חיפוש בתוכן האתר

יד אדר תשס"ט - ליל פורים בישיבת תו"ת רמת אביב - דף 2 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
יד אדר תשס"ט - ליל פורים בישיבת תו"ת רמת אביב
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
כל הדפים

כדי להבין את זה ניתן לזה מבנה פשוט. המבנה הפשוט זה חב"ד, אנחנו חסידי חב"ד. משה רבינו נלחם נגד מדין, אז כתוב בפירוש שהקליפה הזאת, מדין, היא הקליפה של החכמה. זה שכאילו ה'אני', ה'אנכי', מתפשט ותופס את כל המקום, ואם אתה נכנס למקום הזה בעצם אתה נכנס בי, וממילא במקום לאהוב אותך ולקבל אותך ולחבק אותך ולנשק אותך – אני שונא אותך. זה קליפה, זה הישות שכנגד מה שאמור להיות הבטול, האין, של החכמה. פרעה מלך מצרים, וגם בבל, וגם נינוה ואשור, וכל אלה שכתוב עליהם שמחשיב את עצמו "אני הכל", שחוץ ממני "הכל אפס". אוהבים לתת משפטים קצרים: מדין זה "אני פה", וממילא זה לא המקום שלך, כי אני תפסתי את המקום. יש מי שנכנס כאן להתוועדות ותופס מקום. יש אנשים שאוהבים לתפוס מקום – דבר ראשון כשנכנסים לאיזה מקום צריכים לתפוס מקום, וברגע שתפסתי מקום אוי ואבוי אם מישהו יכנס לאותו מקום, זה המקום שלי. זה קליפת מדין – "אני פה". רוצים שכל אחד יכיר – פורים זה זמן שכל אחד יכיר – את הקליפות האלה. יש קליפה ראשונה של "אני פה", זה נגד משה רבינו. מדין זה לשון מדון ומריבה, בגלל שאני פה, ואתה ישבת במקום שלי, אז אני עושה איתך מדון ומריבה – רבים על המקום, רבים על הכסא. מדין זה לריב עם מישהו – מדון ומריבה – ועל מה רבים? על הכסא, על המקום. אין פה מריבה מופשטת, מי כאן היותר חכם – מי תפס את המקום, המקום שלי, החדר שלי, אל תכנס למקום שלי, אל תסיג את גבולי. השני, שזה פרעה מלך מצרים, שאומר "לי יאורי ואני עשיתיני", או בבל ונינוה שאומרים "אני ואפסי עוד", זה נקרא "אני הכל". זה לא ממש לומר שאתה לא קיים במציאות, אבל אם אני הכל אני המלך. כלומר, שאם אתה כן קיים אתה ת"פ גמור שלי, אתה עבד שלי. גם כן, אין פה ענין מי הצליח יותר – זו המציאות, אני הכל, אני לא מתחשב בך בשום דבר, ואם כבר אתה נמצא אז אתה משועבד אלי כי אני הכל כאן. קליפה גרועה ביותר, אבל כל אחד שיחפש את זה בתוך עצמו. זה לא "אני פה" אלא "אני הכל". השלישי, שלכאורה, בהשקפה ראשונה, זה הכי פחות. "אני הכל" נראה הכי גרוע, אפילו יותר מ"אני פה". זה שאני הכל זה בינה, וזה שאני פה ואל תתפשט במקום שלי – אני מתפשט כאן, תפסתי את המקום – זה מדין, זה חכמה. אבל עמלק הוא הדעת, ולכאורה זה הכי פחות, לכן צריך להבין שבעצם זה הכי גרוע מהכל. בשתי מילים זה "אני גדול", לא אתה גדול – אני הגדול כאן.

