ו. תיקון האכילה – "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו"

הזכרנו שהחוש והתיקון של החדש זה חוש האכילה. שאלנו בהתחלה שאלה פשוטה וחשובה – איך נעשים צדיקים? כתוב "ועמך כֻלם צדיקים", וזה הכרחי בשביל לרשת את הארץ, בשביל לחבר עץ חיים וארץ החיים למעלה עם הארץ למטה. אבל איך עושים את זה? לפי התניא זה מאד קשה להיות צדיק, אז מה רוצים מאתנו? מה הצדיק שנדרש מכל אחד? זה קשור לחוש של החדש הזה, חוש האכילה. צריך להבין את זה. במילים פשוטות – צריך לאכול כמו יהודי. אם כבר אומרים 'לאכול כמו יהודי' זה מזכיר את הסיפור המפורסם של הבעל שם טוב שיש בו שתי נוסחאות, נוסחת חו"ל ונוסחת א"י קוראים לזה. הבעל שם טוב שלח את תלמידיו לאיזה כפר נדח לראות יהודי פשוט, איך הוא עובד את ה'. הם נסעו והסתכלו על היהודי הפשוט, שכמו יהודי פשוט – קם, הולך לעבוד, חוזר, אומר לאשתו לתת לו לאכול, אוכל ונופל על המטה לישון. כך זה הסדר. כמה שבועות לא רואים שום דבר. בסוף שמו לב שכל פעם שבא מהעבודה אשתו נותנת לו קערה גדולה של תפו"א – זה מה שיש להם – והוא אוכל בתיאבון, עוד ועוד. לא הבינו למה הבעל שם טוב שלח אותם, ובסוף שאלו אותו למה – אמר שגם הוא לא מבין. שאלו – ראינו שאתה אוכל טוב תפו"א, מה אתה חושב באכילה? בתשובה שלו יש שתי נוסחאות. בשתי הנוסחאות הוא אמר – אני ראיתי במו עיני איך הגויים רצחו את אבא שלי. נוסחת א"י – אני מכוון שאם יבואו אלי יהיה לי כח להתגונן ולהרוג אותם, שלא יהרגו אותי כמו שהרגו את אבא שלי. בנוסחת חו"ל – אני אוכל הרבה שאם יבואו להרוג אותי יהיה להם קרבן שמן. בכל אופן, אלו ואלו, אבל זה נקרא לאכול טוב – לאכול עם כוונות. זה יותר מכוונות האריז"ל, זה נקרא להיות עצמי. זה סיפור.

מה הקשר בין הצדיק – האות של החדש, ה-צ של עץ, "ועמך כלם צדיקים" – לבין אכילה יותר מכל דבר אחר? זה שוב פסוק מפורש בספר משלי – "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו ובטן רשעים תחסר". הצדיק אוכל די, מספיק, מה שהוא צריך לשובע נפשו, אבל הבטן של הרשע תמיד חסרה. יש בזה כמה פירושים, אבל נשאיר את זה לפי הפשט הכי פשוט, שצדיק אוכל לא יותר מדי (לכאורה לא כמו הסיפור הזה, שאוכלים הרבה). רק לגבי אכילה – יש צדיקים מהקצה אל הקצה. היו צדיקים שלא אכלו בכלל, כמו ר' צדוק הכהן שצם (כמו רבי צדוק הכהן בגמרא שצם ארבעים שנה), אף על פי ששאר צדיקי הדור הפצירו בו שיאכל, והיו שאכלו הרבה, כמו השפת אמת שאכל הרבה יותר מאדם רגיל, ועוד יותר האוהב ישראל שאכל שלא כדרך אנוש בכלל, ועוד צדיקים רבים. השפ"א לפני שהסתלק אמר – הרי צריך להתוודות – שמתחרט רק על שני דברים, על זה שלא אכל יותר ולא ישן פחות. מקשרים את זה – מי שלא תקן את חוש האכילה שלו, היא בדרך כלל מרדימה אותו, אבל הסימן של מי שתקן את חוש האכילה זה שהיא מעוררת אותו ומיד הוא מקבל כח וזריזות בעבודת ה' מתוך האוכל שלו, ולא ההיפך. בכל אופן, יש בהנהגת צדיקים ממש מהקצה אל הקצה – יש שעבודת ה' שלהם לאכול כמה שפחות ויש שעבודת ה' שלהם לאכול כמה שיותר. זאת אומרת ש"כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", לפי מה שמשער בבטנו. כל אחד צריך לשער, אבל איך שלא יהיה "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו ובטן רשעים תחסר".

