ב. סודות ורמזי פרשת כי תשא

כי תשא – פרשה כללית

למדנו כעת, כולם יחד, את השיחה הראשונה מ-י"ח אדר תשנ"ב, שם מסביר הרבי את מעלת פרשת כי תשא בהיותה פרשה כללית בגלוי, הכוללת את כל סדר השתלשלות מתחלתו ועד סופו, כשהדבר מתבטא בלוחות הראשונים שהם התורה שקדמה לעולם (ה-א של "אנכי" שקדם ל-ב של "בראשית") ובלוחות השניים שהם תכלית השלמות של העולם, כשביניהם יש את ה"ירידה צורך עליה" של שבירת הלוחות (וראה עוד לקמן). הרבי מסביר שבעבודת האדם ה-א היינו ה"אני" שהוא עצם הנשמה שקודם לירידה לעולם (שהרי "בראשית" היינו בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית – כאשר גם בזה, כמו בשאלה לגבי השמים והארץ, יש דיון מי קדם, אך ההכרעה היא כנ"ל ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" – וממילא כמו שהתורה קדמה לעולם כך גם עצם המציאות של ישראל קדמה לעולם ואף לתורה), ה-ב היינו עבודתו בעולם – עבודת ה"מודה" – והתכלית השלמה היא להגיע ל"מודה אני" (כך מובן כאשר מדייקים בשיחה). נמצא שיש כאן "חותם המתהפך" – אני-מודה-מודה אני (סוד "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי [כאמצעיתא] אין אלהים [על ידי מדת ההודיה אלהים בגימטריא הטבע מתבטל לאין האמיתי]") = חן חן חן חן (= עב סג מה בן כנודע), וכפי שיתבאר.

הפרשה ה-אהיה בתורה

כשמתבוננים בענינה של פרשה כללית זו יש להתבונן – כמו בכל פרשה – במספר הסידורי של הפרשה בתורה. פרשת יתרו היא הפרשה ה-טוב בתורה (פרשת מתן תורה ו"אין טוב אלא תורה") ויש שיחה של הרבי לגבי משפטים כפרשה ה-חי, וזה בנין אב שכך צריך להתבונן בכל הפרשיות. פרשת כי תשא היא הפרשה ה-כא בתורה, מספר שהוא שם קדוש – שם אהיה. השם הזה מופיע כשם קדוש רק שלש פעמים בתורה, בפסוק אחד – "ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" – ובשאר הפעמים מלה זו היא פועל, ולא שם קדוש.

במובן מסוים, השם הזה הכי חשוב לדור שלנו – בין חב"דניקים בכל משפט שני מדברים על התגלות (וזה מצוין) – וכולנו צריכים להיות מקובלים ולדעת איזה שם לכוון בשביל התגלות. הזהר מפרש את שם אהיה בשני פירושים – "אני עתיד להתגלות" ("אנא זמין לאתגליא") ו"אני עתיד ללדת/להוולד" ("אנא זמין לאולדא"). גם הפירוש של התגלות נוגע למשיח, כמובן, אבל גם הפירוש של הלידה, שהרי במשיח נאמר "בני אתה אני היום ילדתיך". בקבלה מבואר כי "אהיה אשר אהיה" היינו המשכה מהכתר ("אהיה") לבינה ("אהיה") במעבר דרך החכמה ("אשר"), ויש לומר כי ההתגלות היא בכתר והלידה היא מהבינה, "אם הבנים".

שרש מדת האמת – א מחיה מת

ידוע גם ששם אהיה הוא שרש האמת, שהיא אהיה בריבוע (סוד "אהיה אשר אהיה"). מבואר כי האמת היא הכח של תחית המתים – א מחיה מת. בין תלמידי מורנו הבעל שם טוב התלמיד השני או השלישי בחשיבותו היה רבי פינחס מקוריץ (הראשון הוא המגיד, ממלא מקומו של הבעל שם טוב, ושני הבאים אחריו הם רבי פינחס מקוריץ ורבי יעקב יוסף בעל ה"תולדות"), שהמדה העיקרית שהוא עבד עליה והשריש אותו במחונכיו היא מדת האמת (עד כדי כך שאחד מגדולי תלמידיו מסר את נפשו בפועל ממש, למות, כדי לא להוציא מפיו דבר שאינו אמת ברורה לחלוטין שהוא ראה בעיניו, כנודע הסיפור בזה). מסופר כי כדי לרכוש את מדת האמת בשלמות הוא עמל עליה אהיה שנים (שרש ה-אמת, כנ"ל), כשהוא חלק זאת לשלש תקופות של שבע שנים (21 מתחלק ל-3 – מספר שהרבי אהב, וגם מדגיש בשיחה שקראנו, ובדבר מלכות לכי תשא בכלל, כי כל המציאות מתחלקת ל-3, התחלה ודרך ותכלית – ושם אהיה עצמו מופיע בתורה ג"פ, כנ"ל): יש כמה גרסאות, שאחת מהן היא ששבע שנים הוא עמל לזהות את השקר בתוכו, שבע שנים עמל לשרש ולעקור את השקר מתוכו, ושבע שנים הוא עמל להשריש בתוכו את מדת האמת ולהתעצם איתה. זו דוגמה יפה של הכנעה-הבדלה-המתקה – שבע שנים צריך לזהות את השקר כדי להכניע אותו, שבע שנים צריך להבדל ממנו, ושבע שנים התעצמות עם האמת זה התעצמות עם ה"אור כי טוב" ("אין אמת אלא תורה") "ומתוק האור". המספר אהיה מופיע גם בהפטרה שקראנו השבת – הפטרת פרה (שבהרבה שנים נקראת בכי-תשא) שיש בה אהיה פסוקים (לפי מנהגנו), וכפי שיתבאר.

