ח. גניבת דברי תורה

כל הדבר הזה היה ענין בפני עצמו, חימום. כל השבעה גנבים זה רק הקדמה בשביל העיקר – שהוא לא אחד מהם לפי מה שאנחנו מפרשים (אלא סוד המלך הדר כנ"ל; חלק ה'קדמי' של הדר = תורה [הדר במספר קדמי = 820, המשולש של מ, ימי מתן תורה = מעין המתגבר, "ואהבת לרעך כמוך", כלל גדול בתורה, ודוק], הוא המחזר, פירוש השם הדר, תמיד אחר דברי תורה חדשים ושמחים כו', וד"ל)  – מי שגונב תורה שזוכה להתמנות פרנס על הציבור:

נתחיל בשו"ע:

שולחן ערוך חו"מ סימן רצ"ב סעיף כ'.

כ. המפקיד ס"ת אצל חבירו, לד {מג} גוללו פעם אחת לי"ב חדש [אדה"ז פוסק לשלשים יום, כדעת הטור, וזה נותן יותר הזדמנויות לקרוא]. (ג) ואם כשהוא גוללו {מד} פתחו וקרא בו, מותר; אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא. והוא הדין שאר ספרים. מה] ואם פתח (וקרא) וגלל בגלל עצמו, הרי שלח יד בפקדון ונתחייב באונסים. הגה: וכמו שאסור לקרות ממנו, כך אסור להעתיק ממנו אות אחת [חידוש של רב יהודה גאון]. מו] והני מילי בעם הארץ; אבל תלמיד חכם [= גנבה חסידית; גנב חסידי = 147 (שנות יעקב) = "לא יבוזו לגנב"!] שאין לו ספר כיוצא בזה, מותר לקרות ולהעתיק ממנו, לה {מה} כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו (מרדכי ס"פ המפקיד). מז] ובמקום בטול תורה, שאין ספרים נמצאים, יכולין בית דין [השאלה אם גם ת"ח עושה בזה דין לעצמו] לכוף לאחד להשאיל ספריו ללמוד מהן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים (הרא"ש כלל צ"ג סימן ג').

הדבר הראשון החשוב שצריך לשים לזה לב הוא שיש כאן שלש אפשרויות – או שיש לו את הספר הזה, או שאין לו, או שזה לא מצוי בכלל. זה פשט, אבל רוב המפרשים לא מחלקים בין השני (שלא מצוי אצלו) לשלישי (שלא מצוי בכלל).

ובסמ"ע:

מה] כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו. דומיא דהפקיד מעות אצל שולחני וחנוני הנ"ל בסעיף ז', ומינה דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה דגילה דעתו דקפיד בקריאתו, אז ידעינן ביה דודאי לא ניחא ליה שיעתיק ממנו, דאסור לקרות מתוכה ומיקרי שולח יד בקריאתו וכ"ש בהעתקתו מתוכו [כאן שני דברים שצריכים הבהרה. לפי הש"ך עיקר ההבדל בין קריאה להעתקה, ומקריאה אי אפשר ללמוד העתקה. עיקר הבקורת שלו על הסמ"ע שלא מחלק ביניהם. כל האחרונים אומרים שהש"ך חולק על הסמ"ע, ואומרים שמהש"ך משמע שאם נתן ספר חתום וצרור ועם קשר משונה הש"ך יתיר לו לפתוח ולקרוא וגם להעתיק, והסמ"ע אוסר. אבל כאשר נדייק בש"ך נראה שלא כן הוא אלא שגם הוא אוסר, אבל פלא עצום שכל האחרונים לא קוראים כך את פשט דברי הש"ך. אבל לפני כן נדון בסמ"ע עצמו: אם זה צרור וחתום לא יתיר לקרוא ולא להעתיק. ממה הספר יותר מתקלקל? כאן משמע שמהעתקה. אצל אדמו"ר הזקן זה אותו דבר בדיוק – ודאי לא כמו הש"ך, אולי כמו הסמ"ע. יש מי שסובר שהעתקה פחות מקלקלת. יש דבר שמאד נוגע לנו היום, שאף אחד לא לוקח בחשבון – הוזלה בערך הספר אם יש העתקות. למה שמישהו לא יקפיד על קריאה וכן על העתקה? כי יש לו ספר יחידאי, ואם מישהו יצלם את זה יוזיל את הערך, מקלקל עבורו את השוק. לא מבין למה אף אחד לא חושב על זה. זה תוספת לסברא שהעתקה זה יותר חמור – למה אדם לא יקפיד על קריאה וכן יקפיד על העתקה, כסברת הש"ך.

