וכאן יסוד ומלכות זה סיפורים מובהקים של קידוש ה'. כאן הקידוש ה' שהסביר להם שיהודי ששומר את הברית קדש נשמר מכל דבר רע, וכל חיות העולם פוחדות ממנו (כמובא גם בתניא). צריך לנתח את הסיפור הזה עוד טפה – הרי לקראת האריה הוא יצא וגילה לו ברית קדש, מה עם הנחש? הנחש בקבלה זה קטנות היסוד, עם כל כמה שהוא גדול ומאיים. את הנחש צריך להרוג, ובהשראת הצדיק היהודי אפילו הערבים יכולים לירות בו. הדימוי של ירית חיצים זה שוב דימוי מובהק של יסוד – יורה כחץ. אם זה בא מכח הצדיק היהודי, אפילו הערבי גם יכול להרוג את הנחש, את היסוד דקטנות, עם החיצים שלו. מה כתוב על ישמעאל? רובה קשת. הענין שלו זה לירות חיצים מהקשת – קשת זה ספירת היסוד בקבלה. רק שאם הוא לא כפוף ובטל לצדיק היהודי, הכל אצלו בטומאה, גם שהוא חצי מהול (שבגלל זה כתוב בזהר הקדוש שיש לו אחיזה – שקרית – בארץ ישראל, מה שנותן לו כח זה בגלל שהיהודים לא שומרים על הברית). אבל כאן, בסיפור הזה, אם הוא מקבל את ההשראה מהיהודי הצדיק, המשיח, גם הוא יכול לירות חיצים בנחש ולהרוג אותו. מה זה האריה? במרכבה הוא החסד. זה בסוד מה שאמרנו קודם שמכסף בחסד נעשה כספית ביסוד. כתוב שאוי לו למי שעומד בין האריה והלביאה בעת זיווגם – זיווגם הוא החזק ביותר בין כל חיות הבר. לכן האריה, יותר מכולם, רגיש לשמירת הברית.

מלכות:

בסיפור האחרון יש עוד אריה (בפשט זה לא אותו אחד, אבל אולי זה כן אותו אחד, כפי שנסביר) – באותו פרק של הנסיעה בארץ בשיירה דרך המדבר אז פעם אחת, לפני שבת, עומד להעריב היום ולהכנס יום השבת, ואור החיים החליט החלטה נועזת (שלא היתה דרושה לפי ההלכה), שלא יסע בשבת. הוא בקש מהערבים – רואים שלא כבדו אותו, אולי זה היה לפני הסיפור השני (אבל אם זה אותו אריה, אז זה אחריו) – שישבתו, וכשלא הסכימו אמר שישאר שם. זו התאבדות בטוחה – ואגב, הפקרות והתאבדות זה פגם בספירת המלכות, ש"רגליה יורדות מות" – לא רק שיש שם נחש ושרף ועקרב ואריות וכל מיני חיות רעות, יש "צמאון אשר אין בו מים", והוא בודד במדבר. כמה זמן הוא יחזיק מעמד? אפילו שלא יטרפו אותו, אין שום סיכוי להתקיים במדבר לבד, ובכל אופן כך הוא החליט – "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השבת", רוצה לקיים זאת עד כדי מס"נ. גם פה יש איזה "נעוץ סופן בתחילתן", כי גם הסיפור הראשון היה קשור לקדושת השבת – אבא יסד ברתא. הוא נשאר במדבר והשיירה נוסעת, וברגע שנכנסה השבת – פלא, התקרב אליו אריה ענק,לא מעלמא דין, ורובץ לידו ממש, ובמשך עשרים וארבע שעות של שבת האריה ישב שם ושמר עליו. במוצ"ש האריה סימן לו לעלות עליו, והרכיב אותו בריצה מהירה עד שהשיג את השיירה, ושלום על בעל אור החיים הקדוש.

זה סיפור של אריה וסיפור של שבת. לא לזוז ביום השבת, לא לצאת מחוץ לתחום, זה תיקון המלכות – למנוע את ה"רגליה יורדות מות". הפרדוקס כאן, שבפנימיות המעשה הזה מבטל את יצר ההתאבדות (ואולי פעל זאת על כל עם ישראל) – על ידי מעשה שדומה מאד להתאבדות. זה על ידי ה"שבו איש תחתיו". זה שיש לו אריה לידו, שבא לשרת אותו, שומר עליו יום שלם – יום השביעי, שבפשטות הוא המלכות (ששת ימות השבוע זה ו"ק ושבת קדש זה המלכות) – דומה לסיפור של שלמה המלך, שיש לו נשר שמטיס אותו בכל מקום. זה סיפור שכולו אומר מלכות, זה תדמית המלכות של בעל אור החיים הקדוש – יש לו אריה ששומר עליו, אריה שלוקח אותו, משתחוה לו וממליך אותו. בסיפור הקודם האריה ברח ממנו, בגלל קדושת הברית, אבל בסיפור הזה האריה משרת אותו להמליך אותו. בקבלה יש מושג ריו עליון ו-ריו תחתון, אריה של יסוד ואריה של מלכות, של חתן ושל כלה. כאן יש שני אריות – הסיפור הראשון זה משיח בן יוסף והסיפור השני זה משיח בן דוד.

עד כאן עשינו את הפרצוף של "חיים שמו", מה שהוא כותב על עצמו שהוא מלך המשיח. וכמו שהבעל שם טוב אמר בפירוש, שכתר משיח עבר ממנו אליו, וכך עובר מדור לדור – וכבר מספיק, שכבר יבוא, מספיק מעשים מגונים עכבו את ביאת המשיח וכבר הגיע הזמן שלא מענין את ה' להסתכל מה עושים באסטנבול, "לא הביט און ביעקב", לכן כבר הגיע הזמן שיבוא משיח.



[1] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. מאד לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 
הרבי הריי"צ_י תמוז סז הדפסה דוא

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

סיפורי הרבי הריי"צ

י תמוז תשס"ז - רמת אביב


 

מחר זה יב-יג תמוז, אז יש את ניגון הגאולה של הרבי הקודם.

התחלנו לספר לילדים כמה סיפורים על הרבי הקודם, וכדרכנו נמשיך (ואף נחזור) ונעשה פרצוף של סיפורים לפי כחות הנפש של הצדיק, של הרבי. ציינו שמחר זה יום הולדת ה-127 של הרבי הריי"צ, שזה שלמות – כמו אצל שרה אמנו – של כתר (מאה שנה) חו"ב (עשרים שנה) ומדות (שבע שנים). דווקא ביום הולדת 127 של הרבי הקודם ראוי לחשוב על הכתר שלו, השכל שלו והמדות שלו.

כתר:

פעם אחת, בתחילת שנות ה-40 למנינם, תוך כדי המלחמה (או אחרי המלחמה, לפני נשיאות הרבי), הרבי נסע לפאריז להביא את אמו לאמריקה, בחיי הרבי הקודם. שם הוא שהה כמה זמן, והתוועד עם החסידים שם. בקשו ממנו שיעורר רחמים אצל השווער שלו, הרבי הריי"צ, שיצליחו להשיג ויזות כדי שיוכלו לצאת מצרפת ולהגיע לאמריקה. הרבי הסתכל על החסידים – חסידים חשובים מאד – וקצת חייך עליהם. ואמר, אתם חושבים שמישהו צריך להזכיר לרבי לחשוב עליכם לטובה ולעורר עליכם רחמים רבים? אספר לכם סיפור שהיה. עקב המאסר והיסורים האיומים שעבר הרבי הקודם אצל הקומוניסטים – שהיה לו גם דין מות, כידוע, וזרקו אותו והתעללו בו מאד – הוא חלה, והיתה תקופה מסוימת בברוקלין שכל בקר נכנסה אחות להזריק לו זריקה. היתה שעה מדויקת – שבע בבקר על השעון, אז הרבי הקודם ישב מוכן ומזומן ליד השולחן שלו, האחות דפקה ונכנסה ונתנה את הזריקה. פעם אחת, מספר הרבי, היא הגיעה דקה לפני שבע ודפקה כדרכה על הדלת, ואף אחד לא ענה. היא חכתה עד שבע, חשבה שהקדימה דקה, והמשיכה לדפוק – ועדיין לא ענו לי. היא פתחה את הדלת ונכנסה בעצמה, ופתאום רואה שהרבי לא כתמיד – יושב עם הפנים מולה, ערני לגמרי – אלא יושב עם הגב כלפי, ולהוא לגמרי לא בעולם הזה, עיניו סגורות והוא לא נמצא כאן בכלל. היא נבהלה מאד מאד, ומיד קראה לבני הבית – לאשתו של הרבי וכו' – וכולם נבהלו, עד שהזעיקו את הרבי שיגיע מהר, וראה את המצב של השווער, אבל הוא לא נבהל בכלל, ורק הרכין את ראשו לפה של השווער ושמע שהוא אומר בשקט את שירת הים בטעמים. הוא אמר שהכל בסדר גמור, לא צריך להבהל – חיכו כמה זמן, וכעבור כמה זמן הרבי התעורר מאיפה שהיה וחזר. אחר כך, באותו לילה, שתים עשרה שעות אחר כך, קבלו טלגרמה מרוסיה או מפולין שהיתה קבוצה של חסידים שהיו צריכים בסכנת נפשות לעבור את הגבול, ואם היו תופסים אותם זה היה סכנת נפשות ממש, ובאותו זמן שהצליחו בעזר השי"ת, היתה להם סיעתא דשמיא גדולה, לעבור את הגבול בשולם – זו היתה בדיוק השעה שהרבי היה בדבקות ואמר "אז ישיר" בשקט. כך, מסיים הרבי את הסיפור לחסידים בפאריז, תדעו לכם שהרבי נמצא ביחד עם כל אחד, ובפרט עם החסידים הקרובים – הוא בדבקות עמם כל הזמן, ובמיוחד באיזו עת צרה. כשמישהו מהחסידים נמצא באיזו עת צרה הרבי איתם ביחד, ומעורר רחמים עליהם, וכאילו אוחז ביד שלהם בכח ומוציא אותם מהצרה.

זה סיפור אחד – סיפור ההתקשרות והדבקות של הצדיק באנשים שלו. כמובן, כל יהודי זכאי מיד ברגע הזה להמנות על חסידיו של הרבי. את הסיפור הזה נשים בכתר, בגלל שהכתר זה דבקות – דבקות למעלה מטו"ד. זה לא שכל – יש בזה מחשבה, כתוב שהרבי חושב על החסידים (לא רק מתפלל עליהם), וחוץ מהטלפתיה שמרגיש אותם ויודע מה קורה עמם, יש כאן גם הרבה יותר מזה, כח למשוך אותם ולהוציא אותם במחשבתו, שאינה מחשבה שכלית כלל וכלל. כמובן, עושה זאת תוך כדי כך שמעורר רחמי שמים שלא יתפסו ושתהיה סיעתא דשמיא למעלה מדרך הטבע. אם הסיפור הזה מסופר בסגנון זה, שאין צורך לעורר רחמים רבים אצל הרבי, כי בלאו הכי דבוק וקשור בעצם עם החסידים, אפשר לתת לזה עוד נקודת הסבר לעומק על דרך הקבלה והחסידות. לעורר רחמים רבים על מישהו זה לעורר את סוד הדיקנא, להגיע לדיקנא קדישא דא"א (או דעתיקא) – יגהמ"ר של הכתר – שם זה המקור של רחמים רבים (ובפרט כשצריך לעשות נס, למעלה מהטבע, צריך רחמים רבים של הכתר, ולא די ברחמים של ז"א).

