עוד דבר שלא כתוב כאן, שידוע שיש הבדל בין מצות חלה לשאר המצוות התלויות בארץ, ששאר המצוות חכו 14 שנה ומצות חלה – "ראשית ערִסֹתכם" – חלה מיד. משערים עיסה לפי המן, שהוא גדר נקודה, ויש קשר בינו לבין חלה (זה כן כתוב כאן). רציתי להסביר לפי זה את ההבדל בין מצות חלה ביחס לשאר המצוות התלויות בארץ. זו המצוה היחידה שנתנה לפני כבוש הארץ, ומסתמא היא נתנה כדי לאפשר את זה ולזכות לזה. לכאורה זה הדבר הכי פשוט בעולם, שאם יש משהו יוצא מהכלל שהוא מהרגע הראשון זה כדי לכבוש. היות שהכבוש הוא גדר נקודה, לכן מתאים שיש משהו של נקודה בחלה. גם בשיעור החיוב של חלה, וגם בשיעור ההפרשה של חלה. כל המושג הפרשת חלה הוא גדר נקודה. חלה הראשונה במצוות האשה – חנה. אף על פי שהאשה היא חזקה, אבל כנראה שבמצוה של הפרשת חלה היא נותנת כח לגברים לכבוש את הארץ. חלה היא גם לשון תחלה, כמו אצל רבי אייזיק. אחד המושגים שר"א הכי אוהב זה תחלה (כל מאמר מצה וכוסות להסביר מושג זה), וכל ההתחלות הן בחזקת סכנה (כמו כל ההתחלות קשות). כל ההתחלות הן נקודה, הכל לקראת כבוש. מה שרוצים לעשות היום בארץ זה להתחיל תנועה חדשה זה נקודה, בחינת כבוש. שוב, זה מה שחלה לשון תחלה, לכן זה ראשית. היות שזה נקרא ראשית זה רומז גם למעשה בראשית. עוד דוגמה כללית של נקודה לעומת מצטרף – "בראשית נמי מאמר" זה הכל יחד, "את השמים ואת הארץ" שהכל בגדר נקודה, ואחר כך, שאר המאמרות, הן בגדר מצטרף.

אחרי שעברנו על כל זה – מים, ציצית, מלקות, אברים, רביעית דם, בין השמשות, הזאות, חלה ועוד – נעשה מזה פרצוף בקיצור: ב-ז משקין דם זה הוד, ובכלל דם של מת בהוד – "הודי נהפך עלי". אם כי כתוב "ויז נצחם", שזה גם דם האדם, אבל במיוחד דם של מת זה בהוד. אחרי שיש אחד בטוח שיש את הכל – ככה בונים פרצוף. ברוגאטשובר על התורה הכל יוצא מההבדל בין כבוש לחזקה, אבל במפענח צפונות (האבא של מי שעשה על התורה) אין בכלל כבוש וחזקה. כבוש זה גבורה (עושים פרצוף של הנקודות). לכאורה אולי היה נכון לשים מלקות בגבורה, אז איפה זה? ההו"א היתה לשים בגבורה, אבל המסקנה שגם זה בהוד (יש כאן יותר מ-13, אז צריך כמה בכל ספירה). ענישה שייכת להוד, וכאן יש דוגמה של שהוסיף ואז הוא גולה – גלות זה הוד. בית דין הוא בגבורה, היכל הזכות, אבל העונשים הם בהוד. המקור כאילו יוצא מגבורה, אבל מתבצע בהוד. כמו "רשע תן תודה" – ענישה היא בשביל כפרה, בסופו של דבר. במיוחד מלקות, שכתוב בחז"ל שזה במקום מיתה ממש. מים זה חסד. ציצית וגם אברי הגוף ב"תפארת גופא". מה בנצח? אמרנו שיש מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד לגבי הזמן – הזמן כנקודה הוא בנצח. אז יש לנו את כל הה"ק (עם קצת כפילות). אולי שני הכי חשובים בלומדות זה אותיות לעומת תבה וחצי שעור מן התורה. יש דמיון ביניהם. ריש לקיש אומר שחצי שעור זה שום דבר כי שעור זה נקודה, והרמב"ם שאומר ש-אא זה שום דבר כי אותיות שלא יצרו תבה זה שום דבר, ועיקר ענין האותיות והשם נוגע לשם הוי'. זה לא כל כך חלק, אבל הייתי שם את האותיות – במיוחד אותיות השם – בכתר, ואת חצי שעור בדעת. זה עדיין השערה. אבל היו דברים יותר ברורים – תורה זה בחכמה, תשובה בבינה. דין של ביאת שמש, כמו טבילה במקוה, זה יסוד. כלי שרת זה במלכות – כלי. לחם מן השמים, אכילת המן, זה לכאורה דעת – "כי לא ידעו מה הוא" (יכול להיות גם בכתר). זה תנאי לקבלת התורה. מן זה אמונה (מן הוא אותיות אמונה) – שם שרש המן – אבל אחר כך אכלו את זה, זה נמשך בפנימיות. משה רבינו נקרא רעיא מהימנא, הוא מזין את האמונה – את זה המן עשה – וזה דעת. הלוחות הראשונים גם גדר נקודה – אם "לוחות הברית" זה יסוד (ברית), אבל שני לוחות תאומים זה גם דעת (קשר בין יסוד לדעת). כל שבע ההזאות של יום כפור, שהן גדר נקודה, לכאורה זה כל המדות, אבל זה לא נגמר עד שאתה גומר את המלכות. מנין בכלל שייך למלכות.

