ד. ביאור עפ"י חסידות לשיטת הרמב"ם בכתיבת "קדש להוי'"

אדמו"ר הזקן ממשיך להסביר את מה שכתוב על הציץ – "קדש להוי'". חז"ל אומרים ש"קדש ל" היה כתוב בשיטה למטה, ו"הוי'" היה כתוב בשיטה למעלה – לא בשורה אחת. במאמר של אדמו"ר הזקן מתייחס רק לזה, כי זו ההלכה, עכ"פ לכתחילה. אבל שמה בגמרא כתובה עדות ראיה, שרבי אליעזר בן יוסי, שהוא אומר "אני ראיתיה" – ראיתי את הציץ – "והיה כתוב בו 'קדש להוי'' בשיטה אחת". כל החכמים שמתדיינים במשנה זה אחרי חורבן בית שני, והרבה כלים שבו הרומאים והביאו לרומי, ואומר רבי אליעזר בן יוסי שאני ראיתיה בעיר רומי והיה כתוב "קדש להוי'" בשיטה אחת. זה עדות, אז בכלל יש קושיא – איך אפשר ללכת נגד עדות ראיה של חכם שלא מפקפקים באמינות שלו (כך שואל הרבי בשיחה). זה חכם מחכמי ישראל – הוא ודאי אמין. כאן לא צריך שני עדים וכיו"ב, כל החכמים מאמינים לו מאה אחוז שראה ברומי את הציץ והיה כתוב בו "קדש להוי'" בשורה אחת. והנה חכמים אומרים, וכך ההלכה, שצריך לכתוב את זה בשתי שורות – "קדש ל" למטה ו"הוי'" למעלה. אדמו"ר הזקן לא מביא את המחלוקת, אבל לפי איך שמפרש את הפסק אפשר להבין את עומק המחלוקת וגם את הפסיקה בסוף.

הרמב"ם פוסק בהלכות כלי המקדש פ"ט ה"א כמו חכמים. כלומר, שאף על פי שחכמים שמעו מפי רבי אליעזר בן יוסי עדות ראיה זה לא שינה את דעתם. לחכמים יש מסורת, לא משנה מה שראית. יש באמת מפרשים, כמו המאירי, שאומרים שזו מחלוקת מן הקצה אל הקצה וזה לעיכובא. כלומר, לפי המאירי יוצא שלפי דעת חכמים אם יכתבו את הציץ בשורה אחת זה פסול, זה לא ציץ, ולפי דעת רבי אליעזר בן יוסי אם יכתבו את זה בשתי שורות זה פסול, היות שאני ראיתי את זה וכך ההלכה. אבל הרמב"ם לא פוסק ככה – ובאור החיים על התורה גם מסביר, ובסוף אומר שלפי איך שהסברתי זה יישב את דעת הרמב"ם – שצריך לכתוב בשתי שורות, אבל אם כתבו בשורה אחת כשר, וממשיך ואומר "ופעמים שכתבוהו בשיטה אחת". שוב, הוא מחלק את זה לשלש רמות, ומאד מענין שאף אחד ממפרשי הרמב"ם לא מדייק שיש פה שלש דרגות (ולא שתים) – רוב המפרשים, כולל האוה"ח, אומרים שמצוה לכתוב בשתי שורות, אבל בדיעבד אם כתב בשורה אחת זה כשר, ומפרשים שפעמים כתוב בשורה אחת וזה כשר בדיעבד. כלומר, יש רק שתי אפשרויות לפרש רבי אליעזר בן יוסי – יתכן שאין כאן בכלל מחלוקת, אלא שבא לחדש שבדיעבד כשר בשורה אחת, אך גם מסכים שלכתחילה צריך שתים, או שאומר שצריך להיות בשורה אחת (ואם כתבו בשתי שורות – שאלה אם זה כשר לדעתו). אבל היות שפוסקים כמו חכמים, או שאומרים שאין בכלל מחלוקת, או שאומרים שהגם שרבי אליעזר בן יוסי אומר שצריך לכתוב בשורה אחת מאמינים לו שהוא ראה, אבל זה כשר רק בדיעבד, כי המסורת אומרת שצריך שתי שורות.

