שבת כי תשא (פרה) ח"י אדר ס"ט – יום הבר-מצוה למ"מ גינזבורג – רמת אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ליל שבת:

בר מצוה וחתונה – מצוה מן המובחר

תכלית ירידת הנשמה לגוף – רק מהנישואין

כשהכניסו הודעה על הבר-מצוה לאגרות קדש התקבלה אגרת הרבי מאג"ק ח"ב מכתב רמא (עמ' קנט-קסא):

[כ' תמוז תש"ו]

כבוד הוו"ח אי"א נו"מ נעלה וכו'

הררי"א שי' אורנשטיין

שלום וברכה!

במענה על הודעתו מחתונת בנו שי' בשטומו"צ, הנני להביע ברכתי ברכת מז"ט מז"ט, ויבנו בית בישראל על יסודי התורה והמצוה.

וי"ל דהנה בירידת הנשמה לעוה"ז, דכבי הילולא דמיא, שני ענינים בזה: א) תקון הגוף ונפש החיונית וחלקו בעולם (וכמ"ש בסש"ב פל"ז). ב) עלי' בנשמה עצמה, ע"י הירידה והעבודה בגוף.

והנה כשבא כבר בעבודתו לזיכוך חלקו בעולם, ע"ז אמרז"ל (יבמות סג, א) אדם מביא חטים חטים כוסס כו' וזקוק הוא לעזר כנגדו זו אשה.

וזהו ג"כ הסדר השווה לכל שהתוו במשנה (אבות ספ"ה) בן חמש למקרא כו' למשנה כו' לתלמוד, ורק אח"כ בן יח לחופה כי באופן זה הרי כשבא לכלל לרדוף (שהוא הוא "טרדה גדולה" אשר בשו"ע אדמוה"ז דלקמן) בתקון עוה"ז, שזהו בהיותו בן עשרים

כי אז כבר קיים קשוט עצמך, כי הוא בתכלית השלימות, וכמובן ממ"ש בלקו"ת ד"ה בן כ' למכור.

- יגמור כבר גם למוד התלמוד, שהוא נמשך חמש שנים, וכמ"ש בהל' ת"ת לרבינו הזקן רפ"ג.

- ומ"ש שם "ב' או ג' שנים", י"ל דלצדדין קתני, ואליבי דשני הפי' בבן י"ח אם הוא י"ח שלמות (תוד"ה בר כתובות נ, א) או בתחלת י"ח (רמב"ם הל' אישות פט"ו ה"ב, ועייג"כ טושו"ע אה"ע ס"א ס"ג ונ"כ) -

והא דעוד קודם לזה כבר אמרו רז"ל בן י"ג למצות, י"ל דהוא תחלת העבודה, שהיא בהשייך לגופו ונפשו החיונית בלבד, בלי שייכות לחלקו בעולם, כי מעט מעט אגרשנו גו'.

אבל כיון שאין זה עיקר ענין המצות, לכן אינו נקרא מצוה מן המובחר, ובזה יומתק דיוק ל' השו"ע שם: והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר, ולפירש"י הוא גם כשנה לפני זה, כי גם אז הוא מופלא סמוך לאיש ונדריו נדרים מן התורה.

והנה ע"י עבודה זו נעשה עלי' גם בהנשמה, והעלי' היא באין ערוך, מממלא כל עלמין לסוכ"ע. וההקדמה וההכנה לזה סיפר לנו ישעי' - כידוע שכל המסופר בתנ"ך ומרז"ל יש ללמוד בזה הוראה בעבודת ה' - בתיאור המרכבה ואראה את אד' גו' שרפים עומדים ממעל לו. וביאר רבנו הזקן (לקו"ת ד"ה ונקדשתי ס"ה) שמפני שעיקר תשוקתם להשיג בחי' סוכ"ע, שלמעלה משם אד', אדון על כולא ממכ"ע, ה"ה כאילו עומדים שם.

והתשוקה והעבודה צ"ל לא בבחי' אהבה לבדה או בבחי' יראה לבדה כו', כ"א בהתכללות וחבור כל המדות יחדיו, רבקה של שלש כו' של ארבע (תו"א פ' תולדות ד"ה מים רבים ס"ג) וע"י עבודה זו בעוה"ז דוקא עולים בנ"י בפו"מ לסוכ"ע, למעלה גם מן השרפים וכמרז"ל (חולין צא, ב), לעולם הא"ס. וזהו דהאי עלמא דוקא כבי הלולא דמיא כמו שע"י הנשואין נתגלה אח"כ כח ההולדה, שהוא בנשמות ולא במלאכים, שהוא דוגמת בחי' כח הא"ס (ראה לקו"ת סוף ביאור דששים המה מלכות).

בברכת מז"ט, לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה

[יש להעיר כי מכתב זה הוא העתק עם תוספות ושינויים ממכתב קיח בח"א:

ב"ה, יום ו' כ' כסלו תש"ד

כבוד האברך המצויין וו"ח אי"א וכו' הרב

התמים

מוהר"ר מאיר שי' גרינבערג

שלום וברכה!

במענה על הזמנתו ולחתונתו בשטומו"צ, הנני להביע ברכתי ברכת מזל טוב מזל טוב, ויבנו בית בישראל על יסודי התורה והמצוה.

וי"ל - דהנה בירידת הנשמה בגוף, היא עצמה אינה צריכה תיקון כלל, וירידתה הוא לתקן הגוף ונפש החיונית וחלקו בעולם (וכמ"ש בסש"ב פל"ז), והתורה - ל' הוראה - היא המורה דרך איך לבוא לזה, והוא ע"י המצות, שכולן הן להעלות נפש החיונית כו'.

והנה כשבא כבר בעבודתו לזיכוך חלקו בעולם, ע"ז אמרז"ל (יבמות סג, א) אדם מביא חטים חטים כוסס כו' וזקוק הוא לעזר כנגדו זו אשה.

וזהו ג"כ הסדר השווה לכל שהתוו במשנה (אבות ספ"ה) בן חמש למקרא כו' למשנה כו' לתלמוד, ורק אח"כ בן יח לחופה כי באופן זה הרי כשבא לכלל לרדוף (שהוא הוא "טרדה גדולה" אשר בשו"ע אדמוה"ז דלקמן) בתקון עוה"ז, שזהו בהיותו בן עשרים

כי אז כבר קיים קשוט עצמך, כי הוא בתכלית השלימות, וכמובן ממ"ש בלקו"ת ד"ה בן כ' למכור.

- יגמור כבר גם למוד התלמוד, שהוא נמשך חמש שנים, וכמ"ש בהל' ת"ת לרבינו הזקן רפ"ג.

- ומ"ש שם "ב' או ג' שנים", י"ל דלצדדין קתני, ואליבי דשני הפי' בבן י"ח אם הוא י"ח שלמות (תוד"ה בר כתובות נ, א) או בתחלת י"ח (רמב"ם הל' אישות פט"ו ה"ב, ועייג"כ טושו"ע אה"ע ס"א ס"ג ונ"כ) -

והא דעוד קודם לזה כבר אמרו רז"ל בן י"ג למצות, י"ל דהוא תחלת העבודה, שהיא בהשייך לגופו ונפשו החיונית בלבד, בלי שייכות לחלקו בעולם, כי מעט מעט אגרשנו גו'.

אבל כיון שאין זה עיקר ענין המצות, לכן אינו נקרא מצוה מן המובחר, ובזה יומתק דיוק ל' השו"ע שם: והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר, ולפירש"י הוא גם כשנה לפני זה, כי גם אז הוא מופלא סמוך לאיש ונדריו נדרים מן התורה -

והנה כמו שבפשטות ע"י הנשואין נתגלה אח"כ כח ההולדה שהוא דוגמת בחי' כח הא"ס (עיין לקו"ת סוף ביאור דששים המה מלכות ועוד) כמו"כ בעבודת האדם כנ"ל תכליתה הוא התגלות א"ס שזה הוא ע"י המצות ומעלתן על התורה שהיא בבחי' נימין ושערות (לקו"ת שם סס"א וס"ב).

ונש"י ועבודתן ממשיכים זה גם בתורה, ע"י שמחברים אותה בשרשה ובפרט היחידי סגולה שהשגתם היתה בהתורה כמו שהיא למע' מהצמצומים וכמשנ"ת בר' מאיר שהי' מראה פנים כו' ונת' בלקו"ת ס"פ תזריע.

בברכת מזל טוב, לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה

התוספת העיקרית במכתב שלפנינו הוא שיש שתי תכליות לירידת הנשמה לעולם, בירור חלקו בעולם ועלית הנשמה עוד למעלה מהמקור ממנו ירדה, בעוד שבמכתב הראשון נזכרת רק התכלית של בירור חלקו בעולם (הגם שהתכלית השניה רמוזה בסוף, במה שכותב ש"על ידי הנשואין נתגלה אח"כ כח ההולדה שהוא דוגמת בחי' כח האין סוף", שלפי המבואר במכתב השני הוא בחינת ה"שוב" שלאחר ה"רצוא" של עלית הנשמה לשרשה, וכמו שיתבאר לקמן, אך במכתב זה הראשון הדגש המפורש הוא על מעלת המצות המעשיות על התורה, מעלת הגילוי של אור הפנים על בחינת נימין ושערות, צמצומים, אך מסיים שנש"י מעלים את התורה למעלה מהצמצומים, על דרך עלית הנשמה ל"עולם הא"ס" המוזכר במכתב השני, בחינת נשיאת הפכים באמת, עולם-אין-עולם כמו שיתבאר, בחינת ר' מאיר שהיה מראה פנים כו'), ודוק.]

פעולת הנישואין בגיל מצוות – על ידי הנחת שני זוגות תפילין מהבר-מצוה

הרבי מדגיש במכתב שתכלית ירידת הנשמה לעולם – הן מצד בירור חלקה בעולם והן מצד עילויה שלה – יכול להתממש בצורה שלמה רק אחרי הנישואין, ולכן רק אז המצוות הן "מצוה מן המובחר" ו"מצוה מן המובחר" להתחתן מיד עם הבר-מצוה (ולשיטת רש"י אף קודם לכן). כיום בדרך כלל לא נוהגים להתחתן בגיל בר מצוה (אם כי במקרה דנן ודאי אפשר שכל הענינים יפעלו ביחד), אך יש לומר כי החידוש של הרבי במנהג חב"ד, לפיו יניחו החל מהבר מצוה (ועוד קודם לכן) שני זוגות תפילין נועד לפעול את הענין הזה. יש רבים שמניחים תפילין דר"ת רק מהחתונה, או לכל הפחות מ"בן שמונה עשרה לחופה", וידוע כי בעבר היה כך גם מנהג חב"ד (כאשר כל אחד לפי ענינו היה שואל את הרבי על תחלת הנחת תפילין דר"ת). אם כן, מעלת תפילין ר"ת שייכת בפרט לנישואין (השייכים בעצמם למוחין דאבא אליהם מגיעים לקראת גיל עשרים, והרי תפילין דר"ת הם כנגד מוחין דאבא), בעוד שתפילין דרש"י שייכים כבר ל"בן יג למצוות", והחידוש של הרבי – שהוא קשר אותו לגאולה ולבטחון בא"י ועוד – בא לצרף לגיל מצוות כבר את מעלת הנישואין. ואכן, יש לומר כי שתי המטרות מושגות דווקא על ידי מוחין דאבא, אליהם שייכות תפילין דר"ת: בעוד מוחין דאמא הם רק היכולת של האדם לתקן ולזכך את עצמו, הרי שהיכולת לברר את החלק בעולם תלוי במוחין דאבא, שהרי דווקא "בן עשרים מוכר בנכסי אביו" – רק אז יש לו שליטה מלאה ברכושו, חלקו בעולם. וכן, מבואר בדא"ח בכ"ד כי עלית הנשמה שנפעלת על ידי ירידתה לעולם היא משרשה בבחינת "גרמוהי" – "ישראל עלו במחשבה" שקאי על בינה, מוחין דאמא – להגיע לבחינת "חיוהי", האורות, שקאי על חכמה, מוחין דאבא, וד"ל.

רמזים וביאורים נוספים במכתבים:

שמחת החתונה כל ימיו בעולם

וי"ל דהנה בירידת הנשמה לעוה"ז, דכבי הילולא דמיא

כבי הילולא דמיא = 169 = אהבה (אחד, "והיו לבשר אחד") בריבוע כללי, ומכיון שיש כאן 13 אותיות אזי הערך הממוצע הוא 13. רמז לגיל בר מצוה, שמצוה מן המובחר לשאת אשה בגיל 13. תכלית ירידת הנשמה לעוה"ז הוא לשמוח בשמחה של מצות חתונה (יש חתונה תבות במעשה בראשית, מספר השבת ה-13) כל ימיו, אזי כל מצוה שהוא מקיים תהיה מצוה מן המובחר, לתקן חלקו בעולם ולפעול עליה בנשמתו ממחצב הנשמות (שבשרש – "איהו וגרמוהי חד בהון") למחצב הספירות (שבשרש – "איהו וחיוהי חד בהון"). הכל בזכות ומכח אשתו, ה"עזר כנגדו", בסוד "יצא אדם לפעלו [תיקון חלקו בעולם] ולעבודתו עדי ערב [עלית הנשמה לעת ערב, לשון עריבות, בבואו מן השדה הביתה כו' שאזי מגלה את כח האין סוף שבו להוליד דור ישרים יבורך כו']".

תיקון הגוף ונפש החיונית – נר"נ; תיקון חלקו בעולם (על ידה עלית נשמתו וגילוי כח הא"ס) – ח"י

שני ענינים בזה: א) תקון הגוף ונפש החיונית וחלקו בעולם (וכמ"ש בסש"ב פל"ז). ב) עלי' בנשמה עצמה, ע"י הירידה והעבודה בגוף.

