ג. כבוש וחזקה בכל הספירות

עד כאן הקדמה אחת, ומכאן נעבור להקדמה השניה: הנחת היסוד שלנו שכבוש וחזקה זה כל התורה כולה, גם בנגלה וגם בחסידות, והדור שלנו הוא דור שמייחד אותם יחד. אם זה כולל את כל התורה זה צריך לכלול את כל כחות הנפש. אם אני שואל שאלה פשוטה, מאיזו ספירה בא הכבוש ומאיזה ספירה החזקה? כבוש מגבורה, "איזה הוא גבור הכובש את יצרו". זה שמלך כובש זה גם בגלל ש"בנין המלכות מן הגבורות". מלך חייב לכבוש, לכן בבית שני זה לא היה מלך – מלך זה בית ראשון. אם כי שאמרנו שבכניסה הראשונה של יהושע הכבוש היה לפני מינוי מלך, אבל ההסבר הוא שליהושע יש גם דין מלך. בזמן עזרא היתה מנהיגות יהודית, פחות או יותר מתוקנת, אבל לא מלכות. רואים שמנהיגות יהודית ומלך זה עדיין צווי דינים, דילוג הערך. בלי המנהיגות היהודית של בית שני לא היה קורה שום דבר, הכל היה 'הולך פייפן', בגלל שעזרא ונחמיה החזיקו את הצבור קצר, שמרו עליהם מההתבוללות וכל מיני השפעות זרות, אבל זה לא מלך ממש. היה שם זרובבל, מבית דוד, שהרי מלך צריך להיות מבית דוד. אבל מי שהנהיג ופעל זה עזרא, הוא המשה רבינו. "ויהי בישרון מלך" אומרים על משה, אבל משה הוא יותר מקיף ויהושע כבר יותר מלך, והמלך האמיתי זה דוד מלך ישראל חי וקים. בכל אופן, יש ודאי כח כבוש במלכות – זה בגלל הגבורה. מה שגם ביסוד יש איזה כח של "וכבשה", "דרכו של איש לכבוש", יסוד הבעל לעומת האשה, זה גם בגלל הגבורה – כח גברא, כי היסוד נוטה לשמאל (יוסף-יצחק, שיוסף מקבל מיצחק). אבל פשוט שכבוש זה גבורה, הגדרת כבוש זה התגברות על מנגד (כמו שאומר הרבי). אם ההגדרה היא להתגבר – זה גבורה. כבוש זה להתגבר על אויב עד שאתה כובש אותו. אפשר לומר שכאשר כבשתי אותו זה נצח – נצחתי אותו – אבל הכח לכבוש זה הגבורה שבנפש. זה פשוט.

מאיפה באה חזקה קצת יותר קשה להבין. אם אמרנו שחזקה זה פעולה נקבית יש בזה איזה הודיות, איהי בהוד, בסוף מודים. אבל בכל אופן, כמו עולי בבל, כמו בחור שהיום עולה לכבוש גבעה – שאמרנו שזה לא כבוש אלא חזקה, מתיישב באיזה מקום (אולי נגד רצונו של מישהו, אבל בסך הכל זו מצוה של להחזיק בארץ ישראל) – מאיפה זה בא לו? אם הוא רק אוהב הוא מתפלל בדבקות בבית מדרש, אבל הוא לא מסתפק בכך אלא יוצא לשטח ולוקח גבעה. מאיפה זה? מנצח (זה נצח לכתחילה). נצח אומר שזו פעולה נצחית, "נחלת צבי". אם משלבים צבי בנחלה שלש האותיות הראשונות הן נצח (נצחבלית). מה בכל אופן ההבדל? כשאני אומר שלכבוש זה גבורה – בסוף הוא מנצח, אבל זה בא לו מ"איזה הוא גבור הכובש את יצרו". יצרו זה המנגד, כמו שהרבי מדבר לצבאות ה' לילדים, שאנחנו חילים של ה' והאויב שלנו הוא יצר הרע, צריך להלחם איתו ראש בראש, זה חידוש של הרבי, כי תמיד החדוש של הבעל שם טוב זה "סור מרע" על ידי "עשה טוב", לא ראש בראש, אז אם אין דגש על "סור מרע" למה אתה עושה ארגון צבאות ה'? מה זה הראש הצבאי הזה? מה זה הטנקים? איזו מנטליות זו, הרי חסידות לכאורה זה משהו נעים ונחמד בלבד. סימן שיש פה איזה כבוש. צבא זה לא בשביל חזקה אלא בשביל כבוש. בבית שני לא היה צבא. צבא זה חומש הפקודים – כל חומש הפקודים מתחיל מעשית צבא, שעם ישראל יכנס לארץ עם צבא, ולא היה כזה דבר בבית שני, אלא היהודים עולים – לא רוב ישראל – ומי שעולה תופס איזה גבעה. אצל הרבי מהגיל הרך ביותר צריך להתגייס לצבא, להלחם ביצר הרע, ועל זה נאמר "איזהו גבור הכובש את יצרו".

