ג. הכח להפוך קללות לברכות

אדמו"ר הזקן קורא את הקללות כברכות – הספור הידוע

רצינו לפתוח בעוד משהו דומה מאד בין רשב"י לאדמו"ר הזקן, שכתוב גם בגמרא וגם בזהר חדש. אצל חסידים רשב"י זה אדמו"ר הזקן. כתוב שאדמו"ר הזקן היה ממתיק את הקללות שבתורה. יש סיפור שמובא גם ב"היום יום", שפעם אחת שאדמו"ר האמצעי – הממשיך, ממלא מקום של אדה"ז – היה נער צעיר, ואדה"ז לא היה בפרשת כי תבוא, והוא שמע את הקריאה ממישהו אחר. הוא מיד התעלף משמיעת הקריאה, והיה כל כך חלש אחר כך שהיה ספק לאדה"ז אם הוא יכול לצום ביום כפור. החסידים שאלו את הנער, אדמו"ר האמצעי – כל שנה אתה שומע את הקללות ולא מתעלף ונעשה חולה מאד, מה קרה? הוא אמר שכשאר אני שומע מאבא (אדה"ז היה בעל קורא) אני לא שומע קללות אלא ברכות. כאן שמעתי ממישהו אחר, פעם ראשונה בחיים שלי שאני שומע קללות. לשמוע צח קללות זה משהו קשה ביותר, אז הוא התעלף, עד כדי כך שהיה ספק אם יכול לצום ביו"כ. אז מה לומדים מכאן? שלאדה"ז היה חוש ויכולת מיוחדת להמתיק את הקללות, להפוך את הקללות לברכות.

חוש המתקת הקללות שייך לרשב"י

יש ספורים, גם בגמרא, שלרשב"י יש חוש בזה, הוא רגיש לזה. הוא שלח את בנו רבי אלעזר לקבל ברכות, ושמע קללות, והוא הסביר לו שזה ברכות וכו'. יש משהו בזהר חדש עוד יותר: כתוב שכאשר רשב"י ובנו היו במערה שאר החכמים מאד מאד התגעגעו אליהם ולא ידעו איפה הם. הם ברחו מפני הגזרה והמקום שלהם "הוחבא בתוך מערה", הוחבא מעין כל חי ואף אחד לא ידע איפה הם (גם אשתו לא ידעה), כי זה היה מסוכן. לא יודעים אם מי שידע הוא בעל סוד בדרגה השלישית – כידוע אצלנו – ולכן אפילו לאשתו לא יכלו לגלות. מי יכול להיות ערב שכלפי הרשויות האדם הוא בעל סוד בדרגה העליונה, שלא יודע מהסוד, ולכן אף אחד לא ידע, כולל חבריו רבי יוסי ורבי יהודה ושאר חבריו. אז כתוב שתוך כדי שהם שוהים במערה, ולא יודעים איפה הם, החכמים יושבים בבית המדרש ודנים בסוגיה של הקללות שבתורה.

מט קללות בחקתי ו-צח קללות כי תבוא – קמז קללות בתורה

יש פעמיים קללות, בפרשת השבוע שלנו (זה שייך ל-לג בעומר, פרשת בחקתי), הקללות של תורת כהנים, ויש הקללות של משנה תורה. כאן יש מט קללות – ז ברבוע, כנגד ימי ספירת העומר, קללה ליום קללה ליום. כנראה שספירת העומר באה להמתיק – ספירה לשון ספיר, "ספיר גזרתם" – שאפשר להמתיק גזרה רעה על ידי ספיר (ספיר גזרתם = 1000, כמו שדברנו שלשום, סוד "אלף אורות", ה-א שלפני ה-ב של התורה ששם "אל תאמרו מים מים"). במשנה תורה זה כפול, "כפליים לתושיה", צח קללות. כמו שנסביר, כל הענין של הוד, כפי שדובר שלשום, זה ענין של מספר. אמרנו שבעצם זה שאתה מרבה במספר – כמו לחלק לחלקים יותר קטנים – בבחקתי יש מט ובתו"כ יש כפול, בויקרא ה' מדבר ובמשנה תורה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, אז זה הופך לריבוע כפול (סדרה שיש בה חשיבות מיוחדת). אז בכל התורה כולה יש ג"פ ז ברבוע קללות – קמז, שנות חיי יעקב אבינו, בגימטריא "טוב עין" ("טוב עין הוא יבֹרך" – "הוא יברֵך"), מי שטוב עין יש לו כח להמתיק כל הקללות שבתורה (טוב עין = עין גדי, כנראה שזה סגולה לעשות טיול לעין גדי, אפשר לעשות לשם טיול שנתי של הישיבה – שני זמנים טובים לטייל שם, או פרשת בחקתי או פרשת כי תבוא). כל זה לא כתוב שם, אלא תוספת.

