חיפוש בתוכן האתר

טז סיון תשס"ט - "לעולם יהא אדם זהיר..." הדפסה דוא
אינדקס המאמר
טז סיון תשס"ט - "לעולם יהא אדם זהיר..."
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
כל הדפים

ט"ז סיון ס"ט – שבע ברכות ליהושע-נתן וזיוה זוהר – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

לחיים לחיים!

 

א. "אדם זהיר"

"לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו"

לגבי חתן וכלה חז"ל אומרים ש"לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר 'ולאברם היטיב בעבורה'". צריך להיות זהיר בכבוד האשה, כי כל הברכה שיש בבית – כולל גם את הגשמיות וגם הרוחניות, את הבני-חיי-מזוני רויחי, וכולהו רויחי, ובנים ובריאות ובפרנסה טובה יש בגשמיות וגם ברוחניות – הכל זה בשביל אשתו. שוב, חז"ל לומדים זאת מהפסוק "ולאברם היטיב בעבורה". אם כי ששם מדובר על פרעה מלך מצרים (שהיטיב לאברהם), אבל ידוע בחסידות ששרשו במדרגה מאד גבוהה, מלכות דאצילות ואפילו מלכות דא"ס, זה מלשון "אתפריעו כל נהורין" – שכל האורות העליונים מתפרעים-מתגלים שם. כל דבר שחז"ל אומרים לומדים מאיזה פסוק בתורה, וזה הפסוק שממנו לומדים "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו".

"והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" – אחרי החתונה

קודם כל צריך להסביר מה זה בחסידות המושג 'זהיר', להיות זהיר במשהו. על פי פשט זהיר זה זהירות – תזהר לא לפגום, לא לעשות ההיפך. אבל בחסידות כתוב שזהיר זה מלשון זהר, מלשון הפסוק "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע". מי שזהיר במשהו הוא זוהר בזה, יש לו אור גדול בזה. לכן ב"לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו" הכוונה שמי שבאמת יודע איך לכבד את האשה הוא בעצמו זוהר במצוה זו, הוא מביא זהר הביתה. הביטוי "אדם זהיר" מופיע כמה פעמים בחז"ל – חמש פעמים – ונעבור על כולן בע"ה. כל הלשונות הללו קשורות לקשר המתוקן והטוב, "אהבה ואחוה ושלום ורעות", בין החתן והכלה. לפני שאדם מתחתן הוא לא אדם אלא רק "פלג גופא", חצי אדם, ורק כשמתחתן מתחיל להיות אדם. ממילא אם כתוב "לעולם יהא אדם" – עוד לפני שכתוב "זהיר" – זה אומר שצריך להיות נשוי, כי אם הוא לא נשוי הוא לא אדם. אחרי שאתה אדם, נשוי, צריך להיות זהיר – אדם זוהר.

[השלמה: אדם זהיר ר"ת אז, רומז בפרט לפסוק "אז נדברו יראי הוי' איש אל רעהו ויקשב הוי' וישמע ויכתוב ספר זכרון לפניו ליראי הוי' ולחושבי שמו". "אז נדברו יראי הוי' וגו'" היינו האיש והאשה רעים האהובים, שהדבור והקשר ביניהם זורם במודעות טבעית, "נדברו" בדרך ממילא כנודע. "ספר זכרון" להולדת בנים זכרים ("איש ואיש יולד בה", גם הבנים וגם הבנות כולם נולדים זכרים, משפיעים גילוי אלקות בעולם). "חושבי שמו" בפרט בזמן היחוד והחבור הקדוש.]

"אבוך במאי הוי זהיר טפי"

יש עוד מאחז"ל שמשתמש במלה "זהיר", שאת המאמר הזה אדמו"ר הזקן מפרש בתניא – "אבוך במאי הוי זהיר טפי". שאלו אחד מהחכמים מה היתה המצוה המיוחדת שאביך היה זהיר בה במיוחד, "זהיר טפי", ואדמו"ר הזקן מפרש אותו דבר – שאם כי כל אחד חייב לקיים כל תריג המצוות שבתורה, אבל יש מצוה מיוחדת שהוא זוהר בה באופן מיוחד. מצוה זו שייכת באופן מיוחד לנשמתו, וכשמקיים אותה עם כל ההדורים הוא "זהיר טפי" – הוא זוהר ביותר. כאן אנחנו מדברים על כל 5 לשונות חז"ל "לעולם יהא אדם זהיר...", והרמז במושג "טפי" לעניננו – שבארמית זה במובן של יותר – כשאנחנו מפרשים הכל על בני זוג (שאחרי שמתחתן ונעשה אדם יש לו הזדמנות להיות זוהר, מה שלא יכול היה להיות קודם), אז מה יוצא מבנין עדי עד? דור ישרים יבורך, שזה הרבה טף, הרבה "טפי". ב"זהיר טפי", מתוך זה שאדם זוהר, יש גם הרבה דור ישרים מבורך, הרבה בנים ובנות עוסקים בתורה ובחסידות. שוב, אם כן, צריך להיות אדם זהיר.

"אדם זהיר" – מעשה מרכבה

כשהקב"ה ברא את העולם הוא ברא כל פרט מן החי זכר ונקבה, אך זה מוזכר ומודגש דווקא בבריאת האדם – "זכר ונקבה ברא אתם... זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם" (רק בקשר לתבת נח מוזכר "זכר ונקבה" מכל החי). לפני שמתחתנים, כשכל אחד רווק – לשון ריק, ריקנות – הוא לא אדם. בלשון הקבלה, כל סודות ההויה שלו, בריאתו ב"צלם אלהים" בגוף ובנשמה, הכל נקרא "מעשה בראשית". אבל כשהוא מתחתן, "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", זה "מעשה מרכבה". יש שני סודות בתורה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה. כל פרט שה' ברא בפני עצמו, שזה פלא גדול, זה מעשה בראשית. אבל כשצריך להרכיב ביחד שני פרטים זה מעשה מרכבה, זה ה"ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (שרש"י אומר ש"בשר אחד" זה בילד, ב"טפי", ב"טף" – אנחנו בשנת הקהל, "אנשים נשים וטף"). הרמז, ש"אדם זהיר" = מרכבה, ולא סתם אלא אדם זה (שם) מה ו-זהיר זה רכב. השרש של מרכבה זה רכב – "רכב אלהים רבתים אלפי שנאן" – ובתבת מרכבה יש אותיות מה לפני ואחרי השרש רכב, מה היינו אדם. זה רמז מובהק מאד שכאשר אדם מתחתן מתחדש אצלו סוד "מעשה מרכבה". "מעשה מרכבה" זה סוד הרבה יותר נעלה ונסתר ממעשה בראשית. כתוב ש"האבות הן הן המרכבה", ומפורש בחסידות שהכוונה האבות והאמהות ביחד. אי אפשר להיות אבא בלי אמא. הזיווג השלם, באהבה ואחוה שלום ורעות, זה מעשה מרכבה, שזה תכלית הסוד של כל התורה כולה (בחמשה חומשי תורה מעשה מרכבה היינו מעמד הר סיני, "יום חתונתו" זה מתן תורה לישראל, בו הופיע "רכב אלהים אלפי שנאן אדנ-י בם סיני בקדש" הנ"ל) – להסביר את "לעולם יהא אדם זהיר".