מה ההבדל בין קריאה להעתקה? קריאה זה 'סוד אישי' והעתקה זה 'סוד צבאי'. אתה קורא לעצמך, אבל העתקה זה בשביל לזכות את הרבים. נאמר בסגנון אחר: קריאה זה בעולם אחד – "וקרא זה אל זה", שני מלאכים או שתי נשמות שבערך באותו עולם. העתקה זה סוד עתיק – זה מעביר מעולם לעולם. כשת"ח קורא את הספר שלי – זה עדיין בתוך העולם שלי. אם מעתיק – הוציא לעולם אחר. זה לא מחויב, לדעתי, שלהעתיק זה יותר מסוכן לעצם הקלף של הספר מקריאה. להיפך, כתוב שמי שקורא בעיון – שלא למד אף פעם – זה מאד מסוכן לספר, מסיח דעת ויכול לקרוע בקלות, ואם מעתיק לכאורה לא מעמיק דעת אז אולי יותר שומר על הספר. זה לא פשוט, יש שלש אפשרויות מה חמור ממה. אצל הש"ך זה הכי פשיטא שלהעתיק זה יותר חמור (מצד הקלקול לספר) ועל זה מקפידים. אצל הסמ"ע זה גם אולי אותו דבר, כותב "כל שכן בהעתקתו", אך אין חילוק לדינא. כך זה אצל אדמו"ר הזקן.

מאיפה הסמ"ע הגיע לענין של קשר משונה? ממעות אצל חנוני. באופן שכלי, כמה דרגות של גילוי דעת אם אתה מקפיד יכולות להיות? א) יש נתינת רשות בפה מלא (זה פשיטא, לכן בכלל לא כתוב), ב) יש 'מן הסתם' – שאצל עם הארץ מסתמא מקפיד ואצל ת"ח מסתמא לא מקפיד על קריאה. ג) עשה מעשה שמשמע שמקפיד, כמו צרור. ד) גילוי דעת מפורש שמקפיד. זה י-ה-ו-ה מלמטה למעלה. זה טוב בכלל להבין שאומדן דעת בני אדם מן הסתם אצל חז"ל זה בזעיר אנפין, המסמל את מדת (ומוחין של) כל אדם (מן הסתם). אמירה בפירוש שמותר – מלכות (המכונה רשות, ושם הרשות נתונה ["כבוד מלכים חקור דבר"], יש בחירה חפשית ושכר ועונש, שם המקום ללמוד-לקבל מכל הספירות העליונות ולהעתיק לעולם שלמטה, שהרי ממלכות העליון נעשה עתיק התחתון; והנה, במלכות דאין סוף שבו גליף גליפו בטהירו עילאה ושיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל נאמר "הכל צפוי והרשות נתונה", שם צופה ה' כביכול את הכל מראש אך הרשות נתונה ל[עיני כל] ישראל להסתכל שם, בעולם המלבוש של ה', ועי"ז להיות שותפים עם הקב"ה במעשה בראשית, בקביעת המציאות בכל רגע, בסוד "אסתכל באורייתא [התורה הקדומה כפי שהיא בעולם המלבוש, סוד רלא שערים פנים ואחור, בחינת 'עוטה אור כשלמה'] וברא עלמא", בבחירה חפשית בין דעת ה' לרצון ה' כמבואר בכתר שם טוב עיי"ש). אומדן דעת – דעת דז"א, מדת כל אדם כנ"ל. 'כן' להשתמש בספר זה וה ("והנגלות לנו ולבנינו" ללמוד ולעשות) ו'לא' להשתמש זה יה ("הנסתרות להוי' אלהינו", ויש קפידא לגעת שמה – "במופלא ממך אל תדרוש" ו"כבוד אלהים הסתר דבר" ו"אין מוסרין וכו'"). מעשה שמשמעו שמקפיד זה בבינה, צריך להבין את הכוונה, להבין דבר מתוך דבר ובסוד "עשיה לעילא", ואמירה בפירוש שמקפיד (אמירה עזה – "החכמה תעוז לחכם" להיות "ואת צנועים חכמה", וד"ל) זה כאן בחכמה (בסיפור הנ"ל של אדמו"ר הזקן וכתבי הבעש"ט בחכמה היה חרם כו' אך בכתר, בנקודת הרעותא דלבא, היה ניחא ליה שבנו ימסור את הנפש להסתכל בכתבים, שם, בקוצו של י, הרשות נתונה ממלכות העליונה כנ"ל, וד"ל, והיינו שמי שהוא בן באמת – "בני אתה וגו'" [משיח] – צריך לבחור, במסירות נפש, ברצון אביו הפנימי והעצמי ביותר, בנקודת הרעותא דלבא שלו, אע"פ שבדיבורו המפורש, היוצא מנקודת החכמה הגלויה שלו, סוד "אורייתא מחכמה נפקת", הנו אוסר דבר מה בפירוש ובתוקף, הרי אין גניבת דעת גדולה מזו שגונבים את הדעת על מנת להגיע לרצון העליון, וכנ"ל בענין הבחירה בין הדעת לבין הרצון בתורת מורנו הבעל שם טוב).

