ב. "אני הוי'" – שלש המדרגות בקדושה

כשאדמו"ר הזקן מסביר בתניא את עבודת ההתבוננות – עכשיו, בליל פורים, עדיין שייך להתבונן, עיקר המצוה של "עד דלא ידע" זה מחר, ובינתיים אפשר להתבונן – הוא כותב כמה פעמים שההתבוננות כוללת שלש רמות: מה שאוא"ס ב"ה ממכ"ע, מה שהוא סוכ"ע, ומה ש"כולא קמיה כלא חשיב". ה' נמצא בכל אחד לפי הכלים שלו, לפי היכולת שלו להכיל, ה' מחיה אותו באור פנימי, כמו נשמה בתוך גוף – מה הנשמה ממלאת את הגוף, מחיה את הגוף, כך הקב"ה ממלא את כל העולם ומחיה את כל העולם, זה נקרא ממכ"ע. ויש אוא"ס שהוא סובב כל עלמין, שלא יכול להתקבל בכלים של המציאות – הוא נמצא, הוא מקיף מסביב, ובעצם הוא העיקר שפועל את ההתהוות, הוא ש"מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", עצם ההתהוות יש מאין בכל רגע זה בעיקר מהסובב כל עלמין. אבל יותר מזה, כל האור הזה של ה' שגם ממלא את העולם וגם סובב את העולם הוא בטל ומבוטל לגמרי, פחות מטפה בים, ואם גם האור המהוה ומחיה בטל – כ"ש שכל העולם, שכל הנבראים, בטלים לגמרי. זה להתבונן ש"כולא קמיה כלא חשיב", שהכל חשוב כאין ואפס המוחלט. אבל בתחלת אגרת הקדש בתניא כותב טפה אחרת, שצריך להתבונן שהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, אבל במקום לומר את הדרגה השלישית "כולא קמיה כלא חשיב" הוא כותב "ולית אתר פנוי מיניה" – צריך להתבונן שה' "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה", ה' נמצא בכל מקום.

אם כן, דווקא בדרגה העליונה, השיא של ההתבוננות, יש שתי דרכים. בהתבוננות עולים מהממלא לסובב, ואחרי שמגיעים לסובב אפשר לפנות כביכול – זה איזה מין פרשת דרכים בהתבוננות – אפשר לפנות לכיוון של "כולא קמיה כלא חשיב", היינו שהאור האלקי הממכ"ע והסוכ"ע הוא עצמו בטל ולא חשיב, או לפנות לכיוון אחר, שבעצם הוא הפוך, שבמקום לומר שכל המציאות זה אין ואפס אתה ממשיך את ה', כמו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ואומר שה' נמצא בכל מקום, כל מקום ברוחניות וכל מקום בגשמיות וכל מקום בנפש. אין מקום בנפש, שאני חולם מה שאני חולם בלילה או עובר מה שעובר מבחינה נפשית, ה' נמצא במצב הזה – המצב הזה הוא איזה מקום ו"לית אתר פנוי מיניה". ה' נמצא בכל מצב רוח שלי, הן מצב רוח טוב והן מצב רוח לא טוב, בכל מחשבה ומחשבה (סוד "בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר") – ה' נמצא שם, זה השיא של ההתבוננות באגרת הקדש בהתחלה.

איך הדבר הזה מוסבר? מוסבר שיש כאן י-ה-ו-ה. ידוע שכל התבוננות זה בסוד שם הוי', "סוד הוי' ליראיו". מה שה' ממכ"ע זה יחסית ה-ה תתאה, המלכות. מה שה' הוא למעלה – לא מורגש ממש, אבל הוא זה שבעיקר פועל, "ששת ימים עשה הוי'" (ולא "בששת ימים"), מי שפועל את ההתהוות אבל לא מרגישים אותו בפנימיות, הסובב יחסית לממלא זה ה-ו של שם הוי'. אחר כך "כולא קמיה כלא חשיב" זה ה עילאה. אמרנו שמהסובב אפשר לפנות לשני כיוונים – או ל"כולא קמיה כלא חשיב" או ל"לית אתר פנוי מיניה". אם אני פונה ל"כולא קמיה" אני מעצים את ה"רצוא" בנפש, כמו הסתלקות הנשמה מהגוף – הכל זה אפס, זה כמו קרבן, אני רוצה ומזומן ומוכן להקריב עצמי, "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף". הכל כאן זה כלום, וממילא אני רוצה "לאשתאבא בגופא דמלכא". ממילא, אם אני פונה לכיוון הזה אני פונה לאמא עילאה, כמו שמפורש בפרק נ' בתניא, שעוצמת הרצוא וממילא האהבה עד כלות הנפש זה גבורות עליונות דאמא עילאה, זה בינה. אבל אם אחרי הממכ"ע והסוכ"ע אני פונה לכיוון אחר לגמרי, ש"לית אתר פנוי מיניה", שה' נמצא בכל מקום – לא רק מקום גשמי, אלא מקום נפשי, שה' איתי "באשר הוא שם" – זה בעצם לפנות לתכלית ה"שוב", שעל זה כתוב בספר יצירה "אם רץ לבך שוב לאחד", שוב לאחור, למטה, ששם נמצאת עצמות ה' אחד, ולא רק סובב וממלא, "לית אתר פנוי מיניה", מעצמותו יתברך ממש. אבא זה שרש השוב ואמא זה שרש הרצוא, אז זה לפנות לחכמה, ל-י, וממילא יש לי כאן י-ה-ו-ה:

י – לית אתר פנוי מיניה

ה – כולא קמיה כלא חשיב

ו – סובב כל עלמין

ה – ממלא כל עלמין

עוד הקדמה שצריך לדעת, שה-וה זה בעצם תרין עטרין של הדעת, כמו בארבעת בתי התפילין. ה-וה זה לא רק הז"א והמלכות אלא השרש שלהם בדעת. הדעת מתחלקת לעטרא דחסדים ועטרא דגבורות – העטרה של החסדים זה מה שהוא סוכ"ע, השרש של ה-ו של השם, ואילו העטרה של הגבורות, ה גבורות, זה הכח לצמצם את עצמו להכנס לכלים של הנברא, לתוך ההשגה של הנברא, שיוכל להשיג בפנימיות אוא"ס – זה העטרא דגבורות, ה תתאה בשרש הגבורות שבדעת, צד שמאל שבדעת (עטרא דחסדים זה הימין של הדעת ועטרא דגבורות זה השמאל של הדעת). איך כל זה, נושא עמוק בחסידות, עוזר להבין את מה שדברנו קודם? זה עוזר מאד, כי רוצים להבין איך ה'אני' קיים אצל ה'. היות שאני יהודי, ויהודי הוא מי שכופר בע"ז – ראשית כל כופר בעמלק ובמדין ובמלך מצרים ואשור ונינוה וכל הקליפות שהזכרנו – אבל הוא לא כופר ב'אני', כי 'אני' זה גם ה', "אני ראשון ואני אחרון".

היהודי מצווה "והלכת בדרכיו", להדמות לה'. אז אם כי 'אני' זה איזה זכות בלעדית לקב"ה, שיכול לומר אני, אבל גם הלל הזקן ברוב הענוה והבטול שלו התבטא "אם אני כאן הכל כאן". זו איזה דוגמה של "אני הכל" בקדושה. בשמחת בית השואבה (שבחג הסוכות, זמן שמחתנו, מקיפים דאמא בכלל, דשם בפרט "אני הכל" – כל = נ שערי בינה) – וכעת שמחת פורים, שעוד יותר משמחת בית השואבה – הלל הענו מכל אדם (סוד משה הלל = שמע, "משה זכה לבינה" דשם שרש הענוה, סוד פרצוף לאה, כמבואר בכתבי האריז"ל) אומר "אם אני כאן הכל כאן", כלומר "אני הכל" (אחד הדברים שאמרנו קודם), אבל כאן זה בקדושה. בזהר כתוב שכאשר אמר את המלה 'אני' זה בעצם על דרך "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו" – "שכינתא דאיקרי אני" (משה במילוי: מם שין הא = אני שכינה, הערך הממוצע של שתי התבות = "אין עוד מלבדו" = "זה הדבר", נבואת משה רבינו כנודע). זה מה שכתוב בזהר על הסיפור הזה של הלל הזקן – זו השכינה שנקראת אני. גם אצל תלמידי המגיד ממעזריטש, הממשיך של הבעל שם טוב, מי שאמר 'איך' (אני באידיש) בלי לדעת מה הכוונה היו זורקים אותו מבית המדרש. הדבר הכי קשה זה איך לומר 'אני', כי הכי קל לומר את זה באגוצנטריות. עצם המושג אגוצנטריות זה ה"אני הכל" של הקליפה, יש רק אני כאן. שוב, ה"אני" של הקב"ה – גם ה"אני אמלוך", שכתוב שאצל כל אחד זה שרש הרע, שרש השבירה, שרש של התמוטטות עצבים ר"ל, אבל אצל הקב"ה "אנא אמלוך" זה בקדושה, רק ה' יכול לומר "אני אמלוך". אבל שוב, אנחנו יהודים, אנחנו כופרים בע"ז, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", ובזכות זה יש לנו, "עם מרדכי", זיקה וקשר לקב"ה, וגם ל"אני" שלו, תוך כדי הענוה והבטול במציאות.