מספר פסוקי הפרשה, המפטיר וההפטרה

חוץ מהמספר של הפרשה, יש לעיין גם במספר פסוקי הפרשה הכללית הזו. בעלי המסורה נותנים סימן, שיש בפרשה קלט פסוקים. זהו ענין של קליטה פנימית. הזהר אומר (ח"ג רעו, א) כי שבירת הלוחות הראשונות היא מעין שבירת הבתולים בביאה הראשונה, והלוחות השניים הם כביאות הבאות – לוחות ראשונים ניתנו בפרהסיא, כמו ביאה ראשונה הבאה בליל הנישואין שנעשו בפרהסיא, ולוחות שניים ניתנו בצנעה, כשאר הביאות שיש להצניעם (עבודת ישראל). לפי הפירוש הפלאי הזה, שבירת הלוחות היתה הכרחית – וממילא גם החטא שגרם לשבירת הלוחות, שנראה הכי חמור בעולם, הוא בעצם ענין חיובי של נישואין (הכל בסוד "נורא עלילה על בני אדם", ס"ת אלהים, שבריבוי הצמצומים וההעלמות מגיע ל"עשה לנו אלהים וגו'" האמור בעגל) – ורק בעקבותיה "האשה כורתת ברית למי שעשאה כלי" ויכולה להתעבר מהביאות הבאות, רק בעקבותיה ניתן להגיע לקליטה פנימית.

בשנים רבות, כמו השנה, קוראים עם פרשת כי תשא את הפטרת פרה, ואזי יש במפטיר כב פסוקים (כנגד כל אותיות האלף-בית, שהראש-תוך-סוף שלהם הוא אמת – כמבואר בירושלמי – הכח של א מחיה מת, כח הטהרה מטומאת מת שיש בפרה אדומה). לפי זה, סך הפסוקים שקראנו היום בתורה הוא קסא – המילוי הגדול ביותר של שם אהיה (אלף הי יוד הי)! מילוי זה הוא סוד "אם [בחינת אמא] אסק שמים שם אתה" (בחינת שמים – שם מים, כנ"ל, וכאן רמז ש"אתה" ה' קשור ליסוד המים, סוד "אתה כהן לעולם", וד"ל; "אם אסק שמים שם אתה" = ו"פ "אין עוד מלבדו" = חי אדר, ודוק) וסוד "איני יודע" – שנלמד דווקא ממשה רבינו, "לעולם ילמד אדם לשונו לומר איני יודע" – סוד שער הנון כפי שביארו צדיקים. כשמצרפים גם את 21 פסוקי ההפטרה עולה הכל יעקב פסוקים (ז פעמים הוי'), והוא סוד "אמת ליעקב", אותיות "יעקב לא מת" כנודע.

שיר – מ"בראשית" ל"ישראל"

הזכרנו שהרבי אומר שפרשת כי תשא כוללת את כל התורה. התורה מתחילה מ"בראשית" ומסיימת ב"אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (הקשור לפרשתנו, משום ששם מפרשים שזה מתייחס לשבירת הלוחות לעיני כל ישראל, עליה אמר ה' למשה "יישר כחך ששיברת"). אחת החלוקות של המלה ישראל היא שיר-אל – התכלית של התורה היא שיר לה'. "נעוץ סופן בתחילתן", וגם במילה בראשית מופיעה המלה שיר – בתיקוני הזהר מפורש כי אחד הסודות של בראשית הוא שיר-תאב. ה' ברא את העולם מתוך שהיה תאב לשיר, וכל העולם כולו אומר שירה. אדמו"ר הזקן מסביר כי פסוקי דזמרה הם שירת הנבראים (וקודם שתקנו אותם היו אומרים "פרק שירה"), ברכת יוצר – המתארת את המלאכים – היא שירת המלאכים, וקריאת שמע היא שירת הנשמות. אמנם, אחרי תפלת העמידה עולים גם למעלה מזה, ו-יג מדות הרחמים הם השירה של ה' עצמו כביכול – כפי שנתעטף ולימד את משה רבינו סדר תפלה – זהו שיר-אל הפותח במדת "אל [רחום וחנון וגו']". ה' תאב לכך שאנחנו נשיר לא רק את השיר שלנו ("שמע ישראל וגו'") אלא גם, ובעיקר, את השיר שלו (יג מדות הרחמים), ולשם כך הוא ברא את העולם כולו (אכן, יג מדות הרחמים, השיר של ה', רמוזות גם בשיר שלנו: "הוי' אלהינו הוי'" היינו סוד "הוי' הוי'" עם הפסיק טעמא ביניהם, סוד הצמצום של שם אלהים, ואילו "אחד" רומז לפירוט יג המדות שלאחר שני שמות הוי', המתחלקים ל-א, שם "אל", השם היחיד שב-יג המדות הכולל את כולן, ח, מ"רחום" עד ל"לאלפים", ו-ד, ארבע המדות האחרונות "נשא עון ופשע וחטאה ונקה"). כאשר אנו שרים את השיר שלו יתברך, לאחר העליה לעולם האצילות בתפלת שמונה עשרה, לפני נפילת אפים באמירת "אליך הוי' נפשי אשא" תוך כדי מסירות נפש ממש, עולים עד לעולמות האין סוף שלמעלה מהאצילות, נשמה בגוף, כפי שיתבאר. והנה, תאב עולה יג פעמים אל (העולה יג במספר סידורי), המדה הפותחת את יג מדות הרחמים והכוללת את כולן. המספר יג שייך, כמובן, גם לבר מצוה. והרמז: ראשי התיבות של המאמר שבר מצוה חוזר – "איתא במדרש תילים" – הם אותיות תאב (ו"איתא במדרש תילים" עולה ב"פ "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" הנ"ל, וד"ל).