אם הרבי כך צוחק על בקשת החסידים שהוא יתווך ויעורר רחמים רבים, סימן שלפי החוש שלו ברבי הקודם – ואם יש מישהו שיש לו חוש ברבי הקודם, זה בודאי הוא – המקום ממנו באה ההצלה זה מקום שגם יותר גבוה מהדיקנא דא"א וגם המקור שלו. לפי הקבלה ל-יג תיקוני דיקנא יש שני מקורות (ובשביל להבין בדיוק צריך ללמוד כתבי האריז"ל לעומק) – מו"ס, הטעם הכמוס של הכתר, כח המשכיל בלשון החסידות, וגבוה מכך, הכתר של הכתר, הגלגלתא, "אהבה רבה" או "חפץ" שלמעלה מרצון סתם. כאן, בסיפור הזה, איך שהוא מסופר, מרגישים את החיבור שבכתר של שתי הבחינות האלה – זה שהרבי חושב עליך, המחשבה שלו באה ממו"ס, וזה שהוא חושב מתוך אהבה רבה, ולא רק חושב אלא אוהב אותך באהבה אין סופית, והאהבה האין סופית של הרבי זה בעצם היד ימין שמסוגלת להגיע אליך (לא יד ימין של ז"א, עליו נאמר "וימינו תחבקני" בקירוב, אלא יד ימין של עתיק המתלבשת בגלגלתא דאריך, והיא חובקת עולם – יד ימין זו אהבה, אבל זו אהבה של עתיק המלובשת בגלגלתא דאריך). ככה זה לצייר רבי,כמו בסיפור הזה, שהוא מוציא אותך מהגלות ומסכנת המות עם יד ימין האין סופית שלו, ותוך כדי שהוא מרוכז כולו ונמצא בהתפשטות הגשמיות (כפי שרואים בסיפור הזה), שאינו כאן אלא יחד עם החסידים (לא רק טלפתיה, אלא הרבה מעבר לכך, שהוא עצמו נמצא שם וידו חובקת אותם וכך מוציא אותם). שתי הבחינות של "חפץ חסד" (התלבשות חסד דעתיק בגלגלתא דאריך), יחד עם היכולת להתקשר מרחוק, בחשיבה נעלמת, אלו שני מקורות יג תקוני דיקנא.

ועוד 'ווארט' (כונה של האריז"ל): האריז"ל אומר שביגהמ"ר מ"אל" ועד "נוצר חסד" (המזל השמיני, מזל עליון ממנו יונק אבא) שרש המדות הוא ממו"ס, אבל מ"נוצר חסד" עד "ונקה" (המזל ה-יג, מזל תחתון ממנו יונקת אמא) מקבלים האור מגלגלתא, ורק ב"נוצר חסד" יש חפיפה, שמקבל משניהם. על "נוצר חסד" נאמר "אַיִן מזל לישראל" – הרבי שם במקורות היגהמ"ר, אבל כחו לאחד אותם שייך בפרט ל"נוצר חסד", המדה השמיני והאין סופית, והוא הממשיך שפע וכו' מה"אַיִן מזל לישראל". עד כאן הכח הראשון של הצדיק, שכולו אומר כתר עליון.

חכמה:

יש הרבה סיפורים על הרבי הריי"צ מזמן שעוד היה אברך, בחיי אביו הרבי הרש"ב. כל הרביים בחב"ד דאגו לכלל, והטריחו עצמם מאד מאד להגיע לעיר הבירה או למקום אותו שר או צר הגוזר הגזירות ולפעול להטבת מצבם של עם ישראל (לאו דווקא חסידים, אלא כל עם ישראל), ובמס"נ פעלו הרביים בעסקנות ציבורית. הרבי הרש"ב היה נוסע בעצמו, אבל כאשר בנו – שהיה מאד מוכשר בזה, כי מאד התמצא בעניני עוה"ז, כדלקמן (כתוב שיש צדיקים גדולים שבעיקר מתמצאים בעולמות העליונים, ולא כל כך בעוה"ז, וגם אז ממשיכים שפע ברכה לעוה"ז – לא מנותקים – אבל לא מתמצאים בעוה"ז ולא צריכים לכך, אלא ממשיכים הכל מלמעלה, אבל יש צדיקים 'משיחיים' שמתמצאים מאד בעניני עוה"ז, חוץ מזה שמתמצאים למעלה, ואחד מהם הרבי הקודם) – היה בן עשרים, הרבי רש"ב כבר ראה בו מספיק שליח שישלח אותו למקומות הכי גבוהים בממשלה הרוסית כדי לפעול למען עם ישראל. פעם אחת – אולי אפילו לפני גיל עשרים – נשלח על ידי אביו למוסקבה, ופעל שם מה שפעל. אז היה אסור ליהודים סתם לגור במוסקבה, אבל היו כמה סוחרים גדולים בין החסידים, גבירים חשובים, שקבלו לכך רשות מיוחדת מהממשלה, ועשו מנין חב"ד, וכשהוא התפלל שם בשבת בקשו ממנו שיאמר חסידות – שיאמר מאמר חסידות כמנהג הרביים (וגם כמנהג חסידים, אלא שחסידים בדרך כלל חזרו מאמר – למדו בע"פ, וגם הפנימו, שלא יהיה רק בחיצוניות אלא גם בפנימיות – אך אם אין מאמר בראש צריך להמציא משהו, בדרך כלל זה רבי אבל גם היו חסידים עם רשות לכך, כמו רבי הלל מפאריטש ועוד רבים). בתחלה לא היה לו משהו בראש, אז סרב להם, אבל הם הפצירו – הוא בחור צעיר והם זקנים, ולא יכול לסרב – אז הלך אנה ואנה בחדר, ואז התיישב ואמר מאמר חסידות. הנוכחים מאד התפעלו מהמאמר שהוא אמר, ואחד הגבירים החשובים שמה נסע אחר כך לעסקיו דרך ליובאוויטש, וכחסיד חשוב נכנס מיד לרבי, וסיפר לו כל הסיפור הזה – אמר כמה טוב הבן פעל בעניני הכלל, כמה הוא מוצלח, וגם את הסיפור של אמירת המאמר לפרטיו. הרבי הרש"ב התענין במה שאמר, אז אותו חסיד חזר על נקודת המאמר שהוא אמר, מתוך הרבה התפעלות, וגם הרבי הרש"ב ששמע זאת מאד התפעל, אך שתק ולא אמר דבר. באותה שבת, אחרי היחידות של אותו חסיד עם הרש"ב, הרבי הרש"ב כדרכו יצא לומר מאמר חסידות כמדי שבת בשבתו, והוא דבר על נושא של שלוש שיטות ברצון – נושא חדש, סוגיא בחסידות שאף פעם לא דבר עליה. הסדר היה שהיו חסידים חוזרים על החסידות בשבת, ובשבת בבקר היתה רשות שיכנסו לשמוע שוב את המאמר כדי לזכור ולכתוב וכו', אבל הרבי ריי"צ היה נכנס לבד במוצ"ש, וכל פעם אביו שאל אם הבין את המאמר משבת וכל פעם הוא היה עונה שלא, כדי שיזכה לשמוע זאת שוב ביתר ביאור. במוצאי שבת זאת נכנס כדרכו, ואביו שאל אותו אם הבין, וענה כן. אביו שאל אותו מה יום מיומיים, והוא ענה שזה בעצם המאמר שאמרתי במוסקבה לפני כמה שבועות. כמובן שהרבי רש"ב ידע זאת, כי שמע זאת קודם, ואז סיפר לבנו: שלפני הרבה שנים ראיתי באיזה כתב חסידות שיש שלוש שיטות ברצון ומה שידעתי מתוך כל החסידות שאני מכיר זה רק שתי שיטות, והיה לי צר שנים רבות שלא זכיתי לראות מה זה השיטה השלישית של רצון, והנה, רק לפני כמה זמן גיליתי 'כתב' שהיתה מוסברת שם השיטה השלישית. כך אני ידעתי, אחרי שנים רבות שחיפשתי ביאור זה, אבל אתה מהיכן ידעת? היה ביטוי, כשלא רצו להתפאר בחידוש, שאני יודע זאת "פון שמעון בערס קאפ" (מהראש של שמעון-בער, שהיה יהודי פשוט). כך הוא אמר לאב, ולא היה מה להוכיח אותו – כי לא עשה משהו לא בסדר – אבל אביו העיר לו על דבר אחד, שתנאי לאמירת חסידות ברבים הוא ששמונה שעות קודם "ארכובותיו דא לדא נקשן" (כתיאור בדניאל לפחד, ופחד כזה ש"איהו לא חזי" ורק "מזליה חזי"). זו ההערה היחידה, וחוץ מזה הכל היה בסדר – תדע לך להבא שלפני שאומרים חסידות ברבים צריך שמונה שעות "וארכובותיו דא לדא נקשן".

הסיפור הזה הוא גילוי של אור החכמה של הרבי הקודם. זה פשוט מאד, כי לחדש זה חכמה. אם קודם דברנו על כח המשכיל בנפש – מו"ס – ממנו יוצאות כל ההברקות, משם כל החידושים. כשזה מתגלה זה כבר חכמה עילאה, לא חכמה סתימאה. כשהלך כמה דקות בתוך החדר, וחשב מה לומר, נפתחו לו מעינות ח"ס וקבל דבר זה. מאד מענין שזה שיטות ברצון – שיטה זה שכל, וזה להסביר בשכל את הענין הרצון, שהשכל יבין מה שלמעלה מהשכל. זו שיטה שלישית, לא ידועה, ברצון. מענין שהוא לא הסתיר מאביו שחזר מאמר – הרי אמר בפירוש שהבין את המאמר, כי אמר זאת קודם. קודם אמרנו שלרבי יש דבקות עצמית עם נשמות החסידים, וכאן יש סיפור – בדומה לעוד סיפורים – שהרבי הקודם ואביו מאד שדרו על אותו גל. לכן גם בעניני הכלל, זה שהאבא יכול לשלוח אותו כשליח בעניני כלל ישראל – עניני פקו"נ בגו"ר – זה כי משדר על אותו גל, ולא היה שולח מישהו שלא משדר על אותו גל. רק להוסיף לזה, אותם חסידים גדולים, מבוגרים ומנוסים, כאשר הרבי הרש"ב שלח את בנו לראשונה כשהיה ממש צעיר, אמר לחסידים שאף אחד מיודעי הדבר (חסידים, שרוצים את טובת הענין) לא יביע דעה בכלל ולא יתערב במה שהבן עושה. שלא ישמיעו עצות טובות ולא יתערבו בכלל – כל כך למה? כי הרבי הקודם, גם כשהיה צעיר מאד, הוא בן של אביו המשדר בדיוק לפי הראש של אביו, והחסיד הכי גדול יכול לומר בדיוק את המסקנה והעצה ההפוכה. זה גם רק לומר שגם בסיפור הזה יש הכוונה ותיאום דעים, אבל כאן זה בחכמה שלהם – בשכל ובשרש השכל (חכמה זה שרש השכל, ככתוב בתניא). גם זה שאמר לו שצריך לפחד פחד ה' לפני שמעיזים לומר חסידות ברבים זה גם חכמה, כי חכמה זה יראה עילאה. כל מה שסביב סיפור זה אומר חכמה אלקית. יש כאן כמה העזות – "החכמה תעז לחכם".

בינה:

כשהרבי הרש"ב הסתלק, בשנת תר"פ, ואז הרבי הקודם היה בן 40 שנה. לא היה אברך צעיר ממש, אבל בכל אופן היה כל כך קשור לאביו שהוא לקח את זה מאד מאד קשה, בלשון המעטה, ובשנת האבלות הוא גם חלה, היה חולה אנוש וכמה שבועות היה חסר הכרה, והחסידים חשו לחייו של הרבי החדש. כמעט חצי שנה שכב במטה ולא יכול היה לזוז, ואחרי שקצת חזר לעצמו – היה בהכרה, אבל עדיין במטה – היה מתפלל במנין (לפני התיבה) כשהוא שוכב במטה. ממש סמוך להסתלקות אביו, לפני שחלה, אבל כבר היה חלוש, היו לו כמה בחורים ששמשו אותו, הוא קרא לאחד מהם – בשם ליס – ואמר לו שירד למרתף הבית (אז כבר לא היו בליובאוויטש, אלא ברוסטוב), ושם במקום מסוים ימצא ארגז מלא כתבים וישרוף אותם. כך הוא פקד, וצריכים לעשות מה שהרבי אומר, אז הבחור ירד למרתף ומיד מצא את הארגז, אבל אפשר לשרוף ארגז מלא כתבים בלי להסתכל מה יש שם? הוא פתח את הארגז ונדהם, היו שם סיפורים מאד סודיים וסופר מענינים, כתבים אישיים וסיפורים, אז קרא לעוד בחורים לראות. מספרים שאחד הדברים שהיו בארגז זה מתוך יומן הריי"צ, בו כתב שבלילה פלוני נתגלה אלי זקן מופלג עם הדרת פנים מופלגה, מחזיק בידו ספר הזהר, ואומר "למה אתה לא כותב פירוש על הספר שלי? אני רוצה שתבטיח לי שתכתוב פירוש על הספר שלי", ותוך כדי החלום היה מוכרח להבטיח לאותו זקן שיכתוב פירוש על ספרו, ספר הזהר. עברו שלושה שבועות, ולא התחיל לכתוב את הפירוש, וכותב ששוב חלם את הזקן שבא אליו ומטוען מדוע לא החל בכתיבת הפירוש. זו דוגמה של דף אחד שמצאו בארגז, אז כמובן שכמה בחורים לפני ששרפו לקחו לעצמם כמה דפים למזכרת. בסוף הוא שרף את מה שנשאר. כשהדבר הזה נודע לרבי שאותו בחור לא שרף זאת מיד, אלא קודם הסתכלו בזה, מאד הקפיד עליו, וצעק עליו – "אינך חס על החיים שלי".