[אם מסר עם קשר משונה – צריך לפתוח לטובת הספר או לא? זה בינה, צריך להבין. נראה שכן יצטרך לגלול אבל אסור לו לקרוא. אם יאמר בפירוש אל תגע בזה – אז שגם לא יגלול]. מיהו המרדכי סוף פרק המפקיד [המובא בציונים אות ל"ד] כתב, והביאו הב"י וד"מ [סעיף כ"ב] אהא דכתב דת"ח מותר להעתיק וללמוד מתוכו משום דהוה דומיא דמעות מותרין אצל חנוני כו', דמסיק אחר זה וכתב ז"ל, ואפשר הטעם משום דאמרינן במדרש משלי [ראה ילקוט שמעוני משלי רמז תתקל"ט] (אל) [לא] יבוזו לגנב כי יגנוב כו' [משלי ו' ל'], שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקו, עכ"ל. ולפי האי טעמא משמע דמותר אפילו ידעינן ביה דקפיד [עיקר הבקורת של הש"ך על הסמ"ע כאן על איך שמפרש את המרדכי. המג"א באו"ח יד כותב שהש"ך ודאי מפרש נכון את המרדכי, אבל מטעם אחר אין הלכה כמותו. החידוש של הש"ך כאן זה העתקה, שחמורה מקריאה, ואם לא מקפיד על קריאה אף על פי שמקפיד על העתקה מותר להעתיק.

בדרך אגב, למה מתאים לש"ך שהעתקה יותר חמור? הש"ך הוא בין גדולי המעתיקים. כל פעם הראש שלו הוא שפלוני פירשת לא נכון כי לא דייקת בלשון – לכן אני מעתיק בדיוק מה שהוא-הראשון כתב ונראה שזה לא כמו שפירשת. זה הראש שלו כל הזמן, שמעתיק אות באות כדי להוכיח שמישהו טעה בהבנת הראשון, וכך יעשה כאן לגבי הלבוש והמרדכי. בכלל, מי המעתיקים הגדולים? הבית יוסף, הוא המעתיק הכי גדול, וכתוב שכל מה שזכה שהלכה כמותו בזכות העתקות שלו. בחסידות המעתיק זה הצ"צ, ששמונה עשרה שנה ישב שלש שעות כל יום להעתיק כת"י של סבו, ואמר שבזכות זה זכה לכל מה שזכה. ההילולא של שניהם באותו יום, יג ניסן. אבל גם הש"ך הוא מעתיק גדול. החידוש הכי גדול אצל הש"ך, שגם יצירתי וחדשן גדול – עוקר הרים – וגם מעתיק. לכן אומרים שהיתה לו השבעת הקולמוס (= 1024 = לב בריבוע וכו', הוא זכה לזה על ידי הדיוק ב-1024 אותיות קריאת שמע, ודוק; השבעת = 777, כפולה של 7, 7 פעמים 111, והקולמוס = 247, כפולה של 13, 13 פעמים 19, 111 ועוד 19 = 130, 10 פעמים 13, ודוק).

