חיפוש בתוכן האתר

ב טבת תשס"ט - זאת חנוכה ביצהר - דף 5 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
ב טבת תשס"ט - זאת חנוכה ביצהר
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
כל הדפים

ו. "שבעה גנבים הן"

מכילתא (משפטים מסכת נזיקין פרשה י:ג)

חיים שנים ישלם. נמצא אתה אומר, שבעה גנבין הם

א) הראשון שבגנבים גונב דעת הבריות [וכל הנזכרים להלן זה פירושים בגונב דעת הבריות, אם כי יש פירוש – שלע"ד הוא ודאי לא פשט – שכל השבעה הם רק בחלק הזה, ואז 'גונב דעת הבריות' זה אחד ומכאן ואילך מתחיל מ-2; יש כאן המון פירושים מי הם השבעה ולנו נראה שאף אחד מהפירושים שמצאנו לע"ע מכוון לפשט בדברי חז"ל, על כל פנים, זה שיש ששה פרקים-סוגים בתוך הדעת זה בהיותה "מפתחא דכליל שית" (לפי הפירוש שלנו אחר כך גם כל השבעה הכוללים מתחלקים לדעת ועוד ששה, עד יסוד)], 1) והמסרב לחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו, 2) והמרבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, 3) והפותח חביותיו [אף שאם פותחים השאר מתקלקל] והן מכורות לחנוני, 4) והמעוול במדות, 5) והמשקר במשקלות, 6) והמערב את הגירה (נ"א: הגרר) בתלתן והחול בפול והחומץ בשמן [שי: אלו האחרונים הם גניבה ממש כבר. תשובה: זה אכן שונה מהשלשה הראשונים, ויש מפרשים שבתוך כל המנויים בסוג הראשון כבר כלולים בעצם שני גנבים, לפי החילוק הזה – שיש גניבת דעת שאין בזה חסרון ממון של ממש ויש גניבת דעת שיש בזה חסרון ממון ממש ועל זה צריך לשלם כמובן. לפי איך שאנחנו נרצה לומר כל זה כלול בגניבת דעת – הכל דבר אחד, כפי הפשט כאן.]; מפני שאמרו השמן אינו מקבל נכל, לפיכך מושחין בו מלכים [גם בהמשך, שמדובר על 'גנבה חסידית' רצויה, צריך לומר שהעיקר זה לגנוב את השמן שבתורה – ה"מאור שבה" שיחזיר את עם ישראל לטובה – ה"רזין דרזין דאורייתא", הסוד הצבאי כפי שהתבאר, ואז שמן = פרנס, כדלעיל, ובזה מושחים את מלך המשיח].

ולא עוד אלא שמעלין עליו שאם היה יכול לגנוב דעת העליונה גונבה. וכן מצינו באבשלום שגנב שלש גניבות, לב אביו ולב בית דין ולב בית ישראל, שנאמר (שמואל-ב טו, ב) "וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל" [או שחוזר להתחלה, או שמתקשר לגניבת דעת העליונה כי לקמן אומר שגם ה' נקרא לב בית דין].

וכי מי גדול הגונב או הנגנב, הוי אומר זה הנגנב שהוא יודע שהוא נגנב והוא מחריש [במדה מסוימת מי שמשתף פעולה ו'נותן את עצמו' להגנב יותר גרוע, אבל כאן זה הולך על הקב"ה]. וכן מצינו באבותינו כשעמדו על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה, שנאמר (שמות כד, ז) "כל אשר דבר יי נעשה ונשמע" [חונכנו שזה השיא אליו הגיעו עם ישראל במעמד הר סיני, אבל כאן פתאום רואים שהכל היה גניבת דעת. מה אפשר לעשות, ככה אנחנו...; יש קושיא, איך יכול להיות שאחרי ארבעים יום עשו את העגל, ולפי זה אין קושיא], כביכול, ונגנב לב בית דין בידן, שנאמר (דברים ה, כה) "מי יתן והיה לבבם זה להם" [אפשר לומר שה' משתף פעולה, או שהוא אומר באמת שהלואי שזה היה פנימי]; ואם תאמר שאין הכל גלוי וידוע לפניו, תלמוד לומר (תהלים עח, לו-לח) "ויפתוהו בפיהם - ולבם לא נכון עמו" ואף על פי כן והוא רחום יכפר עון, ואומר (משלי כו, כג) "כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע". [ופרש רש"י: "'מצופה על חרש'. כסיגי כסף המדובקים על החרש שצורפין אותו בו והוא מבהיק כאלו הוא כסף ואין בו תועלת כן שפתים דולקים ולב רע הרודפים אחר הבריות להסיתם בחלקות ומדברים אחד בפה ואחד בלב ולב רע נראין כאוהבין והם אויבים. 'דולקים'. כמו 'דלקת אחרי'". לפי היראים והסמ"ג, עד כאן זה הגנב הראשון, אבל היות שכתוב שבעה צריך לדעת כמה גנבים היו לנו פה. אמרנו שיש פירוש אחד שכל השבעה נמצאים כאן בהתחלה, יש פירוש שההתחלה זה שנים – שאין חסרון ממון ויש חסרון ממון. הגר"א אומר – גם משהו שבכלל לא מתקבל על עניות דעתי לפי הפשט של חז"ל כאן – שיש כאן שנים, הגונב דעת הבריות והגונב דעת עליונה. כשנקרא הכל נראה דרך ישרה לענ"ד כאן. אכן, מה שהגר"א מדגיש כאן את שתי הדעות, דעת הבריות ודעת עליונה, מזכיר ומעורר את הידוע בדא"ח בסוד "אל דעות הוי'", שיש דעת תחתון שלמטה היש ולמעלה האין ודעת עליון שלמעלה היש ולמטה האין, ויש לומר שלגנוב דעת תחתון היינו להעלים, לסלק לצדדין, את תודעת האין האלקי המהווה את היש, האין של היש הנברא, מהיש הנברא, ועד שירגיש את עצמו דבר נפרד בפני עצמו ויחזיק טובה בחנם לאלילים ופסילים, ואילו לגנוב דעת עליון היינו להעלים, לסלק לצדדין, את תודעת האין, המקור למקור לנבראים, מהיש האמיתי, וממילא לפעול כאילו אין כל מה שמתרחש למטה גלוי וידוע לפניו יתברך, לעשות את העין שלמעלה כאילו אינה רואה, עזב ה' את הארץ ו"אם צדקת מה תתן לו", וד"ל

