חיפוש בתוכן האתר

ב טבת תשס"ט - זאת חנוכה ביצהר - דף 6 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
ב טבת תשס"ט - זאת חנוכה ביצהר
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
כל הדפים

נעיין בעוד נוסחים וסדרים של השבעה:

 פסיקתא זוטרתא (לקח טוב שמות סימן כ"ב)

ג) שבעה גנבים הם. הראשון שבגנבים גונב דעת בני אדם, המסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו. והמרבה לו בתקרובות, ויודע בו שאינו מקבל, והפותח חביותיו והן מכורות לחנוני, והמעוול במדות והמשקר במשקלות, והמערב את החול בפול, ואת החומץ בשמן, מפני שאמרו השמן אינו מקבל נכל, לפיכך מושחין בו מלכים, לפי דעתו של אדם רשע למדנו שאם היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונבה. למעלה מהם גונב נפש מישראל שהוא מתחייב בנפשו, המתחבר לגנב וחולק עמו, אבל ישראל שגנב דברי תורה זכה לעצמו ועליו אמר שלמה לא יבוזו לגנב כי יגנב (משלי ו:ל), ונמצא ישלם שבעתים (שם שם:לא), אוגיר דברי תורה ברבים, שנאמר בה מזוקק שבעתיים (תהלים יב ז), את כל הון ביתו יתן (משלי ו לא), שנאמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (שה"ש ח ז). החמישי גנב שנמכר בגנבתו. הששי הגונב אחר הגנב, היינו דאמרי אינשי בתר גנב גנוב וטעמא טעים. השביעי הגונב על מנת להחזיר, והגונב [על מנת למיקט, והגונב] את שלו, אלא שבור שיניו בדין וטול את שלך בפרהסיא.

פשיטא שדעת הפסיקתא זוטרתא אינה כדעת המכילתא והתוספתא הנ"ל, שהרי החסיר את כל הדרגות שב"למעלה מהם" הראשון, והוסיף 'גנבים' חדשים לגמרי – החמישי והששי והשביעי – שאינם מוזכרים במכילתא ותוספתא כלל! מה שכן יוצא לנו מגרסת ודעת הפסיקתא זוטרתא הוא לימוד זכות מסוים על כל אותם הדעות השונות (ומשונות לפי עניות דעתנו כנ"ל) במנין שבעת הגנבים של מפרשי המכילתא והתוספתא, שהרי מדברי הפסיקתא זוטרתא נראה שהמנין הוא גמיש ושניתן להחסיר ולהוסיף (דבר המעיד, כמו בהרבה דוגמאות כיוצא בזה בדברי חז"ל, שהמושג "שבעה גנבים הם" הוא מעין "הלכה" המסורה לחז"ל בעוד שהמנין המדויק אינו מסור וידוע לכולם, דבר שמצד אחד נראה כמחליש את תוקף יכולתנו להמציא מודל-הקבלה קבלי לשבעה, אך מאידך מחזק את הכרח מציאות שבעה גנבים דווקא, ושעל כן, בסופו של דבר, מבקש מאתנו להעמיק למצוא את ה'פשט' הכי טוב לשבעה, פשט כזה שגם יתאים הכי טוב למבנה הקבלי שנקביל אליו, ודוק היטב שיש כאן כלל גדול בלימוד תורתנו הקדושה בדרך של חיבור ממד הנגלה של התורה, הגופא דאורייתא, לממד הנסתר של התורה, הנשמתא דאורייתא, יעוד דורנו בפרט).