על ידי שלמות ה"פ "אדם זהיר" זוכים לתחית המתים

אמרנו ש"אדם זהיר" = מרכבה, רכב בתוך מה, זהיר בתוך אדם. ה"פ אדם זהיר = 1335 – "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות ושלשים וחמש" – הסוד של תחית המתים בדניאל, המספר-חידה הכי חשוב בתנ"ך. הרבה ניסו לפענח מה זה הקץ – זה המספר של הקץ. כעת אנחנו מבינים מה זה, ה"פ מרכבה, ה"פ אדם זהיר. אם האדם זהיר פי חמש, בכל חמשת הדברים שצריך להיות זהיר, אז זוכים לתחית המתים (וראה עוד לקמן, פ"ז).

 


ב. חמשת מאמרי "לעולם יהא אדם זהיר" וקשרם לחתונה

כבוד פנימי ואהבה

המאמר שפתחנו בו קשור באופן מיוחד לחתונה, "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו". כבוד זה לכבד כמובן, אבל יש גם פנימיות. במלה כבוד יש הרבה ממדים ורבדים, כבוד חיצוני וכבוד פנימי יותר – לרחוש כבוד יותר ויותר פנימי בלב. מי שאוהב הוא מכבד – זה כבוד אמיתי. יכול להיות כבוד חיצוני, שטחי, כמו דבור מהשפה ולחוץ, אבל כאן מדובר על כבוד אמיתי, על דבורים היוצאים מהלב. לכן מאד מתאים שלומדים את הכלל הזה ש"לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו" מהפסוק "ולאברם היטיב בעבורה" – מאברהם ושרה, שהם הזוג העיקרי הקשורים למדת החסד, מדת האהבה, בתורה. "אברהם אֹהבי" (ו"חסד לאברהם"). לכל אחד מהאבות יש מדה מיוחדת – אברהם זה אהבה, יצחק זה יראה ויעקב זה רחמים. אהבה שייכת לאברהם ושרה, וגם ברכה – "שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו" – שהרי בו כתוב "'והיה ברכה' כל הברכות מסורות לך". כל המאמר הזה הוא מסביב למדות אברהם אבינו – זה פסוק של אברהם ושרה, ויש כאן כבוד שזה ביטוי של אהבה, ובזכות זה יש ברכה.

"בשביל אשתו" – היא פותחת את השביל

חז"ל לא אומרים "בזכות אשתו" אלא "בשביל אשתו", חוץ מהפירוש היותר קרוב לפשט שכל הברכה המושפעת בבית (בזכות אשתו) צריך להיות בשביל לתת ולהעניק לאשתו (היינו "בשביל אשתו"), מאד מתבקשת כאן לפרש על דרך הווארט החסידי על "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני", בשביל שהוא סולל, לפי זה יוצא שהאשה עושה את השביל להמשכת הברכה. לא רק פסיבית, אשה צדקת שבזכותה יש ברכה, אלא "בשביל אשתו" – שהיא עושה את השביל (היא נותנת את העצות הטובות – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", והיא גם פועלת ישועות בעצמה ממש – "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה"). זה באמת מתאים לפסוק ש"ולאברם היטיב בעבורה" רק כשהיא עשתה. הלקח מהסיפור של אברהם – "ותקח האשה בית פרעה", לשון לקח – זה "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו כו'".

 

עכשיו נאמר את שאר המאמרים בחז"ל שפותחים "לעולם יהא אדם זהיר":

"לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה"

יש מאמר מאד ידוע, שגם בלוח "היום יום" הרבי מביא את זה עם הפירוש החסידי, "זהיר" לשון זוהר – "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שלא נענה אליהו הנביא [בהר הכרמל, עם נביאי הבעל] אלא בשעת המנחה". רואים שיש כח מיוחד לפעול ישועות ולהוריד אש מן השמים בשעת המנחה. הגמרא אומרת (על המאמר הזה, שאליהו נענה בשעת המנחה) שאליהו הנביא התפלל לה' בהר הכרמל "ענני ה' ענני" – למה צריך פעמיים "ענני"? ענני שתרד אש מן השמים, וענני שלא יאמרו שזה כישוף. צריך "ענני" על זה שלא יתפרש שזה כישוף, אלא שזה אש מן השמים, מה' אחד יחיד ומיוחד. ובאמת מה היה בסוף? כולם נפלו על פניהם ואמרו "הוי' הוא האלהים" – הכירו שזה מה'. המענה הכפול הזה, המושלם, שקורה במציאות מה שאתה מבקש וזה גם מתפרש נכון – שגם ב"חפצא" התפלה מתקבלת וגם איך שה"גברא" מתרשם מזה זה מאה אחוז כמו שצריך להיות – זו סגולה מיוחדת של תפלת המנחה. מה מיוחד בתפלת מנחה? כתוב בחסידות הפשט הכי פשוט, שבתפלת המנחה רואים שהאדם קשור לה' באופן מיוחד בכך שהוא מפסיק באמצע יום העבודה – מנחה זה אחר הצהריים, לפנות ערב – ועומד להתפלל מנחה. סימן שהוא יודע שמי שנותן את הפרנסה, את כל ההצלחה, הכל זה מהקב"ה. הכל זה "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל", ולא אומר ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אליהו הנביא זה מי שיבשר לנו את הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, וכמו שמשיח רוצה לבוא כל רגע ומתחנן ומחכה לזה, כך אליהו הנביא רוצה לבוא ולבשר כל רגע, ומתי ה' עונה אותו? בתפלת המנחה.