י"ל שתיקון הגוף ונפש החיונית על ידי עבודה דנר"נ, תיקון ה-צ דצלם – להיות צדיק במעשיו, כולל שמירת האות ברית קדש, יסוד הצדיק שבו. אך ידוע בדא"ח שניצוצות הח"י שלו נמצאים בחוץ דווקא ("אמצאך בחוץ") ומתתקנים רק על ידי העבודה ד"יצא אדם לפעלו" הנ"ל. היינו תיקון ה-לם של הצלם (ראה בכל זה במאמר "התקשרות לאחר ג' תמוז" בספר מלך ביפיו). החיה היינו מוחין דאבא, סוד תפילין דר"ת כנ"ל. בעצם היחידה (ליחדך) יש "רצוא ושוב", ה"רצוא" היינו ענין עלית הנשמה עצמה כנ"ל, וה"שוב" היינו ענין גילוי אור וכח האין סוף בדור ישרים יבורך כנ"ל.

רמזי המאמר ביבמות; הארת עיניו והעמדתו על רגליו

והנה כשבא כבר בעבודתו לזיכוך חלקו בעולם, ע"ז אמרז"ל (יבמות סג, א) אדם מביא חטים חטים כוסס כו'...

"אשכחיה רבי יוסי לאליהו אמר ליה כתיב אעשה לו עזר במה אשה עוזרתו לאדם אמר ליה אדם מביא חיטין חיטין כוסס פשתן פשתן לובש לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו". רבי יוסי הוא סוד ספירת המלכות, האשה, כנודע, והוא השואל "במה אשה עוזרתו לאדם", על מנת שיבין הוא עצמו מהו תפקידו ואחריותו כלפי מי שעשאו כלי, דהיינו סוד אליהו, סוד שם בן, רוח המלכות, סוד ה"רוחא דשביק בה בעלה", כח הכוסס והלובש, וד"ל.

כמה מרמזי המאמר: חיטין פשתן ר"ת חפ, לשון חפה – "בן חי [חיה יחידה כנ"ל, "ראה חיים עם אשה" דווקא, וד"ל] לחפה". חיטין ופשתן הם מזון ולבוש ("'ביתו' זו אשתו" ממש – הבית מכין את המזון והלבוש, וד"ל). חיטין פשתן = ז פעמים "מצא [אשה מצא טוב]", מזון לבוש = "אמת [מארץ תצמח]" = ז פעמים סג (חנה, אם שמואל), כמבואר באר"י (והו"ס "אהיה אשר אהיה"), ביחד = 1358 = ז פעמים צדק (מלכותא קדישא) = 14 פעמים מהיטבאל = ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (יחודא תתאה, שבשרש גבוה מיחודא עילאה, שדווקא בסוד יחודא תתאה מתחסד החסיד עם קונו עם קן דיליה ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים, תכלית הכוונה של בריאת העולמות לעשות לו יתברך דירה בתחתונים דווקא). כוסס לובש, ר"ת כל, סוד יחוד כל-כלה (כמבואר במ"א). כוסס לובש עולה 484 = כב (אותיות לשון הקדש) בריבוע, שלמות התיקון של כל מעשה בראשית הנברא ב-כב אותיות (ובסוד "ואני אבטח בך" – "בטח בה לב בעלה").

"לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו" = 1939, יש כאן ז תבות, 1939 = ז פעמים עזר (הערך הממוצע של כל תבה) – "אעשה לו עזר" (הגמרא לא כוללת בציטוט את תבת "כנגדו" שכבר נדרש לעיל מיניה לענין אחר, ההיפך, לכאורה, של "עזר", ודוק). יש לומר ש"מאירה עיניו" כנגד "חיטין כוסס" (טעם חטה מאיר את עיני החכמה בנפש, חכמה – מספר הראשוני ה-חטה, 22 אותיות לשון הקדש הנ"ל) ו"ומעמידתו על רגליו" כנגד "פשתן לובש" (שבזכות הלבושים יכול לצאת לשוק ולשאת ולתת עם הבריות – שהרי לבוש נוטריקון לא בוש, כנודע – ובכך לעמוד על רגליו, על רכושו ופרנסתו). "מאירה עיניו" גם רומז לעלית הנשמה "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר", ואילו "מעמידתו על רגליו" רומז לתיקון חלקו בעולם, ודוק. מעזר נעשה זרע – זרעא חייא וקיימא ("חייא" מצד החיה ו"קיימא" מצד היחידה, וד"ל) – בגילוי כח האין סוף.

"אשכחיה רבי יוסי לאליהו" = 724 = "בית חדש" = "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" = 13 ערכי מילויי הוי' ב"ה (כנגד יג מדות הרחמים, המלבנים את הבגדים, גיל יג למצות, ולחופה מצוה מן המובחר), כמבואר במ"א. "אעשה לו עזר במה אשה עוזרתו לאדם אמר ליה אדם מביא חיטין חיטין כוסס פשתן פשתן לובש לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו" = 6447 = אהיה פעמים רבקה. "אשכחיה רבי יוסי לאליהו אמר ליה כתיב אעשה לו עזר במה אשה עוזרתו לאדם אמר ליה אדם מביא חיטין חיטין כוסס פשתן פשתן לובש" = 5950 = כה פעמים רחל. "כתיב אעשה לו עזר במה אשה עוזרתו לאדם אמר ליה אדם מביא חיטין חיטין כוסס פשתן פשתן לובש" = 4940 = חוה פעמים 260 ( 10 פעמים הוי' ב"ה, לובש = 13 פעמים הוי' והשאר = גן עדן פעמים הוי', ודוק). "אדם מביא חיטין חיטין כוסס פשתן פשתן לובש לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו" = 4355 = אדנ-י (שם המלכות, האשה בכלל) פעמים בינה (ו"בינה יתירה ניתנה באשה" – "ויבן הוי' אלהים את הצלע"). "אשכחיה רבי יוסי לאליהו אמר ליה כתיב אעשה לו עזר במה אשה עוזרתו לאדם אמר ליה אדם מביא חיטין חיטין כוסס פשתן פשתן לובש לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו" = 7889 = 7 פעמים 1127 = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" = 49 (7 בריבוע) פעמים 23. נמצא ש-7889 = 49 פעמים 161, שם קסא ("אם אסק שמים", "איני יודע", שער ה-נ של הבינה, אמא עילאה) = 343 (7 בחזקת 3, עצמת אור החמה לעתיד לבא) פעמים חיה (זיו), שלמות התיקון של חוה, וד"ל ("אעשה לו עזר במה אשה עוזרתו לאדם אמר ליה אדם מביא חיטין חיטין כוסס פשתן פשתן לובש" = 28, משולש 7, פעמים קסא, והשאר = 21, משולש 6, פעמים קסא).

...וזקוק הוא לעזר כנגדו זו אשה.

"עזר כנגדו" = 360 = 10 פעמים לו (סוד "לו עזר כנגדו", כמבואר במ"א), לו = לאה. אשה = 306, היהלם של טוב (טוב פעמים חי). יחד = 666, המשולש של לו-לאה. "עזר כנגדו זו אשה" = 679 = 7 פעמים מהיטבאל = סכום שבעת מספרי "מגן דוד" הראשונים, מ-1 עד 253 = מטרד ("מהיטבאל בת מטרד"), בחינת "טרדה גדולה" הנחוצה לשם תיקון חלקו בעולם, כדלקמן. "טרדה גדולה" = צמצום = זהב פעמים זהבה-חוה ("בת מי זהב").

וזהו ג"כ הסדר השווה לכל שהתוו במשנה (אבות ספ"ה) בן חמש למקרא כו' למשנה כו' לתלמוד, ורק אח"כ בן יח לחופה כי באופן זה הרי כשבא לכלל לרדוף (שהוא הוא "טרדה גדולה" אשר בשו"ע אדמוה"ז דלקמן) בתקון עוה"ז...

טרדה גדולה – אף שמונע מתורה ותפילין הכרחי לדירה בתחתונים

הרבי מביא את הלשון "טרדה גדולה" מהלכות ת"ת לאדה"ז, אך גם בהלכות תפילין (המצוה המעשית השייכת במיוחד לבר מצוה) "טרדה גדולה" בעסקים נחשבת להיסח הדעת גמור מהתפילין (והרי אסור להסיח את הדעת מהתפילין, וממילא בשעה שהאדם נמצא במצב נפשי של טרדה גדולה, בצמצום המוחין גמור, אסור לו להניח תפילין. במצב של טרדה גדולה אין האדם מסוגל ללמוד תורה כדבעי אך ממש אסור לו להניח תפילין, ודוק). נמצא שעל מנת לתקן את חלקו בעולם על האדם לעבוד את עבודתו הגשמית ("יצא אדם לפעלו" כנ"ל) בטרדה גדולה (ראה תניא פרק לז ש"כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו כו'", ובאגה"ק ד כתב "אם נהנה מיגיע כפיו שא"א שלא עסק בהם פעמים רבות בבחי' נקודת פנימית הלב מעומקא דלבא כמנהג העולם בעסקיהם במו"מ וכה"ג", והוא באמת בדיעבד, שלכתחילה צ"ל "יגיע כפיך כי תאכל", יגיע כפיך ולא יגיע מוחך, אך כך היא מנהג העולם – ו"מנהג עוקר הלכה" = "מח שליט על הלב" או שמא "לב שליט על המח", וד"ל – ובפרט בעקבתא דעקבתא דמשיחא, ודוק). והנה, הגם שדבר זה מונע ממנו לעסוק בתורה כדבעי, ואף להניח תפילין באותה שעה על פי הלכה, כך הוא רצון השי"ת, הכל כדי שבסופו של דבר על ידי היגיעה לתקן את חלקו בעולם יוכשר העולם התחתון להיות דירה לעצמותו יתברך, וד"ל.

השגת חשיבות הטרדה על ידי אשה משכלת; סוד שם הפרנסה; הטרדה בהבנת אשתו

השגה זאת, שתהיה בפנימיות הלב, תלויה באשה המשכלת את בעלה – "בית והון נחלת אבות ומהוי' אשה משכלת" את בעלה בענין הכורח החיוני לחזר אחר פרנסה (חלק המילוי של פרנסה, פא ריש נון סמך הא = חתך, שם הפרנסה! והוא על דרך חלק המילוי של הוי', יוד הא ואו הא = חוה, ודוק. והנה ידועה הכוונה: "פותח את ידך" = "ומשביע לכל חי רצון", והיינו שגם לחי בעצם ב"ה משביע את רצונו הפנימי והעצמי להיות לו יתברך דירה בתחתונים), וד"ל. טרדה הוא סוד יחוד יעקב לאה – "ושם הגדולה לאה" היינו טרדה גדולה, והיינו שבתחילה יעקב לא השיג אותה, וד"ל (עבור יעקב, נישואיו עם רחל אהובתו היו "נישואי כיף", העלולים להתדרדר להיסח הדעת גמור מסוג אחר, היסח הדעת של שחוק וקלות ראש, אך נישואיו עם לאה היו "נישואי טרדה גדולה" – "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו").

תיקון חלקו בעולם על ידי טרדה גדולה בלימוד העיון – דווקא בלומד על מנת ללמד

והנה ידוע בדא"ח שעבודת פרך בחומר ולבנים וכו' בגשמיות ניתן להחליף בלימוד התורה בעיון גדול המפרך את כל ישותו של האדם ("אדם כי ימות באהל" – "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה"). וצריך לומר, לפי הנלמד כאן, דהיינו דווקא כאשר התורה היא על מנת ללמד ("תורת חסד" – תורת החסידות), שלמי שזוכה להיות מורה לרבים היינו תיקון חלקו בעולם ("אין מלך – מאן מלכי רבנן – בלא עם", עם לו אותיות עולם כנודע). כמו שבן חי לחופה הוא ב או ג שנים לפני בן עשרים לרדוף, והוא באמצע חמש שנות לימוד הגמרא (ראה שו"ע אדה"ז שם), כך הנושא אשה בבחינת "מצוה מן המובחר" היינו ב או ג (לפי רש"י) שנים לפני בן חמש עשרה לגמרא, והיא הכנה ללימוד התורה, הגמרא, בעיון רב.

זו המשימה של כל בר מצוה, כבר מהבר מצוה להקדיש את לימודו בכוונתו שיהיה על מנת לזכות את הרבים, לקרב את לב ישראל לאבינו שבשמים, וממילא "רוצים אנו ליגע בתורה [לעצמנו, כפי הטבע הראשון של הנפש האלקית] – יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי [לעצמנו]" רק, כמו שנאמר במשה רבינו (נשמה כללית, המסור כולו לתיקון הכלל, וכפי שיוסבר לקמן שזו הכוונה הפנימית באמירת מאמר דא"ח "איתא במדרש תילים" על ידי הבר מצוה) "מן ההר [ישר, ללא פניה לעניניו הוא, לא הרוחניים וכל שכן לא הגשמיים] אל העם".  והעצה: "קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה" היינו שתזכו להמשכת מוחין בעצם גם בתוך עצמכם (בשרש הנשמה ומשם אל הארת הנשמה המלובשת בגוף), סוד "תפילין שבראש" (בחינת פנימיות, ולא שעל הראש, בחינת מקיף, והוא סוד "ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה", שכר העולם הבא), וד"ל.

כשבא לכלל לרדוף... שזהו בהיותו בן עשרים

כי אז כבר קיים קשוט עצמך, כי הוא בתכלית השלימות...

עד גיל עשרים האדם מקיים "קשוט עצמך". "בן עשרים לרדוף" היינו עיקר תיקון חלקו בעולם. נמצא שהוא בחינת "ואחר כך קשוט אחרים". "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" = 1564 = חיה פעמים חיים ("ראה חיים עם אשה" ודרשו חז"ל "חיים" – פרנסה, תיקון חלקו בעולם). "בן עשרים לרדוף" ר"ת בעל – "בטח בה לב בעלה". "בן עשרים לרדוף" = 992 = מלכות מלכות (ד"פ אברהם, רמח), היהלם של אל (וידוע שהחתך זהב של 992, ד"פ רמח, הוא תריג ו-שעט, שלימות תיקון העולם במלכות שדי, וד"ל).