שוב, כדאי ללמוד את כל הסוגיות האלה עם כל הלומדות.

נקרא בהלכות תשובה פ"ב ה"ב:

ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו' וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו' וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו:

ובכס"מ:

ואם תאמר מה ראיה מביא מ"ולא נאמר עוד אלהינו למעשה וכו'" [זו שאלה בולטת]. ויש לומר דהכי קאמר יקח לעד להשי"ת עליו שלא ישוב לחטוא עוד שנאמר ולא נאמר עוד וכו' כלומר שתחלת הפסוק הוא קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ומה תאמרו לא נאמר אלהינו למעשה ידינו שהיא עבודת כוכבים הרי פשטיה דקא שלוקח לשם יתברך לעד עליו שלא ישוב עוד לאותו עון.

זה שכאן הוא קורא לקב"ה "יודע תעלומות", האם הכוונה שהרמב"ם אומר שה' יודע תעלומות או איך שאני מצייר את ה'? כשאני מתוודה (שלב האחרון של התשובה, עבודה שלי ולא עדות של ה') הכוונה שאני מצייר שה' יודע תעלומות.

כאן נראה שללחם-משנה לא היה את הכסף משנה, שואל שאלה אחרת אבל מגיע לאותה מסקנה:

ואם תאמר איך הקב"ה יעיד עליו כך וכי לא נשארה הבחירה בידו והרי אמרו הן בקדושיו לא יאמין [אז בבעל תשובה יאמין יותר מקדושיו? לכאורה זו אמונה טפלה....] ויש לומר דפירושו כך שבשעה שהוא עושה תשובה צריך שיקבל עליו לעד להשי"ת שלא ישוב לזה החטא לעולם והוא על דרך ואעידה לי את השמים ואת הארץ שמקבל עליו לעדים לשמים ולארץ והראיה שהביא היא כך כיון שהכתוב אומר כל תשא עון וקח טוב הרי כיון שאנו אומרים לו שלא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו הרי אנו מקבלים אותו לעד על ככה.

אם כן, יש שני עדים שהפירוש של "יעיד עליו" היינו שהאדם עושה עליו את ה' לעד. איך זה עוזר לנו להכריע שתשובה זה גדר נקודה? זה צ'ופר לסוף. אמרנו שגדר נקודה זה עצמי, כך הוא קורא לזה. עצמי זה כמו המושג עצמי בחסידות, כמו שאנחנו תמיד עושים מזה לשון התפעל – שלא כל כך נפוץ בחסידות – שאדם מתעצם עם משהו. זה פשט, לפי הפירוש הזה "יעיד עליו יודע תעלומות" זה תכלית ההתעצמות עם התשובה שלו, זה עצמי, עוז ותעצומות. איפה נמצא "יודע תעלומות"? הוא לא 'שמה', אם הוא יודע תעלומות כנראה הוא נמצא בפנים. אם הוא מעיד עליו יודע תעלומות הוא פועל  משהו בפנים. אם ה"יעיד עליו" זה מה שהאדם מעיד על עצמו. זה הווארט שרצינו לומר כאן, שהענין של "יעיד עליו יודע תעלומות" זה תכלית ההתעצמות עם התשובה, וממילא זה עושה מזה נקודה. להתעצם עם משהו עד הסוף הופך להיות נקודה, לכן זה גם מתרץ קצת את הקושיא לגבי העתיד, כי לפי הרמב"ם ברגע שמשהו כך כעת הזמן הוא נקודה – כעת הוא בינוני שלא חטא ולא יחטא.

אני מבין שרוצים גימטריא לסוף: ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם = 2148 = ו"פ משיח. יש פה ו"פ משיח – זו התעצמות מופלאה עם מלך המשיח. עכשיו שיעורי בית, "תן לחכם ויחכם עוד", מי זה הששה משיח כאן.

ניתן דוגמה יפה במדע: אנחנו תמיד מדברים על ההבדל בין תופעה מקומית לתופעה לא מקומית. תופעה לא מקומית היינו שחלקיק בצד אחד של היקום מגיב לחלקיק בצד שני, אף על פי שהמרחק הוא מליארדי שנות אור, היינו שאין שום דרך של תקשורת והעברת מידע. מה זאת אומרת? שכל היקום הוא גדר נקודה, על כל החלקיקים. אם זה לא היה עובד ככה, הכל מקומי, זה גדר מצטרף. אז כמו שהרוגאטשובר אומר בדעת הרמב"ם שהזמן הוא גדר נקודה – והזמן הוא אחד מממדי היקום – כך גם במקום.

היות שאמרנו עוד משהו עניני צריך עוד גימטריא: גדר נקודה גדר הצטרפות (לשונו המקורית) = 1369 = 37 ברבוע (הבל ברבוע, יחידה ברבוע) = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". הכי יפה שרק גדר זה אור, ו-אור זה הרי כפולה של 23, בן הזוג של 37 בכל מקום. שני גדרים, כמו "יהי אור ויהי אור" – ב"פ אור = ואהבת = אור אין סוף וכו'. כל אחד על בסיס 23, חיה, אבל יחד עם המונחים זה שלמות של יחידה ברבוע. שוב, זה חזון משיחי של "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (רוחו של מלך המשיח).

[במדה מסוימת חלקיק זה מצטרף וגל נקודה, אבל החלקיק הוא לא מקומי, זה לא בדיוק מצטרף]