זה הפסוק האחרון בפרק יג במשלי, אבל יש פסוק לפניו. על פניו לא כל כך רואים את הקשר – הפסוק הקודם הוא פסוק של חנוך. אולי הפסוק הכי קשה לפי הפשט שלו בנוגע לחנוך ילדים שיש בתנ"ך, פסוק מפורסם – "חושך שבטו שונא בנו ואֹהבו שחרו מוסר". חושבים שהפשט הוא שצריך שבט להרביץ לילד, ואם אתה לא מרביץ לו אתה שונא אותו, ומי שאוהב את הילד מייסר אותו. אבל רבי נחמן אמר – לילד מרביצים?! כאילו שזה משהו מופרך, שלא יעלה על הדעת של יהודי לתת מכה לילד. איך זה? מה זה חינוך – "חושך שבטו" בפשט או "לילד מרביצים?!"? קודם כל, "חושך שבטו" זה כמובן חדש שבט, ויש כמה רמזים מופלאים לזה כפי שנסביר תיכף. יש את הפירוש החסידי שאנחנו תמיד אוהבים לומר. יש יב שבטי י-ה – כתוב שיעקב אבינו התייסר בצער גידול בנים, זה הצער הפנימי שלו שבו הזדכך. היה צריך לחנך את יב השבטים, וזה לא היה קל וגם לא יצא כל כך מוצלח – בסוף היה טוב, אבל בהתחלה לא היה כל כך טוב. לכל שבט יש את הדרך שלו, וצריך "חנוך לנער על פי דרכו". לפי ספר יצירה לכל שבט יש את החוש שלו – ראובן חוש הראיה, שמעון זה חוש השמיעה, וכך הלאה לא רק חמשת החושים הידועים, אלא יב חושים. טבת, כמו שאמרנו, זה חוש הכעס, לרגוז על היצר הרע, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", זה "יהי דן נחש עלי דרך", זה חוש הכעס המתוקן – הרמטכ"ל של המשיח יהיה משבט דן, שמשון היה משבט דן (ועליו אמר יעקב "לישועתך קויתי הוי'"). "חושך שבטו" זה מי שלא מכיר ולא מתכנן לחנך את הילד שלו לפי השבט שלו. לכל יהודי שכאן יש שרש נשמה, שבט שלו, וחינוך זה לגלות את השבט שלך, את השרש שלך, את החוש שלך, ואז אפשר "חנוך לנער על פי דרכו". ככה מפרשים את זה בחסידות – "חושך שבטו" זה לא לתת מכות, אלא מי שלא דואג לגלות את הכשרונות הפרטיים האישיים של הילד. מי שאוהב את הילד באמת, מתייחס אישי ופרטי, זה "אֹהבו שחרו [לשון שחר, גילוי אור מתוך החשך, כיתרון האור מן החשך-השחור, כאור הבוקע מהשחור שבעין, מהבת עין] מוסר", והמוסר זה במובן של מוסר השכל (ולא יסורים בשבט).

מה הקשר בין הפסוק הזה לזה שאחריו – "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו"? יש כאן שני פסוקים שמהוים יחידה – "חושך שבטו שונא בנו ואֹהבו שחרו מוסר. צדיק אֹכל לשֹבע נפשו ובטן רשעים תחסר". מובא שהפסוק השני שייך לחדש שבט – לאות שלו ולחוש שלו. קודם כל, זה ששני הפסוקים האלה הולכים ביחד – צריך להשתכנע בכך (אם כי כתוב ביחד, אבל יותר מזה). מי שבדיקת מבנים אומרת לו משהו ישתכנע בקל, כי לשני הפסוקים יש מבנה מובהק משותף: בכל פסוק יש ז מילים ו-כח אותיות (בדיוק כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"), וכתוב בקבלה שזה מבנה מושלם, כמעט יותר מכל מבנה אחר של פסוק של מילים ביחס לאותיות. כח זה משולש ז (מ-א עד ז). גם פסוק הכותרת שלפני עשה"ד – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" – זה אותו מבנה, ויש עוד פסוקים (גם הגר"א מציין זאת, אוהב פסוקים כאלה). גם הפסוק "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה" הוא באותו מבנה. כאן זה גם הרבה יותר מזה, מעל ומעבר, כי בתוך הפסוק גופא החלוקה לשני חלקים, ובכל פסוק החלק הראשון הוא ד מילים ו-טו אותיות, והחלק השני ג מילים ו-יג אותיות [כלומר, מבחינת מספרי האותיות, בחלק הראשון של הפסוק יש ה במשולש אותיות והחלק השני משלים אותו ל-ז במשולש – זו דוגמה לחלוקת זהב, שה-ז מתחלק ל-ה ואז נוספים לו עוד ב. דוגמה מובהקת נוספת לחלוקה כזו שייכת לט"ו בשבט – שבעת המינים מתחלקים לפי שתי הופעות המלה "ארץ" לחמשה ושנים (כאשר "הנר המערבי" – המחלק את ז נרות המנורה בחלוקת זהב – הוא "הזית שמן", בחינת "שמן זית זך כתית למאור" של המנורה)]. אז המבנים כאן זהים.

