חיפוש בתוכן האתר

כג חשון תש"ע - כבוש וחזקה - דף 3 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כג חשון תש"ע - כבוש וחזקה
Page 2
Page 3
כבוש וחזקה בספירות
Page 5
גדר נקודה וגדר מצטרף
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
השלמות
כל הדפים

עוד פעם, בביאה השלישית – היום – זה לא בדיוק "הן עם לבדד ישכֹן", שכל המשימה והרצון שלנו זה להתבודד מהעולם הגדול, אבל כמובן זה לא להתבולל עם העולם הגדול, זה לא מזרח תיכון חדש (של מאן דאמר). אבל יש את שני המרכיבים ביחד – יש מרכיב שכן חושבים על גוים, על כללות האנושות. יש מרכיב של הבדלה, שמתבצרים בעצמנו, ויש מרכיב של המתקה – שמושכים לכאן את מי שמותר להיות כאן על פי ההלכה, גרי תושב. קבוץ גלויות, להביא את כל היהודים, זה החיה של מלך המשיח, אבל "אז אהפוך" זה היחידה של משיח, יותר גדול.

אם כן, זה פסוק יפהפה שאפשר להסמיך עליו את ג הקדושות. יש בפסוק הזה עוד דברים מענינים ביותר: מתחיל ב"אנכי אמרתי איך אשיתך בבנים" – מי כאן הבנים? על פי פשט זה שאר האומות. יש חקירה ששאלנו הרבה פעמים, לפני שלשים שנה, שפנו גוים לשווער שלי (פניה ראשונה, אלינו עכ"פ) לכתוב תפלה לאו"ה, ואז התעוררה השאלה אם גוי צריך להתפלל ל"אבינו שבשמים" (כמו שגם נהוג אצלם), אם גוי הוא בכלל בן ויכול לומר "אבינו שבשמים". אז חפשנו פסוקים בשביל זה, אבל עד כמה שזכור לי את הפסוק הזה לא ראינו. אבל הפסוק הזה אומר דבר והפוכו, כי בהתחלה זה אומר "איך אשיתך בבנים", אז לכאורה הגוים הם בנים, אבל בהמשך אותו פסוק ממש אומר "ואומר אבי תקראי לי" – אני אומר לך, כנסת ישראל, תקראי לי אבי, "ומאחרי לא תשובי". אז מהסיפא משמע שזו בקשה מיוחדת של ה' מעם ישראל לכנות אותו אבא. זו ממש סתירה מיניה וביה בתוך הפסוק. אז המצודות יוצא מהפלונטר ואומר שהבנים זה לא או"ה, אלא הבנים בהתחלה זה המלאכים. אבל זה לא מתקבל על דעתי. המלבי"ם כותב:

"ואנכי" – נגד מה שאומר שאז יקוו כל הגוים לירושלים וכל העולם יכירו אמונת ה', אמר כי תחלה חשב ה' מחשבות להבדילם מכל הגוים, ולהפרידם בארץ מיוחדת,ודמה אותם במשלו כמי שיש לו בת אחת אהובה בין בנים רבים [כמו בסיפור הראשון של רבי נחמן], שחושש מלהשית דירתה בין הבנים פן יריעו לה או יוציאו אותה לתרבות רעה ולכן נותן לה נחלת שדה וכרם מיוחד [כן מכנה את עם ישראל בלשון נקבה, סימן שהם בת – כך ברוב הפסוקים. מדובר באבא שיש לו הרבה בנים, אבל זה לא שוה לו שום דבר, ויש לו בת אחת יחידה וחביבה. הוא פוחד שהבנים יקלקלו את הבת, אז צריך להבדיל אותה מהבנים האלה (בני הישיבה), שלא יקלקלו את הבת החביבה, אז מבודד אותה ונותן לה נחלת שדה וכרם בפני עצמה.], וז"ש ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים - שחששתי בל תתערבי בגוים [אם כן, יש בחינה שהבנים זה גוים, אבל אחר כך הוא מבקש שרק אנחנו נקרא לו 'אבי'.], ולכן נתתי לך ארץ חמדה - היו בו ב' ענינים, א] שמצד עצמה היא ארץ חמדה, ב] שהיא נחלת צבי - שיהיה בה קיום לנצח.

