ב. "ארץ חמדה, נחלת צבי, צבאות גוים"

ה' הזמין לי הבקר פסוק מאד יפה שנתחיל ממנו, כי צריך לחיות עם הזמן וראיתי את זה הבקר, לפני כמה שעות. אפשר לכוון בפסוק הזה את כל ג הכבושים. אמרנו שהכל נקרא כבוש, זה חשוב – שגם כבוש שני נקרא כבוש, אף על פי שהוא חזקה ולא כבוש. סימן שכבוש זה איזה מקיף, איזה כלל. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל גם בלי כבוש, הרי ה' נתן אותה לאברהם אבינו – "נתתי את הארץ הזאת", כבר נתתי. אלא מה? מה שמדברים כאן זה על חלות קדושת הארץ לענין המצוות התלויות בארץ, בעיקר. אחרי חורבן בית ראשון וגלות בבל הארץ היא עדיין שלנו, רק שהקדושה בטלה לענין קיום המצוות – על זה מדברים. זה שיש שלשה כבושים, כל המושג כבוש נוגע לקדושת הארץ, ולא לענין הבעלות על הארץ. זו נקודה חשובה שהרבי מחלק בשיחה שלו. בכל מקרה אנחנו בעלים, וכבוש שני – שהוא חזקה – מגלה שהקדושה היא משום הבעלות. זה ההסבר של הרבי למעלת חזקה על כבוש, שהחזקה היא כבוש מכח בעלות. שהקדושה היא בגלל הבעלות שלנו, ולא בגלל שכבשנו את זה – בגלל שהבעלות שלנו מקדמת דנא. בכל אופן, זה שני דברים, יש בעלות ויש קדושה. לכן גם מסמיכים את ג הכבושים על הקדושה המשולשת בתורה. איך אנחנו יודעים שצריכה להיות עוד קדושה? על פי נגלה הקדושה כבר  חלה, אבל אני מסמיך את זה על "קדוש קדוש קדוש", הקדושה המשולשת בתורה. אחרי ה"קדוש" הראשון יש פסיק טעמא, וחז"ל דורשים שהקדושה הראשונה של ה' ושתי האחרות שלנו. זה על פי פשט, שלנו יש שתי קדושות – קדושה ראשונה שבטלה וקדושה שניה שלא בטלה – אבל בשביל משיח צריך את "קדושתי למעלה מקדושתכם", "יכול כמוני" בניחותא. צריך להחיל על הארץ את הקדושה העצמית של ה'. [בהמשך נסביר את ההבדל בין כבוש ז עממין לבין מלחמת עמלק, שזה שני דינים].

[יוסי: הרמב"ם מדבר על קדושה שלישית, לגבי בתי ערי חומה]. אפשר לומר שבתי ערי חומה זה בעצם בחינת כבוש. המושג חומה, שזה גם כמו "חמת", זה בחינת כבוש. יש בתוך ארץ ישראל פרזות וחומה, וזה בחינת חזקה וכבוש. פרזות זה ישיבה באין מפריע, ואילו הגדרת כבוש זה התגברות על כח המנגד (כך הרבי מגדיר בשיחה), וזה בעיקר נוגע לערי חומה כמובן. בפרזות לפעמים כתוב שהם לא צריכים חומה כי הם גבורים, אבל רואים בתנ"ך (כמו אצל דן, וגם רש"י כותב בגמרא), שאם אין חומה זה קל לכבוש – כבוש מלשון כביש, סוללים את הדרך והכל מיושב, הכל מוחזק. אבל באמת צריך להסתכל שם בכוונת הרמב"ם. אם זה לכבוש שטח חדש, קיני-קניזי-קדמוני, זה משהו אחר. אם מדבר בתוך הארץ, אולי אפשר לעגן בנגלה שיש משהו בין עיר חומה לבין המושג קדושה שלישית. בכל אופן, אצלנו פשיטא שחייבת להיות קדושה שלישית. אם יש בתורה קדושה משולשת חייבת להיות קדושה שלישית, ומה היא? קדושתו של הקב"ה. המשל של חז"ל שהעבדים או הבנים עושים למלך שלשה כתרים, "קדוש קדוש קדוש", והמלך מחזיר שני כתרים על ראש בניו ומחזיק אחד לעצמו, זה "קדוש קדוש קדוש". משיח זה גם להכתיר אותנו עם הכתר המיוחד של הקב"ה, שבעבודה זה להגיע ל"קדושתי למעלה מקדושתכם". [קראו לשון הרמב"ם – בפשטות קידוש ערי חומה בגלל שהיובל לא נהג בבית שני ולכן לא נהגה קדושת ערי חומה].