גבורה ונצח נשמע מדי קרוב, לכבוש ולהחזיק במקום (גם בכח), מה החילוק העיקרי ביניהם? גבורה שייך למורגש ונצח שייך למוטבע. גבורה זה רגש ונצח זה טבע. כשאנחנו עושים את שבע החיות הטהורות, הקוקניקים, אוהבי ארץ ישראל, זה נצח – איזה טבע יהודי, להיות מחובר לארץ ישראל. הטבע היהודי, מודעות טבעית, למה קדושת החזקה אינה בטלה לעולם? בגלל שזה הטבע היהודי, אידישע נאטור. שהארץ שלנו זה בא ממקום של ירושה. ירושה זה עוד יותר נצח – "ברא כרעא דאבוה". אז כל המושג ירושה הוא בנצח. אם כן, עכשיו עשינו משהו יותר כללי, שזיהינו את הכבוש והחזקה – שבאים מהגבורה והנצח – עם רגש וטבע. הרגש בעצם כולל את כל החג"ת, וזה מה שאמרנו קודם שכבוש זה משהו מאד מרגש, מאד רועש וזוהר ומפואר ויש שם הכל, כי זה רגש. כבוש זה רגש חם, וחזקה זה טבע סה"כ – זה טבע יהודי. עכשיו מתחילים לייקר את הבחור שעולה ולוקח גבעה. פעם קודמת בסוף חשבו שאולי אנחנו רוצים לבטל אותם – חס ושלום, חס וחלילה. אותו בחור שהולך ותופס גבעה מתגלה אצלו 'אני יהודי' – זה מה שיהודי עושה. מי שלא עושה את זה צריך לבדוק לו את היחוס. יהודי דבר ראשון עולה על גבעה ומיישב גבעה של "נחלת צבי".

אם כן, עשינו יותר הכללה, שכבוש זה רגש בכלל וחזקה זה טבע בכלל, אבל טבע קיים, כמו שכתוב "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת". דור זה דחילו ורחימו, רגש הולך ובא, "וימלך... וימת", פעם ברגש כזה ופעם ברגש אחר ופעם לא מרגיש שום דבר. רגש זה "דור הולך ודור בא", אבל טבע זה "והארץ לעולם עֹמדת". חמדה זה רגש וצבי זה טבע (לכן יש על הטבע היהודי תמונה של צבי). חמדה, עד כדי שאתה הורג מרוב זה שאתה חומד, זה רגש – אין יותר רגש מזה. לפי זה שייכנו את שני היסודות, שני עמודי התווך של כבוש וחזקה, ללב – כי הלב כולל את שניהם, גם הרגש וגם הטבע, גם המורגש וגם המוטבע.

האם יש שרש יותר גבוה של כבוש וחזקה? שוב, אמרנו שזה צריך לכבוש את כל התורה, אז אי אפשר להסתפק רק בז"ת. ברור שכבוש בא מרצון, זה ה"ארץ" של "ארץ חמדה" – "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". צבי "רץ כצבי", אבל כל החיות זה "לעשות רצון אבינו שבשמים", הכתר מחלחל בכל הספירות. בכל אופן, לפני שנדבר על תענוג, כבוש זה רצון תקיף. כתוב ש"אין דבר העומד בפני הרצון", שם הכח להתגבר על מנגד. אמרנו שהגדרת כבוש זה התגברות על מנגד. אם צריך להיות מח שליט על הלב, מי מתגבר על תאוות? כותב בתניא שזה מכח הרצון שמתלבש במח להתגבר על תאוות הלב. למה? כי "אין תקיף כרצון" ו"אין לך דבר העומד בפני הרצון", אז הרצון הולך וכובש. פשיטא שכבוש בא מרצון, מאריך. לפי זה, מה צריכה להיות חזקה? יש יותר נמוך מרצון ויש יותר גבוה. המגמה היא לכלול הכל. אם כבוש זה גבורה, המייצגת רגש, אז חזקה זה נצח, שמייצג את הטבע. בשניהם יש כח – ר"ת כח – גם החזקה זה הפעלת כח כדי להחזיק (לכן לא כל כך מתאים להוד), אבל יש כח שהוא מלחמה נגד אויב ויש כח לעלות לגבעה. יותר גבוה אמרנו שכבוש זה פעולת רצון, אריך, חיצוניות הכתר. אם נשים את החזקה יותר גבוה זה יהיה חותם המתהפך – תכף נגיע לזה – כי עד עכשיו החזקה היתה למטה מהכבוש.

