נתחיל מהחכמה, שזה "לית אתר פנוי מיניה". אמרנו שהאני דלעו"ז שכנגד החכמה זה "אני פה", אז הנה אנחנו רואים אסמכתא מפורשת, שכנגד "אני פה" אצל הקב"ה כתוב "לית אתר פנוי מיניה". איפה שאתה לא תהיה, "אני פה". רק מה ההבדל בין הקב"ה לבין להבדיל קליפת מדין (שנאת חנם)? שאצל מדין זה ש"אני פה" גורם לו לשנוא כל מי שמתקרב, כל מי שנכנס לאויר החדר, ואצל הקב"ה ה"לית אתר פנוי מיניה" זה בדיוק ההיפך, אני פה איתך, אני אוהב אותך, אני תומך בך – כל מה שאני פה זה בשבילך, אני מחכה לך. ידוע המשל שהקב"ה משחק איתנו משחק מחבואים – אני פה, רק אני מחכה שתמצא אותי, זה התשוקה שלי, הכיף והתענוג שלי, שתמצא אותי כאן, במצב הכי גרוע שלך תמצא אותי. זה המשחק מחבואים של הקב"ה. בחסידות וקבלה החכמה נקראת צמצום. לפני שה' צמצם עצמו, שזה כח החכמה, לא היה מקום לעמידת העולמות. זה איזה שרש של "אני פה" של הלעו"ז (כמבואר במ"א ששרש הסט"א הוא בעיוות דרגות שלפני הצמצום דווקא – ושמזה פחדו המנגדים כו' – וד"ל), שאני כל כך פה שאין מקום לאף אחד אחר. מה זה הצמצום (שזה החכמה)? שאני פה, אבל אני נותן לך את המקום גם כן להיות פה, ואדרבה – אני פה עדיין, זה נקרא "צמצום לא כפשוטו", אבל אתה פה ואני פה איתך, באשר אתה פה. מי שמשיג את זה זה משה רבינו, "פֹה אל פֹה אדבר בו" (למשה נאמר "ואתה פֹה עמד עמדי", שבהיותו איש האלהים, בעלה דמטרוניתא, נצטוה לפרוש מן האשה שהזיווג עמה רק לפרקים. "עמֹד [לשון צווי לזכר] עמדי [לשון צווי לנקבה, קרי עִמְדי]" = רחל [עמד = ו צירופי חוה], וביחד עם "פה אל פה" ו"ואתה פה" = 936 = רחל במספר קדמי = לאה פעמים הוי' ב"ה, סוד רחל הגדולה, וד"ל; "ואתה פה עמד" = תורה – "תורה צוה לנו משה מורשה [מאורסה] קהלת יעקב", וד"ל). אם כן, אנחנו רואים כמה מכוון בקדושה הדבר הזה. כמו שאמרנו, כל יהודי צריך לשאוף להתדמות אליו יתברך, זו מצוה בתורה. אז גם כן, זה להיות עם כל אחד, כל אחד יכול לשבת בכסא שלי, זה לא מפריע לי – אני גם מוכן לקום, אם מישהו מאד רוצה לשבת בכסא שלי – ולא רק שאני לא שונא אותו בגלל זה, אני גם מתחבר איתו, אוהב אותו, ואם הוא צריך אותי אני שמה איתו. אני תמיד פה. מי זה שאומר "אני תמיד פה איתך"? זה אבא, חכמה זה אבא. הוא רוצה שהבן יהיה עצמאי. האמא חובקת את הבן, אבל מי שכל הזמן פה אבל גם רוצה שהבן ירגיש שהוא פה, שהוא תופס את המקום, זה האבא.