קללות בית ראשון עם המתקה מפורשת וקללות בית שני בלי המתקה מפורשת

בכל אופן, חברי רשב"י ישבו והתגעגעו לרשב"י – מי יתן שנזכה לאדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח רשב"י – ושאלו בינם לבין עצמם, שבפרשת בחקתי יש המתקה מפורשת בתורה, לקראת הסיום יש "וזכרתי את בריתי יעקב וגו' והארץ אזכור" ועוד כמה פסוקים לקראת הסוף שיש בהם משום המתקה וברכה, ואילו במשנה תורה אין פסוקים כאלה מפורשים – בסוף התוכחה גופא, מיניה וביה, על דרך הפשט ממש, פסוקים מפורשים שממתיקים את הקללות. אחר כך הם אומרים שמקובל אצלנו שהקללות של פרשת בחקתי זה הקללות של בית ראשון – שאנחנו עם ישראל לא שמרנו את התורה ונגזרה גזרת חורבן בית ראשון. לעומתן, הקללות של משנה תורה זה קללות של בית שני, הגלות שלנו, "גלות החל הזה" שאחרי חורבן בית שני, ואין שום רמז לנחמה. על זה תמהו, וזה עצוב מאד, שאין שום נחמה ושום זיק של המתקה וברכה בקללות שלנו. אצל רשב"י וחבריו זה היה חורבן טרי, גם אחרי מרד בר כוכבא – מדחי אל דחי יורדים עמוק עמוק אל תוך הגלות, אז מצפים לאיזה קרן אורה, לתקוה שנצא מהגלות. והנה, פותחים את התורה ורואים קללות שהולכות על הזמן שלנו ואין שום קץ.

רשב"י – תקון שנאת חנם

זה לא מפורש שם, אבל דברי הזהר חדש כאן רומזים לגמרא ש"הראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם, האחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם". עיקר החטא שאנחנו סובלים ממנו זה שנאת חנם, והיום היום הכי טוב לתקן. לכן רבי עקיבא, רבו של רשב"י, שהיום יום שלו, הסיק את המסקנה (לפי פירוש אחד) ממרד בר כוכבא ומיתת תלמידיו ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" – שהתלמידים מתו כי לא נהגו כבוד, והתיקון זה אהבת ישראל. לכן רשב"י אומר ש"אנן בחביבותא תליא מילתא". רבי עקיבא הוא עוד מעשרה הרוגי מלכות, ששרשם בה"ג, אבל רשב"י אומר שאנחנו – חמשת תלמידיו שנשארו – אנחנו החמשה חסדים, וכל ענינו זה אהבת ישראל. זה המסר של לג בעומר – "אנן בחביבותא תליא מילתא".

אליהו הנביא מגלה לרשב"י את הברכות הצפונות בקללות

זה הרקע לסיפור, שהם תמהים לעצמם שאין שם כל זיק של תיקון ב-צח קללות של משנה תורה. היות שהתעוררו התעוררות של אמת – זה ספור מאד יפה שם – רבי יוסי כתב את הקושיא על פתק, ואף אחד לא יודע איפה רשב"י נמצא, ובאה יונה (שפנינא בלשון הזהר חדש, יונה שפנינא = 562, וד"ל) – כנס"י נמשלה ליונה, היינו שכנס"י בכבודה ובעצמה מתגלמת כיונה. היא יורדת מהשמים ולוקחת את הפתק עם התמיהה, עפה למקום של רשב"י ויורדת עם הפתק של החברים ומוסרת לרשב"י. הוא קורא את הפתק ומתחיל לבכות, כי בהשקפה ראשונה גם לא יודע את התשובה לתמיהה הזו. אז הוא בוכה עד שמגיע אליהו הנביא, ואליהו הנביא הוא זה שמגלה לו אט אט עוד פסוק ועוד פסוק ודורש את זה – הופך את כל הפשט של הפסוקים ומגלה שכולם ברכות, ורק צריך לדעת איך לקרוא את זה. זה ממש הסיפור, ב-ה הידיעה, של אדמו"ר הזקן – שהקללות שלו זה ברכות.

תיקון הגלות שלנו – המתקה מיניה וביה – הפיכת גולה לגאולה

מה ההבדל? בבית ראשון זה שני דברים, יש פסוק של ברכה ויש פסוק של קללה. זה שיש בסוף כמה פסוקים טובים, כמו סוכריה להמתיק את הרע, זה הכל מגולה. אבל זה לא הענין של הגלות שלנו, הענין של הגלות שלנו זה כמו שהרבי אומר – לקחת את הגולה והיא עצמה החומר גלם של הגאולה, לא משהו אחר, רק צריך להביא את ה-א (שאין בה "מים מים") ולהכניס לגולה, ואז אתה רואה שהכל גאולה. זו תכלית המטרה של חורבן בית שני והגלות שלו. ואיך עושים את זה? עם אהבת ישראל. זוכים לגילוי הזה, מיניה וביה, שלא צריך קללה וברכה אלא שהקללה זה הברכה. בפרשת ראה כתוב "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה" – הכל יחד זה הברכה, אם יודעים לקרוא נכון. מי יודע נכון? רשב"י, וגם זה רק אחרי כל הספור, אחרי שאליהו הנביא מגלה לו. לכתחילה גם הוא לא יודע. אחר כך, אחרי שאליהו מגלה לו שכל הקללות זה ברכות בהעלם, הוא כותב את זה על פתק והיונה באה ומחזירה את זה לבית המדרש שם יושבים רבי יוסי ורבי יהודה ומחכים לכך בכליון עינים. הם מקבלים את זה ושמחים מאד, ואז עושים לג בעומר – באיזה יום שזה היה, כנראה שזה היה ב-לג בעומר. (דוגמה: "ואין קונה" – לאו"ה לא יכולה להיות שליטה על עם ישראל, רק אנחנו שולטים). עד כאן הפתיחה על רשב"י, שמגלה – מה שיש אצל אדה"ז – שמה שנראה קללה זה עצמו הברכה.