על זה שה' נותן את עצמו 'להגנב' יש קושיא. לינוקא מקרלין אמרו שאל תהי רמאי כי את ה' אי אפשר לרמות וה'עולם' לא נותן שירמו אותו לאורך זמן, אז מי שמרמה נשאר בסוף רק מרמה את עצמו (מופיע מאד דומה גם בחב"ד). שייך גם לענין של מפורסמים של שקר (העונש שלו שבסוף הוא מאמין לעצמו – זה כמו כף הקלע, שלא תופס שנמצא בעולם אחר, שכבר מת). כאן לכאורה כתוב שה' כן נותן את עצמו להתרמות. רואים היום בפוליטיקה הישראלית שאפשר לרמות את הציבור הרבה זמן (הלואי שבקרוב יהיה לזה סוף, שהצבור יתפכח כראוי לעם ישראל חכמים ונבונים). צריך להגיד שאם האדם מנסה לרמות ה' לא נותן, אבל במתן תורה לא רצו לרמות רק שיש מגבלה לאדם בשר ודם של "ולבו בל עמו" – לא מתוך רשעות – הם קבלו את התורה, רק שלא מצליחים לשמור על אמינות, ואז ה' מוכן לקבל את זה כאילו זה באמת בלב שלם. המגבלה שאי אפשר בלב שלם – על זה כתוב שה' מתחרט שברא את היצר הרע. אף על פי כן, "גלוי וידוע לפניו" – אי אפשר באמת לרמות. או שמסכים ללכת איתך, כי מבין שאתה לא יכול יותר מזה, או שלא מסכים. אם ה' רואה שאתה רוצה לתפוס את מקומו, שזה פולחן עצמי, אז הוא לא מסכים להגנב (כמו שהוסבר לגבי דור הפלגה). אם הוא רואה שאתה בא להמליך אותו, רק שאתה לא נשמה דאצילות (שאין לה פניות לגרמיה כלל), אז הוא כן נותן את עצמו.];

למעלה מהן גנב אסורי הנאה [כמו שור שנידון לסקילה] פטור מלשלם, כסות ופירות וכלים [משום מה מחלק כאן בהגהות הגר"א, שלא מובן כי הכל תשלומי כפל] בהמה חיה ועוף משלם תשלומי ארבעה חמשה [קצת בלבול בסדר, אבל הכוונה מובנת שעל הרוב כפל ואם זה שור ושה וטבח ומכר אז ארבעה וחמשה], עבדים ושפחות שטרות וקרקעות והקדשות, אינו משלם אלא קרן, הגונב פטר חמור [שלכאורה איסור הנאה] ישלם תשלומי כפל, אע"פ שהוא אסור עכשיו, יש לו התר לאחר זמן, תחת השור ישלם חמשה, תחת השה ישלם ארבעה, שנ' "חמשה בקר וגו'" [עד כאן הכל בסוג אחד של "למעלה מהם"]

למעלה מהם גונב נפש בני אדם שהוא מתחייב בנפשו [ברור שזה קטגוריה אחרת, וזה גם מפסוק אחר – עד כאן "לא תגנובו" שבפרשת קדושים וכאן מ"לא תגנוב" שבעשרת הדברות. אם כי בב"מ אומר שגניבה לומדים מריבית והונאה ו"לא תגנובו" רק בשביל למיקט. צריך להסביר, ואולי תיכף נגיע לזה].

