[השלמה:

"בית מלא ספרים" – ראשית התורה

אם מתבוננים קצת בביטוי "בית מלא ספרים" זה ס"ת אמת בצירוף תאם. פעם ראשונה בתורה זה ב"בראשית ברא אלהים". פשוט ש"בראשית" זה בחינת בית, בפרט ה-ב רבתי שבה, האות הראשונה בתורה, הרומזת לבית המקדש השלישי והנצחי כנודע (ובית זה מלא ב"כל הנמצא כתוב בספר" – כל נשמות ישראל שכנגד אותיות ספר התורה, ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה כנודע. וכן על פי פשט, כל הספרים הקדושים שמעולם עד עולם כולם יוצאים מספר תורת משה, וספר תורת משה יוצא מהאות הראשונה שבו, הכל הולך אחר הפתיחה, ה-ב רבתי של בראשית). אם יש פועל בביטוי "בית מלא ספרים" זה "מלא". אם כי שכל אותיות מלא נמצאות בתוך שם אלקים, אבל כאן רוצים להקביל לפי הסדר את המילים בביטוי "בית מלא ספרים" למילים בביטוי "בראשית ברא אלהים" (ואזי יתפרש ש"ספרים" הוא כנגד "אלקים" – אלקים לשון רבים, "אני אמרתי אלהים אתם", שכל אחד מעם הספר כותב ספר, אז יש "מלא ספרים"). בכל אופן הס"ת זה אמת והר"ת זה בגימטריא אמונה. לכן, אם שואלים מאיפה בא המקיף הזה – זה נקרא מקיף הרחוק, שבאמת בא מהכי רחוק שיכול להיות, משלש המלים הראשונות של התורה, מה-ב של בראשית.

סוד המזוזה והציצית

כדי שציצית (עם החוטים והקשרים) תצא תריג, כמו שרש"י כותב, צריך לכתוב את זה מלא (שכך זה תמיד בתושבע"פ). שתי הטענות של קרח זה על ציצית ועל מזוזה. יש כנראה משהו מיוחד בין שני דברים אלו. קודם דברנו על טלית ובית, שזה חיה יחידה, אבל כעת נתבונן בציצית ובמזוזה. במבצעים של הרבי מזוזה זה מלכות. זה כתוב בכוונות, ש-מזוזה = א-דני, שזה מלכות. אבל בשרש זה "כתר עליון איהו כתר מלכות", קשור למקיף הרחוק. ציצית זה המשכה, כמו כל שערה, שזה צמצום והמשכה. כמו השערות של הפאות, או הדיקנא, שזה המשכות מהכתר לאו"א (זה כבר מקיף קרוב). בכל אופן ר"ת מזוזה ציצית זה מצ – מצ של מצוה. כל המצוות הן "מצות הוי'", והמלה מצוה זה דוגמה שכתובה בקבלה בה מחליפים רק את ההתחלה באתב"ש, רק מצ, ואז זה שם הוי' ב"ה (קטרת מצוה = תכלת). יש כמה רמזים מה זה ה-מצ של מצוה, כמו שזה "משפט צדק" (כללות כל התורה) או משה-צפורה ועוד כמה, אבל לעניננו זה מזוזה-ציצית. הרמז הוא שאם ככה מכוונים את ה-מצ אז מצוה זה מזוזה-ציצית-וה = 676 = 26 ברבוע = ד"פ יג ברבוע (ממוצע כל אות). מאד מתאים לכך שכל המצוות הן "מצות הוי'". כתוב באמת שכל מצוות התורה זה ב-וה, כך האריז"ל, אבל יש משהו במזוזה-ציצית שזה יה (באתב"ש), לכן הם באמת שני המקיפים (האריז"ל כותב שרק גאוה פוגמת ב-יה, וי"ל דהיינו גאות קרח, והתיקון על ידי מזוזה וציצית, כנגד שתי טענותיו של קרח, נמצא שיש בשתי מצות מעשיות אלו, שעיקר מקומן ב-וה כנ"ל, גם סגולה לתקן את מדת הגאוה, ב-יה, סגולה לענוה, מדת משה רבינו, ודוק).]

חוט או מזוזה – המנהיג

בכל אופן, רבינו בחיי מסביר פשט הכי פשוט והכי נכון, שאם עם ישראל כולם קדושים אז בשביל מה צריך אחד שיבלוט? העם הזה הוא "חי הנושא את עצמו", הוא קדוש, אז למה להבליט עוד מישהו, עוד משהו, עוד חוט שבולט החוצה, עוד מזוזה שבולטת על פתח הבית? הרי הכל קדוש! יש שם הכל! מי זה הבליטה הזאת, שלפי דעת קרח זה מיותר? זה המנהיג בעצמו, ככה הוא אומר. בשביל מה צריך שררה?

קרח – חי על העתיד

דברנו על זה הרבה פעמים, שקרח הוא חי בעתיד. יש בעיה לפעמים שאדם חי בעתיד יותר מדי. כתוב שצדיקים ממשיכים מהעתיד לתוך ההוה, ממשיכים מימות המשיח לעכשיו, אבל יש מי שחי בעתיד ומתנתק בכך מההווה. כתוב גם ברבינו בחיי וגם בחסידות, שהיו לקרח שתי מדות רעות, אחת בלב – הקנאה שלו, שקנא במשה ובאהרן ובאליצפן (משה אהרן אליצפן קרח = 1170 = מה – אדם, סוד  "ונחנו מה" – פעמים הוי' ב"ה) – והדבר השני זה שהוא בנה על העתיד. רש"י מביא את זה בפשט, שקרח היה בעל רוח הקדש. כמו שהוא הרוח של קין, כנראה שהוא רוח הקדש של קין. ומה הוא רואה? שושלת גדולה שיוצאת ממנו, שמואל הרמתי ששקול כנגד משה ואהרן, כד משמרות של בני לויים שכולם בני קרח, כמו שכתוב הרבה בתהלים, הם משוררים לפני הקב"ה. ממשה רבינו לא יוצאים כאלו בנים, לפחות על פי פשט, והוא רואה שממנו יוצאים כאלה בנים. אז על מה הוא חי? הוא סמך על העתיד, שהוא יצא מנצח. רש"י אומר שהוא קבל את דברי משה שרק אחד יצא חי וכל השאר אובדים, והוא ראה את העתיד ואמר שלפי הצאצאים שלי שאני רואה בטוח שאני אצא חי. אז כמה שהוא פקח, הוא ראה ולא ידע מה שהוא רואה. זה מה שרש"י כותב. ראה אותם, אבל לא ראה שבאמצע יש מעבר מהותי שנקרא תשובה – שהם עשו תשובה והוא לא. ומשה רבינו היה רואה. בכל אופן, צריך להתייחס לטענה שלו, לכן "וישמע משה ויפל על פניו" – זו טענה שצריכה התייחסות, שאם כולם קדושים למה צריך מישהו שישתרר.