י. סיפורי צדיקים

להשאב לתוך סיפורי צדיקים

עוד ווארט: אמרנו שכאשר שומעים ספור טוב של צדיק, אז עוד לפני שלומדים איזה מוסר השכל מהספור – חושבים שתכלית הכוונה של סיפורי צדיקים זה ללמוד מזה – צריכים להשאב ולהכלל בנשמת הצדיק אודותיו מספרים, ורק אז אפשר להפיק מסקנות לפועל, אליבא דנפשיה, מתוך הספור (בתנועת "שוב" הבאה לאחר ה"רצוא"). נסיים בשני סיפורי צדיקים. כתוב שבכל התוועדות של חסידים צריך להיות ניגונים וסיפורים ודברי תורה. שרנו כמה ניגונים, והיו גם דברי תורה, אז צריך לסיים עם סיפורים. מספורים לומדים, בעיקר בחב"ד, אבל, כמבואר, עוד לפני שלומדים – בשביל באמת ללמוד, וגם כדי ללמוד בדרך ממילא (היינו שזה יכנס לי כמודעות טבעית, שיהפוך להיות חלק ממני) – אז קודם אני צריך להשאב לתוך הצדיק של הסיפור. הסיפור צריך להיות מושך, כמו דברי אגדה שמושכים את הלב (לכן נקראו כך). יש ביטוי בזהר שתכלית הכוונה של התורה זה "לאשתאבא בגופא דמלכא", בגוף של המלך, ובספירות "גופא דמלכא" זה התפארת. אמרנו (בשיעור ט"ז אייר, על סופר-ספר-ספור) שעצם המושג סיפור – שבחב"ד זה ספירת הדעת – מופיע במדות בתפארת. תכלית הספור זה לפעול את ה"לאשתאבא בגופא דמלכא" – אם אני נשאב שם אני ממילא לומד, כי זה הופך להיות חלק ממני.

מדת יעקב – בעל הסיפור

לכן התפארת היא עמוד התורה, בחינת יעקב, שרש נשמות מארי תורה בפרט, כמבואר בהקדמת התיקוני זהר דרשב"י (ומובא גם בספר תניא קדישא לאדה"ז, עיקר בחינת רשב"י בדורות האחרונים כנ"ל). מי שמחבר את הסיפור זה אברהם ויצחק, אבל הסיפור עצמו זה יעקב. לומדים ממנו אבל בדרך ממילא, לאחר שאני מזדהה איתו, נשאב לתוכו. זה תכלית הסיפור – "לאשתאבא בגופא דמלכא" (סוד "ויותר יעקב לבדו" – לבד ר"ת  "לאשתאבא בגופא דמלכא", שמזה בא הנצחון בהאבק איש עמו – זהו ספור גבורה בזכותו זכה יעקב לשם ישראל, הכולל את כל ספורי האבות והאמהות, יצחק יעקב שרה רבקה רחל אברהם לאה, כנודע; "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" = 2485, המשולש של 70, שמכאן זוכה יעקב אבינו להתפשטות שבעים נפש יוצאי ירך יעקב, ולכל הספורים המסתעפים מהם לעולם, וד"ל). אחרי שנשאבים ממילא לומדים מה שזה שייך לי, מה שזה יעזור לי בחיים שלי (ניגון זה למעלה מטו"ד, זה התענוג של הכתר, זה השיר, זה כח המניע את הכל – עתיק נמצא בתוך כל הפרצופים, בתוך כל הספירות: ע"ס של עתיק זה שיר פשוט-כפול-משולש-מרובע, וזה נמצא בכל הספירות). אז נסיים בשני סיפורים יפים מאד (והעיקר להבין ולתרגם אותם לצרפתית).