נמקם סיפור זה בספירת הבינה, אבל לפני שנסביר – מה לומדים מכאן? צריך להסביר מה הפשט של הסיפור. את הדבר הזה מצאנו אצל כמה צדיקים גדולים, שלפעמים הצדיק הוא בסכנת חיים למעלה – דנים אותו – וכדי להציל את החיים הוא צריך לוותר על משהו חשוב, לפי ערך. למשל, אצל אדמו"ר הזקן, בתו דבורה לאה הקריבה את חייה בשביל להציל אותו (והוא גם ידע מזה ונתן לזה לקרות). כאן נקרא לזה כתבים תמורת חיים (על משקל משהו אחר תמורת משהו אחר, ששומעים הרבה פעמים – אני אומר זאת רק כדי שנוכל לתפוס את העקרון ששומעים כאן, שעקרון זה יכול להיות בשיא הטומאה והשגיאה השכלית, כמו "שטחים תמורת שלום", שזה טעות איומה ושיבוש השכל לחלוטין, אבל לפעמים צריכה להיות תמורה, צריך לתת משהו תמורת משהו אחר, כמו שיש בתורה עצמה "שעיר לעזאזל", שהוא משהו קדוש, קרבן, אבל שולחים אותו לעזאזל כדי לכפר על עם ישראל). זה שצריך להקריב משהו בשביל להציל משהו – וזה גם שיקול הדעת, מה יותר שוה – זה בחינה של מוחין דאמא. עוד דוגמה קרובה לזה: ידוע שיש שלוש ברכות בגשמיות, ויש הרבה סיפורים של הבעש"ט שלא כל אחד זוכה לכל השלושה יחד, ואם יש לך הרבה כסף ואתה רוצה בן עליך לוותר על הפרנסה בשביל בן. יש הרבה סיפורים כאלו, שאם אתה מוכן לוותר על אחד מבני-חיי-מזוני כדי לזכות בשני – תוכל, אבל שניהם ביחד לא תוכל. יש אנשים שזוכים בכל הדברים – הכל תלוי לפי שרש הנשמה – והיכן דנים בדברים כאלו? בשרש זה נקרא מוחין דאמא, שמה דנים מתי ומה צריך להקריב בשביל מה. במוחין דאבא לא צריך להקריב שום דבר, אבל במוחין דאמא לפעמים צריך להקריב משהו בשביל משהו – זה תמורה, עולם התמורות מתחיל מעולם הבריאה (אמא מקננא בכורסיא) בקבלה, ובאצילות (שם מקנן אבא) אין תמורות. כאן זה לשרוף כתבים שלי, שזה חלק ממני – שהרי כשרבי כותב זה "אנא נפשאי כתבית יהבית", כמו שה' כותב את עצמו באותיות התורה ונותן אותה (וכשהרבי הרש"ב הסתלק, כמה חדשים לפני סיפור זה, מהמשפטים האחרונים שהוא עצמו אמר היה "אני עולה לשמים ואת הכתבים אני משאיר לכם", בדיוק ההיפך, "חיים תמורת כתבים") – זה לותר על חלק מעצמו. אצל הצ"צ היה שריפה גדולה, לא מרצונו, שריבוי עצום של כתבים נשרף. גם אצל אדה"ז, חלק גדול מהשו"ע נשרף, לא מרצונו. כאן זה מרצונו, כי יודע שחייב לעשות זאת בשביל לחיות. שריפה שייך לבינה, סוד האש, וצריך לשרוף את הכתבים כדי להציל את החיים של הרבי. הוא רבי צעיר, ואין שום תקוה לעם ישראל אם לא יהיה רבי – הרבי הבין שהחיים שלו ברגע זה חשובים מהכתבים האלו.

[כל הביטוי כתבים תמורת חיים (שאין בסיפור, אבל נשמע מוצלח, וכל דבר שנשמע מוצלח אפשר להצליח אותו יותר באמצעות גימטריא) עולה בגימטריא 1586 = אני פעמים הוי' (שזה סוד שכתוב בספרי הקבלה, בפרט במחשוף הלבן לר"י אבוחצירא, כסוד של יוסף, שמילוי שמו הוא אני הוי', כמבואר כמה פעמים, וגם הרבי הקודם נקראיוסף). כתבים תמורת חיים ר"ת – למפרע – חתך, שם שמכוונים בתפלה, ס"ת "פותח את ידיך". זה שייך ל"החותך חיים לכל חי", וזה שם של פרנסה. כנראה ש"כתבים תמורת חיים" זה סגולה לפרנסה – מאן דיהב חיי יהב מזוני, אם יש חיים מבטיח פרנסה ברווח. עד כאן בדרך רמז.]

מנין בא לרבי שצריך לשרוף כתביו הקודמים, מלפני הנשיאות? מאיפה ההבנה שהכתבים מחזיקים אותי באיזה מעמד שכבר עברתי אותו, ואם אני נשאר שם אני מת – שבשביל להיות רבי אני צריך לשרוף את הכתבים. יש עוד צדיקים ששרפו כתבים, כמו כאלו שהתקרבו לחסידות ושרפו כל מה שכתבו קודם (ויש כאלה שאחר כך הצטערו שהיו שם דברים יפים – אצל רבי אייזיק יש כזה סיפור, ואצל עוד כמה). מה זה שבשביל "מעלין בקדש" צריך לשרוף את הקשר לעבור? זה גם קצת כמו רבי זירא שצם מאה תעניות לעלות מבבלי לירושלמי. ההשגה הזאת היא עומק מוחין דאמא לעומת מוחין דאבא – במוחין דאמא הכל טיפוס ממעלה למטה, בעוד שמוחין דאבא הכל באור ישר והכל בבת אחת, לא צריך תמורות. עד כאן קצת הארכנו כדי להסביר המוחין, ומכאן והלאה נקצר.

דעת:

כנגד הדעת, וכנגד חו"ג, זה שתי שמועות של הרבי הקודם, שיש קצת עימות ביניהן, שנראות סותרות.

הוא אמר שקבל מהמגיד ממעזריטש – עבר מדור לדור, אבל רק הוא גילה זאת – שקליפת עמלק, זה שאף על פי שחסיד מתבונן ו"מאיר אלקות במוחו", אם זה לא גורם להתפעלות הלב זה קליפת עמלק. ידוע בכל דרושי החסידות שעמלק – לשון מליקה, מצד העורף – הוא בין המח והלב, שמפריד בין המח והלב ולא נותן להתבוננות לרדת. כאן החידוש הוא בעוצמת חוית המח, שזה לא מודגש בהסבר בדרך כלל – יש כאן אחד שיושב ומתבונן, ובמח שלו הוא מואר לגמרי, אבל החויה הזאת שמאירה אצלו במח לא עוברת את מיצר הגרון לפעול התפעלות מורגשת בלב, וזה עמלק.

הדבר הזה הוא פגם בספירת הדעת – עמלק הוא הקליפה שכנגד הדעת, והדעת היא המקשרת בין המח והלב. בדעת יש "תרין עיטרין" – שרש האהבה ושרש היראה, שרש החסד ושרש הגבורה – וכדי שהדעת תהיה מתוקנת לא די באור אלקי בשכל, וצריך שיוליד אהוי"ר שמתקיימות בנפש. אחרת הדעת פגומה, ואם הדעת פגומה זה נקרא קליפת עמלק.

חסד וגבורה:

הסיפור הבא, על פניו, כמעט סותר את הסיפור של הדעת:

צדיקי חב"ד בדרך כלל לא מספרים על חויות על טבעיות שלהם, אבל אין כלל שאין בו יוצא מהכלל, והרבי הקודם סיפר שפעם אחת כשהתהלך בין תיבות כתבי חסידות של צדיקים הקודמים הופיע לו אדמו"ר הזקן, והיה ויכוח ביניהם – האם בדור שלנו אפשר לדרוש מאברכים צעירים אהבת ויראת ה'? אדמו"ר הזקן טען שכן, שאין שום הבדל בין הדורות הקודמים לדור שלנו, וכל החסידות זה שבשביל שאברכים יגיעו לאהבה ויראה, וכפעם כן היום. הרבי הריי"צ התווכח איתו וטען שמאברכים שאין להם מה לשים על השלחן ואין להם כר לישון עליו בלילה, אי אפשר לדרוש מהם אהוי"ר.

בסיפור הקודם הרבי ריי"צ אמר שאם החסידות לא מולידה לך אהוי"ר בלב זה עמלק, וכאן הוא אומר – בשנות נשיאותו הראשונות, תוך כדי עלית השלטון הקומוניסטי ברוסיה, והיה רעב ועוני גרועים מאשר מאתים שנה קודם (גם בזמן אדה"ז היו עניים, והוא העדיף עניות זו על עשירות צרפת) – שאי אפשר לדרוש אהוי"ר (מה המצב היום? אם לא נמציא סברא אחרת, חזרנו לזמן שיש לאכול ולישון, אבל ראה שיעור י' שבט השתא). אהוי"ר זה חו"ג (ושרש אהוי"ר הוא בתרין עיטרין שבדעת). איך נסביר את זה כפשוטו? הווארט על עמלק הוא מהמגיד, וכשם שאדה"ז תבע אהוי"ר כך ודאי גם המגיד שקדם לו, והוא מתווכח עם שניהם, לא עקרונית, אלא על המצב בדורו. אבל כך אי אפשר לפרש. הוא בטא באופן זה את דברי המגיד, סימן שזה שייך לו בעצם – לא דבר שהוא מגלה על מנת לומר שהוא לא דורש זאת. צריך לומר שהיא היא – היא הנותנת – מה שהוא אומר בחו"ג, שאי אפשר לדרוש היום, כי בעולם הפנימי והחיצוני יש התגברות של קליפת עמלק. הקומוניזם זה יותר עמלק ממה שהיה קודם, יותר מנפוליון, והיות שיש התגברות עמלק אי אפשר לדרוש. זה שאין כר לישון ואין לחם לאכול זה לא סתם משהו פיזי-גשמי – מצב כזה בעם ישראל משקף עמלק. מה היתה הקליפה? עמלק, ספק באמונה, זה מה ששדר כל השלטון והממשל והפילוסופיה (קומוניזם או משהו אחר – גם היום זה קיים), הכל כפירה. כפירה זה כפור – אם יש כפירה וכפור, אם הכל קפוא (כמה שנדמה לך שחם בחוץ), כי כאן זה עולם של כפירה, אז במצב כזה, לדאבוננו, אי אפשר להגיע לאהבה ויראה כמו שיהודי צריך להגיע. אי אפשר לקיים את המצוות התמידיות של "ואהבת את הוי' אלהיך" ו"את הוי' אלהיך תירא", כי יש כאן באמת עמלק. לפי זה מתווכח עם אדה"ז – הלואי שאתה צודק, אבל יש עמלק בעולם, אז אתה וכל הצדיקים תדאגו לעזור לנו למחות את זכר עמלק מתחת השמים, ואז נחזור לאהבת ה' ויראת ה'. עד שאנחנו לא מוחים כאן למטה את עמלק, אין יותר אהבה ויראה. זה לקשר את הסיפור של הדעת עם הסיפור של אהוי"ר.