בכל אופן, לענ"ד, כשהרמב"ם צריך להביא את הסיפור ולסיים בסוף ב"ופעמים כתבוהו שיטה אחת" – לא מסתפק בכך שבשורה אחת זה גם כשר, ואני מבין שזה דיעבד (להגיד "כשר" זה לא בדיוק לומר דיעבד, זה מאה אחוז כשר, אבל גם בזה הוא לא מסתפק, ופלא שאף אחד לא מציין זאת) – זה כבר לכתחילה. אף אחד לא שואל – מה זאת אומרת?! אז מה אם זה כשר בדיעבד, למה עשו את זה?! יש שיחה של הרבי שכנראה הציץ האחרון היה זה שראב"י ראה, היתכן שעשו בדיעבד-ציץ?! לענ"ד זה לא סתם בדיעבד, כנראה שהרמב"ם אומר – הוא לא מגלה סודות, רק כותב עובדות, אבל ברגע שהוא כותב עובדה שלכאורה לא צריך לכתוב (כי הרי לא בא לפרש את הגמרא או להזכיר לנו את הסוגיא, אלא רק לפסוק את ההלכה, ולכך מספיק שיאמר שאם כתבו בשורה אחת זה כשר) – לפי החוש הוא אומר שאם פעמים כתבוהו חכמים כך, עשו בדיעבד לכתחילה, אז חייבים לומר שהיתה להם סיבה מיוחדת, מוצדקת, לכתוב את זה שורה אחת ולא שתים. שוב, זה דיוק פשוט-פשוט כשקוראים את הרמב"ם, ולפלא שלא ראיתי אף אחד שכותב זאת. לא נשמע שזה סתם דין דיעבד, שהרי פעמים כתבוהו שורה אחת.

הדבר הזה מתבאר יפהפה כשלומדים את המאמר בתו"א. הוא לא מביא את השורה אחת, אלא רק את ההלכה ש"קדש ל" למעלה ו"הוי'" זה למטה. נאמר רק את הנקודה בקיצור: אומר שהוי' זה למעלה כי רומז לשם הוי' דלעילא. לפני יגהמ"ר כתוב "הוי' הוי'" – ההוי' הראשון קורא להוי' השני, שהוא עדיין למעלה במקור ושרש של יגהמ"ר. הוי' הראשון זה עצמות ממש, בחינת יחיד. יש הרבה פירושים מה ההוי' הראשון ומה השני, ולעניננו נאמר שזה "יחיד" ו"אחד". אחר כך יוצא מזה שם אל, העולה 13 במ"ס (שייך לגיל בר מצוה, שעל ידי שנעשה בר דעת יכול להמשיך גילוי יג מדות הרחמים, ודוק), לכן הוא הראשון שיוצא מ"הוי' אחד" – אחד ב-ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם. אבל ההוי' הראשון, שלפני הפסיק טעמא, זה בחינת "יחיד". אומר ש"הוי'" למעלה זה דווקא הוי' דלעילא, שרק הוא יכול לנצח את עמלק – זה כח הציץ לנצח את עמלק, לא הוי' דלתתא. יוצא כפתור ופרח – "פעמים כתבוהו שורה אחת", וזה כשר, ופעמים עשו כך לכתחילה. למה? כי כנראה שחכמים מרגישים איפה אנחנו אוחזים, באיזה מצב. בכלל, יש איזה דין בקדשים של לכתחילה ודיעבד? זה בעצמו דבר מוזר ביותר. במיוחד השפיץ של כל בגדי כהונה, שיהיה בו לכתחילה ודיעבד – מה זה? יש דור שזוכים לגילוי של שם הוי' דלעילא, כך זה ודאי לכתחילה וכך צריך להיות. אותו דור שהכהן הגדול יכול לכתוב על הציץ שלו "קדש ל" למטה ו"הוי'" למעלה – זה הדור שגם מסוגל ל"צא הלחם בעמלק" ולנצח אותו. אבל יש דור שהוא לא במעמד ומצב של גילוי שם הוי' דלעילא, די לו שם הוי' דלתתא, ואם זה שם הוי' דלתתא זה הכל בשורה אחת, "קדש להוי'", כמו שקוראים. עכשיו זה מסתדר כפתור ופרח – מתי זה "פעמים כתבוהו בשורה אחת"? בדור החורבן. יש הרבה סיפורים שהחכמים חשו בחורבן, עשו הרבה דברים לקראת החורבן שבא. עכשיו אנחנו לא הולכים לנצח את עמלק, שזה הרומאים, ולדאבוננו בדיוק ההיפך באותו דור, ובאותו דור "פעמים כתבוהו בשורה אחת". שוב, זה פשט יפהפה, ישר מאד, שיוצא כשנחבר את המרב"ם עם הדרוש של אדמו"ר הזקן בתו"א. כדי להבין את זה יותר לעומק – כל אחד מוזמן ללמוד את הדרוש ("ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חותם קדש להוי'" בשבת זכור, פרשת תצוה).