יצחק אבינו תקן מנחה – התפלל על זיווגו

אמרנו שכל המאמרים של "לעולם יהא אדם זהיר" קשורים לחתן וכלה, בגלל ש"אדם" זה אדם השלם וגם "זהיר" – "המשכילים יזהירו כזהר הרקיע" – זה זהר ואור שיכולים להיות דווקא כשיש איש ואשה יחד, "ודבק באשתו". אז מה הקשר? אם אנחנו חוזרים אחרונית ועולים לשרש, מי תקן את תפלת המנחה? קודם דברנו על אבותינו הקדושים, על אברהם אבינו בו כתוב "והיה ברכה" וכו', אבל יצחק אבינו הוא זה שתקן את תפלת המנחה. אברהם תקן את תפלת שחרית, תפלת הבקר, ויעקב אבינו תקן את תפלת ערבית, ומי תקן את מנחה? יצחק אבינו. ובזה כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" – זה תפלת מנחה – וחז"ל אומרים ש"אין שיחה אלא לשון תפלה". מחדשים ש"לשוח בשדה" זה לשון שיחה, ואומרים ששיחה זה תפלה, ואז הוא תקן את מנחה. על מה הוא התפלל שם? זה מפורש שהתפלל על אשה, על שידוך, וכמו שה' ענה לאליהו הנביא בשעת המנחה כך ענה ליצחק כשהתפלל על שידוך בשעת המנחה (וה' ענה לו מיד – "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים..."). קודם כל הוא התעסק בלהחזיר את הגר לאביו, שישא אותה שוב לאשה – הוא התעסק בפועל, בשעת מעשה, עם שידוך. ואז הוא יצא לשוח בשדה לפנות ערב להתפלל על שידוך לעצמו וה' ענה לו. רואים שיש משהו מיוחד להתפלל במנחה על שידוך, זה קשור לחתן וכלה.

"לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו"

מבין החמשה יש עוד מאמר שקשור במפורש לאיש ואשה – להזהר מדבר מאד מאד גרוע: "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שדמעתה מצויה ואונאתה קרובה". רש"י אומר שלהונות את אשתו זה לומר משהו שמצער אותה, אונאת דברים. אם אומרים מלה לא מתאימה זה אונאה, אפילו שהאיש לא כל כך שם לב, לא מבין כמה זה עשוי לצער ולהכאיב את לב האשה. לכן חז"ל אומרים שצריך מאד מאד להזהר – כאן זהירות בפשט, להזהר חזק, אם כי בכל פעם בפנימיות זה גם לזהור, אבל כאן הפשט מאד מודגש – שח"ו לא להונות את אשתו. כל פעם להיות זהיר ולחשוב מה אני אומר לאשתי, לא לגרום לה צער. למה? כי "דמעתה מצויה" ובהמשך הגמרא אומרת שכל השערים בשמים ננעלו חוץ משערי דמעה, וגם אומרים שם שה' הכי שומע שמישהו צועק לו מתוך כך שמישהו אחר הונה אותו. לכן "אונאתה קרובה" – שהפורענות על האונאה ח"ו קרובה לבוא. היא גם בוכה, וגם עצם הענין של אונאה עולה ישר לקב"ה בלי הפסק של מלאכים וכיו"ב באמצע, כמו שהגמרא מסבירה. אז לא יכול להיות משהו יותר מפורש שקשור לאיש ואשה. ראוי לומר שאדמו"ר הזקן מסיים הלכות אונאה בשו"ע עם ההלכה הזאת – "הכל הולך אחר החיתום". הוא מאד מאד מדגיש את זה בחותם הלכות אונאה בשו"ע, שצריך מאד מאד להזהר לא להונות את האשה, לא לומר שום דבר שעלול לצער אותה. אז יש לנו כבר שלשה "לעולם יהא אדם זהיר". רק נאמר שכאן בפנימיות חייבים לומר שאם האדם באמת נזהר, מחנך עצמו כל פעם להתחשב ורק לומר דברים שמשמחים ולא דברים שח"ו מצערים, אז הוא עצמו זוהר – יש הרבה זוהר ואור בבית.


"לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו"

יש עוד מאמר, שבהשקפה ראשונה לא רואים כל כך את הקשר שלו לאיש ואשה, אבל תיכף נראה שגם הוא קשור: כתוב ש"לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו [איך אתה משיב למישהו ששואל אותך משהו, במיוחד מישהו שבשאלה שלו שם אותך במצב של התגוננות, שאתה צריך להתגונן או להצטדק. ומה הדוגמה שמביאים חז"ל]? שממה שהשיב אהרן למשה פקרו המינים [ולפי גרסא אחרת 'המערערים']". מה הכוונה? אחרי חטא העגל משה יורד מההר – הוא שבר את הלוחות וכל מה שמסופר שם – ואחר כך הוא מתקרב לאהרן שעשה את העגל בפועל ושואל "מה עשה לך העם הזה?" (רש"י: איזה יסורים יסרו אותך כדי שתביא עליהם חטאה נוראה זאת). אחר כך אהרן מתחיל להצטדק, לספר את כל הסיפור, מה יכולתי לעשות שכך וכך וכך. בקונטרס כללי החינוך וההדרכה של הרבי הקודם כתוב שהמדה הכי גרועה בנפש זה להצטדק, ויש לו ביטוי מיוחד לזה – שזה "אויב בדמות אוהב". כאילו אתה עושה לעצמך טובה, שמצדיק את עצמך, אבל זה האויב הכי גדול. כאן יש סיפור, משה שואל מה קרה – דבר איום ונורא – מה עשה לך העם הזה?! ואז אהרן מתחיל לספר את הסיפור, שלא היתה ברירה, ומסיים "ואשלכהו באש ויצא העגל הזה". נתנו לי זהב ותכשיטים, "ואשלכהו באש ויצא העגל הזה". חז"ל אומרים שמתוך המילים האלה שאמר בסוף "פקרו המערערים" (ולפי גרסת רש"י "פקרו המינים") – הוא נתן מקום לעובדי ע"ז, למינים, להתחזק או לערער את הקדושה. כי מה אמר? שהשליך כסף וזהב, חומר גלם, ופתאום יצא העגל. כאילו הוא נתן ממשות בעבודה זרה. מה פתאום יוצא עגל מתוך האש? אז זה מאמר חז"ל מאד מיוחד, "לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו" – שכאן הפשט מאד להזהר בזה – כי אפילו גדול העולם, אהרן הכהן הגדול הצדיק, שתוך כדי שהצטדק אמר מלה כזו שכאילו נותן ממש בע"ז. נניח את זה רגע, ואחרי שנאמר את הדבר האחרון נחזור לזה, איך גם הוראה זו היא דבר מאד חשוב לשלום בית אמיתי בין איש ואשה.