כבוש חזקה ר"ת כח. כשנכנסים לארץ ישראל יש "זכירת ארץ ישראל", כמו שכתוב בקדושת לוי (בין עשר זכירות, ולא רק שש זכירות), והיא לא לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". הכח שאנחנו רוצים לקבל מהקב"ה לעשות חיל זה היחוד הזה של כבוש וחזקה שעליו אנחנו מדברים.

הפסוק שראינו הבקר – ירמיהו ג, יט: "ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים ואמר אבי תקראי לי ומאחרי לא תשובי". הפסוק מצא חן בעיני כי יש בו שלשה שמות לארץ ישראל – "ארץ חמדה, נחלת צבי, צבאות גוים". הרד"ק והמצודות אומרים שזה מלים נרדפות, כי ענין הנבואה להכפיל הענין במלים שונות, אבל זה בדיוק מה שהמלבי"ם בא לסתור. אצלו אין מלים נרדפות, חייב להיות הבדל. הוא רוצה להבין את ההבדל בין "חמדה" ל"צבי" (שצבי גם לשון רצון וחמדה ופאר), ולפי זה הוא מסביר גם את ההבדל בין ארץ לנחלה. אומר המלבי"ם:

היו בו ב' ענינים, א] שמצד עצמה היא ארץ חמדה, ב] שהיא נחלת צבי - שיהיה בה קיום לנצח.

ובביאור המלות:

ארץ חמדה, נחלת צבי - הצבי מובדל מן החמדה, שצבי הוא היופי מפני חוזק הדבר וקיומו, ומשתתף עם מצב ויצב [השער הוא צב, לשון יציבות], וכן עם נחלה מקושר מושג הקיום לדור דורים, וצבאות גוים מוסב לשניהם, חמדת וצבי של צבאות גוים:

אז הוא מנתח את הלשון שיש 'צווי דינים', דין אחד של "ארץ חמדה" ודין שני של "נחלת צבי", ואז יש דין שלישי שמחבר את שניהם – "צבאות גוים". "נחלת צבי" זה בצורה הכי ברורה – בשתי המילים – חזקה, קדושה שניה שאינה בטלה. יש בזה יפי בגלל ההמשכיות. אמרנו בשיעור הקודמת שבהשקפה ראשונה שכמניקים, שיש להם שאיפה לתהו, לא רואים את היפי בחזקה, אלא רק כבוש הוא יפה. יפה זה דבר שגורם התפעלות, אז כבוש עושה הרבה התפעלות, תופס כותרות, וחזקה זה יותר בחשאי ולא כ"כ תופס כותרות, כמו שגם הרבי אמר מיד אחרי ששת הימים לישב את יש"ע בחשאי, בשקט. חזקה הכי מצליחה בשקט, אבל כבוש זה הכי רועש שיכול להיות – לא רק תקשורת, אלא גם סרטי מלחמה. זה עם הרבה התפעלות, נסביר את זה יותר בהמשך. מה צריך בשביל להתפעל גם מהיפי של החזקה. הדבר הראשון הוא שנדע לייקר גם את הערך של החזקה, ולא רק את הערך של הכבוש. הערך של החזקה זה החדוש – ההתפעלות היא תמיד מחדוש – החדוש הוא שזה יציב. אנשים יציבים זה חידוש. חושבים שיציב זה סתם, זה לא מענין, אבל מה שמענין זה רעש, זה כבוש. צבי זה מצב יציב, וזה ש"דוד מלך ישראל חי וקים" יש בזה התפעלות. אמנם זו התפעלות מסוג אחר, כמו שצריך להסביר, אבל זה יפי שבא מחוזק – חוזק של החזקה, ולא השריר של הכבוש. כמו החיה צבי, אם יש לו חוזק זה לא בגלל שיש לו יותר שרירים מהאריה, אלא איזה חוזק אחר, חוזק אופי פנימי, ושהוא זוכה בגלל החוזק הפנימי הזה להתקיים. נחלה זה לשון נחל שנמשך ולא נפסק, נחל נובע מקור חכמה, משהו נצחי. יותר קשה להתפעל מתיקון, כי צריך להסתכל יותר זמן בשביל להתפעל. מתהו מתפעלים במבט אחד. זה פאסט פוד – לא צריך הרבה התבוננות בכלל, זו התפעלות פאסט. צריך עוד פעם וימלוך ועוד פעם וימת, אחרת זה משעמם. בכל אופן, איך שהוא מסביר כאן את ה"נחלת צבי" זה בדיוק מתאים לראש של החזקה.