אמרנו ששרש הכבוש זה תהו וחזקה זה עולם התיקון. זה יעזור לנו, כי בספירות המושג תהו זה כתר, ובתוך הכתר זה אריך. המלה תהו בספירות, גם של התיקון – התהו של התיקון – זה אריך. מה התיקון של התיקון? מי עושה את הכלים הרחבים? מה יציב? המוחין. זה חדוש גדול, כי זה שרצון קשור לרגש זה פשיטא – רצון, אריך, הוא שרש החג"ת דווקא (לא כל כך של המוטבע, אם זה רצון מודע, רצון תקיף; יש גם רצון טבעי שאיני מרגיש – כמו פעולות של עיכול וכו', שקורות מעצמן) – אבל החידוש הוא שהשכל הוא 'הגוף המיישב'. כמו שאמרנו שיש רגש לעומת טבע, כשאני בחסידות רצון זה לעומת מושכל – יש רצון ויש שכל. אמרנו שיותר קל להבין את הקשר בין רצון לרגש מאשר בין שכל לטבע, כי לכאורה זה הפוך – שכל זה מודעות וטבע זה לא מודע (מודעות טבעית, זה לא מודע סתם). מה בכל זאת ההגיון שהשכל מיישב את הארץ? כמו שהטבע עולה להחזיק בגבעה, מי יכול להחזיק? יש ביטוי ישוב הדעת ("אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת").

אני אומר שעולי בבל החזיקו בארץ עם שכל. מצד אחד לא היה שם צבא, היו מעטים, ואפילו לא היו הכי צדיקים (חוץ מהמנהיגות שהיתה מנהיגות יהודית טובה). בכבוש יהושע היו סנהדרין וכל מיני שכלים גאוניים, אבל כבוש זה לא עם שכל אלא יותר כח. למה חזקה דורשת שכל? איזה בחור באמת מצליח ליישב גבעה? שלמד כאן בישיבה, שיש לו טפת שכל. למה צריך שכל בשביל להחזיק בגבעה? מצד אחד אמרנו שמי שהולך ומחזיק בגבעה זה סימן שהוא יהודי, שזה נקרא טבע – אני יהודי אז זה שלי. בכל אופן צריך גם שכל מול הרצון של הכבוש. למה? צריך בכל אופן להבין שזה שלי, גם לראות בעין השכל של הלב שזה שלי, לזהות את מקומי. "איזהו  חכם? המכיר את מקומו", "אי זה מקום בינה", "לדעת בארץ". וגם, מי יצליח להחזיק בגבעה? היות שאמרנו שהוא לא הולך להלחם עם מישהו, אבל יש מפריעים – איך הוא מתגבר על מפריעים? לא עם כח אלא עם שכל, "אני חכמה שכנתי ערמה", וגם ערמה שבאה לידי ביטוי בכח תקשורתי, "כן בנות צלפחד דוברות", שזה דורש שכל. אם יש מלחמה סמויה, מי יצליח להחזיק או מי יצליח לגרש את המתנחל, אז במדה מסוימת ועמוקה זה מאבק למי יש יותר שכל. זה מה שהספר עושה – שיש לו הרבה שכל, כן ירבה. מה החידוש של בית שני? אמרנו שבבית ראשון יש שכל אגדי של עתניאל בן קנז (= 770, שנה זו), ראש הסנהדרין, דוד מלך ישראל גאון בתורה, אבל שכל כמו שאני מבין מה זה שכל – זה בית שני, זה תורה שבעל פה. זה לימוד מאד חשוב, שכבוש בא מרצון והצלחה בחזקה תלויה בשכל. מה זה "ישכיל" בתורה? "בכל אשר יפנה ישכיל" זה יצליח. צריך להצליח להחזיק. הצלחה זה שכל, במיוחד הצלחה להחזיק באופן נצחי, שזה יתקיים. שכל אמת הוא קיים, בעוד רצון חולף. עוד פעם, הגדרת עולם התיקון זה מוחין, זה שכל.