ג. גניבה – איסור כללי

מה שרוצים היום ללמוד שבעצם כל החושן משפט, כל הדינים שבין אדם לחברו, אם רוצים לתת כלל אחד לכל פגיעה בחבר, איסור אחד שכולל כל מצוות בין אדם לחברו, זה גניבה. אף על פי שבתורה יש כל מיני דינים – עושק, הונאה, גזל, גניבה (לא אותו דבר כפי שנסביר), ריבית (ביו"ד ולא בחו"מ, אבלזה גם לקחת משהו לא כמו שצריך) – אם רוצים מילה אחת, זה נקרא שאתה לוקח משהו שלא מגיע לך, שלא שלך. לכן החסיד של חז"ל זה מי שהוא סופר-סופר נזהר ורגיש אפילו דבר שעל פי דין מותר לו (זה קצת המשך של השיעור שהתחלנו בנושא זה כאן, בזמנו). יש מושג של שליחות יד בפקדון – לקחת משהו לא שלך. המפרשים אומרים שהכל גם נובע משקר בנפש. הקשר בין גנבה לשקר מפורש בתורה: "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני הוי'. לא תעשק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (יש בשלשת פסוקים רצופים אלה שבעה איסורים, שבע מצות לא תעשה לפי מנין הרמב"ם והחינוך, שבע בתוך שלש היינו המבנה הכללי של שבעת הגנבים בהם נתבונן בפרטיות לקמן, שלפי זה יש לכוון את שבעת האיסורים המתחילים מ"לא תגנבו" לאותם שבעה גנבים המקבילים בספירות לשבע הספירות מדעת עד יסוד, ששם באחרון, ביסוד, יש מי שגנב את הנפש, וכן על המלין שכר שכיר נאמר בפרט שהוא כאילו נוטל נפשו, ודוק היטב, תן לחכם ויחכם עוד). אוהבים להזכיר את השל"ה על חינוך – חנוכה חג של חינוך – שהעיקר זה רק שהילד לא ישקר, כי אם לא ישקר בסוף יהיה צדיק גמור. לא לשקר זה בדיבור (מסכת סנהדרין, המסכת הנלמדת כעת בישיבה, פותחת "דיני ממונות בשלשה, גזילות וחבלות בשלשה..." ועל "גזילות" מפרש רש"י "כופר בפקדון וכו'", הרי דין שלשה דיינים מומחים נלמד ממה שכתוב ג"פ "אלהים" בפרשת שומר חנם בכופר בפקדון, ועל כן פותח רש"י בדוגמה זו של גזל ולא בחוטף חפץ מחברו בחזקה כמבואר במפרשים – כופר בפקדון היינו משקר בדיבור כפשוטו), אבל מה שנלמד היום לגבי גניבה שהיא תמיד מתחילה מנקודה של גניבת דעת.

חז"ל מציינים שיש איזה טעם, איזה גשמאק בלגנוב, והגשמאק בלגנוב – גם נושא שנולד בגלל הפוליטיקה – זה ודאי מתחיל מהגשמאק בגניבת דעת, שהצלחתי לגנוב למישהו את הדעת או את הלב. בתורה זה נקרא גניבת לב (אבל התרגום מתרגמו גניבת דעת), כמו שחז"ל מציינים במה שנלמד כאן, שאבשלום גנב את לב כל ישראל. אבשלום הוא הפוליטיקאי הכי מוצלח בעולם (ראשי תבות אף). הצליח כי גנב את דעתם של שלשה (= אבשלום פוליטיקאי), את לב אביו (דוד), את לב בית דין ואת לב כל ישראל – לכן נתקעו שלשה שבטים בלבו, זה היה העונש שלו, "מדה כנגד מדה". תיכף נראה במכילתא שאפשר גם לגנוב את לבו של הקב"ה, זה לא מופרך – יש פעמים שה' נותן לך לגנוב כביכול את דעתו. הוא משחק, וזה חלק מהמשחק. לכן הנושא של גניבה כולל את כל החו"מ, וגם עוד דברים. אם יש שלש עבירות חמורות, שבעשרת הדברות זה "לא תרצח" "לא תנאף" "לא תגנוב" – שם זה גניבת נפש, אבל "גם בלא דעת נפש לא טוב" (כפי שנסביר, הגניבות מתחילות מגניבת דעת ומסתיימות בגניבת נפש – "מגיד מראשית אחרית", הראשית זה לגנוב דעת והאחרית זה לגנוב נפש) – זה מסודר לפי הדברות, ויותר מסובך. בשבע מצוות בני נח זה חסד-גבורה-תפארת. יעקב גנב את לב לבן, רחל גנבה את התרפים (זיווג מן השמים – אולי זה בזכותה, ברגע שראה את רחל ידע שבסוף יהיה "אחיו אני ברמאות", אם כי עד שהתחתן עם רחל הוא גנב אותו קשות). יעקב קשור לגניבה, לטוב או למוטב. הגנב הכי רע זה אבשלום והכי טוב זה יעקב (ובסוד "משה מלגאו יעקב מלבר"). הוא עמוד התורה, וכנראה ממנו באה גניבת דברי תורה אודותה נלמד היום. היות שהגניבה זה בתפארת, זה כולל גם עריות (שבחסד) וגם רצח (שבגבורה) – יש בזה משהו הכי כולל.