 אני חושב שיש כאן 'צווי דינים'. יש הרבה פסוקים בתנ"ך שה' מבדיל אותנו. יש בחינה ראשונה, כמו לפני מתן תורה, לפני שה' בוחר בנו. זה הכנעה ראשונה, שכולם בנים. יש שם בת, שלכאורה היא פחות מבן, אבל דווקא בה ה' בוחר. כנראה שאחר כך היא מקבלת את כל הרב-גוניות, "איש ואיש יולד בה". הבת היא כמו כבשה אחת (נקבה) בין שבעים זאבים (זכרים). זה שהרבי אמר שיהודי הוא משפיע בעצם זה לכאורה הפוך מצד היחס בין יהודי לגוי, אבל אם מדמים את זה ליחס בין כבשה לזאבים זה בת בין בנים. הזאב הוא כובש. אפשר לומר עוד כלל גדול על היחס בין כבוש לחזקה, שבכל מקום זה זכר ונקבה. לכן צריך חבור של שניהם, הביאה השלישית היא היחוד של שניהם, שזה זיווג אמיתי שלא היה בבית ראשון ולא בבית שני. בית ראשון היה יחסית זכר, כבוש, ובית שני היה נקבה, חזקה. בית שלישי צריך להיות שניהם יחד.

איך אני יודע שכבוש זה זכר? פעם ראשונה בתורה כבוש זה "וכבשֻה", והכתיב "וכבשה" מזה חז"ל דורשים ש"איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש". מה הפשט שהזכר כובש את הנקבה שהיא לא תהיה יצאנית? "הן עם לבדד ישכֹן". בסוף היכולת שלנו להיות גם זכר וגם נקבה זה יכולת לצאת החוצה, כמו שהרבי אומר שנשים תעשינה מבצעים (לכן היא צריכה ללבוש פאה, ולא מטפחת, שלא תתבייש לצאת לכל מקום – לכן הרבי רוצה שנשים ילבשו פאה, להרגיל אותן לצאת לכל מקום, שייראו יפה ולא יתביישו). בכל אופן, הקדושה השלישית, שזה הדור שלנו, זה לחבר את שתי הבחינות יחד. רואים שלכבוש זה לצאת, לכן זה ראש של "עד ועד בכלל" – עד הסוף – ונקבה זה ראש של להשתמר, אפשר לעשות בית על גבעה, אבל לא "עד ועד בכלל", זה ביתי, "בית נאמן בישראל". אמרנו שחזקה צריכה להיות בשקט, בחשאי, בצניעות – אשה פועלת בצניעות ובשקט. "חכמת נשים בנתה ביתה" – האשה בונה את הבית. חזקה זה ראש של אשה, דווקא בגלל שהיא אשה ופועלת בשקט, מה שהיא עושה יש לו קיום נצחי. זה גם חדוש גדול, כי כתוב ששירה לשון נקבה לא קיים לנצח, אלא רק שיר לשון זכר קיים לעד, וכאן רואים משהו הפוך. שהחזקה, בחינה נקבית יותר, זה הקיים, והכבוש, ש"דרכו של איש לכבוש", זה לא קיים בפני עצמו. אם כן, יש בחינה שבמדה מסוימת כולם בנים, אבל ה' רוצה להכיר רק בנו, שאנחנו נהיה הבן המיוחד שלו. אז נחזור לשאלה של הסידור, האם אפשר שגוי יתפלל "אבינו"? לכאורה רק ליהודי "תקראי אבי".

מה עוד למדנו כאן במלבי"ם? שיש סדר, בהתחלה ה' רצה לבודד אותנו, אבל בסוף "צבאות גוים", המתקה, אפשר לצאת. אז יתכן ש"תקראי לי אבי" זה כדי לחזק אותנו, אבל בסוף, "לעבדו שכם אחד", אולי כן יהיה אפשר שגם גוים יקראו "אבינו". יש פסוק בסוף מלאכי, "הלוא אב אחד לכֻלנו", שממנו רצינו ללמוד אז. מצד אחד ה' ברא את כולם, הוא אב – אב זה מקור, כמו שאם זה מקור – אז במדה מסוימת הוא ודאי השרש והמקור של הכל, אבל של הכל. אבל יחס אישי, שאנחנו נרגיש בנים ונקרא לו "אבי" זה משהו ששמור לנו.