עיקר החידוש בש"ך שהסמ"ע מפרש את "לא יבוזו" כטעם אחר לאותו דין, ואילו הש"ך אומר שזה לא טעם לדין של היתר הקריאה, אלא טעם נוסף שצריך בשביל החידוש של העתקה. לכן מדובר כאשר אין קפידא בקריאה, אז צריך את הפסוק בשביל לומר שאף על פי שיש קפידא בהעתקה מותר להעתיק.

נדמה בהשקפה ראשונה שהגר"א פוסק כש"ך ואדה"ז כסמ"ע, אבל זה נראה לא נכון.

חושבים שהש"ך חולק על כך שאם יודעים שמקפיד על הקריאה אסור, אבל הוא לא חולק על זה.]. מיהו מור"ם ז"ל השמיטו ואדרבה כתב ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו, ומזה מוכח דס"ל דאם ידעינן דהוא קפיד דהוא אסור, גם המרדכי לא כתב אלא בלשון אפשר וק"ל. ובעיר שושן עירבב הדברים, דמתחילה כתב בלשון מור"ם ז"ל דודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו, ואחר זה כתב דין כפייה אשאילת ספרים וכמ"ש מור"ם ז"ל, ואחר זה מסיק וכתב ז"ל, כדאיתא במדרש משלי (אל) [לא] יבוזו לגנב כי יגנוב, שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו, עכ"ל. ונראה לכאורה דמ"ש כדאיתא במדרש משלי כו', קאי אלפני פניו, דת"ח מותר להגיה, ומה שסיים וכתב (שלא) [מה ש]יתקלקלו, היינו מכח הלימוד והעתקה שהעתיק ולמד מתוכו, וא"כ דבריו סותרין זה את זה וכמו שכתבתי, וצ"ע:

הש"ך:

(לה) כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו - עיין בסמ"ע ס"ק מ"ה מיהו מור"ם ז"ל כו' ובע"ש ערבב הדברים כו' לפע"ד יפה כוון הע"ש וכוון לדעת מור"ם רבו [דיוק יפה, שמסתמא התלמיד ידייק ויכוון לדברי רבו] דודאי זה דוחק שיסבור מור"ם דלא כהמרדכי בלא טעם ובפרט שהביאו בד"מ בסתם אבל כשתדקדק במרדכי תרא' שכולם לדבר אחד נתכוונו וז"ל שם המפקיד ס"ת אצל חבירו גולל כל י"ב חדש ולא יקרא בו לכתחלה פירש רב יודא גאון כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות דמרע לי' לפקדון וה"מ בבור וע"ה אבל חבר ות"ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה שלא ברשות והוא שאין לו כיוצא בו לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכין הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות אצל שולחני דכשהן מותרין משתמש בהן. ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד"ת והעתיקן עכ"ל (וכה"ג מצאתי בתוספתא פ"ז דב"ק המתגנב מאח' חבר והולך ושונה פרקו ואע"פ שנקרא גנב זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו' סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על כל מה שבידו שנא' ונמצא ישלם וגו' ואין שבעתים אלא ד"ת שנאמר אמרות י"י אמרות טהורות וגו' עכ"ל התוספתא) ולדעת הסמ"ע צריך לומר האי ושמא הטעם כו' טעמא אחרינא הוא וזה דוחק דהל"ל או שמא הטעם כו' ועוד דאם כן לטעם הראשון אמאי יהא מותר להעתיק ממנו וכי עולה על הדעת דאדעתא דהכי הפקידו אצלו שיעתיק ממנו [זה סברא של הש"ך, שלא מסביר. אם אמרנו שה"מן הסתם" זה מוחין דז"א, ו, הוא סובר שאני לא יכול לומר שמן הסתם מרשה להעתיק, כי כנראה שלא חושבים על זה בכלל במוחין דז"א, וד"ל] ועוד דאם כן הוה ליה למימר נמי בטעם הראשון דאדעתא דהכי הפקידו אצלו שילמוד בו ושיעתיקו ולמה לא כתב רק שילמוד בו ועוד דכיון דכבר כתב טעם לדבר לאיזה צורך כתב טעם אחר בל' ושמא כו' אלא ודאי כך הוא המשך דברי המרדכי המפקיד ספר תורה כו' ולא יקרא בו לכתחילה והטעם שמקלקלו בקריאתו ואם הוא חבר ותלמיד חכם מותר לקרות ולהעתיק ממנו שלא ברשות ואע"ג שמקלקלו לפי שכשהפקידו אצלו היה יודע שהוא חבר וילמוד בו והשתא קשיא ליה נהי דטעמא דאדעתא דהכי הפקידו אצלו מהני דמותר ללמוד ממנו אע"פ שמקלקלו מכ"מ אמאי מותר להעתיק ממנו הא ודאי אדעתא דהכי לא הפקידו אצלו שיעתיק ממנו לכך קאמר ושמא הטעם משום דאי' במדרש כו' אלמא שמותר לגנוב ד"ת ולהעתיקן א"כ אפילו קפיד בודאי מותר להעתיקן ואע"ג שמקלקלן במה שמעתיק מכ"מ אדעתא דהכי הפקיד אצלו שילמוד בו ואינו מקפיד על הקלקול א"כ תרווייהו צריכי טעם דאדעתא דהכי הפקידו אצלו צריך דמותר להשתמש בו אע"פ שמקלקלו קצת וטעם דלא יבוזו לגנב צריך דאף ע"ג דמסתמא מקפיד בהכי [כי יותר מקלקל] מותר וזה דעת מור"ם שמתחלה כתב שמותר לקרות ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו כלומר שמטעם זה מותר לקרות ולהעתיק אע"פ שמקלקלו ואח"כ כתב שיכולים ב"ד לכוף להשאיל ספריו ובכלל זה ג"כ שמותר להעתיק אפילו חבירו מקפיד על ההעתקה מטעם דלא יבוזו לגנב וכמ"ש העיר שושן וכן נ"ל עיקר ודוק:

הפלא הוא שאף אחד לא למד פשט בתוך הש"ך, כנ"ל. מי שנזהר – כמו האליהו-רבה – רק מפנה לש"ך, בלי להגיד בפירוש שמתיר הכל.

וביאור הגר"א:

[מו] וה"מ כו' כי כו'. כנ"ל ס"ז במעות דחילוק בין שולחני לבע"ה מיהו דוקא בשאין מקפיד כמש"ש דוקא מותרין כו' וז"ש כי ודאי כו' אבל בידוע שמקפיד אסור מיהו במקום ביטול תורה מותר בכ"ע [גם כשמקפיד על הקריאה. אם אני אומר שבטול תורה הולך על ספר שלא מצוי בכלל, זה כבר הרא"ש, ואומר שכל ת"ח כמו הבית דין. אבל הוא אומר שזה המרדכי, ולרא"ש מתייחס בהגהה הבאה, אז הוא יותר מיקל – יותר תוהי – מהש"ך] כמש"ו וכן אמר במרדכי שם ואיתא במדרש משלי לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד"ת והעתיקן ובתוספתא פ"ז דב"ק המתגנב מאחר חבר כו':

[מז] ובמקום כו'. כמ"ש בפ"ד דכתובות עשה צדקה כו' זה הכותב ספרים כו' ואמרי' שם דכופין על הצדקה [אז זה לא 'לא יבוזו לגנב', וממילא הוא לא סובר כש"ך].