תפארת:

ספרנו את זה פעם – כשגילו את הגניזה החרסונית (כתבים וחפצים ששייכים לבעש"ט), אחד הגבירים הגדולים בחב"ד, גורארי', קנה את הגניזה בהון עתק על מנת להביא לרבי הרש"ב. הגניזה הגיעה דרך שושלת רוז'ין, והוא רכש והביא לרבי הרש"ב, שעבר פריט פריט והצביע מה אמיתי ומה לא אמיתי – גם על הכתבים וגם על החפצים. אחרי שהוא גמר לעשות את המיון – בלי להפריד, רק באמירה על כל פרט – אמר לגורארי' שיביא זאת כעת לבנו ויראה לו גם כן. הוא הביא זאת לרבי הקודם, שעדיין אברך צעיר, והרבי הקודם עבר כל על מה שהיה שם והצביע מה אמיתי ומה לא, בדיוק כפי שעשה זאת אביו. לחסיד לא היתה עזות לשאול את הרבי איך הוא יודע, אבל את הבן הוא העיז לשאול, והוא אמר לי ביידיש "קדושה ציט קדושה" – קדושה מושכת קדושה. אם יש לך חוש פנימי בקדושה, זה כמו מגנט – הקדושה בפנים מושכת את הקדושה בחוץ, או שהקדושה בחוץ מושכת את הקדושה בפנים. אם יש חפץ קדוש, שהיה שייך לבעש"ט, זה מושך.

זה שיש כאן שידור על אותו גל, כמו אביו, ראינו בחכמה – "מה ומה שם בנו כי תדע". כאן זה שיש איזו נקודת קדש בלב, שהקדושה החיצונית והקדושה הפנימית מתקשרות זו עם זו ומושכות זו עם זו – את זה נשים בספירת התפארת, שזה גם יופי. מה באמת יפה? "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל" – כאן זה חפצים מהודרים, ויפים שהיו שייכים לבעש"ט, אך יש יפי של שקר וסילוף, ואיך אפשר להבחין ביניהם? יש נקודת קדש, בתפארת שבלב, שהיא גם רחמים (פנימיות התפארת), שזו המשיכה הכי פנימית, יותר מאהבה. לתפארת יש משיכה עצמית, וקדושה מושכת קדושה – זה שאפשר לזהות את הקדש – וכן חיבור האב והבן, זה תפארת.

את הסיפורים הבאים ספרנו לילדים, אז נספר בקיצור:

נצח-הוד:

יש הרבה סיפורים שכאשר הרבי הריי"צ היה מנהל ישיבת תו"ת הקפיד שהבחורים ינהגו בהידורים, ובפרט בפרהסיא. אם מותר להוציא בשבת מטפחת כרוכה על הצואר, הרבי הקודם אומר שעדיף להדר ולנגב את האף בשרוול. אם מותר להשתמש במשחת נעלים בפסח, עדיף שלא תצחצח שינים בפסח. אם מותר לעשן ביום טוב – חסיד לא צריך לעשות זאת בפרהסיא. ועוד כמה וכמה סיפורים על אותו משקל, שחסיד צריך להיות מופת לרבים ולנהוג בהידור, אפילו שהמנהג בהידור קצת נראה לא יפה למישהו שרק מסתכל בעין חיצונית (כמו לנגב את האף בשרוול או ללכת בנעלים מלוכלכות קצת). עוד סיפור, שביו"ט מותר לטלטל ברה"ר – אז אנשים לוקחים את הטלית ביד, במקום ללבוש אותה – אבל הרבי הקודם הקפיד על זה, הכל סיפורים שהיו בישיבה. ראה אברך צעיר, מגדולי החסידות, נושא טלית ביו"ט ואמר לו שזה לא מתאים לחסיד יר"ש ומהדר, פאס-נישט, אפילו שמותר לחלוטין.

כל הסיפורים האלה זה תיקון נו"ה בכחות הנפש, כי נו"ה זה גם התנהגות בפועל – מנהגים, הרגלים, שייכים לרגלים, נו"ה – וכן זה שההקפדה היא בעיקר בפרהסיא שייך לנו"ה, שהם "לבר מגופא", דברים שעושים בחוץ. אם כן, יש פה קפידא לתקן נו"ה – מנהגים נאותים ומהודרים – בפרט כלפי חוץ.

יסוד:

ספרנו סיפור של סדר למופת – שהרבי הקודם הקפיד מאד על סדר, והיה סופר מסודר בעצמו (ב"היום יום" קראנו שכל הרביים היו כך, כולל הבעש"ט והמגיד, אבל אולי הכי מסודר זה הרבי ריי"צ). סדר זה תכונת היסוד, כמבואר במ"א – זה צינור צר שיש בו גולות, לפי המשל, ואי אפשר להכניס יותר מאחד-אחד, וממילא חייבים לסדר אותן. אם יש מקום רחב, אפשר להכניס הרבה, אבל אם יש מקום צר שמספיק רק לאחד ויש כמה חייבים לסדר. לכן גם כתוב ביסוד שמי שנכנס ראשון יוצא אחרון – אין מקום ליותר מאחד, אז סדר זה הכרחי. תפיסה זו – חוש בנפש של קדימה ואיחור (אתה קם בבקר ויש לך שלושה דברים לעשות, ולא תמיד ברור הסדר, וצריך חוש מיוחד מה הסדר) – תלויה בברית, ומי שפגם בברית מאבד חוש הקדימה והאיחור. זה לא כל כך מורגש, אבל זה מאד חשוב בחיים. פגם הברית, ספירת היסוד, מקלקל נפשית את חוש הקדימה והאיחור.

יש סיפור אחד שממחיש כמה היה מסודר, גם בהיותו אברך, שסבתו הרבנית רבקה הסתלקה בעת שאביו לא היה בליובאוויטש וכל ענין הלויה נפל עליו, ויש סיפור עד כמה הוא הקפיד לספר את הלויה. בכלל, ללוות צדיק זה גם בחינת יסוד – כאן זה צדיקה, סבתו. הוא חילק את המלוים – דבר שלא רואים היום, היום הכל בלאגן בלויות – לשבע מחלקות: אנ"ש, משפיעי הישיבה, המלמדים, הלומדים בזאל, בחורי השיעורים, בחורי החדרים, ובסוף הוא עצמו. כל סיפור לוית הסבתא היה משהו רציני מאד, אבל תוך כדי כל הרצינות של האירוע הזה הוא הקפיד מאד על סדר, וגם מאד מענין ששם את עצמו אחרון. זה ששם את עצמו אחרון – שביעי חביב – יש בכך שלושה הסברים: א) אחרון אחרון חביב (ככתוב בתורה לגבי רחל), זה הכי מכובד. ב) האחרון הוא "מאסף לכל המחנות", ככתוב על שבט דן, לא כי הכי חשוב (הוא ירוד שבשבטים), אך יש לו חשיבות מיוחדת בתפקיד זה. ג) מי שנכנס ראשון יוצא אחרון – דבר עיקרי בספירת היסוד. זה לכאורה בדיוק הפוך משבט דן – מי שהוא ראש-בני-ישראל בשרש, הרבי, הוא (ברוחניות) נכנס לספירת היסוד ראשון ולכן יוצא אחרון, וכך היה כאן בלויה. המוסר השכל שצריכים ללמוד מזה, מוסר השכל של סדר למופת, זו תכונה של היסוד – כך הרבי הריי"צ עצמו כותב ב"כללי החינוך וההדרכה", ממאמריו החשובים, שהתנאי הששי (כנגד היסוד) הוא חוש בקדימה ואיחור. שם הוא מביא דוגמה למחנך – שצריך להחליט גם לגבי המחונכים מה הסדר, ולא רק לגבי עצמו – שיש לו תלמיד עם שתי מדות רעות, שקרן ורתחן, וצריך להחליט באיזו בעיה לטפל קודם (כשהצדיק יודע שאי אפשר לטפל בשתי בעיות יחד, זה כסתימת שני צינורות המפוצצת את כל המכונה, וכאשר סותמים אחד צריך להשאיר את השני פתוח), וקובע ש"חמירא סכנא מאיסורא", ואף ששקר הוא איסור חמור, רתחנות זה מסוכן (גם פיזית, לא רק רוחנית), ולכן קודם צריך לטפל בכעס. הכל זה חוש של צדיק, חוש של קדימה ואיחור, של יסוד. אחר כך, אם תצליח למתן את הרתחנות, אז תמשיך לטפל בשקרנות.

מלכות:

אמרנו שלרבי הקודם היה חוש בעולם הזה, וגם ספרנו לילדים כמה דברים שממחישים זאת. יש ווארט אחד שלו, שזה חידוש, שלא ספרנו קודם:

כשהרבי הקודם נעשה רבי, אז כמו כל רבי – ובמיוחד רבי חדש – הגישו לו פ"נים. זה סימן של התקשרות לרבי, שמגישים לו פ"נ לעורר ר"ר להתפלל וכו'. כשהרבי הקודם קבל את הפ"נים הראשונים הוא התלונן בפני החסידים שכתבו אותם למה אינם מזכירים בקשות בגשמיות. כולם בקשו ממנו רק בקשות ברוחניות, והוא תבע שיבקשו גם גשמיות. זה מאד מענין, כי מי שיודע לגבי אביו – הוא נעשה רבי בגיל עשרים בערך, והיה לו אח מאד ממולח בעניני עלמא דין, הרז"א, ועשו חלוקה ביניהם (בשנה הראשונה) שכל חסיד שיש לו שאלה או בקשה בגשמיות, בעניני עסקים, שישאל את הרז"א, וכל מי שיש לו בקשה ברוחניות ישאל את הרבי הרש"ב. כאן אנו רואים משהו אחרת, הפוך לכאורה, שכאב לרבי שלא מבקשים ממנו גשמיות – צריך לבקש גשמיות. הוא בעצמו הקשה על עצמו, תוך כדי שאמר זאת – אי, קשה לך שכתוב בתניא (אגה"ק) שלא צריך לבקש גשמיות, ושרק אצל נביאים היו שואלים על עניני גשמיות, ואילו העצה הטובה שהרבי צריך לתת זה עצה טובה ברוחניות (וכל מה שה' נותן לך בגשמיות זה לטובתך, ואם אתה מבקש משהו אחר זה כאחד שבורח מאביו האוהב שנותן לו סטירה, במקום לקבל זאת באהבה), צריך לדעת איך ללמוד את ספר התניא (היינו שלא סותר את מה שהוא אמר).

התביעה של הרבי שיבקשו ממנו גשמיות, ולא רק רוחניות, זה מלכות. אם הצדיק הוא לא מלך – אלא רק צדיק – לא חייבים לבקש ממנו גשמיות. אפשר כן ואפשר לא, אבל זה לא מחויב המציאות – הוא צינור להמשיך שפע ברכה. ידוע, והוסבר הרבה פעמים אחרות, שהדורות האחרונים, הרבי בפרט והרבי הקודם בכלל, שאנו במעבר בין תקופת הצדיקים של עם ישראל (שהחלה בבעש"ט) לתקופה חדשה של מלכים, שיש מלך בישראל. כמובן שהמלך הוא גם צדיק, אבל לא כל צדיק הוא מלך. בכל נשיאי יש גוון של מלכות, אבל לעבור תקופה – שאנחנו יוצאים מתקופה של צדיקים ונכנסים לתקופה של מלכים – זה חידוש שהתחיל להתרקם אצל הרבי הקודם וממשיך, על אחת כמה וכמה, אצל הרבי. מלך זה מי שדואג לעם שלו בגשמיות קודם כל. צדיק דואג לעם שלו קודם כל ברוחניות – שכל אחד גם יהיה צדיק, כל אחד דואג במה שהוא. בזכות מה היהודי הזה צדיק? בזכות הרוחניות שלו, ואז דואג להניח לכולם רוחניות. דואג גם לגשמיות, אבל זה טפל. אם אתה בעיקר מלך, עיקר ענינך הוא לתקן עולם – עוה"ז הגשמי ממש – במלכות שדי. ככל שיש יותר מלכות, שהצדיק יותר מלך – כמו שהרמב"ם כותב "אם יקום מלך" (לא איזה צדיק עם חצר של חסידים, זה לא מספיק) – הוא קודם כל אחראי על הגשמיות של העם שלו, על החוק הקצוב, לתת פרנסה וכלכלה. אם יש מדינה ויש מלך, קודם כל צריך לדאוג לכלכלת המדינה. זה בא לידי ביטוי מאד יפה בכך שהרבי הקודם – רבי של חב"ד (סופר רוחניות, כי גם חג"ת זה רוחניות), אבל – צריך להיות מלך, ואז העם צריך לדעת שיש לתבוע מהמלך את הגשמיות שלהם, אחרת הוא לא מלך. לכן הווארט הזה משקף את מלכות הרבי הריי"צ, וכך סיימנו את פרצוף הסיפורים כנגד הספירות, לשקף את מהותו של בעל יום הולדת 127 ובעל הגאולה של יב-יג תמוז.