[מכאן ואילך שאלה אם משבעת הגנבים או לא] רבי שמעון בן יוחאי אומר הרי הוא אומר (משלי כט, כד) "חולק עם גנב שונא נפשו", משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה יוצא מביתו של חבירו טעון כלים, מצאו חברו ואמר לו, מה אתה עושה, אמר לו טול חלקך ואל תגד לאדם, לאחר זמן בא בעל הגניבה ואמר לו, משביעך אני שלא ראית לפלוני טעון כלים יוצא מביתו, אמר לו, שבועה שאיני יודע [מה אתה מדבר], הרי זה מתחייב בנפשו [כי נשבע על שקר], ועליו הוא אומר "חולק עם גנב שונא נפשו וגו'" [האם 'חולק עם גנב' זה אחד מהשבע? יש פירוש שכן, אך לדעתנו לא, וכפי שיתבאר].

אבל המתגנב מאחר חבירו [מה בכלל הפשט כאן, עיינו ב"זה ינחמנו": שהיה חבירו רוצה לטיל עמו – מזמין אותו לראות את הגבעה שלו – והוא אומר שצריך לילך למקום אחד ואינו הולך אלא יושב ולומד אע"פ שגנב דעת חבירו, הרי זה זכה לעצמו ע"י לימודו וישולם שכרו ע"י התורה ש(נ)קרא שבעתיים. כל בעלי הנגלה חולקים על פירוש זה, כי זה לכאורה המקור לגניבת דברי תורה, ואם נפרש כך אין כאן שום מקור] והלך לשנות בדברי תורה אף על פי שנקרא גנב הרי זה זכה לעצמו, ועליו הוא אומר (משלי ו, ל) "לא יבוזו לגנב כי יגנוב", לסוף נמצא מתמנה [פרנס] על הצבור וישלם שבעתים, שנאמר (משלי ו, לא) "ישלם שבעתיים את כל הון ביתו יתן", ואין "שבעתים" אלא דברי תורה, שנאמר (תהלים יב, ז) "אמרות יי אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים".

המקור השני זה התוספתא, בה יש תוספת שאין במכילתא:

נוסח התוספתא מסכת בבא קמא (הרגילה) פרק ז הלכה ג'

שבעה גנבין הן הראשון שבכולן גונב דעת הבריות והמסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו והמרבה לו בתקרובות ויודע בו שאינו מקבל והמפתח לו חביות שמכורות לחנוני והמעול במדות והמשקר במשקלות והמערב הנורה בתלתן ואת החומץ בשמן אע"פ שאמרו אין השמן מקבל דלים לפיכך מושחין בו את המלכים ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב שנא' (ש"ב טו) ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל מי גדול גונב או נגנב הוי אומר נגנב שיודע שנגנב ושותק וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין לפני הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה שנאמר (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע כביכול נגנב הוא להם תלמוד לומר (דברים ה) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' א"ת שאין הכל גלוי לפניו והלא כבר נאמר (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו אעפ"כ (שם) והוא רחום יכפר עון וגו' ואומר (משלי כו) כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דלקים ולב רע:

רבי מאיר אומר בוא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם שור מפני שבטלו ממלאכתו משלם חמשה שה מפני שאין לו מלאכה משלם ארבעה רבן יוחנן בן זכאי אומר בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות שור מפני שמהלך ברגליו משלם חמשה שה מפני שטוענו משלם ארבעה [זה תוספת, שהיא גמרא ידועה. המפרשים אומרים שלא שייך לכאן, אבל קשה בעיני להגיד שסתם תקעו את זה כך – זה בתור קושיא שננסה לתרץ לקמן];

למעלה מהן גנב את האסורין בהנייה שפטור מלשלם את השטרות ואת הקרקעות ואת ההקדשות אין משלם אלא קרן את הבהמה ואת העופות ואת הכסות ואת הפירות ואת הכלים משלם תשלומי כפל אע"פ שאסור בהנאה יש לו היתר לאחר זמן: הגונב את השור טבחו ומכרו משלם חמשה שה משלם ארבעה שנא' (שמות כא) חמשה בקר ישלם תחת השור למעלה מהן הגונב את בן חורין שנידון עליו בנפשו רבי שמעון אומר הרי הוא אומר (משלי כט) חולק עם גנב שונא נפשו וגו' משלו משל למה הדבר דומה לאחד שטוען ויצא  מבית חבירו מצאו אחד ואמר לו מה זה פלוני אמר לו טול חלקך ואל תגיד לאחר זמן מצאו בעל גניבה אמר לו משביע אני עליך אם לא ראית אדם שטען כלים ויצא מתוך ביתי אמר לו שבועה שאיני יודע מה אתה סח על זה נאמר חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד אבל המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו אע"פ שנקרא גנב זוכה לעצמו שנא' (שם ו) לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו': סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על מה שבידו שנאמר (שם) ונמצא ישלם וגו' ואין שבעתים אלא דברי תורה שנאמר (תהלים יב) אמרות ה' אמרות טהורות וגו':



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com