והא דעוד קודם לזה כבר אמרו רז"ל בן י"ג למצות, י"ל דהוא תחלת העבודה, שהיא בהשייך לגופו ונפשו החיונית בלבד, בלי שייכות לחלקו בעולם, כי מעט מעט אגרשנו גו'.

"מעט מעט [=רחל] אגרשנו" = 798 = 3 פעמים 266, הערך הממוצע של כל תבה = "טרדה גדולה" הנ"ל (798 = חוה פעמים בלהה-יוכבד).

עליה לסובב ולסובב לסובב

ואראה את אד' גו' שרפים עומדים ממעל לו. וביאר רבנו הזקן (לקו"ת ד"ה ונקדשתי ס"ה) שמפני שעיקר תשוקתם להשיג בחי' סוכ"ע, שלמעלה משם אד', אדון על כולא ממכ"ע, ה"ה כאילו עומדים שם.

ויש עוד פירוש בדא"ח ש"עומדים ממעל לו" היינו גם למעלה מ-ו שבשם ("ממעל ל-ו"), כשכלות הנפש שלהם הוא מתוך ההשגה ש"כולא קמיה כלא חשיב" (סובב לסובב), והיינו כנגד שני השרפים, מיכאל מימין הכסא וגבריאל משמאל הכסא, סוד "הכהנים הלוים", אהבה בבחינת כסף ואהבה בבחינת זהב (כמבואר בתניא פרק נ, עיי"ש). הכל בסוד "במקום מחשבתו [ורצונו] של אדם שם הוא נמצא [ממש]", יסוד תורת מורנו הבעל שם טוב זי"ע. ובכך הנשמה (סוד עולם הבריאה, עולם השרפים) עולה לדרגת החיה והיחידה כנ"ל (בז"א דאצילות ובאמא דאצילות, השרש האמיתי של הנשמה בסוד "אמא עילאה מקננא בכורסיא" וד"ל).

והתשוקה והעבודה צ"ל לא בבחי' אהבה לבדה או בבחי' יראה לבדה כו', כ"א בהתכללות וחבור כל המדות יחדיו, רבקה של שלש כו' של ארבע (תו"א פ' תולדות ד"ה מים רבים ס"ג)

 "רבקה של שלש כו' של ארבע" היינו סוד רבקה אמנו אשת יצחק אבינו (כמבואר בתו"א שם), עמוד העבודה והעליה בקדש מחיל אל חיל, זשכות האשת חיל דווקא, וד"ל.

וע"י עבודה זו בעוה"ז דוקא עולים בנ"י בפו"מ לסוכ"ע, למעלה גם מן השרפים וכמרז"ל (חולין צא, ב), לעולם הא"ס.

היינו העליה למעלה מעולם האצילות לגמרי, לעולמות הא"ס לסוד "רבי" – "בלי גבול בגבול", וכמו שיתבאר להלן בסוד פירוש הרמ"ז ל"תלת עלמין אית ליה לקודב"ה".

שע"י הנשואין נתגלה אח"כ כח ההולדה, שהוא בנשמות ולא במלאכים, שהוא דוגמת בחי' כח הא"ס.

היינו שאחר העליה לשרש, בבחינת "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" נמשך מהשרש (בדרך של "שוב לאחד [ממש]") גילוי כח הא"ס (מסוד עולמות הא"ס) בדור ישרים יבורך, וביחס לכללות נשמות ישראל, כל הנשמות עתידות לחזור להולד מחדש בתחית המתים על ידי "טל אורות טלך", בסוד "טל ילדותך", וד"ל.

צפרא דשבתא:

[שיחה ראשונה:]

א. המשלת התורה למים

המשלת התורה למים – ה"שוב" שבתורה

שמענו כעת חזרה על המאמר "איתא במדרש תילים" שנוהגים לחזור בבר מצוה (כפי שנסביר לקמן, זהו מאמר בר מצוה של רביים דווקא – הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ חזרו עליו בבר מצוה שלהם – וזה שהיום כל נער חוזר אותו זה באמת חידוש, והוא מכח ההתקשרות, שעל ידי התקשרות וביטול לרבי נעשה "עבד מלך מלך", ודוק). בין השאר הוזכר שם, בפירוש הפסוק "השקיפה ממעון קדשך מן השמים", כי "שמים" היינו התורה שנמשלה למים, כפירוש שמים – "שם מים". ידוע שיש במדרש (ורש"י מביא) עוד פירושים בשמים, כולל הפירוש "אש ומים". מבואר באריכות כי המאמר הזה עוסק דווקא במעלת ה"שוב" של התורה, ומשום כך מובא ומודגש בו הפירוש של "שם מים" ולא הפירוש של "אש ומים", על אף שהתורה עצמה נמשלה גם לאש – "הלא כה דברי כאש נאם ה'". ממד האש שבתורה הוא ממד ה"רצוא" שלה בעליה להתחבר למקורה ולשרשה ב"הוי' אלהיך אש אוכלה הוא" (ה' עצמו נמשל לאש ולא נמשל למים, וכן בכמה מקומות "שמים" הוא כינוי לה' עצמו, כלומר שהמים עולים להיכלל באש, סוד "הוי' אלהיך אש אכלה הוא") ואילו ממד המים שבתורה הוא ממד ה"שוב" והירידה שלה ממקום גבוה למקום נמוך.

בריאת שמים וארץ – שלש הדעות – שלשה פירושי שמים

ידועה המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי מה נברא תחילה: בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה, שנאמר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחילה, שנאמר "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" [וחכמים אומרים שנבראו כאחד, שנאמר "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קרא אני אליהם יעמדו יחדו". יש לציין שבפסוק זה גופא "ארץ" מופיעה לפני "שמים". הפסוק פותח ב"אף" בסוד "אף עשיתיו", עולם העשיה, בחינת ארץ – "נטה שמאלו וברא ארץ". אך "שמאלו תחת לראשי" (ורק לאחר מכן "וימינו תחבקני"), לראשי אותיות ישראל, לי ראש (ה-ראש בתוך ה-לי, ש"אינו זז לעולם"), בחינת "ארץ חפץ" שקדמה לשמים, כדלקמן. נמצא שמה ש"יעמדו יחדו" היינו שלא סגי הא בלא הא, לא ישראל ללא תורה ולא תורה ללא ישראל, כך היה כך הוה וכך יהיה, וד"ל. ורמז נאה להתכללות שלש הדעות: "את השמים ואת הארץ" "ארץ ושמים" "ארץ... שמים... יעמדו יחדו" = 3025 = 55, הכל (כלה, י במשולש), בריבוע, סוד "בראשית הכל ברא אלהים וגו'", כמבואר במ"א, וד"ל].

בית שמאי הם בחינת האש שבשמים, כפירושם "אש ומים" (כשהמים עצמם נכללים באש, שהרי האות הראשונה בצירוף גוברת כנודע) ואילו בית הלל הם בחינת המים שבשמים, כפירושם "שם מים" (ודעת חכמים היא בבחינת "שא מים", שא אותיות אש הפוך, אש המתמזגת לגמרי עם המים, ועד ששניהם נישאים-עומדים יחדו, וד"ל). הארץ היינו שרש ישראל – "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות" – ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר גם לתורה הקדומה (שכולה בשביל ישראל – "דבר אל בני ישראל" "אמר אל בני ישראל" "צו את בני ישראל"). הארץ היא "סוף מעשה [כדעת בית שמאי] במחשבה תחילה [כדעת בית הלל]".

המאמר כדעת בית הלל – התכלית גילוי מחשבתן של ישראל שקדמה לכל דבר

נמצא שמאמרנו נוקט כדעת בית הלל דווקא, תכלית התורה לרדת מטה מטה (כמים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך), גם במובן של ירידה מתחת למעלת ישראל (אותיות לי ראש, לי מגיע להיות בראש), שיתגלה לעין כל, בכל העולמות כולם, ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", הכל נברא בשביל ישראל ("בשבילי נברא העולם"), בשביל לגלות את מעלת ישראל, "בני בכרי ישראל", איך שהבן נמשך מעצמות האב – על דרך "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", קלסתר פניו של יצחק דומה לשל אברהם לגמרי עד שאי אפשר להבחין בין האב לבן (שלשם כך התחדשה הזקנה אצל אברהם – "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל [בגימטריא בן]"). ורמז: "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" = אנכי פעמים הוי' (תחילת עשרת הדברות, סוד האלף-פלא שקדמה ל-ב של בראשית, כדלקמן).

"הוי' אלהים" – "ארץ ושמים"

החידוש העיקרי של הפסוק עליו מסתמכים בית הלל הוא שבו מופיע לראשונה בתורה שם הוי' ב"ה – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", לרמוז ששם הוי', הקודם בפסוק לשם אלהים היינו סוד קדימת ארץ (נשמות ישראל) לשמים (תורה). שהרי, חז"ל דורשים על "הוי' אלהים" בפסוק זה כי הוא הקדמת מדת הרחמים למדת הדין – נשמות ישראל שירדו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא זקוקים לרחמים, כמודגש במיוחד בסיפור השני של מעשה בראשית, שפסוק זה פותחו, והן בחינת "ארץ", ואילו  "שמים" היינו דין תורה (שבא בהשראת הרחמים, "משפט – רחמי", רחמי אין סוף ב"ה). אך ידוע ומבואר בדא"ח שהגילוי של כל דבר, גם דברים שבעצם גבוהים ממעלת התורה (כמו תשובה) הוא ממה שכתוב בתורה דווקא, היינו תורה שבבחינת שמים שם מים (שם גם מלשון שם שהוא גילוי העצם), וד"ל.

ברכת ישראל – גילוי מעלתם העצמית

ומכל זה יובן שבפירוש הפסוק "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", מתאים ביותר לפרש שמים כ"שם מים", מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, לברך את ישראל (עַמְּךָ קרי עִמְּךָ – "כי עמך מקור חיים וגו'", "עם המלך במלאכתו ישבו שם", "במי נמלך, בנשמותיהם של צדיקים" – "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ", וד"ל) בדרך ממילא על ידי גילוי מעלתן העצמית, וד"ל [ועוד, באומרו "ממעון קדשך" האש כבר אמורה, שהרי כל קדש הוא יקוד אש כנודע (וכן רקיע "מעון" הוא הרקיע שכנגד ספירת הגבורה, האש, ושם נמצאים החשמלים כמבואר בחז"ל, שהם "חיות אש ממללות"), ובהיות "מעון קדשך" יקוד אש העולה למעלה בבחינת רצוא נמצא ש"מן השמים" כולו שוב ("מן [השמים]" היינו לשון "מן הוא", שהוא "לחם מן השמים", "לכו לחמו בלחמי" ו"הוי כל צמא לכו למים", שלמות סוד הצלם – צדיק אכל לשבע נפשו לחם ומים, וד"ל), בחינת מים היורדים כו', ודוק היטב].

ב. סודות ורמזי פרשת כי תשא

כי תשא – פרשה כללית

למדנו כעת, כולם יחד, את השיחה הראשונה מ-י"ח אדר תשנ"ב, שם מסביר הרבי את מעלת פרשת כי תשא בהיותה פרשה כללית בגלוי, הכוללת את כל סדר השתלשלות מתחלתו ועד סופו, כשהדבר מתבטא בלוחות הראשונים שהם התורה שקדמה לעולם (ה-א של "אנכי" שקדם ל-ב של "בראשית") ובלוחות השניים שהם תכלית השלמות של העולם, כשביניהם יש את ה"ירידה צורך עליה" של שבירת הלוחות (וראה עוד לקמן). הרבי מסביר שבעבודת האדם ה-א היינו ה"אני" שהוא עצם הנשמה שקודם לירידה לעולם (שהרי "בראשית" היינו בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית – כאשר גם בזה, כמו בשאלה לגבי השמים והארץ, יש דיון מי קדם, אך ההכרעה היא כנ"ל ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" – וממילא כמו שהתורה קדמה לעולם כך גם עצם המציאות של ישראל קדמה לעולם ואף לתורה), ה-ב היינו עבודתו בעולם – עבודת ה"מודה" – והתכלית השלמה היא להגיע ל"מודה אני" (כך מובן כאשר מדייקים בשיחה). נמצא שיש כאן "חותם המתהפך" – אני-מודה-מודה אני (סוד "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי [כאמצעיתא] אין אלהים [על ידי מדת ההודיה אלהים בגימטריא הטבע מתבטל לאין האמיתי]") = חן חן חן חן (= עב סג מה בן כנודע), וכפי שיתבאר.

הפרשה ה-אהיה בתורה

כשמתבוננים בענינה של פרשה כללית זו יש להתבונן – כמו בכל פרשה – במספר הסידורי של הפרשה בתורה. פרשת יתרו היא הפרשה ה-טוב בתורה (פרשת מתן תורה ו"אין טוב אלא תורה") ויש שיחה של הרבי לגבי משפטים כפרשה ה-חי, וזה בנין אב שכך צריך להתבונן בכל הפרשיות. פרשת כי תשא היא הפרשה ה-כא בתורה, מספר שהוא שם קדוש – שם אהיה. השם הזה מופיע כשם קדוש רק שלש פעמים בתורה, בפסוק אחד – "ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" – ובשאר הפעמים מלה זו היא פועל, ולא שם קדוש.

במובן מסוים, השם הזה הכי חשוב לדור שלנו – בין חב"דניקים בכל משפט שני מדברים על התגלות (וזה מצוין) – וכולנו צריכים להיות מקובלים ולדעת איזה שם לכוון בשביל התגלות. הזהר מפרש את שם אהיה בשני פירושים – "אני עתיד להתגלות" ("אנא זמין לאתגליא") ו"אני עתיד ללדת/להוולד" ("אנא זמין לאולדא"). גם הפירוש של התגלות נוגע למשיח, כמובן, אבל גם הפירוש של הלידה, שהרי במשיח נאמר "בני אתה אני היום ילדתיך". בקבלה מבואר כי "אהיה אשר אהיה" היינו המשכה מהכתר ("אהיה") לבינה ("אהיה") במעבר דרך החכמה ("אשר"), ויש לומר כי ההתגלות היא בכתר והלידה היא מהבינה, "אם הבנים".