[1] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. מאד לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 
רבי בעריש מביאלה_כו סיון סז הדפסה דוא

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

סיפורי רבי בעריש מביאלא

כו סיון תשס"ז - רמת אביב

 

אתמול, ב-כה סיון, היה יום ההילולא של צדיק גדול – רבי בעריש מביאלא, תלמידו המובהק של רבי מנחם-מענדל מווארקי (שיום ההילולא שלו חל לפני פחות מעשרה ימים, ב-טז סיון, ואודותיו סופר בשבוע שעבר). רבי בעריש היה עוד מחסידיו של הרבי הזקן מווארקי, אך כבר בימיו השתייך לחבורה הקדושה שסבבה את בנו הרמ"מ, ואחר הסתלקותו של הרבי הזקן הוא היה חסיד מסור בלב ונפש של הרמ"מ. אחרי הסתלקות הרמ"מ בשנת תרכ"ט הוא הנהיג עדה כשמונה שנים, עד שנת תרל"ו. כמו שאנחנו נוהגים בזמן האחרון, נספר מספר סיפורים וגם נכוון אותם לפי כחות הנפש של הצדיק. מבואר בחסידות כי כשם שיש למעלה, בעולמות העליונים, עשר ספירות בהן ה' בורא את העולם, כך גם למטה, אצלנו, אצל כל יהודי שנברא "בצלם אלהים" יש כחות נפש המכוונים כנגד הספירות. על רבי בעריש לא נביא עשרה סיפורים, אבל שבעת הסיפורים שיובאו (כולם מתוך הספר ימות עולם לרבי יצחק מאמשינוב) כוללים בעצמם את עשר הספירות, כדלקמן:

חכמה:

הסיפור הראשון התרחש בצעירותו של רבי בעריש, כשעוד הסתופף אצל הרבי הזקן מווארקי:

בביהמ"ד שבווארקי עלו על הבימה רק הזקנים, והעמידו שם דף [= ברעט] כדי שלא יצטופפו שם האברכים, והרה"ק מביאלא – כשהיה עוד אברך – עלה לשם, ורצו הגבאים להורידו, ונענה הרה"ק מווארקי: "לאזט איהם, ער איז פון די זקנים" [= הניחוהו – הוא נמנה עם הזקנים].

חז"ל מלמדים כי על פי תורה "זקן" איננו רק תואר לגיל, אלא למעלת החכמה – "'זקן' – זה קנה חכמה". לכן, גם ילד או בחור צעיר יכולים להקרא זקנים מופלגים, על שם חכמתם. החסידות מלמדת כי החכמה בה מדובר אינה דווקא חכמה של ריבוי ידיעות, אלא הכח הפנימי של ספירת החכמה – כח הבטול. מי שיש בלבו נקודה פנימית של בטול לאלקות, נקודת כח-מה של ספירת החכמה, הריהו זקן שקנה חכמה. החכמה היא גם כח של ראיה והסתכלות – שכל הקולט דברים בחויה ישירה – וקנין החכמה מתבטא בראית אלקות, בתחושת נוכחות ה' וראיה בהירה של השגחתו הפרטית במציאות. לפעמים דווקא ילדים קטנים או אברכים צעירים יכולים לראות אלקות בצורה בהירה וטובה יותר מאשר המבוגרים בגילם. רבי בעריש מביאלא היה אברך אמיתי, כפי שאמור ביוסף הצדיק אשר עלה לגדולה בגיל צעיר – "ויקראו לפניו אברך", "'אב' בחכמה ו'רך' בשנים".

הארת החכמה של רבי בעריש, בעל הנשמה הגדולה, שגם בגיל צעיר נמנה בין הזקנים, מתבטאת בסיפור זה בעוד אופנים: רבי בעריש עצמו מופיע כאן כ"איזה הוא חכם? המכיר את מקומו" כאשר הוא בורר לו בעצמו את מקומו והרבי מסכים לכך. מסיפור זה ניכר כי לחכם יש גם מדה הגונה של חוצפה דקדושה, שהרי האברך הצעיר אינו מתבייש לשבת על מקומו הראוי לו – לפי הכרתו החכמה – על אף שהדבר נראה תמוה ומחוצף בעיני הסובבים אותו. גם חוצפה דקדושה זו שייכת לחכם באמת, עליו נאמר "החכמה תעז לחכם" – החכמה נותנת עוז ותעצומות, ואף מעט חוצפה דקדושה (ובפרט לקראת ביאת המשיח, כשאחד מסימני עקבתא דמשיחא הוא "חוצפה יסגי"). ואכן, הרבי הריי"צ מגדיר את הכח-מה דחכמה כ"תקיפות הבטול" – נקודת הבטול הפנימית נותנת לחכם גם את התוקף הראוי.

בינה:

הסיפור השני נוגע לכח השתיה, אשר אפיין את כל החבריא קדישא של פרשיסחא, ובפרט את בתי ווארקי ואמשינוב, ובא לידי ביטוי מופלא אצל רבי בעריש בליל הסדר:

מרן זי"ע סיפר שראה את הכוס שהשתמש הרה"ק מביאלא לצורך ד' כוסות שהיתה גדולה מאד, וכלשונו "עס איז אריין דארט דריי פערטל פלאש וויין" [= הכוס החזיקה כשלושת-רבעי בקבוק יין].

הכח הפנימי של ספירת הבינה הוא השמחה (כאמור בבינה – שבסוד אמא, "אם לבינה תקרא" – "אם הבנים שמחה"), והיין הוא המשקה המזוהה בקבלה וחסידות עם הבינה. כך, ההתבוננות הפנימית של הבינה נקראת "יינה של תורה". בליל הסדר בפרט, מבואר בכתבי האריז"ל כי המצות הן בבחינת מוחין דאבא (והן מצוה דאורייתא, מהמצוות עליהן נאמר "שמע בני מוסר אביך") ואילו ארבע הכוסות הן בבחינת מוחין דאמא (והן מצוה דרבנן, מהמצוות עליהן נאמר "ואל תטֹש תורת אמך"). שתית ארבע כוסות עצומות מלאות יין (וכנודע מהנהגת הרבי שיש לשתות את הכוס כולה, ולא להסתפק ברוב רביעית או רוב כוס) מעידה על המוחין דאמא הרחבים של רבי בעריש. שתית ארבע כוסות כאלו ב"זמן חרותנו" (וכנודע שהבינה מכונה בזהר "עלמא דחירו"), כנגד ארבע לשונות של גאולה, מעידה על קשר לגאולה האמיתית והשלמה, בה בסיום סעודת לויתן יברך דוד מלכא משיחא על "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית", ודווקא בכוס גדולה ועצומה, המכילה רכא לוגין – הכח לראות כבר בגאולת מצרים את הגאולה האמיתית והשלמה גם הוא ביטוי לכח הבינה דייקא, הכח להבין דבר מתוך דבר.

דעת-תפארת:

על גדולי חסידיו [של רמ"מ מווארקי] נמנה הרה"ק רבי בעריש מביאלא, אלא שבדבר אחד היתה דעתו שונה מדעת רבו, כי לדעת מרן רמ"מ "יאה עניותא לישראל", ואילו לרבי בעריש עשירות יאה לישראל.

והיתה חוות דעתם ההפוכה ידועה לכל, עד שפעם קראו רבו על מנת להתווכח בענין, והוא התחמק ולא רצה ללכת, בהוספיו "ווען מען וועט מיר צולאזען צום שיפלאד וועל איך טיילען וויפיל עס לאזט זיך" [כשירשוני לגשת למגירה, אחלק ככל שאוכל], ואכן בימיו [תרכ"ט-תרל"ו] נתברכו החסידים בעושר מופלג.

הסיפור המופלא על חילוקי הדעת בין רמ"מ מווארקי לבין חסידו הגדול – חילוקי דעות שרבי בעריש מביאלה, עם היותו חכם-תקיף ובעל חוצפה דקדושה (כנ"ל בסיפור החכמה), לא היה מוכן להכריעם בויכוח גלוי, ולאידך, אף שהיה קשור ומסור לרבו בלב ונפש (וכדלקמן בסיפור היסוד) לא התבייש לחלוק על רבו – שייך לספירת התפארת ולספירת הדעת, שהיא נשמת התפארת.

עצם הויכוח הוא על הנוי והתפארת לישראל – האם עניות מפוארת יותר, או שמא העשירות דווקא. לשון חז"ל היא "יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא" – העניות נאה כרצועה אדומה (או, מכסה-בגד אדום, לפירושים אחרים) לסוס לבן. תפארת היא בכלל שילוב מפואר של גוונים, ובפרט זה שילוב נכון של גווני החסד והגבורה – לבן ואדום – אודותיו מדברים חז"ל. הסוסים הלבנים הם עניי ישראל – בני ישראל היפים, שמבניהם תצא תורה (כאמרם ז"ל "הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה") – תכונתם של ישראל היא תכונת החסד-הלבן, ואילו עניותם היא ה"ברזא סומקא" הנאה על צווארם, הבאה מצד ספירת הגבורה (המצב הכלכלי בכלל שייך לספירת הגבורה, ביחס אליה נאמר בספר יצירה "תמורת עושר עוני", ואם כן גם עשירות יכולה להיות נאה ואדומה על גבי הסוס הלבן, ודוק). מאמר חז"ל זה זוקק הבנה, אך מכיון שרבי מנחם-מענדל מווארקא דרש כמותו, הוא פעל, כמובן, עניות מפוארת אצל חסידיו.

ענין העניות והעשירות שייך גם לספירת הדעת, שהרי "אין עני אלא בדעת" ו"אין עשיר אלא בדעת". בעומק ניתן להסביר כי העניות בדעת והעשירות בדעת הן שתי דעות – דעה הגורסת שטוב יותר להיות עני ודעה הגורסת שטוב יותר להיות עשיר. הדעת היא נשמת התפארת – חילוקי הדעות הן ביחס ל"תפארת ישראל" הרצויה. את מעלת העניות לישראל דרשו חז"ל מהפסוק "בחרתיך בכור עֹני". והנה, "בכור עֹני" הן אותיות האמור במשיח – "עני ורֹכב על חמור" – העולה כמנין משיח! אם כן, יש כאן רמז מופלא שיפי העניות לישראל זה גילוי ניצוץ נשמת משיח. לפי זה יש לומר כי חילוקי הדעת היא מהו הענין המסוגל ביותר לגילוי ניצוץ נשמת משיח אצל היהודי – רמ"מ סבר כי אף אם בנשמת יהודי עשיר יכול להתגלות ניצוץ משה רבינו (עליו נאמר שהיה עשיר), הרי שבשביל גילוי ניצוץ המשיח (ה"עני ורֹכב על חמור") בנשמה נדרשת העבודה של "בחרתיך בכור עֹני", ואילו דעת רבי בעריש מביאלא היא כי ניצוץ המשיח יכול להתגלות גם, ואולי דווקא, בנשמת יהודי עשיר (ובדורנו משמע מדברי הרבי מליובאוויטש כי ההכרעה היא כדעת רבי בעריש דווקא).