עכשו עוד צעד הלאה – מה הגימטריא של שני הפסוקים. יש ביחד יד מילים, ואם עושים חשבון רואים שחשבון שני הפסוקים יחד הוא יד פעמים שבט, היינו שהערך הממוצע של כל מלה בשני הפסוקים יחד זה שבט ("חושך שבטו"). כל הרמזים האלה לא להסביר עדיין את התוכן, אלא רק להשתכנע שיש קשר. נעשה עוד כמה כאלה: המלה הראשונה בפסוק הראשון זה "חושך" = 334 = עץ במילוי (עין צדיק). המלה האחרונה בפסוק השני היא "תחסר" = 668 = ב"פ חושך = ב"פ עץ במילוי. הביטוי "שחרו מוסר" = 820 = עץ במספר קדמי (סכום כל האותיות מ-א עד אותה אות). יש פה הרבה עץ והרבה שבט, וכעת רק צריך להבין מה התוכן.

מה שרוצים להסביר – וזה יוסבר יותר בהמשך – זה שיש משהו עיקרי בחינוך שמתבטא דווקא בחינוך לאכילה, ל"צדיק אֹכל לשֹבע נפשו". רמז נוסף מגלה יותר על התוכן: "צדיק אכל לשבע נפשו ובטן רשעים תחסר" = 2448 (שנת יציאת מצרים ומתן תורה) = יב פעמים צדיק. זה כבר רמז שממשיך את הפסוק הקודם, "חושך שבטו", הרומז לכך שלכל אחד יש את השבט המיוחד שלו. לכן שבט זה מזל כלל-פרטי, כולל את לשון שבט של כל אחד. זה שהפסוק מתחיל עם המלה "צדיק" וכל הפסוק עולה יב פעמים צדיק, אז זה פסוק מובהק של "ועמך כֻלם צדיקים" – כל ה-יב שרשים, כל יב שבטי י-ה, כולם צדיקים. וממילא כולם ראויים לרשת ארץ. עוד יותר, שתי המילים הראשונות זה "צדיק אֹכל [שרש שדברנו עליו הרבה, א-כל, ה' הכל והכל ה', מהשרשים היסודיים ביותר בלשון הקדש, בלשון בעלי המסורה אכלה ואכל]" – הערך הממוצע כל של אות במלה צדיק הוא אֹכל (זה רמז מופלא, כנראה צדיק לאכול הרבה עד שיהיה שבע, לפחות ארבעה ביסים...). אז "צדיק אכל" זה היחס הידוע של א ל-ד. אם כל הפסוק עולה יב פעמים צדיק אז ממילא עולה מח פעמים אכל.

[וכמאמר מוסגר: אלו שני הפסוקים האחרונים של פי"ג במשלי. הפסוק הבא זה הפסוק הראשון של פי"ד, והוא "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו". ממש משהו מופלא, אם רוצים להביא דוגמאות של גימטריאות מוכיחות, ש"חכמות נשים" (שפירושו החכמות שבנשים, הנשים הכי חכמות, שכל אחת מהן "בנתה ביתה", זה עובר מרבות ליחיד אבל הרמז מצדיק) = "בנתה ביתה" = 874 = ב"פ 437. 437 = חוה פעמים חיה, שתי צורות האשה. חיה זה חכמה וחוה היא גם "אם כל חי". כלומר, הערך הממוצע של כל מלה מ"חכמות נשים" או מ"בנתה ביתה" זה חיה פעמים חוה. אבל, למרבית הפלא, זה בדיוק המספר של "אולת". חמש המילים הראשונות של הפסוק זה בממוצע אולת (רק שלאחרון יש ו קודם, "ואולת") – ג"כ יחס של א-ד. יש כאן דוגמה של דבר והיפוכו לגמרי בתוך כל מספר. בין פרק יג לפרק יד אין הפסקה (כמו ברוב הפרקים), אז אפשר לומר ש"חושך שבטו שונא בנו" היינו שאדם צריך לחנך את בניו ל"צדיק אכל לשבע נפשו", ואת בנותיו צריך לחנך ל"חכמות נשים בנתה ביתה" ולא "ואולת בידיה תהרסנו". כלומר, ששני הפסוקים יוצאים מזה.]