שרש מדת האמת – א מחיה מת

ידוע גם ששם אהיה הוא שרש האמת, שהיא אהיה בריבוע (סוד "אהיה אשר אהיה"). מבואר כי האמת היא הכח של תחית המתים – א מחיה מת. בין תלמידי מורנו הבעל שם טוב התלמיד השני או השלישי בחשיבותו היה רבי פינחס מקוריץ (הראשון הוא המגיד, ממלא מקומו של הבעל שם טוב, ושני הבאים אחריו הם רבי פינחס מקוריץ ורבי יעקב יוסף בעל ה"תולדות"), שהמדה העיקרית שהוא עבד עליה והשריש אותו במחונכיו היא מדת האמת (עד כדי כך שאחד מגדולי תלמידיו מסר את נפשו בפועל ממש, למות, כדי לא להוציא מפיו דבר שאינו אמת ברורה לחלוטין שהוא ראה בעיניו, כנודע הסיפור בזה). מסופר כי כדי לרכוש את מדת האמת בשלמות הוא עמל עליה אהיה שנים (שרש ה-אמת, כנ"ל), כשהוא חלק זאת לשלש תקופות של שבע שנים (21 מתחלק ל-3 – מספר שהרבי אהב, וגם מדגיש בשיחה שקראנו, ובדבר מלכות לכי תשא בכלל, כי כל המציאות מתחלקת ל-3, התחלה ודרך ותכלית – ושם אהיה עצמו מופיע בתורה ג"פ, כנ"ל): יש כמה גרסאות, שאחת מהן היא ששבע שנים הוא עמל לזהות את השקר בתוכו, שבע שנים עמל לשרש ולעקור את השקר מתוכו, ושבע שנים הוא עמל להשריש בתוכו את מדת האמת ולהתעצם איתה. זו דוגמה יפה של הכנעה-הבדלה-המתקה – שבע שנים צריך לזהות את השקר כדי להכניע אותו, שבע שנים צריך להבדל ממנו, ושבע שנים התעצמות עם האמת זה התעצמות עם ה"אור כי טוב" ("אין אמת אלא תורה") "ומתוק האור". המספר אהיה מופיע גם בהפטרה שקראנו השבת – הפטרת פרה (שבהרבה שנים נקראת בכי-תשא) שיש בה אהיה פסוקים (לפי מנהגנו), וכפי שיתבאר.

מספר פסוקי הפרשה, המפטיר וההפטרה

חוץ מהמספר של הפרשה, יש לעיין גם במספר פסוקי הפרשה הכללית הזו. בעלי המסורה נותנים סימן, שיש בפרשה קלט פסוקים. זהו ענין של קליטה פנימית. הזהר אומר (ח"ג רעו, א) כי שבירת הלוחות הראשונות היא מעין שבירת הבתולים בביאה הראשונה, והלוחות השניים הם כביאות הבאות – לוחות ראשונים ניתנו בפרהסיא, כמו ביאה ראשונה הבאה בליל הנישואין שנעשו בפרהסיא, ולוחות שניים ניתנו בצנעה, כשאר הביאות שיש להצניעם (עבודת ישראל). לפי הפירוש הפלאי הזה, שבירת הלוחות היתה הכרחית – וממילא גם החטא שגרם לשבירת הלוחות, שנראה הכי חמור בעולם, הוא בעצם ענין חיובי של נישואין (הכל בסוד "נורא עלילה על בני אדם", ס"ת אלהים, שבריבוי הצמצומים וההעלמות מגיע ל"עשה לנו אלהים וגו'" האמור בעגל) – ורק בעקבותיה "האשה כורתת ברית למי שעשאה כלי" ויכולה להתעבר מהביאות הבאות, רק בעקבותיה ניתן להגיע לקליטה פנימית.

בשנים רבות, כמו השנה, קוראים עם פרשת כי תשא את הפטרת פרה, ואזי יש במפטיר כב פסוקים (כנגד כל אותיות האלף-בית, שהראש-תוך-סוף שלהם הוא אמת – כמבואר בירושלמי – הכח של א מחיה מת, כח הטהרה מטומאת מת שיש בפרה אדומה). לפי זה, סך הפסוקים שקראנו היום בתורה הוא קסא – המילוי הגדול ביותר של שם אהיה (אלף הי יוד הי)! מילוי זה הוא סוד "אם [בחינת אמא] אסק שמים שם אתה" (בחינת שמים – שם מים, כנ"ל, וכאן רמז ש"אתה" ה' קשור ליסוד המים, סוד "אתה כהן לעולם", וד"ל; "אם אסק שמים שם אתה" = ו"פ "אין עוד מלבדו" = חי אדר, ודוק) וסוד "איני יודע" – שנלמד דווקא ממשה רבינו, "לעולם ילמד אדם לשונו לומר איני יודע" – סוד שער הנון כפי שביארו צדיקים. כשמצרפים גם את 21 פסוקי ההפטרה עולה הכל יעקב פסוקים (ז פעמים הוי'), והוא סוד "אמת ליעקב", אותיות "יעקב לא מת" כנודע.

שיר – מ"בראשית" ל"ישראל"

הזכרנו שהרבי אומר שפרשת כי תשא כוללת את כל התורה. התורה מתחילה מ"בראשית" ומסיימת ב"אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (הקשור לפרשתנו, משום ששם מפרשים שזה מתייחס לשבירת הלוחות לעיני כל ישראל, עליה אמר ה' למשה "יישר כחך ששיברת"). אחת החלוקות של המלה ישראל היא שיר-אל – התכלית של התורה היא שיר לה'. "נעוץ סופן בתחילתן", וגם במילה בראשית מופיעה המלה שיר – בתיקוני הזהר מפורש כי אחד הסודות של בראשית הוא שיר-תאב. ה' ברא את העולם מתוך שהיה תאב לשיר, וכל העולם כולו אומר שירה. אדמו"ר הזקן מסביר כי פסוקי דזמרה הם שירת הנבראים (וקודם שתקנו אותם היו אומרים "פרק שירה"), ברכת יוצר – המתארת את המלאכים – היא שירת המלאכים, וקריאת שמע היא שירת הנשמות. אמנם, אחרי תפלת העמידה עולים גם למעלה מזה, ו-יג מדות הרחמים הם השירה של ה' עצמו כביכול – כפי שנתעטף ולימד את משה רבינו סדר תפלה – זהו שיר-אל הפותח במדת "אל [רחום וחנון וגו']". ה' תאב לכך שאנחנו נשיר לא רק את השיר שלנו ("שמע ישראל וגו'") אלא גם, ובעיקר, את השיר שלו (יג מדות הרחמים), ולשם כך הוא ברא את העולם כולו (אכן, יג מדות הרחמים, השיר של ה', רמוזות גם בשיר שלנו: "הוי' אלהינו הוי'" היינו סוד "הוי' הוי'" עם הפסיק טעמא ביניהם, סוד הצמצום של שם אלהים, ואילו "אחד" רומז לפירוט יג המדות שלאחר שני שמות הוי', המתחלקים ל-א, שם "אל", השם היחיד שב-יג המדות הכולל את כולן, ח, מ"רחום" עד ל"לאלפים", ו-ד, ארבע המדות האחרונות "נשא עון ופשע וחטאה ונקה"). כאשר אנו שרים את השיר שלו יתברך, לאחר העליה לעולם האצילות בתפלת שמונה עשרה, לפני נפילת אפים באמירת "אליך הוי' נפשי אשא" תוך כדי מסירות נפש ממש, עולים עד לעולמות האין סוף שלמעלה מהאצילות, נשמה בגוף, כפי שיתבאר. והנה, תאב עולה יג פעמים אל (העולה יג במספר סידורי), המדה הפותחת את יג מדות הרחמים והכוללת את כולן. המספר יג שייך, כמובן, גם לבר מצוה. והרמז: ראשי התיבות של המאמר שבר מצוה חוזר – "איתא במדרש תילים" – הם אותיות תאב (ו"איתא במדרש תילים" עולה ב"פ "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" הנ"ל, וד"ל).

[שיחה שניה:]

ג. להיות רבי – עליה לעולמות האין סוף

"אדם כי ימות באהל" אלפים שנה לפני העולם

מאמר הרבי לפרשת פרה תשמ"ז פותח:

זאת התורה אדם גו, ומביא ע"ז כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמדו דפ' חוקת לפני מאה שנה, דהקשה בזהר והלא התורה קדמה אלפיים שנה לעולם וכתיב בה אדם כי ימות באוהל. דתוכן הקושיא שבזהר, שהרי כל ענין המיתה נגזר על האדם מחמת חטא עה"ד, ומכיון שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה, איך נזכר בה ענין המיתה לפני שהי' ענין החטא. ומבאר ע"ז בזהר שם, דענין המיתה כפי שהוא בתורה שקדמה לעולם הו"ע עליית וסילוק הנשמה לעולם שלמעלה מהעולם שנמצאת בו (אבל באופן שנשארת נשמה בגוף). ומביא ע"ז בזהר שם, דתלת עלמין אית לי' לקוב"ה דאיהו גניז בגווייהו כו', ועליית הנשמה היא לעולם הכי נעלה שבג' עולמות אלו. ובענין ג' עולמות אלו מביא בהמאמר שם ב' פירושים בזה, פירוש המק"מ שהם ג' עולמות אצילות בריאה ויצירה ופי' הרמ"ז שהם עולמות הא"ס שלמעלה מאצילות, עולם האצילות, ועולם הבריאה (הכולל בי"ע). ולפי זה נמצא, שענין עליית הנשמה הנרמז במ"ש זאת התורה אדם כי ימות גו' קאי על עלייתה לעולמות שלמעלה מעולם האצילות, עולמות הא"ס. דמכיון שכל העולמות נבראו בשביל ישראל, לכן יש ביכולתם של ישראל להגיע גם לבחי' עולמות הא"ס.

השאלה של הזהר נשאלת מהכיוון שלנו – אנחנו מבינים "אדם כי ימות באהל" באופן מסוים, ותמהים איך לומדים את זה בתורה הקדומה. יתכן שלמעלה השאלה היא הפוכה – איך מבינים למטה מה זה "אדם כי ימות באהל", וזה מצחיק שכאן למטה חושבים שיש מיתה שלילית וכו' (המבט מלמעלה בא לידי ביטוי בספר תורה של רבי מאיר, השייך בעצם לעולמות הא"ס כנ"ל, שבו כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מות", החיים הם "טוב" אבל ממבט העליון המות היא "טוב מאד", טוב בלי גבול, בהסתלקות מן הגבול כאשר הבלי גבול ממשיך להאיר ולהתלבש בתוך הגבול, הגוף, וד"ל). לעלות לתפיסה של התורה שקדמה לעולם זה "רצוא", זה לעלות למעלה, אבל צריכים באמת לקלוט את זה בפנימיות – שהתשובה של הזהר תהיה מובנת גם בעולם שלנו. התורה שקדמה לעולם אלפיים שנה זה מוחין בעצם – כמו ששמענו במאמר "איתא במדרש תילים" – וכאשר המוחין בעצם חודרים לעולם שלנו זו הגאולה. כך מבאר הרבי שהגאולה היא החדרת האות א לתוך הגולה, והפירוש העליון של אלף-פלא הוא מוחין בעצם (מבין שלשה פירושים, שלא נתעכב עליהם כעת, וכמבואר בארוכה במ"א). לכן ננסה להעמיק בהבנת מאמר הזהר על העליה לעולמות האין סוף, וגם לקשר את זה למאמר "איתא במדרש תילים" ולכך שהוא 'מאמר של רביים' (כפי שנרמז לעיל בקצרה).

בהקשר של קושית הזהר מובא בו המאמר המפורסם והיסודי (המוכר בדרך כלל בלי הקושיא שקדמה לו) "תלת עלמין אית ליה לקוב"ה" עם פירושו ה'פשטי' יותר של המק"מ, שהמדובר הוא בעולמות אצילות-בריאה-יצירה (שהם "אית ליה לקוב"ה", מה שאין כן עולם העשיה הנפרד בו נאמר "אף עשיתיו" – "אף" הפסיק הענין), ופירושו העמוק יותר של הרמ"ז כי כל עולמות בי"ע נחשבים לעולם אחד של "רשות הרבים", עולם האצילות הוא רשות היחיד, ולמעלה מזה ישנם עולמות האין סוף (שאינם בבחינת "רשות" כלל, אלא בסוד "הכל צפוי" שלפני "והרשות נתונה", למעלה מבחירה חפשית – כשאר גם בעולם האצילות, לשון אצל וסמוך, שבעבודה היינו בטול במציאות, יש עדיין בחינה של בחירה חפשית, מה שאין למעלה מהאצילות – וד"ל). עיקר ההבנה הדרושה היא מה הכוונה בעולמות האין סוף – שיתכן כי הם עתיק דאצילות, נקודים, עקודים, א"ק, או 'עולמות' שבאוא"ס שלפני הצמצום (כמו שיש באוא"ס שלפני הצמצום "ספירות אין קץ", וד"ל. אין קץ = מאיר, סוד רבי מאיר הנ"ל, שעולה אין במספר קדמי, היינו שחלק הקדמי של אין = קץ. והוא סוד אוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ, דהיינו סוד עלית הנשמה [בגוף] עד לעולמות הא"ס, וד"ל. במשיח נאמר "ולשלום אין קץ", חלק המילוי של אין קץ = שלום = לנצח נצחים, עלית הנשמה מחיל אל חיל עד נ אלפי יובלות כו', וד"ל. בחשבון גדול דמנצפ"ך, קץ = 1000, ואין קץ = 1711, המשולש של חן, "ונח מצא חן בעיני הוי'" בעליה, עילוי אחר עילוי, עד אין קץ) – ובפירושם נעמיק עוד לקמן בע"ה.