זה מובהק, וזה כל כך טוב שאפשר לחזור ולהסביר ש"ארץ חמדה" צריך להיות כבוש וש"צבאות גוים" צריך להיות שניהם יחד, כבוש שלישי של הקדושה השלישית והביאה השלישית. כתוב בתורה "לא תחמוד". כבוש זה בגלל שמישהו חומד. כבוש זה לקחת ממישהו אחר בכח. שיש מישהו שמתנגד, ואני בא ולוקח בכח. למה אני מוסר את נפשי לקחת ממנו בכח, הרי זה שלו או שהוא מוחזק בדבר הזה? כי אני חומד את זה מאד. חמדה זה כח חזק מאד, חז"ל אומרים שהחמדה הרעה סופה רצח. יהושע שכבש ראשון תקן "ארץ חמדה" (והמרגלים "וימאסו בארץ חמדה"). לא מיד שומעים במלה חמדה את הכבוש, זה חמוד, אבל אם מתבוננים היטב אפשר להבין שזה יהושע, זה כבוש ראשון. כבוש ראשון זה לא למאוס כמו המרגלים בארץ חמדה, אלא לחמוד את הארץ. ה' רוצה כאשר נכנסים לארץ פעם ראשונה "ונכבשה הארץ לפניכם", וזה מכח חמדה של קדושה – אני חומד את הארץ הזאת. אבל צבי, שזה גם איזה סוג רצון, הוא לא חמדה אלא משהו אחר לגמרי. קדושה שניה זה נחלה, "נחלת עולם". בפעם הראשונה זה לא נחלה אלא ארץ, המושג ארץ בטהרתו.

מה זה "צבאות גוים"? עיקר ההבדל – אם חושבים – בין כבוש ראשון לכבוש שני, בין המושג כבוש למושג חזקה, הוא שלעולי בבל אין עסק ישיר עם גוים בכלל. הם פה ליישב. כמו שאני עולה לגבעה ליישב, ואם באים להפריע – כמו שבבית שני היו מפריעים – צריך לעשות משהו, אבל לא שאני בא על מנת להלחם עם מישהו. חזקה זה ראש שאני בא לשבת פה – זה שלי, זה המקום שלי, ואין לי עסק איתך בכלל. אני רק רוצה להיות כאן, בבית שלי, ואני מבקש שלא תפריע. אם אתה בכל זאת מפריע צריך לחשוב מה עושים. אבל זה לא עסק ישיר עם המנגד בכלל, זה לא ראש בראש, ואילו כבוש זה בפירוש ולכתחילה ראש בראש. יש מנגד, וצריך להכנס איתו ראש בראש ולנצח אותו, לכבוש אותו. אם כן, זה גם הבדל גדול וחשוב מאד בין כבוש לחזקה, שכבוש זה מול גוים וחזקה זה לא מול גוים. זה גם מה שהרבי אומר, שאם היינו מיישבים את יהודה ושומרון כמו שצריך לא היו היום שני מליון ערבים כאן – היו עפים מעצמם, בלי גירוש. העיקר תלוי בהתיישבות, צריך ליישב את השטחים שלא יהיה פוסט, שלא יהיה שטח ריק. צריך "תוכו רצוף אהבה", ישובים רצופים, כמו שאנחנו מסבירים. מה זה "צבאות גוים"? צריך לקרוא את כל הפירושים כאן, אבל תסתכלו בעצמכם – אני מקצר. בצבאות גוים יש כמה פירושים. הפירוש הכי פשוט שזה מקום, זה חוזר לחמדה – כל הגוים רוצים את המקום הזה. אפשר לתת פה פירוש 'כבושניק', שזה מקום שכל הגוים שמים עליו עין ולכן אני צריך לכבוש מהם, אבל זה לא הפירוש האמיתי. הפירוש האמיתי של "צבאות גוים" הוא חיובי מאד, שלע"ל יקוים "ונהרו אליו כל הגוים" ויקוים "אז אהפך וגו'", "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", וארץ ישראל תהיה "צבאות גוים" בצורה הכי מושלמת וחיובית. זה לא היה בבית שני, וגם לא היה בשלמות בבית ראשון. שלמה המלך רצה את זה, ובמדה מסוימת זה היה, אבל ודאי לא בשלמות. בבית שני זה ודאי לא היה. היעוד של "לקרוא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד" הוא רק של משיח. אמרנו שכבוש זה עסק עם גוים, אבל להרוג ולגרש אותם, לרשת אותם, וחזקה זה לא עסק עם גוים. עכשיו יש לנו עוד משהו שמאפיין את הקדושה השלישית, שהיא עסק עם גוים ולא עסק עם גוים. זה עסק עם גוים בדרך ממילא, או כמו שנסביר – זה בא מכח התענוג שבנפש. זה להאיר תענוג, ולא להאיר תוקף הרצון. תיכף נסביר את זה יותר.