 

מנורת המאור (אל נקוה) פרק יב - משא ומתן עמוד 156

וגרסינן בתוספתא דבבא קמא שבעה גנבים הם, ואלו הן, א' גונב לדעת הבריות, ב' המסרב בחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו, ג' המרבה לחבירו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, ד' הפותח לחבירו חביות שמכורות לחנוני, ה' המעוות במדות, ו' המשקר במשקולות, ז' המערב חומץ ביין. וכל הגונב דעת הבריות כאלו גנב דעת עליונה. וגרסי' בספרי לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שקר במדה קרוי עול, שנוי, משוקץ, תועבה, [וחרם], וגורם לחמשה דברים, א' מטמא את הארץ, ב' מחלל את השם, ג' מסלק את השכינה, ד' מפיל את שונאי ישראל בחרב, ה' מגלה אותם מארצם. מאזני צדק, צדק את המאזנים יפה. אבני צדק, צדק את המשקולות יפה. איפת צדק, צדק את האיפות יפה. הין צדק, צדק את ההינין יפה. מכאן אמרו חכמים הסיטון, פי' חנוני, מקנח את מדותיו אחד לשלשים יום ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש. וחייב להכריע לו טפח. פי' כששוקל החנוני לבעל הבית, מוסיף על הדבר ששוקל עד שתכריע כף המאזנים שבה הדבר השקול את הכף האחרת שהאבן בה טפח. היה שוקל עין בעין, פי' המאזנים ממוצעים, נותן לו גירומין אחד בעשרה בשביל ההכרעה, בין בלח בין ביבש.

היל"ש לא מחדש כאן.

חסדי דוד על התוספתא הנ"ל, וז"ל:

נראה דר"ל ז' מיני גנבין הן, ואע"ג דלכאורה יש בהן כמה דלפי מראית העין אינן גונבין כלל בידים, אבל לפי האמת גנבין הן. הראשון שבכולן היינו גונב דעת הבריות, כלומר שמראה לבריות שאינו עושה שום רע, אדרבה יש מהן שלפי הנראה טובה קעביד, והן המסרב בחבירו וכו' והמרבה בתקרובת והמפתח וכו'. והנך תלת מייתי להו תלמודא בחולין (צד.). ויש לפרש כעין זו אף המסרהב בחבירו [ד]ליכא כל כך רמאות שאין שם אלא דברים בעלמא. אבל המשלח תקרובת עושה מעשה להוציא ממון מתחת ידו, והוא יותר רמאי לגנוב דעתו. אבל המפתח חביות למעלה ממנו שמורה דכל כך נפלאתה אהבתו עמו, דלא איכפת ליה ואינו מקפיד בשביל תוקף אהבתו להפסיד בשבילו חבית גדולה של יין אע"ג שלא יהנה ממנו אלא כוס או ב' כוסות. הרי ג' מיני רמאין גונבין דעתו של אדם שאין כוונתו אלא כדי שיסמוך עליו ויוכל אחר זמן לרמותו [כאן בעל החסדי דוד מוסיף פרט חשוב בהגדרת גניבת הדעת ביחס להגדרת אדמו"ר הזקן הנ"ל שגונב את דעת חברו להחזיק לו טובה בחנם, והיינו שתכלית מה שמעונין בו גונב