רמז לשמות חו"כ

אחרון אחרון זה קשור במפורש לשלום בית בין איש ואשה. מתוך חמשת המאמרים יש שלושה עם קשר מפורש לאיש ואשה, אחד מהם קרוב להבין את הקשר – תפלת המנחה – ובאחד צריך להתבונן קצת. נאמר איזה רמז לחתן ולכלה שלנו הערב – יהושע-נתן ולכלה זיוה (ולמשפחה זהר, את זה לא ידעתי – זה ממש מתאים) – זה יוצא משהו מאד חב"די, זוג חב"די: התבוננות. רק הר"ת שלהם זה זה ינז = בינה. כדי להשלים כל תמונה צריך להתבונן עמוק, וכאן ההתבוננות זה במאמר חז"ל הקודם – "לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו" (על עבודת התשובה בכלל נאמר "ולבבו יבין ושב ורפא לו", בחינת בינה והתבוננות, והרי בינה עד הוד אתפשטת, וכמו שיתבאר להלן).

"לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו"

האחרון זה פשוט: "לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו [שתמיד יהיה לחם על השולחן] שאין מריבה מצויה בביתו של אדם אלא על עסקי תבואה". זה מאד דומה לראשון, רק שכאן זה הפן השלילי. שם זה "שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו" וכאן זה "שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה". גם על זה יש פסוק, כמו בכולם, וכאן זה פסוק יפה של שלום בית – "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". פסוק שאומרים כל יום בבקר, בפסוקי דזמרה. "השם גבולך [הבית שלך, הגבול שלך] שלום [אם אתה רוצה שלום בית שלך, אז תהיה זהיר תמיד ב]חלב חטים אשביעך [שתמיד תהיה חטה בבית]". זו כמובן אחריות לבית, שידאג שתמיד תהיה תבואה בבית. לא אומרים לחם, לא אומרים כסף, אלא דווקא מלה מיוחדת – תבואה (בפסוק נאמר "חלב חטים", אבל חז"ל משתמשים במלה תבואה דווקא). תבואה זה גם לשון להביא – הבעל מביא הבית (וגם לשון ביאה, הקשורה לספירת היסוד וכמו שיתבאר). כתוב ש-תבואה זה צירוף אותיות "ואהבת". זה רמוז בתורה בר"ת של חמש המלים הראשונות של הסיפור השני של מעשה בראשית – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". זו מלה מאד חשובה.

רמזי שלום בית בפסוק

זה כמובן פשוט ששייך לאיש ואשה, שיש שלום בית. בפסוק שחז"ל מביאים נאמר "ישביעך" = בית. כל פסוק מתחלק לשני חלקים, וכאן – "השם גבולך שלום, חלב חטים ישביעך", כך שהחותם של שני החצאים זה "שלום בית". על פי שני עדים יקום דבר – אם עושים בפסוק דילוג מילים זה "השם שלום חטים" (חטים גם עולה בינה, ר"ת של החו"כ הערב) = שלום בית (בית = השם חטים). שני רמזים פשוטים ששלום בית תלוי בכך שהבעל ידאג שתמיד תהיה תבואה בבית (ורמז נוסף: "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך" = מספר השראה 26 = 1301). כמובן, שכמו שאמרנו בהתחלה, לכל דבר בגשמיות יש את המקביל שלו ברוחניות, וזה העיקר, זה הנשמה שלו. כמו שהבעל צריך להביא תבואה גשמית צריך גם להביא תבואה רוחנית – להביא תורה הביתה, להביא התעוררות של לעשות מצוות, רוח של מבצעים של קדושה הביתה. הכל נקרא תבואה – צריך להביא תבואה הביתה. אם הוא לא מביא תבואה יש מריבה ח"ו. או מריבה או תבואה – זה מה שכתוב כאן.

תקשורת תקינה – זהירות מהצטדקות

אלו חמשת המאמרים, ואין עוד מאמר כזה בתלמוד. זה ממש פלא שרואים שכל המושג של "אדם זהיר" הוא סביב התיקון של שלום בית, רק שצריך להבין קצת יותר – להתבונן – במאמר "לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו". כבר התחלנו להסביר את זה: כשמשה רבינו אומר לאהרן "מה עשה לך העם הזה" הוא בקש שיתנצל, שיסביר את עצמו. זה בדרכי נעם, הוא לא בא בתוקף ומוכיח אותו קשות. אומר – איזה יסורים סבלת שתכשל בדבר חמור כזה? אבל לומדים מכאן שבכל מצב כזה, בכל הקשר כזה, הרבה הרבה יותר טוב להרים ידים ולומר "חטאתי לה'", כמו דוד המלך. בכלל, "מודה ועוזב ירוחם", וזה הרבה יותר טוב מאשר להתנצל. זה דבר שמאד נוגע לשלום בית, לתקשורת התקינה בין איש לאשתו. כל פעם יש ספורים כאלה, שאחד שואל – למה עשית ככה? אם האדם יכול מיד להודות שבאמת עשיתי לא בסדר ואני רוצה לתקן, זה הכי טוב. כתוב שראשית כל תיקון המדות זה תיקון מדת ההוד. תיכף ננסה לשים את המאמרים האלה באיזה סדר, וברור ש"לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו" קשור גם לנצח וגם להוד.

נצח והוד – הצטדקות זהירה והודאה על האמת

נתחיל לדבר ספירות כדי לסיים. את הדבר הזה חז"ל לומדים מדו-שיח של משה ואהרן, שהם מכוונים כנגד נצח והוד. לא כתוב בגמרא במפורש שאסור היה לאהרן להתנצל או להצטדק. רק כתוב שבסוף הוא נכשל, שאמר משהו בחוסר זהירות בתשובתו, וזה נתן ממש בע"ז ר"ל. בגלל מה שהוא אמר פקרו המינים. אפשר להבין מזה שמוטב היה לו לא להתנצל בכלל, אבל זה לא כתוב, אלא רק שצריך להיות מאד זהיר איך שאתה משיב במקרה כזה שמאשימים אותך במשהו ואתה צריך להצטדק. אם האדם באמת מצטדק נכון, ולא נכשל בסוף ב"ואשלכהו באש ויצא העגל הזה", שבזה נותן ממש לעגל הזהב, זה נקרא שתקן את מדת הנצח (כנגד משה, ועל כן משה הוא ששאל את אהרן "מה עשה לך העם הזה" כדי להמשיך בו כח לתקן את מדת הנצח שבו, התכללות מדת משה במדתו הוא. משה כולל את אהרן עמו באמרו, פעמיים, "ונחנו מה", ועל אהרן לבד הוא אומר "ואהרן מה הוא", וכן כאן הוא אומר "מה וגו'", וד"ל). עצם ההצטדקות זה נצח, לנצח, להוכיח את עצמי כצודק. אם האדם מרים ידים ואומר "חטאתי להוי'", שזה לכאורה הכי טוב והכי בריא (מצד מדת אהרן עצמו כנ"ל), זה מדת ההוד. אז במאמר של "לעולם יהא אדם זהיר בתשובתיו" יש תיקון הספירות נו"ה שתמיד הולכות יחד בקבלה.

