הלאה: ב-לט מלקות, אם השוטר נותן אחת מיותרת והאדם מת הוא גולה. למה? הרי הוא לא מת מהאחד הנוסף, אלא מכל הארבעים יחד, אז למה גולה? כי כל ה-לט הן גדר נקודה, ואם הוא מוסיף הכל מההתחלה זה כלום. לגבי ציצית אם יש חמש כנפות יש מחלוקת אם שמים ציציות על ארבע כנפות או על כל החמש. הוא מסביר שמי שאומר שלשים על ארבע כנפות זה גדר נקודה, צריך ארבע, לא יותר ולא פחות, אבל אם הציציות הן גדר מצטרף תשים חמש ציציות. לפי גדר נקודה, אם אתה שם את הציצית החמישית בטלת את כל הראשונות. כך לגבי מלקות, אם נתת מלקה אחת יותר זה מבטל את כל הקודמות, זה לא כהלכה, ואתה גולה. יוצא שמלקות זה כבוש, ראש של יהושע בן נון שנכנס לארץ פעם ראשונה.

איך מקדשים כלי שרת במקדש? צריך להיות מלא. אם אתה מתחיל לקדש כלי שרת כדי לקדש וממלא רק חצי, מתקדש או לא? הרמב"ם אומר שיש הבדל בין כלי שרת לבין המדות שבמקדש – כלי שרת לא מתקדש אם לא מלא לגמרי, אבל המדות מתקדשות כשמתחיל למלא (בכוונה למלא לגמרי ולקדש). בלשון שלנו, קדושת כלי שרת זה גדר נקודה וקדושת המדות זה גדר מצטרף. מכאן יוצא משהו מאד חשוב: יש כלל גדול לגבי המושגים שהיינו צריכים ללמוד בהתחלה ולא אמרנו. אחד ההסברים הפשוטים של גדר נקודה לעומת גדר מצטרף זה איכות וכמות. אם חצי שיעור זה שום דבר כי גדר נקודה זה איכות. צריך את כל האיכות – או שיש לך כל האיכות, או שזה כלום. המדע החדיש של היום זה גדר מצטרף, והמדע של פעם היה איכותי והוא נשבר. עד לתקופה החדשה כל המדע היה איכותיות – דדוקציה לפי אקסיומות לא נכונות – ולכן זה נשבר (החזיק מעמד הרבה זמן, אבל בסוף נפל). היום הכל כמותי, גדר מצטרף, אבל מה שנכון מתקיים – זה באמת נכון. זה יפהפה לפי הפסיקה כאן, שכלי שרת (שהוא איכות לפי זה) זה גדר נקודה ואילו קדושת המדות – מדידת כמות – זה גדר מצטרף.

בין השמשות – יש דעה שזה ספק יום וספק לילה, ויש דעה שזה גדר בפני עצמו, לא יום ולא לילה. יש עוד הרבה דברים כאלה, ששני דברים כאילו מעורבבים וצריך להחליט מה זה (כמו אצל המנ"ח, אנדרוגינוס וטומטום), כמו כוי. הוא לא מביא את כל הדוגמאות, אבל אפשר להבין ממנו שכל דבר שהוא ספק זה גדר מצטרף, ואם זה בריה בפני עצמה זה גדר נקודה. הוא אומר שלמאן דאמר שבין השמשות זה דבר בפני עצמו בין השמשות זה נקודה. כמו שקודם אמרנו איכות-כמות, גם כאן נתרגם לכלל גדול של שני מושגים: הוא קורא לזה צירוף שכני ומזגי, ואצלנו זה נקרא תערובת (ספק, שכני) ותרכובת (בריה בפני עצמה, מזגי). לפי זה יש לכבוש לעומת חזקה מעלה עצומה, שיוצא שחזקה אני באמת כובש איזה גבעה ויש למטה כפר ערבי, יש גם את זה וגם את זה. אבל כבוש לא יכול להיות ככה, אא"כ הערבי נעשה גר תושב – צריך תרכובת, ליצור משהו אחר. זה נקודה, זה כבוש. זאת אומרת שיהושע נכנס לארץ ישראל על מנת לעשות שינוי מזג, החלת הקדושה של הכבוש, לעשות תרכובת חדשה.

עוד בטוי: כבוש זה נשיאת הפכים, שזה גם משהו תוהי בשרש. שני הפכים בנושא אחד, וכמו שהרבי תמיד מוסיף לזה ששם אינם הפכים כלל. מהמבט שלי נדמה שזה הפכים, אבל נשיאת הפכים באמת זה שאין הפכים בכלל.

לגבי אברי הגוף, הלכה מאד יפה: כהן שמשרת בבית המקדש לא יכול לעשות עבודה ביד שמאל. אבל ביום כפור יש דין יוצא מהכלל – החפינה בשמאל, כי יש לו מחתה בימין. לוקח שני דברים, אחד בימין ואחד בשמאל. מה ההסבר הפנימי לכך שדווקא ביום כפור יכול לעשות בשמאל? הוא אומר משהו מאד יפה, שכל הסוד של יו"כ זה נקודה. לפי הרמב"ם כל הזמן זה נקודה, אבל יחסית לכל השנה יו"כ זה נקודה – "אחת בשנה", "ימים יֻצרו ולו אחד בהם", נוגע לתשובה ול"עצומו של יום מכפר". אומר שביו"כ השמאל כשר לשירות בגלל שאין הבדל בין אברי הגוף (אומר שנוגע לכל השנה לגבי מחלוקת בקדוש ידים ברגלים). זאת אומרת שיו"כ זה "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא". הוא אומר שביום כפור האברים לא מחולקים. כל האדם הוא אחד, וזה שאני אומר שיש לו ימין ושמאל זה מתוך הפרש בין האברים, אבל אם אני מסתכל שהאדם הוא אחד אז נכלל השמאל בימין, "לאכללא שמאלא בימינא".