ובשו"ע אדה"ז הלכות מציאה ופקדון:

כו. וכשם שאסור ללמוד כך אסור להעתיק אפילו אות אחת. במה דברים אמורים באבדה או בפקדון שהופקד אצל עם הארץ אבל אם הופקדו ספרים אצל תלמיד חכם יש מתירים ללמוד ולהעתיק מהם אם אין לו כיוצא בהם לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד תלמיד חכם וילמוד ויעתיק מהם [לא מחלק, כמו שמחלק הש"ך] ועל דעת כן הפקידו אצלו מן הסתם. אבל אם ידוע שהוא מקפיד על זה אסור.

רוצים להגיד שהוא סובר כסמ"ע ולא כש"ך. קודם כל, יש כלל גדול בשו"ע אדה"ז, בפרט בחו"מ, שמביא רק דברים שכיחים ולא יוצאים מהכלל. לכן, לעניות דעתי יש כאן שלשה דינים חלוקים. גם כדי להצדיק את סיפורי אדה"ז בעצמו. כשאין הספר מצוי כלל – כשיש בטול תורה גמור (ראה ערוך השלחן, שמשתמש בלשון זה, "בטול תורה" [תורה = יג פעמים בטול כנודע, נמצא שבטול תורה = די (שאמר לעולמו די) פעמים בטול, ובדרך מליצה על זה נאמר בת, ר"ת בטול תורה, תחלה סימן יפה לבנים שבמקום בטול תורה מוסרים את נפשם לגנוב דברי תורה היקרים מפז, ודוק], לדין זה של הרא"ש ולא כמו שהגר"א משתמש בו לדין של המרדכי כנ"ל) – על זה לא דובר כאן בשו"ע אדה"ז בכלל, אינו מביא את הדין הכתוב בפירוש ברמ"א בשם הרא"ש שבית דין כופין כו'. הוא מדבר ליהודים פשוטים, מסביר רק מה אסור (שת"ח ילמד ש"ך, ילמד ביאור הגר"א – שאדה"ז אמר שכל פוסק צריך בבית, גם אם לא פוסקים כמותו). כלומר, לא חולק על הדין היוצא מהש"ך בענין העתקה כשבי"ד כופין על הקריאה (כאשר אין הספר מצוי כלל), אבל כן חולק על עיקר כוונת וחידושו של הש"ך כאשר אין לך את הספר בבית (אבל יתכן שנמצא אצל השכן ואפשר לשאול ממנו, אינו בגדר "אינו מצוי כלל") והמפקיד אינו מקפיד על קריאה אבל כן מקפיד על העתקה. אי אפשר להוכיח מדברי אדה"ז שבמקום שיש בטול תורה גמור לא סובר את הדין הנלמד בחז"ל מהפסוק "לא יבוזו לגנב כי יגנוב", ואדרבה, פשוט אצלי שמסכים לזה (וכל זה לא כמו שכתב מחבר אחד בן זמננו).

לגבי זכויות יוצרים. אפילו אם קוראים את ההסכמות של פעם, רואים שכל הבעיה זה להזיק למי שהשקיע כסף בהדפסה. בתניא – לחמש שנים.