 


ג. חמשת המאמרים – תיקון מדות הלב

כעת בקיצור: בחמשת המאמרים האלה יש את כללות תיקון הז"ת, כללות תיקון הלב של האדם, שהלב שלו זה היחס והחיבור שלו עם אשתו (בסוד "חות דרגא ונסיב איתתא", חות דרגא ממוחין בעצם למדות הלב כדי לשאת אשה ולקיים "ראה חיים עם אשה אשר אהבת").

מלכות: זהיר באונאת אשתו

זה שאדם יהיה זהיר לא להונות את האשה, לא לומר שום דבר שעלול לצער אותה, שח"ו אם מצער את האשה דמעתה מצויה ואונאתה קרובה, זה מלכות. האשה היא המלכות, ועצם המציאות שלה זה מציאות שקרובה לבכות (רבי נחמן אמר שכל מי שהוא משרש המלכות, שרש דוד, קרוב לבכות) וממילא ה' מאד קרוב לשמוע את הבכי שלה, יותר מכל דבר אחר. זה קשור לספירת המלכות בפני עצמה, לא לצער את האשה, לא עם דבורים ולא עם שום דבר. בשנה הראשונה של הנישואין יש את המצוה המיוחדת של "ושמח את אשתו", ואנחנו תמיד מסבירים שעל פי חסידות זה גם נמשך על כל החיים. שנה אחת זה מצוה, ואם זו התעוררות אמיתית זה משאיר רושם נצחי (כמבואר בחסידות, והרבי הרש"ב מאריך בזה בקונטרס העבודה) – זה משאיר רושם על כל החיים. לפעמים דורשים שאם אחרי השנה עושים חשבון נפש ויוצא שהאדם לא קיים את זה כמו שצריך, אז הוא חייב להשלים את זה כל החיים. כעת אומרים שאם הוא כן קיים את זה ממילא הרושם ישאר וימשיך. אם לא קיים הסימן הוא שאין רושם, זה לא נמשך, ואז באמת הוא צריך להתחיל עכשיו מחדש. בכל אופן, עצם היחס של הבעל לאשה, "ושמח את אשתו", כתוב שבעולם הזה היחס הוא "משמח חתן וכלה" (הברכה מהחתן לכלה, בברכה הששית בשבע ברכות) ובעולם הבא "משמח חתן עם הכלה" (שהברכה נמשכת מהכלה לחתן, בדרך אור חוזר, שזה הברכה השביעית בשבע ברכות). כל העבודה עכשיו, לפני משיח – אותיות יִשמח וישמח – החתן משמח את הכלה. אחר כך יבוא אור גדול, כל השמחה האין סופית של ימות המשיח והעולם הבא תבוא מהכלה לחתן. בכל אופן, המהות של הכלה, רק לשמח אותה ולא לצער אותה – זה מהות המלכות.

יסוד: זהיר בתבואה בתוך ביתו

להביא תבואה הביתה – "לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו" – אמרנו שזה גם לשון ביאה. כאן זה עיקר ה"שלום בית", מושג ששייך לספירת היסוד על פי קבלה. לכן הפסוק זה "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". לכל אחת מספירות הלב יש תכונה מיוחדת, והתכונה המיוחדת של היסוד זה שלום. בלשון ספר יצירה, ביסוד נאמר "תמורת שלום מלחמה", מלחמה היינו מריבה, בחינת "'כנגדו' – להלחם בו". כאן כתוב "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך", בחינת "משביעו רעב מרעיבו שבע" – הכל כאן ביטויים של שלום בית. צריך להביא תבואה, ואם לא אז יש מריבה בבית. ברור שזה מאמר של ספירת היסוד.

פרנסת הבית – דאגה לכבוד ישראל

כמו שדורשים את "לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו" מהפס' "השם גבולך שלום", אחר כך יש המשך. בין החמשה רק זה כתוב פעמיים – "לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו". בפעם הראשונה כתוב "שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה" ובפעם השניה "שלא נקראו ישראל דלים אלא על עסקי תבואה" – הפסוק שמדין שדדו שדות ישראל וכתוב "וידל ישראל מאד מפני מדין". יש שתי סיבות בגמרא לזהירות בתבואה בתוך ביתו – שלא תהיה מריבה בתוך ביתו, ושישראל לא יקראו דלים. לכאורה יסוד זה השלום בית הכי ממשי כאן, מכל הדברים, שצריך להביא תבואה או שיריבו. אבל יחד עם זה יש חישוב על כלל ישראל – שאם אתה הבעל לא תביא תבואה זה יוצר מצב של חילול ה' שעם ישראל הוא דל. ווארט חשוב ביותר, שלפרנס לא רק שזה שומר על שלום בית אלא על כך שעם ישראל בכלל לא יקרא דל. "דל" זה שם של היסוד בקבלה. צריך לומר שגם האשה הצדקת מריבה אם אין תבואה כי דואגת לכבוד כלל ישראל.

נצח והוד: זהיר בתשובותיו

אמרנו ש"לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו" זה נצח והוד.

גבורה: זהיר בתפלת המנחה

"לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה" זה יצחק אבינו, כמו שאמרנו. עמוד התפלה בקבלה זה גבורה. לא תמיד זוכרים שבהמשך למאחז"ל "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה" – שאמר רב הונא – בא רבי יוחנן ואומר "אף בתפלת ערבית" ומביא פסוק ואז בא רב נחמן בר יצחק ואומר "אף בתפלת שחרית". אז בסוף יש את כל התפלות, רק שמתחיל ממנחה ומשם ממשיך לפי הסדר. הייתי חושב לחזור ממנחה לשחרית, כי ערבית זה רשות ושחרית יותר חמור, אך הסדר הוא מנחה, אף ערבית, אף שחרית. על פי סוד זה עושה צירוף: יצחק-יעקב-אברהם, הוי – הצירוף של ספירת הגבורה. עוד יותר מחזק שהכל כאן זה גבורה, הכל זה תפלה, הכל זה עמוד העבודה שהוא העמוד של יצחק. יצחק זה עמוד העבודה-התפלה, אברהם עמוד גמ"ח ויעקב עמוד התורה.