הדבר אולי הכי חשוב אצל הרוגאטשובר עצמו, בלומדות שלו, שכל דבר שהוא בגדר נקודה הוא מצות נפעל. כלומר, אם מה שאמרתי עכשיו נכון, כבוש זה המצוה שיהיה כבוש – לא מצוה לכבוש. חזקה זה מצוה להחזיק, וברגע שעולים על הגבעה זה חלק מהמצוה, אבל בכבוש – או הכל או לא כלום, או שכבוש או שלא כבוש. כמו המצוה שיהי בית המקדש. מה הרמז לזה? הרבי מביא את קושית הכס"מ למה כבוש לא טוב כמו חזקה, הרי היתה חזקה בתוך הכבוש עצמו. הרבי אומר הסבר יפה וחלק, שהמצוה היתה כבוש, ולכן הקב"ה הקפיד שזו לא חזקה. כתוב "ונכבשה הארץ לפניכם". אנחנו מסבירים שהיחוד של מצות קדוש ה' שהיא היחידה שכתוב בלשון נפעל, "ונקדשתי", אבל כך גם "ונכבשה הארץ" (מצוה שהרמב"ם לא מונה). זה לכאורה רמז מאד מאד חזק שהמצוה היא "ונכבשה", נפעל. בני גד ובני ראובן היו צריכים לחכות לסיום הכבוש, והוסיפו עוד שבע שנים – ה' יודע מתי משהו נגמר, אבל הם לא ידעו (כמו מתי מדבר, שלא ידעו שבת"ב כלו מתי מדבר והוסיפו עד ט"ו באב. יכול להיות שגם בשכל, להרגיש "ונכבשה" לוקח עוד שבע שנים אחרי שנלחמתי חזק. קודם הם אומרים "ונכבשה הארץ לפני ה'" (את זה הרבי לא מביא בשיחה). יש שני פסוקים – קודם כתוב "ונכבשה הארץ לפני הוי'" (משה אומר לבני ראובן גד וחצי המנשה) ואחר כך "ונכבשה הארץ לפניכם". זה אומר שכל הענין כאן הוא "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" – העיקר "ונכבשה הארץ לפני הוי'" ואחר כך מתלבש ב"ונכבשה הארץ לפניכם" בטבע.

הדבר הבא זה מים: ג לוגין של מים שאובין שפוסלים את המקוה. הוא אומר שבכלל המציאות של מים זה גדר נקודה. יש בזה כמה פרטים, שלא נכנס אליהם כרגע. אבל הוא לא אומר את זה חד וחלק, אלא שיש בזה שתי דעות. זה חקירה – יש לו חקירה אם בכלל מים זה גדר נקודה או גדר מצטרף, לגבי כל מיני הלכות. לגבי ההלכה של ג לוגין מים שאובין זה גדר נקודה (אבל לגבי עוד דברים יש לו חקירה). יצא לנו לחשוב שיש הרבה דברים שהם דבר אחד אבל נקראים בלשון רבים – מים, שמים, פנים (לעומת אחור). עלה לנו שכל המלים האלה – החל מפנים, שמחד הם לשון רבים אבל הם מושג אחד, והכי חשוב זה אלקים – זה גדר נקודה. אם ח"ו אלהים זה גדר מצטרף זה "אלהים אחרים", עם הרבה פרטים, אבל זה שדווקא אלקים זה גדר נקודה כי כל הריבוי נמצא בתוך הנקודה (ותמיד הוא שם, תמיד יש רק את הכלל, ולא פרטים שנולדים מהכלל). זו דרך מאד יפה להבין מה זה אלקים לשון רבים, וגם שמים. לגבי מים, שיש לו חקירה אם זה גדר חקירה או גדר מצטרף, אז אפשר להמשיך ולומר שיש שני מים – מים עליונים ומים תחתונים, תענוג אלקי ותענוגות בני אדם. מים תחתונים הם גדר מצטרף, וצריך גם לתקן ולקדש תענוגות בני אדם אחת לאחת, אבל תענוג אלקי הוא ודאי גדר נקודה. זה קשור למה שאמרנו קודם שבשרש תענוג אלקי זה כבוש, גדר נקודה. לפי זה יצא כלל, שכל פעם שיש דבר שיש שתי דרגות, עליון ותחתון – כמו דעת עליון ודעת תחתון, לדוגמה – העליון הוא גדר נקודה והתחתון הוא גדר מצטרף. דעת תחתון שלמטה היש ולמעלה אין, זה מצטרף, ודעת עליון שלמעלה יש ולמטה אין, זה גדר תחתון. רצון עליון זה כבוש, נקודה, ורצון תחתון על פי שכל, זה מצטרף.