העליה – נשמה בתוך גוף

החידוש העיקרי במאמר כאן הוא מה שהרבי מוסיף בסוגריים שהעליה המדוברת היא באופן "שנשארת נשמה בתוך גוף". כלל בחסידות שעליה בלי הגוף היא רצוא בלי (יכולת של) שוב – תופעה שלילית של הסתלקות האורות מן הכלים, כמיתת נדב ואביהוא, שריפת-עליה נשמה כשהגוף נותר למטה בעולם התחתון (והוא גם הפשט של שבירת הלוחות כנ"ל, לאחר שהאותיות, הנשמה, פרחו והסתלקו מלוחות האבן) – ועליה שאינה הסתלקות שלילית היא רק כשהנשמה נותרת בגוף. [עם זאת, צריך להבין מה היא עלית הנשמה בתוך גוף גם בעולמות העליונים, ויש לבאר כי יחוד הנשמה והגוף שם הוא בסוד יחודא עילאה שבין החכמה והבינה – החכמה היא שרש החיוהי-הנשמה והבינה היא שרש הגרמוהי-הגוף. אם כן, מובן כי למרות שמדובר על עליה של נשמה בתוך גוף, אף על פי כן התכלית היא החזרה לגוף כפשוטו בעולם שלנו – ליחו"ת של נשמה וגוף במציאות שלנו. זו המחשה נוספת לכך שאת הפירוש של התורה העליונה צריך לקלוט גם בעולם שלנו, היינו שבסופו של דבר הכל ירד לתוך המציאות שלנו ויתלבש בתוך גוף של העולם הזה, בסוד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יחודא תתאה, כנ"ל (וליתר חידוד: בסוף המאמר מסביר הרבי כי על אף שאין קושיא בספר הזהר ובלימוד הנסתר, בכל זאת כדי להשיג את העילוי של "אור חוזר" נזקק כאן הזהר לקושיא. במושגים דלעיל, הקושיא והאור חוזר שייכים ל"תורה כאש", שהיא הרצוא שבתורה, אך כפי שנלמד ב"איתא במדרש תילים" התכלית היא המים שבתורה, השוב שבתורה, כאשר גם מה שעלה למעלה בסוף יורד מטה מטה, סוד גילוי כח הא"ס בהולדה, מצוה רבה ד"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" כנ"ל, וד"ל)].

"אין לנו פנאי" בבר מצוה?!

לפני שבוע שמענו שואלים מדוע דווקא נער בר מצוה חוזר על מאמר שהנקודה העיקרית שלו היא "אמרו ישראל לפני הקב"ה רצוננו ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי"? הרי בגיל בר מצוה הנער עוזב את בית הספר היסודי  (החיידר) והולך לישיבה קטנה כדי להשקיע את כל עיתותיו בתורה וללמוד בשקידה ובהתמדה יומם ולילה (בשלב זה ה"אין לנו פנאי" שלו איננו רצוי ואיננו חיובי – רצוננו ליגע בתורה יומם ולילה אבל יש לנו פלאפון... אבל יש לנו אינטרנט... ואין לנו פנאי, ח"ו). אפשר להבין איך שנתים-שלוש אחרי החתונה, כשאדם צריך לצאת להביא טרף לביתו לחם לפי הטף, הוא יכול אומר "אין לנו פנאי", אבל מדוע נער בר מצוה חוזר מאמר דא"ח על מאמר חז"ל זה? אפשר לקשר את זה עם מה שהוזכר שבאופן שלם החתונה והבר מצוה באים יחד, כדי לברר את החלק בעולם, ואזי "אין לנו פנאי", אך גם אז יש שנתים-שלוש פנויות לעסוק בתורה (כנ"ל במכתב של הרבי שהוזכר בליל שבת), ובנוסף – המציאות הפשוטה היא שבגיל בר מצוה יש את מירב הפנאי לעסוק בתורה.

[בביאורים שהוצאנו על איתא במדרש תילים נתבאר כי אין לנו פנאי = 288, היינו שעסוק עם בירור רפח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים לתוך העולם, המציאות התחתונה, בכלל, ולתוך חלקו בעולם בפרט. נבנה סדרה ריבועית משלש התבות אין לנו פנאי: עד 5 מקומות הסדרה עולה 855 = אדם פעמים חוה, תיקון הנישואין הראשונים הכלליים. הערך הממוצע של 7 המקומות הראשונים = פרו (אחד פעמים יחד). עד 8 מקומות = 2868 = חשבון עשר ספירות מכתר עד מלכות. עד 9 מקומות = 3969 = 63, סג, חנה, בריבוע. עד 10 מקומות = 5335 = הכל (כלה) פעמים מהיטבאל. הערך הממוצע של 13 המקומות הראשונים = 871 = 13 פעמים 67 – בינה פעמים בינה במ"ק, ודוק. עוד מבואר שם כי ר"ת אין לנו פנאי – אלף-פלא (גם אמצעי התבות = אלף-פלא. הס"ת הן אותיות נוי – נוי מצוה, רמז למצות תפילין), שמגיע בשרשו ל-א של אנכי שלמעלה מה-ב של בראשית (אף על פי שלכאורה המציאות של "אין לנו פנאי" הוא מפני המציאות השבורה של העולם הזה שעלינו לתקן, אך היא הנותנת, שלצורך התיקון צריכים להגיע לאלף-פלא שלמעלה מהעולם הזה לגמרי וגם למעלה מהתורה של העולם הזה, תורת הבריאה, כידוע בכתבי האריז"ל, ובלשון חז"ל התורה של העוה"ז הבל היא בפני תורתו של מלך המשיח, וד"ל).]

מאמר של רביים – הזדהות עם כלל ישראל

אכן, כאן חוזרת הנקודה שהוזכרה לעיל, שביסודו זהו מאמר של רביים – מאמר שחזרו אותו הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ ביום הבר מצוה שלהם. מורנו הבעל שם טוב בא לעולם על רקע של זלזול עמוק של תלמידי חכמים בעמי הארצות, עד כדי תיעובם והוצאתם אל מחוץ למחנה. הדבר הזה נגע לעצם נשמתו של הבעל שם טוב והוא התמודד איתו ולימד את תלמידיו להזדהות עם היהודים הפשוטים ולהכיר במעלתם. כך גם הסבר מקובל (מבין כמה הסברים) לכך שספר התניא פותח במלה "תניא" (בדומה לאידרא) הוא שתפקיד ספר התניא לבטל את קליפת "תניא" – קליפה של תלמידי חכמים שאומרים 'אני למדתי', 'אני יודע' וכו' (מי שמפגין את ידיעותיו בציטוט כל דבר בציון הדף בגמרא, מאיזה סימן וסעיף קטן בשו"ע; על זה נאמר "סעפים שנאתי ותורתך אהבתי" – אני אוהב את התורה שלך, אבל שונא את מי שמצטט בגאוה כל סעיף וסעיף; סעיף נוטריקון סרח העודף, מקור הסרחון בעולם כנודע מהמעשה שבתנא דבי אליהו).

ביטול קליפת תניא היא בטול ההתנשאות של תלמידי חכמים תוך התבדלותם מהיהודים הפשוטים וזלזולם בהם. מי שבאמת מסוגל להזדהות עם היהודים הפשוטים ולהרגיש אותם הוא רבי – מי שהוא נשמה כללית החשה כל אחד ואחד. מסופר על אדמו"ר האמצעי כי בצעירותו אביו מינה אותו להתעסק עם האברכים והוא תבע מהם תביעות קשות, עד שאחד מהם אמר לו – מה אתה רוצה מאיתנו, אנחנו לא כמוך, אין לנו את הגנים של אבא שלך! אדמו"ר האמצעי נשבר מכך, והוא נכנס לאביו לספר לו על כך, ואזי אביו קרה לאותו אברך ואמר לו 'יישר כח שעשית מבערלה שלי חסיד!'. בפנימיות, ההזדהות עם היהודים הפשוטים שייכת לרבי דווקא, ומכך שהיום כל נער בר מצוה חוזר את המאמר המדבר על כך ש"אין לנו פנאי" מובן שיש בכך תביעה ונתינת כח להגיע למדרגה של רבי. כדי להבין לאיזו מדרגה נדרשת העליה נחזור לבאר את המושג עולמות האין סוף אליו יש לעלות ב"אדם כי ימות באהל" על פי הבנת הפסוק בתורה שקדמה לעולם אלפיים שנה (כפי שאנו רוצים לקלוט את הדברים בעולמנו, כנ"ל).

שלשה דילוגים

נושא יסודי בחסידות הוא כלילת כל סדר ההשתלשלות בשלשה דילוגים, כפי שהסביר אדמו"ר האמצעי והרחיב רבי הלל מפאריטש (ואם הרבי מסביר שפרשת כי תשא כוללת את כל סדר ההשתלשלות היא ודאי כוללת את שלשת הדילוגים): דילוג ראשון הוא מהעלם עצמי לאור אין סוף (ולא שלפני כן היה חשך, הרגשה של חסרון, אלא שהעצמות איננה לא אור וגילוי ולא חשך ולא אור), זהו הדילוג מעצמות ה' לאור אין סוף הסובב כל עלמין שלפני הצמצום. הדילוג השני הוא מאור אין סוף שלפני הצמצום, אור הסובב כל עלמין, לאור הממלא כל עלמין שבשרשו הוא אור הקו המאיר בעולמות אחרי הצמצום. הדילוג השלישי הוא מאור הקו אל העולמות עצמם. מבואר שכל דילוג הוא מההיפך אל הפכו – הדילוג הראשון מהעלם לגילוי (לעצמו), הדילוג השני הוא מבלי גבול לגבול (כמבואר בדא"ח שלפני הצמצום היה כלול כח הגבול – שהוא חלק משלמותו יתברך, כמובא תמיד מספר עבודת הקדש – בכח הבלי גבול, כשכח הבלי גבול גלוי וכח הגבול נסתר, ואילו אחרי הצמצום הראשון נתעלם כח הבלי גבול ונתגלה כח הגבול), והדילוג השלישי הוא מאחדות לריבוי (כשחלק מהתהליך הזה הוא שבירת הכלים, ה'חטא' הראשון שהוא חלק הכרחי מתהליך הבריאה, כפי שהוסבר לעיל ביחס לשבירת הלוחות).

עולם האין סוף – עליה למדרגת רבי

נתבונן במאמר הזהר הנ"ל, על שני פירושיו, לפי מושגי שלשת הדילוגים: לפי פירוש המק"מ העליה לעולם העליון מבין ה"תלת עלמין" היא עליה לעולם האצילות. לכאורה, האצילות שייכת כבר לעולמות שאחרי הקו (אלא שהקו עוד מתלבש ומאיר באצילות), אך מאידך האצילות היא "רשות היחיד" שלמעלה מעולמות הריבוי התחתונים. יש לומר שהאצילות היא הממוצע שבין האחדות לריבוי, ביניהם נעשה הדילוג האחרון – בעולם האצילות כבר יש ריבוי (בסוד שיעור קומה של יוצר בראשית רלו אלפי רבבות פרסאות כמנין "[גדול אדונינו –] ורב כח [מגדולה לריבוי]", שרש הריבוי שבבי"ע בכלים דאצילות, כידוע שיטת אדמו"ר הזקן בזה, כפי שביאר הרבי הרש"ב), אך על עשר הספירות שלו נאמר "עשר שאין להן סוף", זהו ריבוי אחדותי (ובכל ממוצע יש משהו שנעלה משתי הבחינות שהוא מחבר, כנודע). אמנם, אין להסתפק בעליה לעולם האצילות (ועד שבעולם זה, עם כל המעלה של נשמות דאצילות, נמצאים "אצילי בני ישראל" שחטאו ונענשו, יש שם עדיין בדקות את ענין הבחירה החפשית כנ"ל). העליה העיקרית היא, לפי פירוש הרמ"ז (וכך נוקט הרבי בפשטות בכל המשך המאמר), העליה לעולמות האין סוף. כשם שאצילות היא המעבר והממוצע בין האחדות לריבוי (האחדות מצד האורות דאצילות והריבוי בכח מצד הכלים דאצילות כנ"ל), כך יתפרש לנו עולם האין סוף כממוצע ומעבר בין הבלי גבול לגבול (ביניהם מתחולל הדילוג השני).

ידוע הרמז של השל"ה (המובא אצל הרבי הריי"צ בריש סה"מ תש"ג) כי אדון עולם עולה אין סוף (ובכוונה זו בתפלת אדון עולם בבקר יש סגולה ליום מוצלח, כך מביא הרבי הריי"צ בשם השל"ה), ואם כן עולם אין סוף היינו עולם אין עולם, או עולם אדון עולם (בו העולם מתאחד עם ה' אדוניו). והנה, מכיון שידוע שאין סוף עולה אור, אזי עולם אין סוף יוצר ביטוי מפורש בתנ"ך – "אור עולם" – וביטוי זה עולה גם שמחה (סוד הוי' ליראיו, ועוד), שהיא הסגולה היחידה שאפשר להציע בשביל 'לקלוט' את פירוש הזהר ל"אדם כי ימות באהל" ולעלות לעולם האין סוף.

הנה, ידוע בין חסידים (בשם ר' הלל) כי "מתנגד הוא גבול, חסיד הוא בלי גבול, רבי הוא בלי גבול בגבול". אם כן, העליה לעולם האין סוף היא בעצם עליה למדרגתו של רבי. כפי שמקובל, סדר העליה שבגאולה הוא בכל העולמות יחד, לכן הרבי מעונין שכל החסידים יעלו למדרגת רבי, המדרגה של "בלי גבול בגבול", ובכך יאפשרו לו לעלות עוד למעלה מכך (לדילוג – הממוצע המחבר – בין ההעלם העצמי לשעשועי המלך בעצמותו), וד"ל.