[השלמה: לא גמרנו את זה שאליהו נענה בתפלת "ענני ה' ענני". הגמרא מביאה שתפלת המנחה זה תפלת אליהו, אבל אמרנו שצריך לחזור לשרש – יצחק שמתפלל על רבקה. כנראה שיש קשר ביניהם. זה שמתפלל שהאש תרד מהשמים זה שידוך מהשמים – אשה זה אש-ה. זה שמחפש שלא יחשב לכישוף זה כנגד "מרבה נשים מרבה כשפים" (ביין משמח מבואר ש-כשף זה כחל-שרק-פרכוס). עוד רמז לגבי תפלת המנחה, שמפסיק באמצע העסק שלו, וזה סוד העושר כי יודע שזה לא כחי ועוצם ידי – זה "הרוצה להעשיר יצפין". זה גם קשור עם סגירת רוח הצפון ב-ם הסתומה (כפי שיתבאר בהשלמות בהמשך). כמו ששלום זה ביסוד – עושר זה בגבורה, בצפון, "שלחן בצפון".]

חסד ותפארת: זהיר בכבוד אשתו

לגבי כבוד אשתו אמרנו שזה אהבה וברכה, שזה המאמר הכי חשוב לנו בו פתחנו, זה מדתו של אברהם אבינו – מדת האהבה. אם כן כיסינו עכשיו את כל הספירות, חוץ מתפארת. זה שהכבוד בא מרגש של אהבה בלב, וזה עושה את הכלי לכל הברכות, זה חסד (סוד "מכלכל חיים בחסד" – ה' עושה ריבוי כלים להכיל את ברכת החיים על ידי מדת החסד). אבל אם הכבוד בא לידי ביטוי בכך שקונים לאשה בגד חדש לחג, שזה הלכה בשו"ע, זה כבר תפארת. ברגע שהכבוד בא לידי ביטוי מעשי, שמכבדים גם עם משהו שזה "לכבוד ולתפארת", אז זה מדת התפארת. כמובן שיש הרבה הרבה קשר בין מדת הרחמים, נשמת התפארת, לבין מדת האהבה, שהיא נשמת ספירת החסד (ועד שנאמר "ליעקב אשר פדה את אברהם" שבכח התפארת, יעקב, לחדש ולחזק את החסד, אברהם, ולענינו, על ידי קנית הבגד לחג מתחדשת ומתחזקת האהבה ורכישת הכבוד בלב).

אם כן, כיסינו עכשיו את כל הלב עם מאמרי חז"ל של "לעולם יהא אדם זהיר". עכשיו זה ממש בהשגחה מופלאה שהמשפחה זה זוהר. מאחלים שלחתן ולכלה יהיה המון זהר בבית. ושהזהר הזה יאיר לכל העולם, כמו בבית המקדש שיש מנורה שעיקרה להאיר בחוץ – שתהיה המון אהבה ושמחה ואורה, וזה יאיר לכל עם ישראל.

 


השלמות (אחרי השיעור):

ד. רמזי "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו"

"שלם וחצי"

נפתח בגימטריא יפה: "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו" = 1200. הפסוק "ולאברם היטיב בעבורה" (בגמ' כתוב בלי ה-י הראשונה בהיטיב, אבל כך בפס') = 600. דוג' יפה של "שלם וחצי". יחד זה 1800 = 30 ברבוע כפול (הלב היהודי, ב פעמים ל ברבוע). ב"שלם" יש 6 מילים, כך שממוצע כל מלה הוא 200, ובפסוק 3 מילים אז גם הממוצע הוא 200 – הערך הממוצע שוה. בקבלה 200 – ר – בכל מקום בדברי האריז"ל זה שם אלהים באחוריים (ברבוע בלשון האר"י), א אל אלה אלהי אלהים. לעניננו נדרוש שעל ידי קיום מאחז"ל זה, עם הפסוק שלו, מתקיים אצל בני הזוג "אני אמרתי אלהים אתם". "האלהים בשמים" זה פנים, אבל בני הזוג, שהבעל מכבד את האשה ושולחים בעבורה ברכה מהשמים מפרעה של הקדושה, שיתן את הברכה, אז יש "אני אמרתי אלהים אתם". הכל בסוד אחורי שם אלהים.

[ב"זהיר בתשובותיו" גם שלם וחצי שלם. הגמרא מביאה שמשה שאל "מה עשה לך העם הזה" =  602 = אש אש. הוא נכשל בתשובה "ואשלכהו באש ויצא העגל הזה" = 903 = אש אש אש (שלם וחצי ביחס לשאלה). בסוף זה נתן ממש בע"ז – אש זרה.]

"לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"

נחזור לזה שזה "שלם וחצי" – החצי כאן זה ה-600. באותיות 600 זה ם סתומה, הסוד של "מאמר סתום", "'בראשית' נמי מאמר הוא". כל המאמרות שפותחים ב"ויאמר אלהים" זה מ פתוחה, מאמר פתוח. פעם אחת ם סתומה בתנ"ך באמצע פסוק – "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ". זה מדבר על לע"ל, ואפשר לדרוש על חו"כ, שכדי להגיע ל"שלום אין קץ" בבית (שאף פעם לא יהיה "קצתי בחיי" בבית) זה תלוי בסוד ה-ם הסתומה, שסוגרים את הרוח הצפונית – "ואת הצפוני ארחיק מעליכם". הצפוני זה המצפון של הקליפה, כמבואר במ"א. על ידי הרחקת הצפוני – השם הכי גרוע של היצה"ר משבעת שמותיו, ה"אויב בלבוש אוהב" שמוצפן (הוא המצפון בעצמו, של הלעו"ז). אם כן, יש כאן ג"פ ם סתומה – 1200 ו-600.

ג"פ ם סתומה ברצף

אמרנו ש"לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו" זה פעמיים ם סתומה, והפסוק זה ם סתומה אחת. מתי יש פעם ראשונה ג"פ ם סתומה רצוף? זה בתוך מעשה בראשית, הרצף הראשון של ם סתומה, ביום הרביעי – "[והיו לאותות] ולמועדים ולימים ושנים". זה פסוק של איש ואשה, פסוק של "יהי מאורות", שבכל מעשה בראשית הם עיקר האיש והאשה. כאן מספר האותיות במילים זה ח-ו-ה – זה תיקון חוה.