יש עוד משהו מאד יפה בפסוק הזה, ש"ומאחרי לא תשובו" זה לקיים מצוות. לקיים מצוות זה על פי פשט, כמו במתן תורה, לפני תורה – "נעשה ונשמע". קיום מצוות לפני העמקה בתורה. צריך ללמוד פשט כדי לקיים, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", אבל זה לפני תורה בפני עצמה. מהפסוק הזה אפשר לראות כלל גדול – שכנראה כתוב – שתפלה היא לפני מצוות. משה מאד יפה בפסוק, שלקרוא לה' זה לפני לא לשוב מאחריו. קודם צריך להכיר בה' בתור אבא, ולקרוא לו בתור אבא – כלומר להתפלל, עבודת התפלה. אחד הפירושים ש"דרך ארץ קדמה לתורה" היינו שתפלה – בגימטריא דרך ארץ – קדמה לתורה, ושם הכוונה תורה ומצוות. זה סדר הפסוק הזה, קודם לקרוא לה' אבי ואחר כך לא לשוב מאחרי ה'. אפשר עוד יותר לדייק: כשאני קורא לה' אבי אני לפני ה', כמו שמו"ע "עבדא קמיה מריה", אבל כשאני מקיים מצוות אני אחרי ה', "אחרי הוי' אלהיכם תלכו". יש משהו בלימוד תורה שיש גם קריאה לה', כקורא בתורה (תניא). בכל אופן, מה שרצינו לומר שמאד התפעלנו מהפסוק הזה.

[אבינו שבשמים זה גם ריחוק] אברהם הוריד את ה' מהשמים שיהיה גם אלקי הארץ, שיזכר בפי כל, כפי שכתוב בפרשה. זו עבודת אברהם, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", אל תקרי ויקרא אלא ויקריא.

נשאיר את הגימטריאות להשלמות, אבל אולי רק נאמר דבר אחד: הביטוי בשיחות הרבי – ובכל האחרונים כשמדברים על ארץ ישראל כנחלה לעם ישראל – הוא "נחלת עולם". אין בתנ"ך את הבטוי נחלת עולם. הכי קרוב זה כאן בפסוק, "נחלת צבי". יש בתנ"ך "אחוזת עולם", פעמיים – בפסוק של נתינת הארץ לאברהם בברית מילה (בדרגה הרביעית, הכי עליונה), כמו שלמדנו כאן פעם קודמת, ופעם שניה בנתינת הארץ ליעקב אבינו, שה' אומר שנתתי את הארץ "לזרעך אחוזת עולם". אז יש "אחזת עולם" ו"נחלת צבי". נחלת צבי כל כך קרוב, כי המלבי"ם אומר ש"צבי" זה כמו עולם, חזק ויציב וקיים. אחזת עולם = 562. בנות צלפחד בקשו "תנה לנו אחזה", שעולה בדיוק אותו מספר (= וימלך וימת = עולם התהו וכו'). עולם התהו זה כבוש, אבל אחוזה היא מלשון אחיזה והחזקה (גם מלשון חזי לאצטרופי). יש "אחזת עולם" ויש "נחלת צבי", וביחד 1152 = ב"פ (ממוצע) 24 ברבוע = ב"פ שעור. כעת נתחיל לדבר על שעורי תורה. ממוצע כל מלה (ארבע מילים) הוא רפח (גם רבוע כפול, כל רבוע כפול הוא גם חצי רבוע, כמובן). לכאורה זה מה שעושים כאן, מבררים ומעלים את הנצוצות הקדושות שבארץ. גם בכל מקום שיהודי גולה זה לגאול ולגייר, "לא נתפזרו ישראל בין או"ה אלא כדי שיתווספו עליהם גרים", לברר את ה-רפח שזה יהיה אחוזת עולם ונחלת צבי.

עוד הקדמה: איפה כדאי כל בקר בתפלה לכוון את "נחלת צבי", לפי פירוש המלבי"ם שראינו, וגם את "ארץ חמדה"? יש שתי בחינות, "ארץ חמדה ונחלת צבי", וראוי לכוון לזה ב"אמת ויציב... ונחמד". המלבי"ם הסביר שצבי לשון יציבות, וזה המקום להתקשר לנחלת צבי, וב"ונחמד" מתקשרים ל"ארץ חמדה". יש שם טו ווין – כל ו זה נקודת התקשרות – "ויציב" זה הראשונה ו"ונחמד" זה השמינית. מוסבר אצלנו בספרים שזה טו נקודות של קשר מראש הגלגלת ועד הברית (עד בכלל), כאשר יציב זה ראש הגלגלת, מקום השראת האמונה, ונחמד זה הסנטר, המקום שממנו יוצא המזל העליון, נוצר חסד. איפה יש סימן מובהק ויפהפה שכל השביעין חביבין? שהמלה "וחביב" זה השביעי, שזה הפה. אחרי "וחביב" בא "ונחמד", השמיני. מי שרוצה להבין את הכוונה של כל 15 הנקודות צריך להסתכל בספר (גוף נפש ונשמה). הסימן שכובשים את הארץ עם הסנטר, בזכות הזקן, בזכות המזל העליון – "יד החסידים על העליונה", זקן החסידים על העליונה. מה שמחזיקים לעולם, "נחלת צבי", זה ממש בראש הגלגלת, "ויציב", ראש כל היציבות.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com