נשים לב שעמלק הוא הכי רגיש לזולת, איך שעכשיו הסברנו. לכאורה מי שאומר "אני הכל" בכלל לא מתחשב באף אחד, אין לו שום רגישות לזולת. גם ב"אני פה" אין רגישות – רק שאני תפסתי את המקום, ואל תכנס אליו. עמלק הוא באמת רגיש. רגישות זה נקרא דעת, שזה אמור להיות משהו יהודי. עמלק הוא מיוחס, הוא הכי מיוחס, הוא הרי נכד של אברהם אבינו ויצחק אבינו – נין ונכד – יש לו רגש. כתוב על עמלק "מכיר את רבונו ומתכון למרוד בו" – הכרה זה דעת. זה שהוא לא סובל שיש מישהו יותר גדול ממנו, אז בסוף הוא הכי לא סובל את רבונו של עולם. זה נקרא שהוא מכיר את רבונו, יודע שבורא עולם לכאורה הוא הכי גדול, והרי הוא לא סובל שיש מישהו יותר גדול ממנו, לכן הוא מתכוון למרוד בו – אני אוכיח לך, רבונו של עולם, שאני עוד יותר גדול. לכן הוא הלעו"ז העיקרי של עם ישראל. נאמר את זה עוד טיפה אחרת, כדי לחדד: מדין, שזה "אני פה", וגם המלכים של מצרים ובבל ואשור, שאמרו "אני ואפסי עוד", "אני הכל", אין בראש שלהם שום התחרות עם אף אחד. מדין זה לשון מדון ומריבה, הוא רב, אבל הוא לא מתחרה. יש מושג חשוב מאד – להתחרות, תחרות. מדין הוא לא מתחרה, וגם פרעה מלך מצרים לא מתחרה עם אף אחד – אין פה תחרות. מי מתחרה? רק עמלק מתחרה. שוב, הוא רגיש, הוא יודע שהיהודים הם הכי חכמים. או שהוא מכיר איזה צדיק, או בדורות שלנו בדרך כלל לא מכיר צדיק אלא איזה אינשטיין, יודע שהוא יהודי והוא הכי חכם מכולם. הוא אוהב להתחרות, הוא חייב להתחרות, כי לא סובל שיש מישהו יותר חשוב ממני. בתוך המלה "מתחרה", כתוב שהרבה פעמים ר זה רק לתפארת הלשון, אז חוץ מזה זה אותיות "תמחה" – צריך למחות את המתחרה. מי שמתחרה בנו – זה עמלק. כל חג פורים זה חג של תחרות, והנצחון זה שאנחנו מנצחים ותולים – הקב"ה עוזר ותולים – את המן, המתחרה, על ה"עץ גבוה חמישים אמה".

עד כאן רק דברנו, לכאורה, לא טוב. רק שבפורים הכל זה שמח, הכל זה שמחה. בשיחה השניה בע"ה צריך להסביר איך כל החב"ד הזה הולך אצל הקב"ה – חב"ד מתוקן במקום החב"ד שכעת אמרנו. בכל אופן, נסיים את זה ואחר כך נשמע כמה ניגונים. רק אנחנו אוהבים קודם לתת את המשפטים הקצרים, ואז לעשות איזה גימטריא יפה, ואז לשיר. אמרנו שיש: אני פה (= חכמה חכמה, זה הממוצע, לכן באמת זו הקליפה שכנגד החכמה), אני הכל, אני גדול ("גדול אני"). הכל יחד עולה ו פעמים אני – ששת הצירופים של תבת אני. זה עכשיו הטיפול של חג פורים, לטפל באני המנופח הזה, המושלם, שזה הכל אני. כמה שלכאורה "אני הכל" זה הכי גרוע, הכי גרוע זה שאני מתחרה על הגדולה כי אני באמת מרגיש אותך. שוב, האחרים לא מרגישים. השנים הראשונים זה סתם, ואם זה מוגזם – אני פה ואל תכנס בי או אני הכל – קוראים לזה היום חולי נפש, פשוט צריך לשלוח אותו לאשפוז. אם כי, כל אחד שיחפש וימצא את זה בתוך עצמו, אבל ברגע שזה מוגזם זה מחלה נפשית. אבל התחרות, להתחרות על הגדולה, זה לא מחלה נפשית – זה מחלה נפשית יותר ממחלה נפשית, זה משהו אחר. עמלק זה משהו אחר, אבל בכל אופן, היות שלכאורה הוא הכי פחות, אבל כאשר מעמיקים הוא הכי גרוע – בכך הוא כולל את הכל. וכידוע שהדעת הוא תחת הכתר, שיש לו שרש יותר עמוק בעל-מודע מאשר החכמה והבינה. בזה נסיים את החלק הראשון, שנזכה למחות את זכר עמלק מתחת השמים ביחד עם כולם – לחיים לחיים!

הפסקה של נגינה.

לחיים לחיים!

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com