ם סתומה במנחת עשו ליעקב (סוד מצות עונה)

מענין לענין: יש פסוק אחד בתנ"ך שכל מלה נגמרת ב-ם סתומה, יש שם שמונה כאלו. זה פסוק שהמספר הראשון בו הוא מאתים (הערך הממוצע כאן) – "עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואילים עשרים". מהפסוק הזה, במנחה שיעקב שלח לעשו – שזה נקרא הקרבן לעולם התהו, לאורות המרובים דתהו, כדי להמשיך אותם – מכאן לומדים מצות עונה, זה פסוק של חתונה. זה הפסוק הראשון בתיאור המנחה (קשור לתפלת המנחה דווקא), ויש אחריו עוד פסוק (שהמלה הראשונה נגמרת ב-ם סתומה, 9 מילים רצופות) – "גמלים מיניקות ובניהן שלשים פרות ארבעים פרים עשרה אתונות עשרים ועירים עשרה". הגמלים והחמורים הם בהמות טמאות, הפרים והפרות זה גם טהור, אבל מתחילים מבהמה דקה טהורה. הוא רוצה להרשים את עשו, אז גם בפסוק מתחילים מהמספר הגדול. רש"י אומר שלא יודע לכוון את הפרטים בפסוק לעונות בחז"ל, ואומר שכנראה רק לומדים מכאן העיקרון שלכל אחד יש כמה נקבות שיכול לעבר ולחיות איתן בשלום בית.

להרשים את עשו – כמות קודמת, ליידיס פירסט

רואים שזה מתחיל מיחס של 1/10, החוזר פעמיים (מתחיל מ-עז, כי שם בתוך המלה יש יחס של 1/10 בין שתי אותיות השרש, כאשר הפי עשר, ה-ע, קודם לעשירית, ה-ז, סוד "נקבה תסובב [לפני] גבר"), וזה פסוק בפני עצמו. קודם כל, איך שיעקב שולח את המנחה זה לפי הפרינציפ של ליידיס פירסט. הכל ראש של עם הארץ, שמוליך את אשתו לפניו (אך בפנימיות הוא סוד הסדר של העולם הבא, "נקבה תסובב גבר" כנ"ל). ההצדקה לזה היא שרוצה להרשים את עשו עם כמות. אם רוצים לדבר בתקשורת, עם עולם התהו, עם עשו – חייבים את הפרינציפ של ליידיס פירסט, זה מאד חשוב כדי למצוא חן בעיני עולם התהו. חשוב גם כמותית וגם איכותית. אז זה מתחיל משתי בהמות דקות טהורות ביחס של 1/10. אחר כך עובר ל"גמלים מיניקות וביניהן שלשים", שהפשט שזה גמלים והילדים שלהם, אבל רש"י אומר לפי חז"ל ש"בניהן" זה "בוניהן" ("אל תקרי בניך אל בוניך"), היות שהוא צנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב. זה גם ת"ח, וגם צנועים ("ואת צנעים חכמה"), וגם מתחתנים רק עם אשה אחת – כמו אצלנו (תשמישו אחור כנגד אחור – הכל זה תהו, בזהר גמל זה מלאך המות). גמלים זה 1/1, אחר כך פרים זה 1/4 ואתונות 1/2. סה"כ שלח 580 בהמות – י"פ חן, הכל "למצוא חן בעיני אדוני". הדרוש היה שיש כאן שלשה טהורים, עזים-רחלים-פרות. שני הראשונים, היות שלא עובדות קשה, אז זכר אחד מעבר עשר, ופרים זה אחד לארבע.

שיטת גימטריא חדשה לחתנים וכלות

רציתי לחדש סוג חדש של גימטריא לחתן וכלה – אצלנו זה הכל אשה אחת, ולא ארבע או עשר, אבל יש זיווג שהאשה (שהיא עלמא דאתגלייא) מתגלה בעשר פנים שונות ויש אשה שרק בארבע פנים (כמו ארבע נשות יעקב כנגד ארבעת פני המרכבה). [דוגמה: במקום איתיאל מלכה = 547 שזה "שמע בקלה" וכו'. כל אחד צריך לדעת אם הוא פר או עז או כבש. כאן נחשב איתיאל (452) ועוד ד"פ מלכה (380) = ארץ ישראל = כבוד פעמים הוי' ("לעולם יהיה אדם זהיר בכבוד אשתו")]. קודם כל צריך לדעת אם אתה יחס של 1/10 או יחס של 1/4. אם זה רק 1/1 זה גמלים מתוקנים.


צאצאי זוג מתוקן – עוד 8 ם סתומות

יש עוד פסוק עם 8 ם סופית, אבל זה לא כל הפסוק כי יש עוד מלה אחת בהתחלה – "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשמם בראשיכם". הדרוש היה אמור להיות שאם הזוג הוא זוג מתוקן, עם שלום בית ועונה מתוקנת, אז מה שמולידים זה בנים חכמים בישראל המתוארים בפסוק זה – הם זוכים להיות ראשי בני ישראל, הילדים של ה"עזים מאתים וגו'" (סוד בני יששכר – "ומבני יששכר... ראשיהם מאתים". יששכר הוא בן לאה המעיזה פנים על מנת להולידו באמרה בפה מלא ליעקב בעלה "אלי תבוא כי שכר שכרתיך וגו'", היינו סוד "עזים מאתים", אך יששכר רומז באופן מובהק לרחל אמנו עליה נאמר בנביא "יש שכר לפעולתך וגו'", והיינו סוד ההמשך "רחלים מאתים", ודוק). הרמז הוא ש-8 המילים בפסוק הראשון זה כפולה של 7 = 3500 בדיוק = ז"פ 500 (פרו ורבו, גם רמז יפה שכל מטרת הפסוק הזה היא "פרו ורבו"). 8 המילים בפסוק השני = 2288 = כפולת שם הוי', כפולת 13. אבל גם המלה הראשונה בפסוק, בלי ם, זה הבו – 13. אז כל הפסוק הוא כפולת 13, והפסוק הראשון הוא כפולת 7. יש המון רמזים, גם אם מחברים את הפסוק השני של המנחה (העולה לב פעמים יעקבכבוד יעקב – גם כפולת 13 וגם 7, ויחד עם הפסוק הראשון הכל זה כפולת 7). זה דרוש שהכל יוצא מה-ם סתומה ב"שלם וחצי" של "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו".

