מאמר של רביים – הזדהות עם כלל ישראל

אכן, כאן חוזרת הנקודה שהוזכרה לעיל, שביסודו זהו מאמר של רביים – מאמר שחזרו אותו הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ ביום הבר מצוה שלהם. מורנו הבעל שם טוב בא לעולם על רקע של זלזול עמוק של תלמידי חכמים בעמי הארצות, עד כדי תיעובם והוצאתם אל מחוץ למחנה. הדבר הזה נגע לעצם נשמתו של הבעל שם טוב והוא התמודד איתו ולימד את תלמידיו להזדהות עם היהודים הפשוטים ולהכיר במעלתם. כך גם הסבר מקובל (מבין כמה הסברים) לכך שספר התניא פותח במלה "תניא" (בדומה לאידרא) הוא שתפקיד ספר התניא לבטל את קליפת "תניא" – קליפה של תלמידי חכמים שאומרים 'אני למדתי', 'אני יודע' וכו' (מי שמפגין את ידיעותיו בציטוט כל דבר בציון הדף בגמרא, מאיזה סימן וסעיף קטן בשו"ע; על זה נאמר "סעפים שנאתי ותורתך אהבתי" – אני אוהב את התורה שלך, אבל שונא את מי שמצטט בגאוה כל סעיף וסעיף; סעיף נוטריקון סרח העודף, מקור הסרחון בעולם כנודע מהמעשה שבתנא דבי אליהו).

ביטול קליפת תניא היא בטול ההתנשאות של תלמידי חכמים תוך התבדלותם מהיהודים הפשוטים וזלזולם בהם. מי שבאמת מסוגל להזדהות עם היהודים הפשוטים ולהרגיש אותם הוא רבי – מי שהוא נשמה כללית החשה כל אחד ואחד. מסופר על אדמו"ר האמצעי כי בצעירותו אביו מינה אותו להתעסק עם האברכים והוא תבע מהם תביעות קשות, עד שאחד מהם אמר לו – מה אתה רוצה מאיתנו, אנחנו לא כמוך, אין לנו את הגנים של אבא שלך! אדמו"ר האמצעי נשבר מכך, והוא נכנס לאביו לספר לו על כך, ואזי אביו קרה לאותו אברך ואמר לו 'יישר כח שעשית מבערלה שלי חסיד!'. בפנימיות, ההזדהות עם היהודים הפשוטים שייכת לרבי דווקא, ומכך שהיום כל נער בר מצוה חוזר את המאמר המדבר על כך ש"אין לנו פנאי" מובן שיש בכך תביעה ונתינת כח להגיע למדרגה של רבי. כדי להבין לאיזו מדרגה נדרשת העליה נחזור לבאר את המושג עולמות האין סוף אליו יש לעלות ב"אדם כי ימות באהל" על פי הבנת הפסוק בתורה שקדמה לעולם אלפיים שנה (כפי שאנו רוצים לקלוט את הדברים בעולמנו, כנ"ל).

שלשה דילוגים

נושא יסודי בחסידות הוא כלילת כל סדר ההשתלשלות בשלשה דילוגים, כפי שהסביר אדמו"ר האמצעי והרחיב רבי הלל מפאריטש (ואם הרבי מסביר שפרשת כי תשא כוללת את כל סדר ההשתלשלות היא ודאי כוללת את שלשת הדילוגים): דילוג ראשון הוא מהעלם עצמי לאור אין סוף (ולא שלפני כן היה חשך, הרגשה של חסרון, אלא שהעצמות איננה לא אור וגילוי ולא חשך ולא אור), זהו הדילוג מעצמות ה' לאור אין סוף הסובב כל עלמין שלפני הצמצום. הדילוג השני הוא מאור אין סוף שלפני הצמצום, אור הסובב כל עלמין, לאור הממלא כל עלמין שבשרשו הוא אור הקו המאיר בעולמות אחרי הצמצום. הדילוג השלישי הוא מאור הקו אל העולמות עצמם. מבואר שכל דילוג הוא מההיפך אל הפכו – הדילוג הראשון מהעלם לגילוי (לעצמו), הדילוג השני הוא מבלי גבול לגבול (כמבואר בדא"ח שלפני הצמצום היה כלול כח הגבול – שהוא חלק משלמותו יתברך, כמובא תמיד מספר עבודת הקדש – בכח הבלי גבול, כשכח הבלי גבול גלוי וכח הגבול נסתר, ואילו אחרי הצמצום הראשון נתעלם כח הבלי גבול ונתגלה כח הגבול), והדילוג השלישי הוא מאחדות לריבוי (כשחלק מהתהליך הזה הוא שבירת הכלים, ה'חטא' הראשון שהוא חלק הכרחי מתהליך הבריאה, כפי שהוסבר לעיל ביחס לשבירת הלוחות).