סיפור על הרבי בחלוקת הדולרים

הסיפור הראשון זה סיפור על הרבי בחלוקת הדולרים (בתחלת המ"מים, כשהרבי התחיל לחלק דולרים). היתה אשה חרדית בקראון-הייטס שנשואה לאברך ליטאי, לא חב"ד אבל גרים (או גרו) בשכונה. בעלה לא היה שולח אותה לעבור בדולרים, אבל היתה לה איזו חברה שלקחה אותה פעם אחת לקבל דולר מהרבי (והיא ממילא נמצאת שם בשכונה, לא טרחה גדולה – רק צריך לחכות כמה שעות טובות בתור). היא עברה והושיטה את היד, והרבי נתן דולר, ואחרי שהיא עברה את הרבי – בינתיים נכנס מישהו אחר – הרבי הסתכל אחריה כשהיא יוצאת ואמר למזכיר לקרוא לה חזרה (שזה משהו נדיר), וכשהיא חזרה וכבר היתה קצת מפוחדת מזה, הרבי אמר לה באידיש – לא צריך לקיים את מצוות התורה כי כך כתוב בשו"ע, אלא בגלל שאת יהודיה ואת רוצה לעשות את רצון ה', וזה מה שה' רוצה. היא עוד יותר נבהלה, ואפילו נפגעה – מה הוא רוצה ממני? אני אשה חרדית, ששומרת את כל המצוות. עד כדי כך שכאשר היא יצאה מהתור, וכולם 'התנפלו' עליה לשמוע מה הרבי אמר (כי זה נדיר) היא התביישה לחזור על זה. היא לא הבינה בכלל מה הוא רוצה ממנה, ומה משמעות המשפט. כנראה שכעבור זמן לא רב היא כן הבינה, אבל ספרה זאת רק כעבור הרבה שנים. עוד הפעם, היא 'מתנגדית', נשואה לאברך שלא שייך לחב"ד (בעקבות הסיפור הפכה לחסידה בלב, כנראה, אבל לא בחיצוניות), ואחרי שנים חברה לקחה אותה לכינוס נשים של חב"ד שהתקיים בשכונה. היא שמעה הרצאה מאיזה רב, מצא חן בעיניה, ואז נגשה אליו וספרה לו סיפור זה (הוא סיפר את זה אח"כ) כהקדמה לבקשה. אמרה לו שמאותו יום והלאה קרה שינוי בתוך הנשמה שלי, שעד אז – כמה שהייתי חרדית והכל – כל הזמן היתה לי מחשבה בראש שאני מפסידה משהו בעולם הגדול. יש בעולם הרבה דברים, והיות שאני אשה חרדית אני לא יכולה להנות מכל מה שיש בעולם הגדול – אני מוגבלת, ומשלימה עם גורלי בקבלת עול. יש עולם גדול (יש פאריז לדוגמה) ויש הרבה מה לעשות שם – שאיני עושה. מילא, איני עושה, אני חרדית – מה אפשר לעשות. מאותו רגע שהרבי אמר לי את זה, כשיצאתי משם – אף שהתגובה הפשוטה היתה בושה ואי הבנה – אבל בדרך מופת מאותו רגע יצאה ממני מחשבה זו. נגמלתי לחלוטין מכל המחשבות הללו, ויותר לא היתה לי אף פעם מחשבה כזאת. כעת אומרת את זה לרב כי הייתי רוצה לתת את זה גם לילדים שלי. הם לומדים בישיבות, אבל יש 'פזילה' – בע"ה הם יהיו יהודים טובים שומרי מצות, כמוני, אבל אני רוצה גם לגמול אותם מהפזילה כלפי חוץ. איני יכולה להכניס אותם לישיבות חב"ד, אבל צריכה עצה. איני יודע מה העצה שנתן לה, אבל זה הסיפור.

ניגנו "ניע זשורצי חלאפצי".

את המוסר השכל מזה נשאיר לפעם אחרת (לאחר כך). נספר את הסיפור השני, ובו הווארט מאד פשוט – יותר קל להבין. הסיפור הראשון היה רק בשביל הזדהות, והלימוד זה בדרך ממילא. אם כי יש הסבר שלם, אבל זה לא כרגע.