מוצאי שבת (בית הרב חיים יוסף גינזבורג):

ניגנו את הניגון שחובר (בבית הסהר) לכבוד הולדת מענדי.

עכשיו זה י"ט אדר – היום שנעצרתי למחרת הלידה (נעצרתי ב-יט והייתי שם יט ימים), לפני 13 שנה, שמו אותי בתא עם מטה קצרה מדי, ממש מטת סדום, והניגון הזה התנגן לי בשכבי על המטה שם. יום הולדת של מענדי היתה שבת פרשת פרה, כמו הקביעות השנה. הניגון הוא בעצם תנועה של בטחון בה' המתיר אסורים והפוקח עורים וכו'.

א. מעלת זבולון על יששכר

"קיימו מצות תפילין" – לאו דווקא יומם ולילה

השאלה ששאלנו למה נער בר מצוה חוזר על מאמר של "אין לנו פנאי" שמענו מוצ"ש שעבר. ניסו לתרץ על פי הידוע שלא כמו היום, בימי חז"ל היו מניחים תפילין כל היום (ואף בלילה, למי שהניח מבעוד יום, ובתור "הלכה ואין מורין כן" אם אינו צריך לשמרם עליו, שאזי גם מורין כן, כך נפסקה ההלכה), ומשום כך יש לתפילין 'משקל' כנגד היגיעה בתורה יומם ולילה. אבל זה אינו תירוץ כלל – בגלל זה שיפטר האדם מלימוד התורה, שעליו נאמר "תלמוד תורה כנגד כולם" (ומבואר באר"י דהיינו דווקא בימי חז"ל, שעיקר הבירור נעשה על ידי תלמוד תורה, מה שאין כן בדורות אחרונים, כן כותב האר"י, עיקר הבירור נעשה על ידי עבודת התפלה, ועתה, כך כתוב בספר תניא קדישא, עיקר הבירור והתיקון לקראת הגאולה נעשה על ידי צדקה וגמילות חסדים, ודוק)?! (ובנוסף לכך, לפי זה כל ענין המאמר וחידושו, תשובתו-נחמתו של הקב"ה לעם ישראל, אינו שייך אלינו כלל, שהרי אין אנו מניחים תפילין כל היום, וחלילה לומר כן, ובפרט שלפי זה עוד יותר קשה מה טעם שבר מצוה יחזור ויבאר מאמר חז"ל שאיננו שייך אלינו כלל). בהקשר הזה אמרנו שזה מאמר של רביים וכו' – מה שדברנו קודם בישיבה.

זבולון ויששכר – כתר וחכמה – דרך ארץ קדמה לתורה

כעת שמענו בוידאו של הרבי ש"שמח זבולון בצאתך" זה לפני "ויששכר באהליך" (ולמרות זאת צריך להוסיף בלימוד תורה). בקבלה כתוב שזבולון זה הכתר ויששכר זה החכמה, ולכן זבולון קודם. והוא סוד "דרך ארץ קדמה לתורה", קדמה גם במעלה כנודע. היכולת לצאת לעולם באה מהכתר, מתוקף הרצון של הכתר (עליו נאמר "אין תקיף כרצון" ו"אין לך דבר העומד בפני הרצון"), כלומר שזו תכלית הרצון של ה' – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים (מה שדברנו אתמול בלילה – לברר את חלקו בעולם). מי שיושב רק ב-ד אמות יכול להיות שלא עושה את זה. הרבי אמר את הווארט של "ותומכיה מאושר" אותיות מראשו – דווקא זבולון, שתומך מלמטה, ממשיך "מראשו", מהכתר (סוד "ראשו כתם פז", כתם ר"ת כהונה תורה מלכות, שלשת הכתרים).

מצוה לספר סיפורי צדיקים. הרבי המהר"ש פעם אמר לאחד הבעלי-בתים הפשוטים – לזבולון אחד – שאני מקנא בך, שכל היום אתה מסתובב בחוץ, אתה רואה השגח"פ, וכשאתה רואה יהודי אתה יכול לומר לו מלה של יראת שמים, מלה של עין יעקב וכו'. כלומר, יש מעלה גדולה במי שיוצא, ו"כל מי שאומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו", והפשט בגמרא שצ"ל תורה וגמ"ח (תורה ומלאכה באהבת ישראל, שיגיעת שתיהן משכחת עון, דהיינו העון כפי דרך החסידות, כפירוש הבעל שם טוב על הפסוק "אשרי אדם אשר לא יחשב ה' לו עון", העון של היסח הדעת מהוי' אלהי ישראל [= תריג, כללות התורה והמצות כולן], כח התפילין של מארי עלמא המאירים בתפילין שלנו שבהם כתוב "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" שממשיכים את האחד בארץ על ידי אהבת ישראל וגמילות חסדים. וידוע הרמז שתורה = גמילות חסדים, טובים השנים מן האחד העולים כאחד ממש, וד"ל). לכן אביי חי ששים שנה, כי עסק גם בגמ"ח, ורבא (או רבה, לפי הגירסאות) חי רק ארבעים שנה כי עסק רק בתורה.

המשכת השמחה מזבולון ליששכר ומיששכר לזבולון

מי עוסק במבצעים? זבולון, שכל היום נמצא במבצעים. והוא בעל השמחה – "שמח זבולון" – זה גם לימוד גדול, בשביל להשפיע על הזולת צריך להיות בשמחה. מה שהכי משפיע על הזולת זה שאתה שמח. אם רואים שחסיד שמח זה כובש את הלב. שמחה זה משיח (אותיות ישמח וישמח אחרים). לכן כתוב "שמח זבולון בצאתך", שיוצא וכך כובש את העולם (בחינת "יצא אדם לפעלו" כנ"ל). זה תכלית הכוונה של "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", אבל צריך כמובן את היששכר – "יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל", יששכר קובעים לזבולון באיזה יום מותר לו לצאת ובאיזה יום צריך להשאר בבית כי זה חג (מועדים לשמחה – הפועל "שמח" בפסוק "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" נמשך על פי פשט מזבולון ליששכר, ובסוד אור חוזר מיששכר לזבולון בקביעת מועדים לשמחה, וד"ל). לכן צריך את שניהם. זבולון הם תמכין דאורייתא, זה השותפות ביניהם, וזה ממשיך "מראשו" (אותיות מאושר; "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" = כתר כתר כתר, שלשת הכתרים של "ראשו כתם פז" הנ"ל הנמשכים על ידי זבולון גם לראשו של יששכר) – זה לא המוחין אלא גילוי הכתר.

עיקר העיסוק – גמילות חסדים – צריך לתפוס את רוב הזמן (גם כמות, ולא רק איכות)

אמרנו שהרבי המהר"ש אמר פעם שהוא מקנא בבעל עסק. בעצם זה מתחיל מאדה"ז, שאומר בפירוש באגרת הקדש, שאפילו מי שכמו אביי שעוסק מעט זמן גם בגמ"ח (ולכן חי ששים שנה ולא רק ארבעים), בכל אופן עיקר התיקון בדור האחרון זה אלו שעוסקים רוב הזמן בגמ"ח – זאת אומרת שזה בהכרח על חשבון לימוד התורה. זה חידוש של אדה"ז, כי בכתבי האריז"ל כתוב שעיקר התיקון של הדור שלנו זה תפלה (כנ"ל, כמו שמביא בקו"א בשם האריז"ל), אבל באגה"ק הוא כותב שהיום זה כבר גמ"ח, ודווקא אנשים שעושים את זה רוב החיים. רואים גם שמה שהאדם עושה רוב היום שלו זה העצם. אי אפשר שהעצם יהיה משהו שהאדם עושה רק קצת זמן. אם שליחותו של האדם תורה ומדע – זה צריך להיות העיסוק שלו רוב היום, לא יכול להיות רק קצת זמן. הייתי יכול לחשוב שמה שנוגע זה רק האיכות, אבל אדה"ז אומר שזה גם הכמות – הדבר האיכותי צריך לתפוס את רוב הזמן.

סוחר וגבאי

ספרנו מאדה"ז ומהרבי המהר"ש – מסתמא יש סיפורים מכל אחד מהרביים, אבל איני זוכר. אבל עיקר מה שרציתי להגיד זה מהרבי הרש"ב – הראשון שחזר את "איתא במדרש תילים" – בתורת שלום (פעמיים, בהתחלת הנשיאות, בהיותו צעיר לימים, ובסוף ימיו). הוא אמר שהייתי יכול להסתדר הכי טוב כסוחר, ולא הייתי צריך להיות רבי, אבל מה אני יכול לעשות שעשו אותי 'גבאי' (יש לציין שאמו של מ"מ תחי' קבלה תשובה מהרבי באגרות קדש שהאב יחגוג את יום הבר מצוה של בנו הבכור בבית הכנסת ששם הוא גבאי. וידוע בקבלה שסוד גבאי רשום בראשי התבות של התחלת השם של מב אותיות, שם העליה – עלית הנשמה עד עולמות האין סוף – "אנא בכח גדולת ימינך [תתיר צרורה בצרור החיים]"). זה מתאים לכאן – הערכה ליהודי הפשוט. גם אצל הרבי רואים שבהתחלה הוא חפש פרנסה באופן הרגיל (כמהנדס אניות).

"כי ימות באהל" למעליותא

זבולון נקרא על שם "הפעם יזבלני אישי" – בית זבול, בית המקדש (כמאמר שלמה "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים"). אבל כנראה אצל המתנגדים מפרשים מלשון זבל... (מי שמוכן להתעסק בזבל) – מצוה להתלוצץ ממתנגדים (בענין זה) – בזה הבעל שם טוב נאבק, בזלזול שלהם, איך שמזלזלים ביהודים פשוטים. "אדם כי ימות באהל" זה כנראה יששכר, למה מת? מת להיות זבולון. ואם כל כך רוצה – יצליח. בספר תורה של רבי מאיר היו שני דברים מיוחדים – "כתנות אור" (במקום "עור") ו"טוב מות" (במקום "טוב מאד") כנ"ל. כנראה שקשור זה בזה, מי שהוא לא עור, שעיניו פקוחות (שאשתו, ברוריה, מאירה עיניו, כנ"ל) והכל עבורו אור, והוא מלובש כתנות אור ב-א ("פשתן לובש", פשתן = יששכר, העוטה תורה אור כשלמה, סוד רחל אמנו אליה נאמר "יש שכר לפעולתך וגו'"), הוא זה שאצלו רואים ש"טוב מות" (סוד "מעמידתו על רגליו" בתחית המתים – "מצא אשה מצא טוב" כאשר סרה הטפה המרה מהמות "את האשה", מצא ומוצא כאחד, וד"ל), הוא מאיר עיני חכמים בהלכה, הוא בחינת משיח (היחיד בין החכמים שאמר על עצמו שהוא משיח – ברח בגלל מעשה ברוריה, שלולא זה היה משיח בפועל, ואמר לפני שנפטר בעסיא שישימו אותו בארון והים יקח אותו לארץ ישראל ויודיעו לבני ארץ ישראל שהנה משיחכם בא). הוא מיוחד – לא עמדו על סוף דעתו וכו' מראה פנים וכו' כנ"ל.

האריז"ל אומר שכל זרעו של הבל צריך למות לפני ביאת המשיח. על פי פשט יששכר זה הבל וזבולון זה קין. אם אמרנו ש"אדם כי ימות באהל" זה יששכר, שהוא לומד באהלה של תורה, והוא 'מת להיות זבולון' – זה על דרך שהרבי הרש"ב אמר שמי יתן והייתי סוחר אבל מה אני יכול לעשות שעשו אותי גבאי. זה בחינת רבי מאיר, שהבל מת להיות קין. כדי שהוא יבין שהוא צריך למות להיות קין – הוא הרג אותו פעם ראשונה... [יש סינדרום כזה בפסיכולוגיה – אפילו ימ"ש אצל הנאצים היה כזה דבר – שהאויב שלך משפיע עליך לרצות להיות הוא, להשתעבד אליו. אז אם קין הרג את הבל הפסיכולוגים יאמרו שמעכשיו הוא רוצה להיות קין, עד כדי כך שהוא מת להיות קין. היו כאלה הרבה דברים בשואה. כאן בארץ זה גם אותו דבר].

ב. ראית קשר של תפילין

עכשיו נעבור למשהו אחר: המחותן שאל שאלה, קשור לקשר של תפילין. בפרשת שבוע הקב"ה הראה למשה רבינו קשר של תפילין – "אני אעביר כל טובי על פניך", "פני לא יראו" אבל קשר תפילין כן הראה לו. הוא שאל שהרי ה' נדמה כשליח ציבור, שמכסה את הראש עם הטלית, אז איך הוא ראה את הקשר של תפילין מאחורה?

אני רוצה לומר ארבעה תירוצים:

התירוץ הכי פשוט, שהיות שהוא רצה להראות לו מה שיוכל לראות – אז הוא הוריד את הטלית כדי שיראה את הקשר של תפילין, כי רוצה להראות לו.

תירוץ שני, שזה גם שאין הטלית על ראשו (מכסה את הקשר של תפילין) – שקודם הוא עבר לפני משה רבינו, עוד לפני שהתחיל לקרוא "הוי' הוי'", היה כחזן שהולך לעמוד, ואז עוד לא מכסה את הראש עם הטלית. לכן לא היה צריך להוריד – כי עדיין לא כיסה עם הטלית, אלא רק בדרך לעמוד.