עולם האין סוף – עליה למדרגת רבי

נתבונן במאמר הזהר הנ"ל, על שני פירושיו, לפי מושגי שלשת הדילוגים: לפי פירוש המק"מ העליה לעולם העליון מבין ה"תלת עלמין" היא עליה לעולם האצילות. לכאורה, האצילות שייכת כבר לעולמות שאחרי הקו (אלא שהקו עוד מתלבש ומאיר באצילות), אך מאידך האצילות היא "רשות היחיד" שלמעלה מעולמות הריבוי התחתונים. יש לומר שהאצילות היא הממוצע שבין האחדות לריבוי, ביניהם נעשה הדילוג האחרון – בעולם האצילות כבר יש ריבוי (בסוד שיעור קומה של יוצר בראשית רלו אלפי רבבות פרסאות כמנין "[גדול אדונינו –] ורב כח [מגדולה לריבוי]", שרש הריבוי שבבי"ע בכלים דאצילות, כידוע שיטת אדמו"ר הזקן בזה, כפי שביאר הרבי הרש"ב), אך על עשר הספירות שלו נאמר "עשר שאין להן סוף", זהו ריבוי אחדותי (ובכל ממוצע יש משהו שנעלה משתי הבחינות שהוא מחבר, כנודע). אמנם, אין להסתפק בעליה לעולם האצילות (ועד שבעולם זה, עם כל המעלה של נשמות דאצילות, נמצאים "אצילי בני ישראל" שחטאו ונענשו, יש שם עדיין בדקות את ענין הבחירה החפשית כנ"ל). העליה העיקרית היא, לפי פירוש הרמ"ז (וכך נוקט הרבי בפשטות בכל המשך המאמר), העליה לעולמות האין סוף. כשם שאצילות היא המעבר והממוצע בין האחדות לריבוי (האחדות מצד האורות דאצילות והריבוי בכח מצד הכלים דאצילות כנ"ל), כך יתפרש לנו עולם האין סוף כממוצע ומעבר בין הבלי גבול לגבול (ביניהם מתחולל הדילוג השני).

ידוע הרמז של השל"ה (המובא אצל הרבי הריי"צ בריש סה"מ תש"ג) כי אדון עולם עולה אין סוף (ובכוונה זו בתפלת אדון עולם בבקר יש סגולה ליום מוצלח, כך מביא הרבי הריי"צ בשם השל"ה), ואם כן עולם אין סוף היינו עולם אין עולם, או עולם אדון עולם (בו העולם מתאחד עם ה' אדוניו). והנה, מכיון שידוע שאין סוף עולה אור, אזי עולם אין סוף יוצר ביטוי מפורש בתנ"ך – "אור עולם" – וביטוי זה עולה גם שמחה (סוד הוי' ליראיו, ועוד), שהיא הסגולה היחידה שאפשר להציע בשביל 'לקלוט' את פירוש הזהר ל"אדם כי ימות באהל" ולעלות לעולם האין סוף.

הנה, ידוע בין חסידים (בשם ר' הלל) כי "מתנגד הוא גבול, חסיד הוא בלי גבול, רבי הוא בלי גבול בגבול". אם כן, העליה לעולם האין סוף היא בעצם עליה למדרגתו של רבי. כפי שמקובל, סדר העליה שבגאולה הוא בכל העולמות יחד, לכן הרבי מעונין שכל החסידים יעלו למדרגת רבי, המדרגה של "בלי גבול בגבול", ובכך יאפשרו לו לעלות עוד למעלה מכך (לדילוג – הממוצע המחבר – בין ההעלם העצמי לשעשועי המלך בעצמותו), וד"ל.