לכאורה תורה זה הפקר לכולם .ראינו קודם שהפסיקתא זוטרתא הביאה את מאמר חז"ל מה דאמרי אינשי "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים" – הכוונה שגונב את שלו (כמבואר בגמרא ברכות שם). בן בג בג סובר שזה דאורייתא (שבור את שיניו וקח בגלוי, אל תבוא עליו כגנב בסתר). רש"י שם מפרש-מתרגם את המאמר כך: "הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה" = תריג, זה גם רמז שהדבר הזה כולל את כל התורה כולה (גם את שסה מצות ל"ת כנ"ל וגם את רמח מ"ע; רמח = "לא יבוזו לגנב כי יגנוב"!). אם מחברים ללשון הגמרא "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים", זה עולה יחד ג"פ תענוג (חדוה בריבוע). איך מפרשים "לא יבוזו לגנב כי יגנוב"? בעומק, הענין של לגנוב דברי תורה – גם בהיכי תימצי שאני מסתכל ומעתיק מאחורי הגב – יש לו דין של הגונב את שלו. הרמב"ם לא פוסק שזה איסור דאורייתא – בכלל לא מביא את זה – אבל הרבה ראשונים מביאים אותו ופוסקים שזה איסור תורה. עכ"פ, המושג שמותר לגנוב דברי תורה זה בעומק לגנוב את שלך (כשאין ברירה). הרי נאמר "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב", שלפי תורת הבעל שם טוב על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" נפשו ממש נמצאת בתוך הדבר שהוא רעב אליו, וד"ל. בגניבות החסידיות זה מסירות נפש על חסידות, כמו שהסברנו שזה 'סוד צבאי' שאדם מוכן לוותר על עוה"ז ועוה"ב בשביל טובת הפרט וכ"ש בשביל טובת הכלל. מי שמוסר את הנפש על טובת הכלל, קודם כל כי זה שלו. עובדה שהוא מוכן למסור את הנפש, כאחת הסברות ב"כל דאלים גבר", שבדבר שהוא שלו הוא מוסר את נפשו ביותר. זה הסימן של מי שראוי להיות פרנס על הציבור. מי שיש לו מסירות נפש, כי זה גונב את שלו (ונוהג במדת החסידות "שלי – שלך"), ויש לו את הטעם המיוחד בזה.

השאלה המעשית זה איך מקיימים את זה בפועל ממש היום. יש לנו אחד שיושב בירושלים, שילה אופן, ש'גונב' דברים מתוקים משנים עברו. היום להוריד קלטת שהולכת לאיבוד זה סוג של גניבה. [מה צריך לגנוב היום? יש, אם אין מה לגנוב אין מה למלוך].

המעשה הוא העיקר היה שאם גונבים על מנת לזכות את הרבים – גונבים "סודות צבאיים" ומפיצים – נעשים בסוף פרנס על הציבור. העיקר הוא 'לגנוב' דברי תורה ולהפיץ – כל מה שאנחנו מפרסמים דברים שלנו זה דברים שבאו לנו בגנבה... – עד שזוכים לגנוב את ליבו של אבינו שבשמים, לב בית דין ולב כל ישראל, ולהביא לכך שאבשלום דקדושה ימלוך (שעל כן לומדים מסכת סנהדרין בגימטריא אבשלום; במ"א מוסבר שסנהדרין היינו שנאת הידורים חיצוניים, רק לזכות לסוד הדר [מהיטבאל ופעו] של הקדושה, סוד גנבת דברי תורה המזכה את האדם להתמנות פרנס על הצבור כנ"ל).

זה שגניבה זה דעת – הדעת של כלל ישראל זה משה רבינו. יש את המאמר המפורסם שלגוי הבקי בחכמת הפרצוף נדמה שמשה הוא קוביוסטוס – גונב נפשות (לפי אחד הפירושים). גם זה שחשדו אותו באשת איש, זה גם "מים גנובים ימתקו". אנחנו צריכים להיות גונבי נפשות למעליותא, שייך ל"מעשה הוא העיקר" בסוף, ובכך לגלות את הניצוץ הזה של משה רבינו. איך הוא גונב נפשות? בכך שגונב את הדעת. זה ממש נעוץ סופן בתחילתן. הוא לא ממש לוקח אותו ומוכר אותו, אלא גונב את הנפש, גונב את הדעת לגמרי, כי הוא הדעת הכללית של כל ישראל. אם רבי עושה מישהו חסיד הוא גנב אותו יותר מכל גנב שגנב את גופו – הוא גונב את נפשו-דעתו לחלוטין. לכן החסיד חוגג את יום בואו לרבי כיום הולדת, כי הנפש הקודמת התבטלה ברגע שהרבי גנב אותו.