[שיחה שניה:]

ג. להיות רבי – עליה לעולמות האין סוף

"אדם כי ימות באהל" אלפים שנה לפני העולם

מאמר הרבי לפרשת פרה תשמ"ז פותח:

זאת התורה אדם גו, ומביא ע"ז כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמדו דפ' חוקת לפני מאה שנה, דהקשה בזהר והלא התורה קדמה אלפיים שנה לעולם וכתיב בה אדם כי ימות באוהל. דתוכן הקושיא שבזהר, שהרי כל ענין המיתה נגזר על האדם מחמת חטא עה"ד, ומכיון שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה, איך נזכר בה ענין המיתה לפני שהי' ענין החטא. ומבאר ע"ז בזהר שם, דענין המיתה כפי שהוא בתורה שקדמה לעולם הו"ע עליית וסילוק הנשמה לעולם שלמעלה מהעולם שנמצאת בו (אבל באופן שנשארת נשמה בגוף). ומביא ע"ז בזהר שם, דתלת עלמין אית לי' לקוב"ה דאיהו גניז בגווייהו כו', ועליית הנשמה היא לעולם הכי נעלה שבג' עולמות אלו. ובענין ג' עולמות אלו מביא בהמאמר שם ב' פירושים בזה, פירוש המק"מ שהם ג' עולמות אצילות בריאה ויצירה ופי' הרמ"ז שהם עולמות הא"ס שלמעלה מאצילות, עולם האצילות, ועולם הבריאה (הכולל בי"ע). ולפי זה נמצא, שענין עליית הנשמה הנרמז במ"ש זאת התורה אדם כי ימות גו' קאי על עלייתה לעולמות שלמעלה מעולם האצילות, עולמות הא"ס. דמכיון שכל העולמות נבראו בשביל ישראל, לכן יש ביכולתם של ישראל להגיע גם לבחי' עולמות הא"ס.

השאלה של הזהר נשאלת מהכיוון שלנו – אנחנו מבינים "אדם כי ימות באהל" באופן מסוים, ותמהים איך לומדים את זה בתורה הקדומה. יתכן שלמעלה השאלה היא הפוכה – איך מבינים למטה מה זה "אדם כי ימות באהל", וזה מצחיק שכאן למטה חושבים שיש מיתה שלילית וכו' (המבט מלמעלה בא לידי ביטוי בספר תורה של רבי מאיר, השייך בעצם לעולמות הא"ס כנ"ל, שבו כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מות", החיים הם "טוב" אבל ממבט העליון המות היא "טוב מאד", טוב בלי גבול, בהסתלקות מן הגבול כאשר הבלי גבול ממשיך להאיר ולהתלבש בתוך הגבול, הגוף, וד"ל). לעלות לתפיסה של התורה שקדמה לעולם זה "רצוא", זה לעלות למעלה, אבל צריכים באמת לקלוט את זה בפנימיות – שהתשובה של הזהר תהיה מובנת גם בעולם שלנו. התורה שקדמה לעולם אלפיים שנה זה מוחין בעצם – כמו ששמענו במאמר "איתא במדרש תילים" – וכאשר המוחין בעצם חודרים לעולם שלנו זו הגאולה. כך מבאר הרבי שהגאולה היא החדרת האות א לתוך הגולה, והפירוש העליון של אלף-פלא הוא מוחין בעצם (מבין שלשה פירושים, שלא נתעכב עליהם כעת, וכמבואר בארוכה במ"א). לכן ננסה להעמיק בהבנת מאמר הזהר על העליה לעולמות האין סוף, וגם לקשר את זה למאמר "איתא במדרש תילים" ולכך שהוא 'מאמר של רביים' (כפי שנרמז לעיל בקצרה).

בהקשר של קושית הזהר מובא בו המאמר המפורסם והיסודי (המוכר בדרך כלל בלי הקושיא שקדמה לו) "תלת עלמין אית ליה לקוב"ה" עם פירושו ה'פשטי' יותר של המק"מ, שהמדובר הוא בעולמות אצילות-בריאה-יצירה (שהם "אית ליה לקוב"ה", מה שאין כן עולם העשיה הנפרד בו נאמר "אף עשיתיו" – "אף" הפסיק הענין), ופירושו העמוק יותר של הרמ"ז כי כל עולמות בי"ע נחשבים לעולם אחד של "רשות הרבים", עולם האצילות הוא רשות היחיד, ולמעלה מזה ישנם עולמות האין סוף (שאינם בבחינת "רשות" כלל, אלא בסוד "הכל צפוי" שלפני "והרשות נתונה", למעלה מבחירה חפשית – כשאר גם בעולם האצילות, לשון אצל וסמוך, שבעבודה היינו בטול במציאות, יש עדיין בחינה של בחירה חפשית, מה שאין למעלה מהאצילות – וד"ל). עיקר ההבנה הדרושה היא מה הכוונה בעולמות האין סוף – שיתכן כי הם עתיק דאצילות, נקודים, עקודים, א"ק, או 'עולמות' שבאוא"ס שלפני הצמצום (כמו שיש באוא"ס שלפני הצמצום "ספירות אין קץ", וד"ל. אין קץ = מאיר, סוד רבי מאיר הנ"ל, שעולה אין במספר קדמי, היינו שחלק הקדמי של אין = קץ. והוא סוד אוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ, דהיינו סוד עלית הנשמה [בגוף] עד לעולמות הא"ס, וד"ל. במשיח נאמר "ולשלום אין קץ", חלק המילוי של אין קץ = שלום = לנצח נצחים, עלית הנשמה מחיל אל חיל עד נ אלפי יובלות כו', וד"ל. בחשבון גדול דמנצפ"ך, קץ = 1000, ואין קץ = 1711, המשולש של חן, "ונח מצא חן בעיני הוי'" בעליה, עילוי אחר עילוי, עד אין קץ) – ובפירושם נעמיק עוד לקמן בע"ה.