חסד-גבורה:

אודות סדר יומו של רבי בעריש מסופר:

דרכו של הרה"ק רבי בעריש מביאלא היה להתפלל מאוחר ביותר, ושהה מאד בתפלתו, עד שכשסיים כמעט חשכה לילה, והיה טועם אז פת שחרית עם כוס יי"ש חזק מאד"קוואטירע שפערטר" [שאין בדוגמתו בימינו], ולאחר מכן היה לומד כל הלילה בעמידה [שהיה לו חומרא ללמוד בעמידה] "און דער קאפ האט געארבעט" [= ראשו פעל כדבעי].

סדר העבודה בכלל, אצל כל יהודי – המתחיל את יומו (ככתוב בריש השו"ע) ב"יתגבר כארי... לעבודת בוראו" – שייך לספירת הגבורה החותכת ומסדרת. בפרט סדר עבודה מופלא כזה של רבי בעריש, שהתחיל מוקדם מאד בבקר והסתיים בלימוד כל הלילה, אחרי שרק לפנות ערב הוא טעם דבר מה ושתה משקה חזק, מעיד על גבורה פיזית ורוחנית עצומה. גם עיסוקו במשך כל היום – עבודת התפלה – שייך לעמוד העבודה, קו השמאל וההעלאה, קו הגבורה.

על רקע סדר יומו מלא הגבורה בולטת החריגה שלו כאשר בקר את אביו, מגדולי ישראל בדורו:

כאמור, היה מסיים תפלתו עם חשיכה, כאשר נסע אל אביו הרה"ק רבי אברהם מטשעכנוב – התפלל אז בזמנו לכבודו, וכך נשאר לו 'יום ארוך'. ופירש בזה הפסוק "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" – אם תכבד את אביך, נמצא שתתפלל תפלה בזמנה, וממילא "יאריכון ימיך", שהימים ארוכים...

סיפור זה שייך לספירת החסד, אליה שייכת מצות כבוד אב ואם. אנו מצווים על כבוד אב ואם ועל מורא אב ואם – מורא מצד הגבורה-היראה וכבוד מצד החסד-האהבה, כנודע. ועוד, בעשרת הדברות מכוונת מצות "כבד את אביך ואת אמך" כנגד החסד (כאשר "אנכי" ו"לא יהיה לך", ש"מפי הגבורה שמענום", מכוונים לשני פרצופי הכתר, עתיק ואריך, "לא תשא" כנגד החכמה ומצות שבת ש"מעין עולם הבא" כנגד הבינה, ואכמ"ל), והיא החותמת את הלוח הימני השייך לצד החסדים שבלוחות. היכולת לכבוש את סדר היום הרגיל היא יכולת הגבור לכבוש את גבורתו עצמו ולהכפיף אותה לקו הימין – זו תכלית התיקון של "לאכללא שמאלא בימינא". המתגבר על גבורתו כדי לכבד את הוריו (ויש לומר כי אין זה מקרה פרטי, אלא תמיד ההורים מעדיפים שבנם יסיים את התפלה בזמנה ויצא לפעול בעולם במשך היום, כדי ש'יצא ממנו משהו') זוכה לאריכות ימים, בבחינת "ואברהם [איש החסד] זקן בא בימים", כאשר כל יום הוא ארוך ומלא פעילות ותוכן.

יסוד:

מרן רמ"מ [מווארקי] נסע לקוצק עם כל ה'עולם' שלו, מלבד תלמידו הרה"ק רבי בעריש מביאלא, שלא היה נוסע אתו לקוצק.

רבי בעריש, חסידו הגדול של רמ"מ מווארקי, לא נסע איתו לקוצק מפני עוצם התקשרותו ברבו, כך שלא היה מוכן לנסוע לרבי אחר, אפילו אם רבו עצמו נוסע אליו. סיפור זה מאיר את אופי ועוצמת התקשרותו של רבי בעריש לרבו, ומדת ההתקשרות ל"צדיק יסוד עולם" שייכת לספירת היסוד, כפשוט.

נצח-הוד-מלכות:

זקן אחד מחסידיו החל להתענות, ובאו החסידים וספרו זאת להרבי, קראו הרה"ק מביאלא והגיד לו: "אז א יוד עסט ווי א מענטש, און מאכט א ברכה ווי עס דארף צו זיין. און האט אינזין וואס מען דארף אינזין האבען, דארף מען נישט פאסטן" [= אם יהודי אוכל כראוי, ומברך כראוי, ומכוין מה שצריך לכוין – אזי אינו צריך להתענות].

נענה אות זקן ואמר לרוב: "אזוי לאנג וואס מען האט אינזין, עסען די חסידים אלעס אויף" [כי בימים ההם אכלו החסידים כולם מקערה אחת, והתאונן הזקן כי עד שיתארך עם כוונותיו יסיימו שאר העם את כל הקערה]. השיבו הרה"ק מביאלא: "דו ווילסט דאך באמת פאסטען, ביסטו דאך אן אומפארגינער, וואס דו פארגינסט נישט אן אנדערן" [= מה איכפת לך שאחרים יגמרו את הכל – הלא רצונך באמת להתענות – ואם כן הרי עינך צר בשל אחרים], ומאז פקד הרה"ק מביאלא שיתנו לו לאכול מקערה נפרדת.

סיפור זה מלמד על הסיבה הפנימית מדוע, ככלל, לא נקטה החסידות בדרך הסיגופים והתעניות, לבד מצדיקים מסוימים שדרך זו היתה ראויה להם דווקא (לגבי עצמם, ולא כהוראה לרבים). החסידים 'הלשינו' לרבי בעריש כי חסידו מתענה, ובתוך שיחתו איתו חשף רבי בעריש גם איזו דרך ראויה יבור לו האדם בעבודתו בעולם, וגם מדוע לא היה דרך הצומות ראויה לאותו חסיד: הרבי אמר לחסיד שאם היה צם לשם שמים לא היתה צרה עינו בכך שהחסידים מסיימים את הסעודה לפני שהוא מספיק לאכול, ואילו צום שלא לשם שמים מוליד צרות עין בנפש. הצומות והתעניות מפתחים את מדת הדין בנפש – הם גורמים לאדם להעביר בקורת על אנשים שאינם נוהגים כמוהו – ואין דבר שנוא ורע יותר מהתעוררות דינים על אדם אחר מישראל. מי שיכול לצום מתוך אהבת ישראל הדבר מותר לו, אך זהו דבר נדיר ביותר, ורק צדיקים יוצאים מהכלל נקטו בדרך עבודה כזו. העובדה שהחסיד עונה לרבי בסגנון שמבטא צרות עין – ואפילו בבדיחותא – מלמדת כי תעניתו איננה אמיתית וראוי לו לאכול.

דרך העבודה שמבטא הרבי בסיפור זה שייכת לספירת המלכות ולספירות הנצח וההוד הבונות את פרצוף המלכות (בהיותן המוחין שלה, כנודע בקבלה), הבאים לידי ביטוי בשלושת הענינים שמנה הרבי בדבריו: לאכול כראוי היא תכונת ספירת המלכות, שלפי הקבלה היא היורדת לעולמות התחתונים לברר בירורים ולטרוף טרף. רבי בעריש אפילו לא אמר שיש לאכול כמו יהודי ("אתם קרוים 'אדם'") אלא לאכול כמו בן אדם ("ווי א מענטש") – בן אדם הוא בחינת שם בן, השם המכוון כנגד המלכות, היורד 'לאכול' ולברר בירורים. לברך כדבעי היינו לברך בפשטות ובאמת, מתוך הודיה תמימה לה' על האוכל שנתן לנו – זהו תיקון ספירת ההוד. הכוונה כדבעי אליה התכוון רבי בעריש איננה כוונה על פי קבלה, אלא הכוונה המעשית הרצויה – שהאוכל יתן לאכול כח לעבוד את ה'. שרש ענין הכוונות הוא בחכמה, אבל החכמה יורדת ומאירה בספירת הנצח שעניינה לנצח על המלאכה של עבודת ה'. כשיהודי זוכה לתקן את כחות המוטבע שלו – לתקן בעצות נכונות (בחינת "כליות יועצות" האמור בנצח והוד) את האינסטינקטים שלו – אין הוא צריך לצום (ואסור לו לצום).

כתוב שלעתיד לבוא כל צדיק יהיה מסכת שיש להגות בו וללמוד אותה, ולכן ראוי לנו להעמיק בדמותו של כל צדיק וצדיק. סיפורים אלו משקפים פרצוף שלם של הצדיק רבי בעריש, ואפשר ללמוד ממנו תמונה הראויה ליהודי ("ועמך כֻלם צדיקים") – זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.



[1] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 
הילולת ר' גרשון קיטובער - כה אדר הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

הילולת ר' גרשון קיטובער

כה אדר שנה לא ידועה

 

 

 

ניגנו ניגון מיוחס לבעל שם טוב, שלוש תנועות

יש הרבה סיפורים ונוסחאות על התקרבות תלמידו המובהק של הבעל שם טוב, לפני התקרבות המגיד, ר' יעקב יוסף מפולנאה, בעל התולדות יעקב יוסף. המשפיע הראשון בתומכי תמימים, שהעביר את עיקר המסורת בחב"ד, ר' שמואל גרונם אסתרמן סיפר כך: הבעל שם טוב, כידוע, היה נוסע ממקום למקום, ופעם אחת עבר בעירה שם היה התולדות משמש כרב. הוא עצר בבוקר במרכז העיירה וכל יהודי שעבר שם עצר אותו וסיפר לו סיפורים. התולדות, שעבר מדרך אחרת, הגיע לבית הכנסת ומצא אותו ריק ממנין הקבועים בו. השמש, שכבר שמע על היהודי המספר סיפורים, סיפר לו, וכששמע את זה כעס [היה כהן, וגם היה נוטה לכעס. יש איגרת מהבעל שם טוב אליו שאם כועס שלא יחדש באותו יום, רק יחזור דברים ישנים] ושלח את השמש להודיע לכולם שאסור לאחר זמן תפילה. הוא התקרב ונמשך גם הוא ונשאר להקשיב. התולדות עצמו יצא, התקרב וגם נמשך אחר הסיפור. אז שמע את הסיפור הבא: פעם היה יהודי פשוט, שעבד קשה לפרנסתו, ובקושי רב מוצא זמן להתפלל שלש תפילות ביום בחטף ולהשתתף בשיעור עין יעקב. לאותו יהודי יש שכן, אברך תלמיד חכם, שנהג להתפלל במתינות וללמוד גמרא בעיון אחר התפילות וכו'. יום אחד חוזרים יחד אחר תפילת ערבית, והיהודי הפשוט נאנח על מצבו הרוחני תוך דברי הערצה לחבירו. האברך בליבו צוחק עליו, ששכנו אפילו לא מבין איזה ערך ויחס ביניהם. לאחר מאה ועשרים מגיעים שניהם לפני בית דין של מעלה, והאברך ממלא את כף המאזניים במצוות והזכויות ומכריע לטובה. פתאום בא המקטרג ומניח על הכף השניה את הצחוק ההוא ומכריע לרעה, ואילו אצל היהודי הפשוט אותה האנחה הכריעה את הכף לטובה. הסיפור הזה גרם לבעל התולדות להתקרב לבעל שם טוב.

לחיים לחיים!

ניגון

נספר עוד שני סיפורים. פעם הבנים של הצמח צדק התוועדו בחנוכת הבית של אחד מהם, והתחילו לפני שהגיע אביהם. כשנכנס ראה שהם צוחקים. כששאל ענו שספרו מופת גדול על הבעל שם טוב ויש ביניהם ויכוח עד כמה לקבל את אמיתות הסיפור. ענה הצמח צדק שעל הבעל שם טוב אפשר להאמין כל סיפור. שום דבר לא מן הנמנע עליו. 'אני עצמי' – אמר – 'היו שלושה סיפורים על הבעל שם טוב שגרמו לי התפעלות ואספר לכם אחד מהם כעת'. פעם בא יהודי חשוך ילדים עשר שנים לבעל שם טוב וביקש לקיים דין תורה ולגרש את אשתו. הבעל שם טוב ענה לו שישאר עמה עוד עשר שנים. אותו יהודי, שהיה תלמיד חכם ירא שמים, התקשה לקבל. מילא היה מברך אבל סתם להשאיר? לאחר עשר שנים עדין לא נפקד ושוב חוזר לבעל שם טוב ואומר לו שעשר שנים קיים דין תורה ועוד עשר שנים את דברי הצדיק, אז עכשיו שיתן ברכה. הבעל שם טוב עונה לו – "עוד עשר שנים...". אותו יהודי נשבר. דברי הרב ודברי התלמיד, צריך להוליד בן. התגרש ונשא אחרת. מיד ירד מנכסיו ונחלה הוא ואשתו השניה. חזר לבעל שם טוב וטוען, האם עד כדי כך מגיע לי? הבעל שם טוב קם, הוציא ספר תורה מן הארון, ואומר לו פתח וקרא. הוא פותח וקורא "פלוני בן פלונית – לא יגרש". הבעל שם טוב אומר לו 'וכי אפשר לעשות כנגד מה שכתוב בתורה'?