הזכרנו את ז' מצוות בני נח – על כל מצוה יש חיוב מיתה, ומן הסתם כולם גנבים. כולם רוצחים – אולי. עריות – גם אולי, יש סבירות גבוהה. אבל מה שחזקה לגמרי זה שכולם גנבים. הכל מתחיל מגנבה, ואצלם נהרגים גם על פחות מש"פ. אם גוי גנב פחות מש"פ זה בשבילו כמו רצח – ממנו לומדים מה שרש הרע. אם לומדים שכל ה"בין אדם לחברו" זה בשביל תיקון החברה, אז ברור שקלקול החברה העיקרי זה חמס, כמו בדור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. מן הסתם גם היו רוצחים, ועריות ודאי היו שם – כל אחד השחית את דרכו – אבל חתימת גזר הדין, שזה עיקר קלקול החברה, זה על חמס וגזל. רוצים לומר שזה הדבר הכי כולל, אפילו את כל שסה מצוות ל"ת – גם בין אדם למקום (שזה גונב דעת העליונה) – כלול בגזל, בגנבה (גנבה ושקר הולך יחד). מכלל לאו אתה שומע הן – מי שנזהר הוא הכי חסיד, וממילא כנראה כולל גם מצוות עשה (וכמו שיתבאר) והוא עתיד לקיים את כל התורה.

מה זה גנב? המדקדקים אומרים שזה דוגמה לשרש שכולל את הכלל שאותיות האמנתיו טפלות בשרש – כך מחז"ל ומהמלבי"ם ועוד – ולפי זה עיקר השער של שרש גנב הוא גב. הלשון שכתוב במדקדקים שגנב זה "סילוק לצדדין" – ביטוי זה ממש מופיע בתחילת העץ חיים, בסוד הצמצום הראשון. גנב זה מי שגונב בסתר, והדוגמה הראשונה של הרמב"ם – שכולם מביאים – זה כייס. אחד שמושיט את היד שלו לכיס שלך ומוציא את הכסף. איך מוציאים מהכיס המכוסה, שבדרך כלל בצד, ומסלקים את זה הצדה. יכולתי לחשוב שהגב זה צד האחור, אבל לא מדגישים את זה דווקא אלא שזה סילוק לצדדין (לצד הדין, נטית התפארת לגבורה, דין וצמצום, ולא לחסד כמו בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם", וד"ל). שוב, זה ביטוי ישר מהע"ח – שם זה סוד הצמצום הראשון. למה הגנב משלם כפל? כי עשה עינו של מעלה כאילו אינה רואה. גונב גם את ה' וגם את הנגנב. זה יותר מ"צמצום כפשוטו" של מתנגד, שחושבים שאף על פי שהאוא"ס (או אף עצמותו יתברך) הסתלק מכאן בכל אופן יש קו, שמאמינים שה' רואה מה שאתה עושה (לדעתם הקו הוא סוד ההשגחה מלמעלה מבלי להימצא במקום).

גנב זה בסתר וגזלן בפרהסיא (כמה שהחילוק לכאורה פשוט זה לא פשוט, כידוע המחלוקת האדירה – בחז"ל, בראשונים, באחרונים – לגבי לסטים מזוין, ובכלל הגדרת מי הוא גזלן ומי הוא גנב בהרבה מקרים מסובכת ביותר ואכ"מ). לפי זה הגזלן שלוקח בחזקה ובגלוי זה פגם ב"והנגלת" והגזלן ב"הנסתרת". אפשר לומר שאם אמרנו שהגנב פועל לפי זה שהצמצום כפשוטו (וגם כופר בקו ובהשגחה) אז אצלו זה בבחינת סילוק לגמרי, זה הסילוק הראשון שהוא בבחינת "סילוק לצדדין", אבל שאר הצמצומים הם רק בבחינת מיעוט. אפשר לומר שגזלן עובד לפי סדר השתלשלות, ואם יש רק עילה ועלול יכול להיות מצב של לקחת בחזקה – שהעלול מתחזק נגד עילתו. אם יש צמצומים בבחינת מיעוט היינו שכח העילה מתמעט עד שהעלול יכול לנצח עילתו. כך אפשר להסביר מה זה גזל. עוד כלל לגבי לשונות גזל וגנבה – גזל זה לשון גוזָל, זה פגם בקטנות מוחין, אבל גנבה זה פגם בגדלות מוחין. לגנוב דעת העליונה כאילו שעינו של מעלה אינה רואה זה סתר, הנסתרות זה חו"ב, זה פגם בגדלות מוחין. יש להעיר כי לרס"ג יש רק לאו אחד "לא תגזל" שבכללו "לא תגנבו" (הנסתר נסתר בתוך הנגלה). [בתחלת פרשת נח יש דור המבול ובסופה דור הפלגה. דור המבול נחתם דינם על הגזל – זה פגם בקטנות מוחין. דור הפלגה זה גנבה, בעיקר גנבת דעת – כגונב דעת העליונה. אף על פי שדור הפלגה הגיעו למקום מאד גבוה, כמעט הצליחו במה שיזמו לעשות, עד עולם העקודים, ה' לא נתן את עצמו 'להגנב' (בניגוד לדברי המדרש על מתן תורה, כדלקמן). על כל פנים, הם ניסו לגנוב דעת – זה חטא של גדלות, אבל גם הם, כמו דור המבול, רצו לקחת משהו לא שלהם]. עד כאן כמה ווארטים של הקדמה.