תירוץ שלישי קשור למה שדברנו בזמן האחרון על הציץ. כתוב שתש"ר היה בין הציץ לבין המצנפת, אבל אחד המפרשים אומר שקשר התפילין מאחורה היה מכוון ממש כנגד אותיות "קדש להוי'" הבולטות בציץ מקדימה. כתוב גם על הקשר של תפילין שזה ד בולטת [על פי פשט הקשר רומז ל-ד של שם שדי כנודע – וכן מובא באותו פירוש – אך בפנימיות הוא רומז לכללות השם המיוחד בן ד, שם הוי' ב"ה, השם היוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, שעל כן הוא משקף מאחורה את ה"קדש להוי'" שעל מצח אהרן מקדימה (אותיות "קדש ל", שמלמטה, עולות דלת, הן משתקפות בקשר של תפלין, ודוק). והרמז: קשר של תפלין [ר"ת קשת, סוד יסוד עתיק יומין הבולט ומאיר במצח וחוזר לבלוט ולהאיר בערף מולו] = 1500 = י-ה-ו-ה בהכאת ד אותיותיו זו בזו, ודוק]. אז התירוץ השלישי הוא שהיה מכוסה עם טלית, אבל זו היתה טלית דקה והיות שהקשר בולט רואים את הבליטה – כמו האותיות הבולטות של הציץ.

התירוץ הרביעי – ארבעת התירוצים הם בדרך מלמטה למעלה – הטלית של הקב"ה ודאי בצבע לבן, וכתוב בחסידות ובקבלה שהלבן של ה' זה לא הלבן שלנו. הלובן העליון זה מה שאנחנו קוראים שקוף. לכאורה זה תירוץ מצוין, כי הטלית שלו שקופה. "עוטה אור כשלמה". אז אין בכלל קושיא.

זה ארבעה תירוצים ממטה למעלה, שנים בלי טלית ושנים עם טלית, וד"ל. זה רק השלמה.

ג. "לילה זמן תפילין"

תפילין בלילה – מחלוקת בחז"ל ובפוסקים

בענין של תפילין: יש מחלוקת בחז"ל אם לילה זמן תפילין או לא. המחלוקת בחז"ל זה גם מחלוקת בפסק. הרמב"ם סובר וכותב בפירוש שלילה לאו זמן תפילין, וממילא אם מישהו מניח תפילין בלילה לשם מצוה עובר על "בל תוסיף" – עבירה חמורה לפי הרמב"ם. אבל רוב רובם של הראשונים סוברים שלילה כן זמן תפילין דאורייתא, ורק חז"ל גזרו לא להניח תפילין בלילה שמא ישן. אדמו"ר הזקן, כמו כולם חוץ מהרמב"ם, פוסק שלילה זמן תפילין (שו"ע או"ח סימן ל), אבל חז"ל גזרו, וההיכי תמצי היחיד שמותר זה אם הנחת ביום מותר להשאיר את זה בלילה. אבל זה "הלכה ואין מורין כן". אפשר להשאר בבית מדרש, שלא ילמדו ממנו. אבל אם זה לשם שמירה, אפילו בחוץ – שאתה אומר לאנשים שאין מקום לשים ואתה שומר על זה. בקיצור, אנחנו פוסקים שהגם שמדאורייתא לילה הוא זמן תפילין – אבל אסור להניח תפילין בלילה. אכן רש"י ורבינו יונה סוברים שמה שנאמר "הלכה ואין מורין כן" היינו להניח תפילין לכתחילה בלילה, היות שמדאורייתא לילה זמן תפילין הוא, וכדלקמן (אך להשאיר תפילין – מורין כן), אבל הפוסקים לא סברו כדעה זו. יש רק יוצא מהכלל אחד, שאם אדם משכים לצאת לדרך אז מותר לו להניח ולברך אחר כך, כשיגיע הזמן (רבינו פרץ, הובא בטור, פוסק שצריך לברך בלילה היות שלילה זמן תפילין הוא אבל שאר הפוסקים חולקים עליו בזה). למה מותר? כי אין חשש שישן – הוא יוצא לדרך. לכן אומרים שאם אתה רוכב בקרון זה לא תופס, ואפילו מישהו אומר שהכי מסוגל לישון זה כשאדם נמצא ברכבת או בקרון. אבל אם יוצאים ברגל אין חשש שישן. יש מחלוקת אחרונים לגבי מי שרוכב על סוס, האם אפשר לישון על הסוס (על ההגה).

היות שאנחנו פוסקים כמו הרא"ש, שהיסח הדעת שאסור זה רק היסח הדעת גמור – שחוק וקלות ראש או טרדה גדולה בעסק (כנ"ל) – אז זה לא שהשינה אסורה מצד עצמה, אלא שמא יפיח אם זה שינת קבע. אם זה שינת ארעי אז הבעיה זה רק איזה זלזול בתפילין, שרואים שאתה ישן עם תפילין על הראש, אבל אם אתה מכסה את התפילין מותר לכתחילה שנת ארעי. לכן אומר לישון עם הראש בין הברכיים, אם התפילין מכוסות. תיכף נאמר דרוש שהשערי תשובה מביא. שוב, יש ראשונים, רש"י ורבינו יונה – שיכול להיות שכל הצדיקים והחסידים סומכים עליהם – שפוסקים להשאר עם התפילין מותר לכתחילה. הכל זה דיון איך לפרש סיפור של רב אשי במסכת מנחות. אחרי כל המחלוקת – שכל אחד מפרש אחרת, זה ממש לא ברור – יש בסוף מעשה של רב אשי, שכתוב שהניח תפילין בלילה ורבינא ישב לפניו ואמר לו שזה כנראה לשם שמירה, אז הוא הנהן עם הראש. רבינא אומר שראיתי שזה לא נכון, ושהוא רק מהנהן לי ובאמת לא סובר ככה. זה בכלל משהו מענין. מכאן הוא למד שזה הלכה ואין מורין כן, אבל איך מפרשים? זה מן הקצה אל הקצה. רש"י מפרש פשוטו כמשמעו, שהוא הניח את התפילין בלילה – כי לילה זמן תפילין – וזה הלכה שאין מורין כן. יש גירסא אחרת, שכולם סומכים עליה, שמשמע שהניח קודם ורק השאיר בלילה, ואז אפשר אפילו לפרש שהוא סובר שלילה זה לאו זמן תפילין ועדיין בגלל שהניח ביום מותר להשאיר בלילה. זה ממש מהקצה אל הקצה במעשה הזה.

מצוה ראשונה של בר מצוה – לא להניח תפילין בלילה

בכל אופן, כל הווארט שרצינו כאן בשביל הבר מצוה. אומרים תמיד שילד בר מצוה מקיים כמצוה ראשונה ק"ש של ערבית. היות שאנחנו פוסקים שלילה זה זמן תפילין, אז מדאורייתא המצוה הראשונה שהילד יקיים – אם זה יום חול – זה שיניח תפילין לפני ק"ש (ודווקא יחכה ללילה על מנת להניח בחיוב מן התורה), ויקרא ק"ש עם תפילין. עד כדי כך שאלו שהיו מתפללים ערבית מבעוד יום לא היו מורידים תפילין עד סוף פרשה שניה של ק"ש. מה שחשוב לנו שכתוב בפירוש בכתבי האר"י שהיה מקפיד מיד אחרי מנחה – אפילו שמנחה נכנס לספק חשיכה לא הוריד לפני – להוריד תפילין, והקפיד שלא ישאר בלילה. הערוך השלחן רוצה ללמוד מזה שכנראה הוא פוסק כמו הרמב"ם כנגד כולם, אבל אין שום סימן לזה בכתבי האריז"ל. היה ראוי להסביר, גם לפי פנימיות, מה זה "לילה לאו זמן תפילין". יש בזה סברא, אבל אין זה מספיק בשביל להכריע שהאריז"ל פוסק כך (אם לא היה מנהג חסידים שדווקא לא כל כך מקפידים, אז מילא, אבל יש סיפורים גם על צדיקים גדולים עם תפילין בלילה, אז ברור שלא סוברים כך). כל הדבר הזה היה בשביל ווארט לגבי בר מצוה, שלכאורה המצוה הראשונה שהבר מצוה צריך לקיים זה להניח תפילין ואז לקרוא ק"ש עם תפילין, אבל היות שחז"ל גזרו לא להניח תפילין בלילה אז הוא גם מקיים מצוה באי-ההנחה.

יש מחלוקת לגבי הפסוק "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה" (פסוק אחרון בפרשת "קדש") – הרמב"ם אומר (כדעת רבי יוסי הגלילי) שזה חוקת תפילין (גם קשר יפה בין חוקת התורה של פרשת פרה, שבה, במסכת פרה, מצטיין רבי אליעזר כנודע, לפרשת תפילין, עליהם דרש רבי אליעזר "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" – "אלו תפילין שבראש"), ואז כשמסירים תפילין לפני חשיכה מברכים "לשמור חוקיו", והשאר פוסקים כרבי עקיבא, שהמדובר הוא לא בחקת תפילין אלא בחקת הפסח (אודותה מדובר בפרשה לפני הפסוק שלפני "ושמרת את החקה וגו'", שמדבר על תפילין). מסבירים ש"הלכה כר"ע מחברו", אז איך הרמב"ם פוסק כר"י הגלילי? אומרים שהרמב"ם סובר שכאן זה "חבריו", שיש שם עוד כמה שסוברים כמותו (הסוגיא מורכבת מאד כנ"ל). בכל אופן, הווארט הוא שלכאורה המצוה הראשונה שהוא באמת מקיים זה מצוה מדרבנן של לא להניח תפילין – הגיע הזמן שמן התורה הוא צריך להניח תפילין אבל הוא לא מניח כי חז"ל אמרו שלא להניח. זה אמונת חכמים וקבלת עול מלכות התורה שבעל פה (מלכות – פה), מלכות המאן מלכי רבנן.

"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" ו"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל" במצוות דרבנן – יסוד היהדות

יש שתי בחינות שאנחנו קושרים לנצח והוד – צדיק גוזר וה' מקיים וה' גוזר וצדיק מבטל. גם בהלכה יש בזה הרבה ענין – יש מצוות עשה דרבנן (שפועלות כמו מצוות ל"ת) שזה צדיק גוזר והקב"ה מקיים (זה 'אור לוחם' בקליפות, לכן זה נצח), ויש גזירות דרבנן שמבטלים מ"ע (הדוג' הכי מפורסמת זה ר"ה שחל להיות בשבת שלא תוקעים משום גזירה דרבא שמא יטול את השופר ד אמות ברשות הרבים), שזה ה' גוזר וצדיק מבטל, זה מצד ההוד. נו"ה זה "לבר מגופא" – לבר מדין תורה. מה שרבנן עושים זה נו"ה, זה לבר מגופא. זה קשור לשיחה הראשונה מח"י אדר תשנ"ב. חושבים שהרבי הכי אוהב את ה"מודה אני" – ה-אדן של היום, העבודה הראשונה של היום. לכאורה הוד יותר מתאים ללילה ונצח ליום (היה ראוי להתחיל את היום לא מ"מודה אני לפניך" אלא מ"הנני מוכן ומזומן [לקיים מצות עשה של...]"), אז היה צריך להתחיל את היום בנצח. כאן רואים שמתחילים את הלילה במדת ההוד, כי אמונת חכמים לא להניח תפילין בלילה זה בחינת הוד – ה' גזר והצדיק מבטל. זה יסוד היהדות, יסוד הבר מצוה. זה כמו במאמר בר מצוה – שחוזרים כמו שכתוב, בתורה כתוב הפסוק באופן מסוים והצדיק אמר אחרת, ואתה תעשה כמו שהצדיק אמר.

דעת רבי אליעזר בענין תפילין בלילה

נחזור לרבי אליעזר הגדול: רצו לומר שהוא סובר שיש מצוה להניח תפילין כל הזמן (גם בלילה) – שהוא גם בעל המאמר של "קיימו מצות תפילין" וגם של "'וראו כל עמי הארץ וגו'' אלו תפילין שבראש". חוץ מזה שלא ראיתי את רבי אליעזר בתוך המחלוקת הזאת בכלל, רבינו יונה מביא משהו מאד מענין (והב"י והט"ז מצטטים אותו) – מביא על זה שהדין שזמן הנחת תפילין זה בבקר, שאדם יכיר את חברו ממרחק ד' אמות (חבר שמכיר אותו קצת, ויש מי שמפרש שזה אורח שמגיע אליך שלש פעמים בשנה – פחות מזה לא תכיר אותו גם מ-ד אמות ויותר מזה תכיר אותו גם מרחוק לפני הזמן), ומביא לזה אסמכתא מהפסוק "וראו כל עמי הארץ וגו'". זה ווארט יפה, שזה גוים שצריכים לראות את התפילין כדי לפחד. אם עוד לא יכולים לראות את התפילין שלך (ולפחד ממך) – אין טעם להניח אותם... (גם כל הענין של מבצע תפילין – לחזק החילים היוצאים לקרב). לפי דעת רבינו יונה יוצא לכאורה שדווקא רבי אליעזר הוא מאלו שסוברים שלילה לאו זמן תפילין (כפסק הרמב"ם).

איסור שנה בתפילין – "אדם ביקר בל ילין"

עוד ווארט יפה מאד: השערי תשובה מביא בשם אחרונים (לא מציין מי, רק אומר שזה מאד יפה) שדורשים הפסוק "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" – שייך לתפילין, שעל "ויקר" דורשים שזה תפילין – כאסמכתא שאסור לישון ("בל ילין") עם התפילין ("ביקר"), כי "נמשל כבהמות נדמו" ואז שמא יפיח (שיפיח זה מעשה בהמה). הוא מאד משבח את הווארט הזה. רואים ששנת עראי אם זה מכוסה ואין חשש הפחה – אם זה גלוי גם בלי הפחה זה לא בסדר, כי זה איזה זלזול בתפילין. קודם כל רואים כאן שיש חומרה בתפילין לגבי תורה (כמו שדברנו על חומרת הציץ ביחס לתפילין, כי זה שם מגולה וזה שמות מכוסים) – אין איסור לישון על הספר. בכל אופן, הענין הזה שאתה בהמה – לפי הווארט הזה – זה חומרה מיוחדת בתפילין. חומרת הזלזול בתפילין זה דבר מיוחד שאין בת"ת, עם כל מעלתו.