הסיפור הזה גרם התפעלות לצמח צדק. התפעלות של חב"ד, מזה שהבעל שם טוב יכול לגלות מתוך התורה את מה שיהודי פרטי צריך לנהוג.

לחיים לחיים!

שמעתי לאחרונה, שלפני כמה שנים היה מישהו ביחידות אצל הרבי שליט"א והזכיר תוך כדי דבור את הבעל שם טוב. הרבי אמר מיד 'שתזכה להתברך בזכות הבעל שם טוב הקדוש'.

ניגנו 'התעוררות רחמים רבים'

הסיפור השלישי: פעם נסע הבעל שם טוב לגרמניה והתאכסן בבית שבחצרו היתה גם אוניברסיטה. פעם אחת יצא הבעל שם טוב לחצר ואחד מן הסטודנטים פונה ולברו ואמר לו 'תראה את היהודי הזה, הזקן שלו שמו של געצ'קע (עבודה זרה שלהם)'. שמע הבעל שם טוב, ניגש אליו, טפח לו על השכם ואמר לו בשפתו 'תהיה יהודי'. אחר כמה דקות התפרץ אותו סטודנט אל חדר הבעל שם טוב, וביקש ממנו להתגייר.

כשסיפר הרש"ג את הסיפור אמר שמכאן ראיה שהזקן של הבעל שם טוב היה 'חתיכות חתיכות' [גם ג'נג'י, לפי המסורת].

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון של הרבי מהר"ש, ניגון משתה היין

בתורה כתוב "מדבר שקר תרחק", אבל יש דברים שמותר לשנות מפניהם. לספר סיפורים מהבעל שם טוב זה בטח אחד מהם, לכן אפשר לספר גם ארבעה וחמישה סיפורים...

היום זה ההילולא של ר' גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם טוב, שהבעל שם טוב הכיר בו עוד לפני שהוא הכיר בבעל שם טוב, שהיה הראש וראשון להפצת המעיינות של הבעל שם טוב. הוא חשב בתחילה שהבעל שם טוב עם הארץ ולכן התנגד לשידוך עם אחותו, רק שחזקה עליו צואת אביו. חז"ל על נישואי אהרן עם אלישבע אחות נחשון אומרים שיש ערך גדול לבדוק באחי הכלה לפני נישואין, ש"רוב בנים דומים לאחי האם". האבן עזרא אומר שבזכותה זכה אהרן, ולא משה, לכהונה. לפי זה, צריך לומר שכך נהג גם הבעל שם טוב, וזה אומר לנו על גדולתו. הרבי אומר בשיחה שהחל מן הבעל שם טוב המשכת העצם עוברת גם מרב לתלמיד, ולא רק מאב לבן. לא רק "כאילו ילדו" אלא ממש ילדו. כאליו זה ב-כ הדמיון, ואילו מן הבעל שם טוב זה כמו נבואת משה, שנתנבא ב"זה הדבר". לפי זה, כולנו – כל אשר בשם חסיד יכונה – דומים לר' גרשון מקיטוב, כי הבעל שם טוב רצה שבניו [ר' צבי ואודל] יהיו דומים לו, וכולנו, תלמידיו, הרי ילדים של הבעל שם טוב.

מה לומדים מזה? צריך לומר, שלא סתם בחר להתחתן עם אחות של צדיק אלא עם תכונת המסירות נפש. נחשון היה הראשון שקפץ לים סוף. כל פעולת ילידת ילדים זה בשביל מסירות נפש. כשנולד מברכים 'שיגדל לחופה... ולמעשים טובים', כלומר למסירות נפש. להוליד בשביל שגם הוא יוליד זו פעולת האין-סוף. אתה רוצה שגם לו יהיה מסירות נפש, וגם הוא יוליד וכן הלאה. בשביל זה צריך להתחתן עם מישהי שיש לה אח עם מסירות נפש. הרבה סיפורים על ר' גרשון אנחנו לא מכירים אבל כנראה שהיה בעל מסירות נפש [גם התגלות הבעל שם טוב עצמו היתה במסירות הנפש, שהרי רצה להישאר נסתר].

איך אפשר לקיים היום, כשמתחתנים עם בעלת תשובה? כנראה שצריך לחפש היום באח אם יש לו איזה שיגעון לאיזה דבר. אם יש לו, סימן שיש את זה גם באישה, רק שאצלה זה בצניעות ולא מתגלה. רוצים שיהיה לה שיגעון, מסירות נפש. אח זה מלשון איחוי, שיש ביניהם התאמה. שיצאו מאותו רחם.

מה היתה מסירות נפשו? שעלה לארץ עוד בחיי הבעל שם טוב, מורו ורבו. הוא היה החסיד הראשון [השני היה הסבא של רבי נחמן מברסלב, ר' נחמן מהורודנקא, שרצה גם לעלות ואמרו לו מן השמים שעיקר השכינה נמצאת אצל הבעל שם טוב, ולכן חיכה – הספיק לעלות ולחזור – עד פטירתו]. כל מטרת עלית החסידים לארץ זה בשליחות, לעורר רחמים רבים על עם ישראל להחשת הגאולה. גם לחלוצים שעלו לארץ יש זכות, אבל אין להשוות למסירות נפש של ראשוני החסידים, שבאו כשלא היה פה כלום. ר' גרשון עלה עוד לפני כולם. זה הדבר הראשון שלומדים מר' גרשון מקיטוב, המסירות נפש על העליה לארץ.

כמו שיש מסירות נפש לעלות לארץ, כך צריך מסירות נפש על גירוש הערבים מן הארץ. גרשון מלשון גירוש. הדבר הראשון שבידינו לעשות, ובמיוחד מי שגר כאן בעיר העתיקה, זה לא להתעסק אתם. לא לקנות מהם או למכור להם. חז"ל דורשים "אחד היה אברהם" שכל העולם מעבר אחד והוא מצד שני, אפילו אם רבנים לא אומרים כך. כשר' שמעון יצא מן המערה הדבר הראשון שעשה זה לטהר את העיר טבריה. גם היום, כשנכנסים לארץ – יציאה מן המערה היא הכניסה למציאות, לארץ – הדבר הראשון זה לטהר אותה. הערבים הם הטומאה וצריך לנקות אותה. יש מסורת מר' דוד מלעלוב שמשיח לא יוכל לישון אפילו לילה אחד בירושלים עד שיטהר את כל הטומאה מבין החומות.

גרשון (גרשום) היה גם בנו בכורו של משה רבינו. בנו של הבעל שם טוב היה ר' צבי, שמן הסתם היה דומה לדודו, ר' גרשון מקיטוב. איך רואים? יש עוד אגרת שהבעל שם טוב כותב לגיסו על בנו – על לימודו ועבודתו וכו' – ובה מזכיר לו עד כמה התמסר ר' גרשון בחינוך בנו. היה כנראה המלמד שלו. לגבי אותו ר' צבי, נספר עוד סיפור. היתה אשה צדיקה ועשירה שבכל ערב שבת ויום טוב היתה מביאה עגלה עמוסה בכל טוב – בשר בקר, עופות, דגים וכו' – עבור כל החבריה קדישא. פעם אחת, בזמן הפשרת השלגים, עלה הנהר על גדותיו והיתה סכנה לעבור ולהביא את המזון. היא במסירות נפש עברה וטבעה עם כל הציוד. כששמע הבעל שם טוב גזר על הנהר שיחרב לעולם ועד. השר של הנהר בא לפני בית דין של מעלה וטען שרק עשה את גזירת המקום בנאמנות, אז למה הוא 'מייבש' אותי? בית דין פסקו שאכן הצדק עם הנהר, אבל כיוון שיצא מפי הצדיק אי אפשר לבטל. אך, ברגע שיעבור שוב בנהר אחד מצאצאי הבעל שם טוב....

חסר סיום ההתוועדות

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 
כינוס ילדים - סיפורי ר' אלימלך - כג אדר תשס"ז הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

כינוס ילדים

כג אדר תשס"ז

 

 

ביום ראשון, שלשום, היה הילולא של אחד מגדולי-גדולי הצדיקים, מתלמידי המגיד, שצדיקים רבים קראו לו "הבעל שם טוב הקטן" – זה רבי אלימלך מליז'נסק (אח של רבי זושא – עליו דברנו לפני כחודשיים – חברו הטוב של אדה"ז). שני האחים פעלו יחד, עשו גלות ביחד, היו הולכים ומחזירים יהודים בתשובה. הלכו בלי שידעו שהם צדיקים, ופעלו כיהודים פשוטים – רבי זושא, הגדול, ורבי אלימלך הצעיר (אך גם היה מהמבוגרים בתלמידי המגיד, עשרים שנה מבוגר מאדה"ז). אחרי הסתלקות המגיד בתקל"ג הוא היה הרבי של כל פולין, ורובם ככולם של צדיקי פולין אחריו הם תלמידיו או תלמידי תלמידיו. היות שהוא היה ביחד עם אדה"ז אצל המגיד, אז יש כמה דברים שאדה"ז – הרבי הראשון של חב"ד – אמר עליו ושבח אותו. קודם נספר שני דברים שאדה"ז אמר עליו, על הרבי רבי אלימלך.

פעם אחת אדה"ז הלך והתווכח עם אחד מגדולי הרבנים של הלא-חסידים (מה שנקרא ה"מתנגדים", שהתנגדו לחסידות). הרבנים המתנגדים חשבו שחסידים לא יודעים ללמוד ושלא שומרים את המצוות כמו שצריך, והרי זה בדיוק ההיפך, שחסידים יודעים ללמוד – אדה"ז היה הכי גאון באותו דור – ולא רק שמקיימים מצוות, קלה כחמורה, אלא גם מהדרים הרבה יותר ממי שלא חסיד. הרבנים המתנגדים לא ידעו זאת, וגם ביזו את החסידים – זה היה מאד לא יפה. כשאדה"ז הגיע לאותו רב – שהיה אדם טוב, רק שמע על החסידים דברים לא נכונים (כמו כל הרבנים באותה תקופה) – הם דברו והתווכחו, ואותו רב מאד התרשם מגאונות וצדיקות אדה"ז. אחרי שדברו הרב המתנגד הצביע שיש ספר שמתגלגל על הארץ, ומדי פעם אפילו דורכים עליו – אפילו אותו רב בעצמו – וזה הספר "נעם אלימלך", הספר של הרבי רבי אלימלך מליז'נסק. זה הספר שבחסידות הכללית, חוץ מחב"ד, זה הספר הכי חשוב בחסידות. בחב"ד הספר הכי חשוב זה התניא, והספר הכי חשוב מכל ספרי החסידות הכללית זה נעם אלימלך של הרבי רבי אלימלך. והנה, הספר הזה, הקדוש מאד – הרבי אלימלך הסתלק בשנת תקמ"ז (היה רבי ארבע עשרה שנה אחרי המגיד, והסתלק שתים עשרה שנה לפני הדפסת התניא) – התגלגל על הארץ ואנשים, כולל הרב הזה, דרכו על הספר. אחרי שאדה"ז הצליח כל כך להשפיע רב זה ב"צדקת הצדיק" – שהחסידות בסדר, ולומדים ומקיימים מצוות – הרב הזה שאל אותו מה אתה אומר על הספר הזה שעל הרצפה (קראו לחסידים ה"כת"), מה אתה אומר על המחבר. אדה"ז ענה לו שהכרתי טוב את המחבר, צדיק גדול מאד מאד, הרבי רבי אלימלך, ואני אומר לך שגם אם היית זורק אותו על הארץ ודורך עליו הוא לא היה מגיב, בדיוק כמו הספר. איך קוראים למדה הזאת? מדת חסידות, שאפילו אם ח"ו דורכים עליך – שמישהו לגמרי בשפלות וענוה הוא לא מגיב. אנו אומרים זאת שלוש פעמים ביום, אחרי כל תפלת שמו"ע – "ונפשי כעפר לכל תהיה". מתפללים לה' שתתן לי הרגשה של עפר, שכולם דורכים עליו. הראשון שאמר "ואנכי עפר ואפר" – לכן הוא היה היהודי הראשון. זה כמו רבי אלימלך. בשביל להיות יהודי צריך להיות כעפר – "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר". כל תיקון הנפש מתחיל משפלות וענוה ונגמר בשפלות וענוה – אם האדם הוא צדיק, הכל תלוי כמה שפלות וענוה יש לו, כמה בטול לה'.