הדעת, במודע מלא או שמא שלא במודע, הוא שחברו המחזיק לו טובה יסמוך עליו מכאן ולהבא כעל אוהב נאמן, ובכך יוכל אחר זמן לרמותו עוד ועוד – גניבת דעת גוררת גניבת דעת. גם מכאן עולה לנו כמה חמור וכמה 'עבירה כללית' היא גניבת דעת הבריות, שהיא עיקר כח הגרירה מעבירה לעבירה, סוד המערב את הגרר בתלתן דלקמן, תלתן לשון תלת, שלשה, וד"ל]. והרביעי הוא למעלה ממנו, שבאותה שעה שמראה נדיבות לבו הוא גונב ומרמה, וכגון המעוול במדות ומשקר במשקלות, והיינו שהמדה והמשקל שלו חסרים וכשמוכר מראה עצמו לקונה שנוהג עמו לפנים משורת הדין, כגון שדרך המקום ששוקלין עין בעין והוא נותן את גירומיו. ובמדה, דרך המקום למדוד במדה מחוקה והוא מודד בגדושה, כסבור הלה שחסיד הוא והוא אינו יודע שמדתו חסרה, שאפלו [אם היה] גודש [לו], אכתי לא יהיב ליה את שלו [שבכל זאת, במה שמראה לו נדיבות לכאורה, מחסרו ממון ממש, ודוק]. החמישי גדול ממנו שמערב הנורה בתלתן ושולח לו במתנה, שלמראית העין היא מתנה הראויה להתכבד, ולפי האמת אינו, דלפי הענין הוא מין הדומה לתלתן והוא בזול הרבה, ומצי לאישתמוטי ולומר לא ידעתי. ושם במכילתא הגירסא הגירה וראיתי בערוך ערך גר פי' זרע פשתן, ואפשר שדומה לתלתן והיה בזול במקומם. וכן השולח לו חבית מלאה במתנה והיא של חומץ מלמטה ושמן צף על פיה וזה סבור ששלח לו מתנה מרובה. אי נמי במקח וממכר איירי וכו'. והדר קחשיב הגנב השישי שגונב דעת הבריות והוא למעלה מהן, שהרי זה גונב ממש ממון בידים, אבל אינו גזלן רק בצנעא כדי לגנוב דעת הבריות שיחשבוהו לצדיק. והנה בסוג הנך גנבי הצייד הרמאי שבהן, והוא מאן דמהדר לגנוב דבר שאסור בהנאה לבעל הדבר, כגון חמץ שעבר עליו הפסח דלמי שהניחו קנסו רבנן ואסרוהו בהנאה לדידיה לעולם, אבל לכו"ע שרי. וכן הצורם אוזן בכור וכן מעשה שבת לחד מ"ד (ע' כתובות לד.) וכן כמה אחריני דקנסו חכמים דוקא למי שעשה המעשה, ובא זה וגנבו ממנו, שיודע שאפילו ירגישו בעלים בדבר אינם יכולים לתבעו בב"ד דפטור מלשלם דלאו מידי חסריה, ואפשר נמי שגם בכלל זה גנב שור הנסקל דפטור לרבנן באלו נערות (לג:), והוא מוכר לגוי ונהנה בדמיו דאינו תופס דמים וכו'. והגנב השביעי למעלה מהן, שגונב אדם בן חורין בצנעא ומוכרו, שאפי' יתגלה קלונו פטור מתשלומין משום שאם היה מזיד ובעדים שהתרו בו היה נידון בנפשו, הילכך השתא נמי פטור כדין כל חייבי מיתות שאפי' שוגגין פטורים מתשלומין, הרי ז' מיני גנבים.