"אדם ביקר בל ילין" ו"אדם ביקר ולא יבין"

שם, בפמ"ט בתהלים, יש שני פסוקים כמעט אותו דבר (מתוך כא פסוקים סה"כ, כמו הפטרת היום) – "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" זה פס' י"ג, והפסוק האחרון מאד קרוב, "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו". יש עוד כמה הבדלים, אבל העיקר זה בין "בל ילין" ל"ולא יבין". אדה"ז פוסק שמצות תפילין זו אחת משלש המצוות שלא יוצאים בלי כוונה – זה אסמכתא מצוינת. הדרגה הכי פשוטה של תפילין, רש"י, זה בינה. אבל יחסית לתורה זה הכל בינה – מבצע תורה זה חכמה ומבצע תפילין זה בינה. ידוע אצלנו שמבצע אהבת ישראל הוא בדעת, ומזה יומתק ביותר המבואר לעיל שעיקר "נשמת" המאמר "איתא במדרש תילים" נובעת מאהבת ישראל עמוקה, לכל אשר בשם ישראל יכונה – שלכל לראש צריכים לדאוג שלא יהיה קרקפתא דלא מנח תפילין, מיסודות מבצע תפילין – הכל בסוד "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת", אם אין אהבת ישראל אין תפילין ואם אין תפילין אין אהבת ישראל. כך לפני התפלה צריך לקבל את מצות אהבת ישראל, השייכת בעצם למצות הנחת תפילין בכוונה ליחדא כו' בשם כל ישראל ("הלכה כאחרים לתפלה" – לגבי תחילת הזמן כשיכור כו' כנ"ל – היינו לתפילין, כמבואר בפוסקים, וד"ל).

על ידי תפילין – מוחין בעצם של "כל אחד מתוקן מחברו"

המוחין בעצם שממשיכים בהנחת תפילין היינו ההשגה הברורה ש"כל אחד מתוקן מחברו", שיש בזה שלשה פירושים כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה: שחברי יותר מתוקן בדבר מה ממני – הכנעה. שבהיות כל אחד מתוקן מחברו ובהיות כל ישראל חברים מחוברים וערבים זב"ז כל התיקונים של כל אחד ואחד מצטרפים ונעשים אנו, ככלל (בבחינת מקיף), עם סגולה הנבדל בעצם למעליותא מכל עמי הארצות – הבדלה. כל אחד מתוקן מחברו כלומר שאני מיתקן בפנימיות כפרט ובן לעם קדוש על יד חברי, ממה שהוא מאיר לי את מעלתו ותיקונו המיוחד והדבר חודר בי בפנימיות עצמותי (שלא כמו בדרגה הקודמת שהוא בחינת מקיף בלבד כנ"ל) ומשנה אותי לטובה (להיות צדיק ובעל תשובה כאחד) – המתקה. כל זה מכח מצות תפילין, ובסוד "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" על דרך "שמר תם [רבינו תם] וראה ישר [רש"י] כי אחרית לאיש שלום [שר שלום], וד"ל.

תפילין שמירה מנפילה לבהמיות

זה שתפילין הוקשו לכל התורה וזה שבמקום להגות בה יומם ולילה, זה בגלל שתפילין זה בינה ותורה זה חכמה, ויש תרדלמ"ל. כל התפילין יחסית לתורה זה בינה, וכאן יש פסוק שנדרש כך – כמו שהשע"ת מביא דרשת הפסוק הראשון – שאדם שמניח תפילין ולא מבין (לא מכוון, או לא מקבל בינה) אז הוא "נמשל כבהמות נדמו" (אז מי שלא מבין זה כמו להפיח, כמו לישון). בכל אופן, רואים שאדם ישן זה ממוצע בין אדם לבהמה. אדם שישן, שיש לו סילוק מוחין, זה ממוצע בין להיות בן אדם – "חכמת אדם תאיר פניו" – לבין להיות בהמה. כלומר, שבתוך השינה אפשר לשקוע להיות בהמה – זה המצב של הגלות, ש"'אני ישנה' בגלותא", אבל "לבי ער" וזה שומר אותי כאדם. אחרת השינה זה יכול להוריד להיות בהמה (כמו ק"נ). אז ממילא התפילין – בזמן הגלות במיוחד, שזה הזמן ש"אין לנו פנאי" – זה השמירה שאדם לא ישקע בשינה ולא יגיע להיות בהמה. אם כן, זה משהו מאד חשוב, שגם ת"ח יכול להגיע להיות בהמה, ומה ששומר אותך מלהיות "נמשל כבהמות נדמו" זה כח התפילין. לכן גם ש"אין לנו פנאי" – "קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה", בחינת אדם, "תורת האדם". היחס בין שני הפסוקים – יג ו-כא – זה חתך זהב. בן אדם צריך להבחין בחתך זהב.

ארבע זמני אי-הנחת תפילין

עוד השלמה לגבי תפילין בשבת: הב"ח אומר ששבת זה זמן תפילין (כנראה יש גם ראשון, אבל לא מצאתי), וכולם חולקים עליו מאד חזק אפילו בלי להזכיר אותו (הרמב"ם פוסק כרבי יוסי הגלילי ומביא את הדרוש של ר"ע, זה עוד ענין בסוגיא). בכל אופן הב"ח בתחלת סימן ל"א סובר שגם שבת זה זמן תפלה מעיקר הדין. יש שבת, יש יו"ט, יש חוה"מ ויש לילה. כל הדבר הזה, שיש זמנים שלא מניחים בהם תפילין, זה כמו במאמר פרה תשמ"ז, ש"סור מרע" זה עליה שבאין ערוך. כמו שכתוב ש"'שמי' עם יה – שסה" שגבוה מ"'זכרי' עם וה – רמח". אז זה שבר מצוה מקיים דברים שליליים, שלא עושה משהו – ידיעת השלילה – זה דבר שהוא עושה בין אם רואים ובין אם לא. מענדי וודאי קיים את המצוה לא להניח תפילין בלילה (ובשבת).

בכל אופן, יש בהלכה שבת-יו"ט-חוה"מ-לילה. המחלוקת של חוה"מ זה זה – האם האות של שבת זה לא לעשות מלאכות או שזה שבת. אם האות של שבת זה לא לעשות מלאכות אז בחוה"מ אין את זה ולכן צריך להניח תפילין, אבל אם זה שבת – לא איסור המלאכה – אז גם חוה"מ זה "מקרא קדש" (כך אנחנו סוברים, שלא מניחים תפילין בחוה"מ על פי הזהר). זה הוי' מאד יפה – שבת זה מוחין דאבא, יו"ט זה מוחין דאמא, שמחה, חוה"מ זה ו (כתוב בפירוש), ולילה זה ה תתאה. זה הוי' של לא להניח תפילין, אבל על הלילה עיקר המחלוקת, שאנחנו בעצם פוסקים שזה כן זמן תפילין רק שחז"ל אסרו. בחוה"מ זה מחלוקת, ואנחנו נוהגים לא להניח. לגבי שבת ויו"ט בקושי אפשר למצוא מישהו שאומר שאולי זה כן זמן תפלין, אבל ככלל זה חמור מאד – חילול שבת. אז כל הווארט ש"קיימו מצות תפילין" הולך על כל הזמן, מתי לקיים את המצוה של להניח תפילין (שלפי המנהג היום, שתורה גמורה הוא, מניחים בשעת התפלה דווקא, ובעיקר, בשעת תפלת שחרית ותו לא) ומתי לקיים את המצוה שלא להניח תפילין. בכל אופן, יש כאן י-ה-ו-ה מאד פשוט ויפה. "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם" כשמגיעים לגיל הדעת, גיל בר מצוה.

ד. יום הבר-מצוה – פרקים יג-יד בתהלים

עוד ווארט לסיום: מענדי היום מסיים את פרק יג בתהלים ומתחיל פרק יד (ביום הולדת אומרים שני פרקים). בכל אופן, מה שמענין, ביחס לפרקים יג-יד – בפרק יג יש ו פסוקים ובפרק יד יש ז פסוקים, היינו שיחד הם יג פסוקים. בשניהם יש מילה יחסית נדירה – שרק עוד פעם אחת בתהלים – "יגל" (כתבנו על זה ביין משמח). לעניננו זה הולך יחד. בפי"ג יש ד"פ "עד אנה" – שייך לבר מצוה, פרק שמאד מקונן על הגלות של עם ישראל. פי"ג יותר על הגלות ופי"ד יותר על הרשעים, אבל שניהם מסיימים בטוב. כתוב ד"פ "עד אנה" ואחר כך "האירה עיני". "עד אנה" = עין (ה"פ הוי', ממוצע כל אות; זה גם מתחיל ב-ע). ד"פ עד אנה = כ"פ הוי' = י"פ בן (מנין של בני ישראל, בנים להוי'). אחר כתוב "האירה עיני" – צריך לפקוח ולהאיר את העינים, וגם בגלות לראות את ה-א שהופכת את הגולה לגאולה (שאזי מתעוררים משינת הגלות, מהמצב בו "היינו כחולמים"). אזי "יגל לבי [ער, שגם בגלות היה ער, אך עכשיו יגל בהארת ה-י של הוי' לתוך ה-גל של הגלות] בישועתך [כאשר כולי מתעורר, ומעתה] אשירה להוי' כי גמל עלי". אחר כך יש "יגל יעקב ישמח ישראל" בסוף הפרק השני.

פעמיים "יגל"

רצינו להסביר לגבי השם מנחם-מענדל. יגל זה המלה שמקשרת בין שני הפרקים, ופעמיים יגל זה שם אלהים. עכשיו נדרוש את זה במספר קדמי: יגל = 166, וב"פ יגל = מנחם מענדל (כמו שבגימטריא פשוטה זה אלקים, "אני אמרתי אלהים אתם וגו'"). יגל זה גם אותיות גיל – בני גיל זה גם בני מזל וגם גיל של אדם. הגיל המיוחד זה המעבר הזה של הבר-מצוה, בין פרק יג לפרק יד. אפשר לדרוש את זה כ-יג ל... – "בן יג למצוות". למה פעמיים יג? יג למצוות ו-יג לחופה, כפי שצריך להיות לכתחילה "מצוה מן המובחר". ה"יגל" הראשון הוא למצוות והשני הוא לחופה (ולפי רש"י, ש"סמוך לפרקן" זה לפני בר מצוה, זה מתפרש הפוך).

רמז "חן" בפרשת "הודיעני נא את דרכך"

רצינו לקשר את זה לפרשת "הודיעני נא את דרכך": בפרשה זו יש רמז שנותן הוכחה מוחשית שהתורה סופרת את המיקום של המילה בתוך הפרשיה, אחד הרמזים היפים בתורה (זה מהעשרה... ;אוהבים לדרג רמזים, אין הרבה סוג א' – על דרך אלפא לשמנים, לרזים דרזין דאורייתא; היה מדען רוסי בשם לנדאו – אחד הכי גדולים, בזמן אינשטיין – המציא שיטה איך לדרג פיזיקאים, אז הוא דירג את אינשטיין שהוא א-פלוס-פלוס, לא מתקרב לאחרים, ואחר כך התחיל לדרג את השאר, אז ככה יש גם ברמזים). בכלל, יש מושג של ריכוזי מילים בתורה, ולגבי המלה חן – מהמלים שאנחנו הכי אוהבים – כתוב כאן (רק בפרשיה הזאת) ד"פ חן, שאין ריכוז של חן שמתקרב לזה בתורה. יש סך הכל 82 מילים בפרשיה הזאת ("שלישי" של כי תשא; "שני" של כי תשא זה העליה הכי ארוכה בתורה). צריך לספור את מיקומי ה"חן": 26, 32 – יחד זה חן, שמתחלק ל-כבוד הוי'. ומהסוף: 16, 42 – חן בחלוקת מב ו-טז (שגם כתובה בקבלה, כי מב זה 16 יותר מהוי', והוא סוד יהושע במספר סדורי: יהוש = 42, ו-ע = 16, יהושע הוא סוד האור חוזר של משה – פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה). יש כאן חן-חן מההתחלה ומהסוף. תופעה כזו אין בכל התורה, כך נראה. חן זה סימטריה, יפי של סימטריה – ישר והפוך. יש סדרה פשוטה שמתחילים מ-י וכל פעם מוסיפים הוה (סדרה של שם הוי') – כשמוסיפים פעם אחת זה הוי', פעם שניה זה מב ופעם שלישית זה חן, ופעם רביעית זה עד. בכל אופן, יש פה חן מהתחלה ו-חן מהסוף. אם סופרים הכל מכיוון אחד, אז סכום שני האחרים (41, 67 – אם ו-בינה, "אם לבינה תקרא", חתך הזהב של 67 הוא ל-41 ו-26) היה 108 – חנן. כך גם אם נספור הכל מהסוף (51 ו-57). חן-חנן = 166 = יגל במספר קדמי. כך שאם נספור גם מהתחלה וגם מהסוף זה עולה מנחם-מענדל. זה רמז מאד יפה של מנחם-מענדל (= צמח צדק, מנחם = צמח, מענדל = צדק, כנודע) בתורה.

מה שהרבי כתב בשיחה, שיש "אני" לפני ה"מודה", ובסוף אמרנו שהמדרגה האחרונה – אם מדייקים בשיחה – זה "מודה אני" יחד ("אך צדיקים יודו לשמך" של מעריב). אני-מודה-מודה אני. מודה אני = חן חן. לפי זה אני מודה מודה אני = ד"פ חן כנ"ל. באמת היה צריך לומר חן חן על הבוקר, כמו שהרבי רוצה לומר למישהו תודה אומר חן חן... אבל רוצים לקיים את סוד הנסירה, "גורעין ומוסיפין ודורשין", והרבי הכי אוהב את המספר 3 – לכן גורעים מ-חן 3 ומקבלים מודה ומוסיפין 3 ומקבלים אני.

[לגבי הדרוש של הבתולים, של הזהר, ג"כ העבודה זה "מודה" – מה שצריך לומר זה אני מודה]