נעבור לאמא: ה"כולא קמיה כלא חשיב", שזה אמא עילאה (לא אמא רגילה). אם הקב"ה "כולא קמיה כלא חשיב" מה זאת אומרת? "אני ואפסי עוד" בקדושה. אם לא היה ברור לנו למה קשרנו את הבחינה הזאת לבינה דווקא, עכשיו זה אמור להיות ברור. כתוב בחסידות שההשגה של בינה עילאה זה "כולא קמיה כלא חשיב". אז אם "כולא קמיה כלא חשיב" אז אין כלום חוץ ממני. אם הקב"ה זה "כולא קמיה כלא חשיב" אז הקב"ה זה הכל, או בלשון החסידות הקב"ה זה היש האמיתי, וכל השאר זה אין ואפס. בכל אופן, מה זה בקדושה? לא יכול להיות בדיוק אותו דבר כמו שאמרנו קודם לגבי סוד הצמצום לא כפשוטו, ש"לית אתר פנוי מיניה", צריך להיות שבאמת "כולא קמיה כלא חשיב", אבל – צריך להיות איזה אבל שמבדיל בין הקדש לחול, בין הטהור לבין הטמא, וכאן זה אבל – ביחד עם דעת עליון, שלמעלה היש האמיתי ולמטה האין, ה' הוא "אל דעות הוי'", זה פרדוקס, ה' בורא דעת תחתון, שלמטה היש ולמעלה האין, ונותן לה גושפנקא יחד עם הדעת העליון. הדעת העליון, בסופו של דבר, לא יותר אמיתי מהדעת התחתון. לכן כתוב "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלילות". יחד עם זה שאני הכל, ואני ואפסי עוד, ואין שום דבר חוץ ממני – יחד עם זה ה' פועל את הפלא הזה, הפרדוקס הזה, שגם איך שאתה רואה את המציאות זה גם אמת – אני גם מסכים לזה, אני גם תומך בזה, כלומר שאני גם מאשר את זה, מאשר את איך שאתה רואה את המציאות, שאתה קיים ואני נעלם (ובהיותי נעלם אני כמו אין ואתה היש). עכשיו רק צריך להיות יחסי גומלין, דו-שיח, אפשר לקרוא לזה גם משחק, בין שתי הדעות. ה' למעלה הוא הכל ואנחנו זה גארנישט, אבל הוא מאשר שמבחינתנו אנחנו קיימים והוא נעלם. זה נקרא דעת תחתון, שאנחנו היש וכביכול האור האלקי הוא מכונה אין, בהיותו נעלם מאיתנו. זה שאנחנו אין זה שבאמת אנחנו לא מציאות יחסית אליו. אבל זה הפלא, ה' כל כך אוהב את הגארנישט הזה, את האין, שהוא גם נותן לו דעה שהוא משהו והוא מאשר את הדעה הזאת. איך זה אצל מלך? שרש המלכות זה "אלהים חיים ומלך עולם" בבינה. לכן מי שאמר "אני ואפסי עוד", "לי יאורי ואני עשיתיני", זה מלכים – פרעה מלך מצרים או נבוכדנצר מלך בבל, או סנחריב מלך אשור, המלכים בעלי האגו הכי גדול בעולם. אבל מה ההבדל בין הקליפה לקדושה? שבקליפה אין נשיאת הפכים, אם אני פה אתה לא פה, אם אתה גארנישט אז אתה באמת שום דבר ורק אני הכל. אבל בקדושה זה נשיאת הפכים – אני פה בתוכך, זה שאתה פה זה לא מפריע לי, אדרבה חפש אותי ומצא אותי. "כולא קמיה כלא חשיב" – אני גם באמת הכל, אבל כמו שקודם אני רוצה שאתה תשחק מחבואים כאן אני עצמי יוזם משחק מסוג קצת אחר, שאני נותן לך להרגיש את עצמך ליש ואני מאשר את זה, ועכשיו אני רוצה שיתקיים דו-שיח בינינו, יחוד וזיווג בינינו, אני רוצה להתחתן איתך, אני רוצה שתהיה אשתי.

אחר כך הדבר השלישי, שאמרנו שזה עיקר העמלק. זה ש"אני גדול" – באמת ה' אומר ש"אני גדול". קודם כל, אמרנו שהדעת זה השרש של ממכ"ע וסוכ"ע, לא של "לית אתר" ולא של "כולא קמיה". אמרנו שהדעת זה מי שיש לו רגישות בזולת, "מכיר את רבונו ומתכוון למרוד בו" – האחרים לא מכירים. הוא מכיר את ישראל, לכן הוא מתחרה בהם ולא סובל שהם זוכים לאיזו גדולה. מתי הוא תוקף את ישראל? מתי הוא מזדווג להם? כשיוצאים ממצרים, כשזוכים לאיזו גדולה – יצי"מ עם כל הניסים והנפלאות, המכות וקרי"ס. עד שזה קורה לא אכפת לו – אתם עבדים לפרעה מלך מצרים, תהיו בריאים. אבל ברגע שישראל זוכים לאיזו גדולה אז אל תהיו בריאים, זה מקומם אותי עד הסוף, צריך לחסל אתכם ר"ל – כך אומר עמלק. נבין כאן כמה דברים: קודם כל, רגישות בה' – עכשיו נדבר מלמטה – זה בעיקר במה שה' הוא ממכ"ע, שיש לי איזה תפיסה מסוימת בקב"ה. זה שהוא סובב, או זה שאני יכול לחוש קצת בהתחדשות ההתהוות בכל רגע תמיד, או שאם יש משהו שממלא אז יש גם משהו שמקיף, אם יש או"פ חייב להיות איזה מקיף, איזה שומר, איזה מקיים. אם יש דופק, מי מקיים את דופק החיים? יש איזה עוד כח, שנקרא קיום החיות. הקיום זה הסובב, החיות זה הממלא, אז בעצם הסובב זה שני דברים – גם עצם ההתהוות, להוות את הדבר יש מאין ממש זה בעיקר הסובב, וגם מי שמקיים את החיות, זה גם כן הסובב ("סובב סובב הולך הרוח", תרגום סובב בכל מקום הוא "סחור סחור", לזה צריך חוש וכשרון במסחר). יכול להיות איזה חוש בזה, איזה תפיסה – בזה אנחנו מתבוננים. יכול להיות חוש ב"כולא קמיה כלא חשיב"? זה כבר משהו אחר, זה כבר לא חוש בגדולת ה'. חוש בגדולת ה' מביא אותי גם לפאר את ה' בעולמו שברא לכבודו. מתוך התבוננות שה' ממכ"ע וגם סוכ"ע יש גם איזה חוש שמביא לפאר אותו – כמה שהוא גדול, כמה שהוא יפה, כמו שמסביר באגה"ק טו. ההתבוננות מביאה לידי פאר, מדת התפארת, מלמטה למעלה. זה ש"כולא קמיה כלא חשיב" אין בזה תפארת, לכאורה, זה לא גדולת ה' – פשוט הכל בטל, אין על מה לדבר בכלל. גדולת ה' זה גדולת ה' בעולמו – או בזה שהוא ממכ"ע, שיש בזה גם חכמה וגם טוב, גם שכל וגם מדות. זה שה' ממלא את העולם מתחיל מחוקי הטבע, שזה חכמה מופלאה. כל הטבע שה' ברא לכבודו, כל סוגי החוקים – אם זה פיזיקה או זה ביולוגיה – להתפעל ולפאר את ה' על פלאי הפלאים של הבריאה שלו, זה להעמיק במה שה' ממלא כל עלמין, זה גדולת ה', זה פלאי הבריאה. להרגיש שיש עוד משהו מאחורי הקלעים, שאני לא בדיוק יכול לדבר על זה במושגים של מדע, אבל זה שמה, זה מקיים, זה מהוה, זה גם איזה גדולת ה'. אבל ברגע שהעולם בטל, שהוא בכלל לא קיים, זה כבר לא גדולת ה'. גם זה שעצמותו נמצא בכל מקום זה מציאות, אבל זה לא נקרא גדולת ה'. להתבונן בגדולת ה' זה דווקא להתבונן במה שה' הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין – זה שייך לדעת, יש בזה הכרה והרגשה ודעת, לכן זה מה שמפריע לעמלק. למשל, מי זה עמלק היום? אחד ששואף להיות מהנדס גנטי – שהוא יותר גדול מה', הוא יסדר את ה'. הוא מבין את כל החוקים של הקב"ה, איך שהוא ברא את העולם, והוא ישתמש בחוקים בדיוק למה שהוא רוצה – לא מענין אותו אם זה מה שהבורא רוצה או לא, כי אני יותר חכם. יכול להיות שאתה היית הראשון, אבל אני עכשיו הגעתי ולמדתי ומבין את כל החוקים ויכול להשתמש בהם – אני עוד יותר חכם. אם כן, מתוך ההתבוננות הזאת, אפשר להבין טוב טוב מה זה גדולת ה' בדעת דווקא – להרגיש את גדולת ה' כדי לפאר את ה'. כתוב שהדעת זה נשמת התפארת – בלי דעת אי אפשר לפאר בלב אמת. והעיקר זה להבין מי זה עמלק יותר טוב, שעמלק הוא מדען הרבה יותר ממדין ופרעה וכל השאר – מי שהוא מדען זה עמלק (עמלק אותיות לעמק, הוא חוקר כל דבר, כל תופעה בטבע וכו', לעמק, ועמק היינו העמקת הדעת דווקא). אבל מה שרצינו להבין איך זה הולך מלמעלה למטה – איך אפשר להיות בדרגה כזאת, שה' הוא הגדול באמת, הוא באמת הגדול, ממכ"ע וסוכ"ע, אבל הוא לא מתחרה באף אחד, ולא שונא מישהו שגם מתחכם מאד מאד. ה' לא צריך לחשוב שהוא יותר חכם מהיהודי הזה – מסתמא הוא יותר חכם, אבל לא חושב על זה. איך אומרים את זה בלשון חז"ל, שה' הכי גדול אבל ההיפך ממתחרה? "במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו" – הכי גדול ויחד עם זה הכי ענו, זה גם פרדוקס.