ור"ש מוסיף השמיני, שאע"פ שאינו גונב כלל, חשוב גנב, זה שחולק עמו וסופו לבוא לידי שבועת שקר שנאמר חולק וגו'.

יש כאן הרבה שיטות שונות במנין שבעת הגנבים (ועוד הרבה שלא ציטטנו כאן – ראה "מצפה שמואל" ו"מנחת בכורים" על התוספתא, וכן בביאור המהרש"ל על הסמ"ג שמנה כ"מצפה שמואל"), שלעניות דעתנו אינן תואמות את פשט דברי חז"ל במכילתא ותוספתא הנ"ל כדמוכח לכל מעיין, אז לא נתעכב על זה. לעניות דעתי המפתח הוא ההוספה של שור ושה בתוספתא. הכל כאן רק סדר עולה בנוגע לענישה – כמה חייבים לשלם. יש מי שגונב את דעת הבריות, לא משלם. "למעלה מהן" היינו שחייב יותר. יש מי שגנב דבר אסור בהנאה – הוא פטור מלשלם, ובפטר חמור חייב – אך הוא גנב דבר ממשי. הייתי יכול לחשוב שזה שני אפסים, אבל יש כאן עליה.

א) גונב דעת הבריות. ב) ("למעלה מהם") גונב איסורי הנאה שפטור מלשלם. ג) גונב שטרות ועבדים והקדשות שמשלם קרן. ד) כסות כלים בהמה חיה ועוף משלם כפל. ה) "ארבע צאן תחת השה". ו) "חמשה בקר תחת השור" [זה עיקר הווארט כאן, שלא ראיתי אף אחד שאומר; זה נו"ה לפי פנימיות, שהם "תרין פלגי גופא", אבל זה שנים, וצריך את רבי מאיר וריב"ז להסביר את ההגיון], ז) גונב נפש שמתחייב בנפשו.

זה חלק ופשוט, שבע מדרגות בצורה הכי פשוטה. יש עוד כמה פירושים על התוספתא, ויש שיטה אחת שהכי קרובה שאומרת שכל הסוג הראשון (שתחת הכותרת של גונב דעת הבריות, על אף החילוקים הפנימיים שבה) זה דבר אחד, ואחר כך לפי הסדר שאמרנו, רק שלא משכיל לחלק בין ד ל-ה, אז הוא מוסיף בתור שביעי או את החולק עם הגנב או, יותר נראה לו, שזה הגונב דברי תורה שהוא מותר. זה נחמד, אבל לדעתי זה לא הפשט של שבעה גנבים. זה תוספת על גבי שבעה גנבים להסביר את החולק עם הגנב ואת גונב דברי תורה (שלא ברור בפשט מה זה "המתגנב אחר חברו" כנ"ל).

ברגע שהגענו עד הלום, אם זה הסדר, אז צריך להבין לפי הספירות איך זה הולך: ברור שגונב דעת זה כנגד ספירת הדעת. אם אמרנו שגניבה זה הדבר הכי כללי בתורה, לקחת משהו לא שלך (וגם קשרנו ל"וימלך... וימת"), זה סדר של מלכי תהו – כולם שיטות בפוליטיקה, אבל כנראה גם כולם גנבים. לפי הסדר של המלכים נשאר מקום במלכות – או שהוא גזלן ולא גנב (מוחין דקטנות כנ"ל), או שהוא חולק עם הגנב, או גונב דברי תורה (צריך לומר שהחולק עם הגנב זה בעל חנן בן עכבור, המלך השביעי שמת שכנגד המלכות דלעומ"ז, והיינו מתאים למה שעיקר המלכות-הפוליטיקה שייך לגדר זה של חולק עם הגנב ושותק, הכל הוא משחק אומלל של איך למצוא חן, שקר החן, על מנת לחלק את העוגה שנגנבה מהצבור כו'. אבל הגונב דברי תורה הוא סוד הדר, המלך השמיני, ראשית עולם התיקון, ושם אשתו מהיטבאל ושם עירו פעו, הוא מיטיב להופיע בהדר גאון כבודו של מקום ב"ה בזכות גניבת רזין דאורייתא לזכות בהם את הרבים כו'. מלכי התהו מתחילים מספירת הדעת. רוצים גם להקביל אחר כך לשבעת הדברים שלומדים מגנב. שוב, גניבת דעת – בדעת. גונב שפטור מלשלם – חסד. גנב שמחזיר קרן – גבורה. כפל – תפארת. ארבעה וחמשה – נו"ה. נפש – יסוד (הדוגמה העיקרית גנבת נפש זה גניבת יוסף הצדיק, ספירת היסוד). זה כמו סוד הלולב – שם היסוד עולה עד הדעת, כאן זה סדר מדעת עד יסוד לפי הסדר.

עוד משהו פשוט ביחס לשבעה גנבים. לפי איך שבנינו השלשה והשבעה מסתדרים מצוין – השלשה ("הראשון... למעלה מהם... למעלה מהם...") זה גניבת דעת, כל סוגי תשלומי ממון (לפי הסימן אבדה כנ"ל), וגונב נפש. איך שבנינו זה את זה דעת-ה"ק-יסוד, מבנה מובהק. דעת בפ"ע, ה"ק בפ"ע (התפשטות ה"ח וה"ג דדעת בה"ק דז"א), ויסוד (הכולל את התפשטות כל ה"ח וה"ג, שלכן מכונה "כל") בפ"ע.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com