אחר כך יש עוד 'ווארט' יפה שאדה"ז אמר – סיפר לחסידי חב"ד סיפור על הרבי רבי אלימלך. אדה"ז, וכך כל רבותינו נשיאינו, הרבו לספר סיפורים על הבעש"ט ועל כל הצדיקים. גם אדה"ז, שהכיר אישית את כל תלמידי המגיד, הרבה לספר עליהם. פעם אחת סיפר על הרבי ר' אלימלך, ואמר שפעם אחת בא אליו הרמב"ם בעצמו. אנחנו יודעים כמה הרבי רוצה שנלמד רמב"ם ונהיה קשורים אליו, וכמה תלויה בכך ביאת המשיח, ואדה"ז סיפר שפעם הרמב"ם בעצמו (מאות שנים אחרי שהסתלק) חזר לעולם ובא לרבי רבי אלימלך. הוא שאל את הרבי רבי אלימלך למה אתה לא לומד את הספרים שלי (כנראה עוד לא שמע מתקנת הרבי ללמוד שלושה פרקים רמב"ם ביום)? אז הוא התנצל בפני הרמב"ם ואמר שפשוט אין לי כסף לקנות את הספרים – אין לי אותם בבית, ואם היו לי הייתי לומד. זה רק לתאר את המצב מה היה פעם – היום מאד קל שיהיו כל הספרים בבית, אך פעם זה לא היה פשוט. "בית מלא ספרים" זה ממבצעי הרבי, אך פעם זה לא היה פשוט, ואפילו צדיק וגאון עצום כמו רבי אלימלך – לא היו לו את ספרי הרמב"ם. כך הוא התנצל בפני הרמב"ם, אז אדה"ז אמר שהרמב"ם כל כך השתוקק ורצה שרבי אלימלך ילמד בספריו, כך שהוא הסתובב והשיג את הספרים של עצמו (יותר מחמש מאות שנה אחרי שהסתלק) והביא ואתם מתנה לרבי אלימלך כדי שילמד בספריו. ככה ספר אדה"ז על הרבי רבי אלימלך. זה משהו ממש עצום. גם החסידים מספרים שהיראת שמים של הרבי רבי אלימלך היתה כל כך גדול, שדימו אותה ליראה של הרמב"ם, שבזמן שכתב את המשנה תורה היה ביראת הרוממות מאד גדולה.

נסיים בעוד סיפור מופת על הרבי רבי אלימלך: פעם אחת היה רב גדול שלא היה חסיד – קראו לו הרב שמואל, רב ליטאי. היה אדם מאד טוב, רק שלא הכיר את החסידות ולא היה חסיד (ואלו שלא הכירו גם התנגדו, אחד יותר ואחד פחות). היה מתנגד, אך ל"ע היתה צרה בביתו. היתה לו ולזוגתו בת שכבר היתה בת 18 – כבר הגיעה לפרקה והיתה צריכה להתחתן – אך לא היתה בריאה. מאז שהיתה תינוקת היא לא התפתחה – היתה בת 18 אך כתינוקת בעריסה, כל היום במטה וקטנטונת. זה חמור מאד. האשה אמרה לבעלה ששמעה שיש צדיק כזה, כמו רבי אלימלך – כנראה היה הכי קרוב להגיע אליו אז בין הצדיקים הגדולים – והתחננה בפני בעלה שיסע עם הבת לצדיק, שאולי הוא יעשה נס ומופת. בהתחלה, הרבה זמן, הוא התנגד, כי לא האמין בחסידים ובצדיקים וכיו"ב, אך היא כל כך לחצה והתחננה והפצירה עד שבסוף הוא הסכים בעל כרחו, ולקח את הילדה בעגלה – בחורה גדולה שהיא תינוקת – ונסעו לליז'נסק. בדרך פגש חבר ילדות, שגם היה מתנגד, והחבר הכירו שהוא כל הזמן לומד תורה ומייקר את הזמן, ושאל אותו לאן נוסע – הוא סיפר את כל הסיפור, והחבר בטל את זה, "מה? אתה כבר ממאמינים ברביים? זה בטול תורה!". הוא השפיע עליו, וחזר הביתה, וכעבור כמה זמן – אולי כל הסיפור לקח כמה שנים – אשתו הפצירה בו שחייב ללכת לעשות משהו. ה' גדול, יכול לעשות נס, ויש צדיקים, צריך אמונת צדיקים, ואולי הצדיק יעשה נס. עוה"פ נסע, והפעם לא היו מניעות, והוא הגיע לרבי אלימלך ונכנס אליו. רבי אלימלך ישב בחדר, והיתה המטה שלו באותו חדר – כמו שלא היו הרבה ספרים, לא היו הרבה חדרים ולא הרבה רהיטים – והרב שמואל נכנס עם התנוקת, ורבי אלימלך אמר לו שישכיב אותה בנתיים על המטה שלו. הוא שם אותה על המטה שלו, והם התחילו לדבר בדברי תורה – אותו רב היה גדול בתורה – ופתאום באמצע דברי התורה רבי אלימלך פונה למטה וצועק, איזה חוצפנית שאת שוכבת על המטה שלי, תקומי מיד! זה פלא גדול, כי היא לא שומעת ולא מדברת ולא יכולה ללכת – כמו תינוקת – אך הוא רק גער בה שהיא תקום היא מיד קמה. האבא כבר ישב בתדהמה גמורה, שבכלל לא יודע מה קורה. היא קמה והתקרבה לשולחן – כבר קרה נס גדול – אך עדיין היא היתה מאד קטנה. רבי אלימלך קרה לילדה ואמר אני רוצה לברך אותך. הוא שם את ידיו הקדושות על ראשה, והתחיל לברך אותה בריבוי ברכות, ותוך כדי זה כל פעם הרים ידיו עוד מעט, וככל שהרים את הידים כך הילדה גדלה. כך, עד שכבר היתה בחורה גדולה – הכל לקח כמה שניות, כמה רגעים. טוב, זה כבר נס עצום, ואז הוא פנה לאבא – לרב שמואל – ואמר לו שהבת הגיעה לפרקה וצריך לעשות לה שידוך. לך הביתה, ואתה תעשה את השידוך הכי טוב – אין לך כסף (כמו לרוב היהודים), ואני כותב לך פתק שאחרי השידוך תלך למקום פלוני ותפגוש איש פלוני ותתן לו הפתק, ובפתק כתוב שישלם את כל הוצאות החתונה (יכול להיות אלפים רבים, אלפי דולרים). הרב הזה כבר מאמין מאד מאד בצדיק, אחרי שראה נפלאות אלו, והלך הביתה, וכעבור כמה זמן עשו שידוך לבת, ואז לקח את הפתק של הרבי אלימלך ונסע לאותו מקום וחיפש אחרי אותו אחד (כאן אני מקצר בסיפור), ובסוף מצא אותו ומסר לו את הפתק. כשאותו אחד ראה את הפתק, שצריך לשלם את המליון דולר – את כל הכסף על החתונה – בלי לחשוב פעמיים הוא הוציא את כל הכסף מהכיס ונתן לו. לפני שהוא הולך ממנו הרב שמואל שאל את הבן אדם הזה – שלא נראה מי יודע מה עשיר – מאיפה הכסף. והוא סיפר לו סיפור כזה: באותם ימים היו פריצים רשעים, בעלי אחוזות, והיו שם יהודים ששוכרים קרעטשמע – בית מלון קטן עם חנות וכו' – ואם ליהודים לא היה כסף בסוף השנה לשלם היו הרשעים לוקחים את היהודי ואשתו ובניו וזורקים לתוך הבור, ובכל יום זורקים חתיכת לחם שלא ימותו ברעב. בסוף, או שמישהו היה משלם, או שהרבה פעמים היהודים הללו גוועו מרעב. המצוה הכי גדולה של הבעש"ט ותלמידיו אחריו היתה פדיון שבויים במקרים אלו – שהלכו במס"נ לאסוף כסף ולפדות יהודים כאלו. אותו יהודי שנתן את כל הכסף מספר לרב שמואל שאני בעצמי וכל המשפחה שלי זרקו אותנו לתוך בור, כי לא היה לי כסף לשלם את השכירות לפריץ, וכל יום זרקו חתיכת לחם. פעם בא הפריץ הרשע עצמו, וצעקתי לו – מה אתה מרויח שאנחנו בבור, תן לי לצאת ואני אסתובב במדינה ואבקש מיהודים טובים כסף שאוכל לשלם את החוב ואז תוציא את כל המשפחה. אותו פריץ הבין שבאמת יותר כדאי לו כך, כי אם ישאיר אותו בבור אף פעם לא יקבל את הכסף, ואם יוציאו מהבור וישאיר שם המשפחה יש סיכוי שישיג הכסף. יהודי זה הסתובב במדינה במס"נ, יודע שאשתו והילדים בבור, ובסוף הצליח לגבות את כל סכום הכסף – זה היה בדיוק אותו מספר שהרב שמואל היה צריך בשביל לחתן את הבת שלו. הוא הגיע עם אותו כסף שבמס"נ גבה בשביל להציל את המשפחה של עצמו, אבל באותו רגע שקרא את הפתק של הצדיק שצריך בדיוק את הסכום הזה למסור – בלי היסוס בכלל הוא מיד הוציא זאת ונתן. זה אמונת צדיקים גמור, שהיה לו כל כך הרבה בטול ושפלות ואמונת צדיקים שמיד הוציא כל הסכום – על חשבון חיי משפחתו – ונתן. אותו יהודי מיד נסע לרבי אלימלך וסיפר לו כל הסיפור, וגם הביא את הפתק שנשאר אצלו – אמר לי לשלם, שילמתי, וכעת מה עם המשפחה שבבור. רבי אלימלך אמר "יהיה בסדר", ובאותו רגע אותו פריץ התפגר במיתה משונה – אותו גוי רשע מת במיתה משונה, ואז המשפחה באופן אוטומטי השתחררה ויצאה מהבור.

זה סיפור מאד יפה. אני מקוה שתוכלו לספר את כל הסיפור הזה – קצת מורכב, עם כמה חלקים. זה סיפור גם עם מופת על גבי מופת, וגם המון המון מוסר השכל של אמונת צדיקים ובטול, וגם באמת של מה שהצדיק יכול לחולל – שיכול לקחת את הילדה הקטנה ועל המקום להגדיל אותה. מה שלא התגברה בשמונה עשרה שנה הוא יכול לעשות בכמה דקות. ה' יעזור שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. כששומעים סיפור של צדיק צריך לחשוב מה זה נוגע לי או לנו – לכל המצב. כל עם ישראל צריך כזה נס, שמישהו יקח אותנו ויגביה אותנו, ירומם קרן ישראל, שנהיה גדולים ולא קטנים, שנהיה ראש גדול, ולא ראש קטן כמו היום. שנזכה לאמונת צדיקים, ובזכות כל הצדיקים שיעוררו רחמים בשמים יבוא מלך המשיח ויגאל אותנו תיכף ומיד ממש.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 


האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2016. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com