שמות קדושים ב"ולאברהם היטיב בעבורה"

עוד רמז מובהק ב"ולאברם היטיב בעבורה", המבנה שלו באותיות המלים זה והו (לא מבנה שכיח בתורה), השם הראשון מ-עב שמות, וגם השם ה-מט, וזה גם מעיד על חסד (העולה טוב, "אך טוב וחסד ירדפוני"). ר"ת אותיות הבו (= 13, אהבה, אחד) – "הבו לכם אנשים חכמים וגו'". ס"ת מבה, השם ה-יד מ-עב שמות וגם השם ה-נה! הכאת הר"ת, 13, בס"ת, 47, אהבה פעמים בטול  = תורה (צוה לנו משה מורשה – מאורסה – קהלת יעקב), כמבואר במקום אחר. רוס"ת = 60, עשירית הכל = 600 כנ"ל, סוד היחס הנ"ל של "עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואילים עשרים".

ועוד רמז: זהיר טפי = "היטיב בעבורה".

זהירות בכבוד אשתו – סוד המלך הדר, ראשית עולם התיקון

"לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו שנאמר ולאברם היטיב בעבורה" = הוי' פעמים הדר, המלך השמיני, ראשית התיקון. כנראה שהראשון שכבד את אשתו כראוי זה הדר, שכבד את מהיטבאל בהדור (לכן היא כתובה בפירוש בתורה מה שאין כן ביחס לשבעת מלכי אדום הקודמים שלא כתוב בהם שמות נשותיהם), והיא בת מטרד שהיה טרוד ביותר לכבדה כראוי והיא בת מי זהב, שהוציא ושפך עליה זהב כמים – כל כך כבד אותה עד שנכלל בתוכה, ביחד הם בגימטריא אשה. "אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו" = 13 פעמים 211 וכל השאר זה 13 פעמים 207, אהבה פעמים אור (רז, אין סוף).

 


ה. חמש פעמים "הוי זהיר"

עוד נושא גדול שלא הספקנו לפתוח, שכמו שיש את ה המאמרים של "לעולם יהא אדם זהיר ב..." יש בפרקי אבות (שזה מה שיש בכל הש"ס) ה פעמים "הוי זהיר". הוי זהיר = אברם. בקיצור נמרץ (ובהקבלה אחרת לגמרי, כל פעם לפי הענין): "הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון" כנגד החכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". "הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה" כנגד הבינה – מאמר של רבי אליעזר שכנגד הבינה – זה זהירות מאש הת"ח, מהקפידה שלו, שזה נובע ממוחין דאמא (כמו אצל אדהאמ"צ). גחלת = אמת, זה האמת הצרופה של הת"ח. "הוי זהיר בקריאת שמע ותפלה" שזה ה"ח וה"ג שבדעת. "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות" כנגד ה-ו של שם הוי', שזה רמח פקודין, רמח איברין דמלכא. "הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר" (מאמר של שמעון בן שטח) – זה המלכות, עולם הדבור, שיש שם "רגליה יורדות מות" שמתוך הדבור שלך ילמדו לשקר. אנחנו אמרנו "לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו" כנגד נו"ה, שאם אתה משיב לא נכון אתה יכול לתת ממש בע"ז – זה "הודי נהפך עלי למשחית" (ב-ז מצוות בני נח ע"ז זה בנצח, אז כל הענין של נתינת ממש בע"ז זה גם שייך לנו"ה). כאן מבנה אחר מאד יפה – חכמה, בינה, דעת, תפארת, מלכות.

 

ו. גבור המאמרים – רבי חלבו

מי הגבור של כל הספור? רבי חלבו. לפי סדר הש"ס – לא לפי הסדר שעשינו – זה הראשון, "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה" בברכות (הרוב בב"מ). זה מאמר של רבי חלבו בשם רב הונא. האחרון אחרון חביב, "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו", זה רבי חלבו בעצמו (לא בשם רב הונא רבו). יש כאן תופעה של נעוץ סופן בתחילתן. כל הסיפור הזה להגיע במקום שרבי חלבו יאמר בשם רבו – שיאמר בשם עצמו. כל התהליך – כל אחד באמצע זה מישהו אחר ("זהיר באונאת אשתו" זה רב, "זהיר בתשובותיו" זה רבי שמעון ברבי אלעזר, "זהיר בתבואה בתוך ביתו" זה רב יהודה) – כדי שרבי חלבו יתעצם ויאמר בשם עצמו. כמובן שהאחרון הכי חשוב מכולם, ה"זהיר בכבוד אשתו". מה זה רבי חלבו? אפשר לומר שסגולה לשלום בית זה סעודה חלבית, או הרבה חלבונים... מענין שאין עליו שום גלגולים בכתבי האריז"ל וכו', ובסדר הדורות לא אומר עליו כלום. חלב ר"ת "לבי חלל בקרבי", שזה תיקון הברית. אצל רבי נחמן כמה רמזים בזה, הכל תיקון הברית.

 


ז. מאמר רבי פינחס בן יאיר

ברייתא דרבי פינחס בן יאיר (ובירור הנוסח)

מה שהיה אמור להיות האריכות, אבל נאמר בקיצור: כל הענין של אדם זהיר קשור בעצם למאמרו של רבי פנחס בן יאיר, מהמאמרים הכי חשובים של חז"ל. זה מובא כמה פעמים בש"ס, גם בבבלי וגם בירושלמי, וכל פעם זה כתוב אחרת בסדר הדברים. ספר המוסר הכי חשוב בעולם לומדי המוסר, מסילת ישרים (אם כי בחב"ד לא כל כך לומדים את זה), ראה לנכון לבסס את כל הספר לפי סדר הברייתא. אנחנו אוהבים לפרש את זה לפי הגירסא בסוף מסכת סוטה (באותיות קטנות, שיש גורסים את זה שם, ובצד כותב שאם רוצה להבין תסתכל בירושלמי שקלים שמביא פסוק לכל אחד לקשר בין השלבים, רק ששמה חסרים שני דברים – זהירות ופרישות, בתלמוד ירושלמי שזה מוחין דאבא, אויר דארץ ישראל מחכים, אין לא זהירות ולא פרישות). בתלמוד בבלי זה מתחיל מזהירות, ופעם אחת יש אפילו "תורה מביאה לידי זהירות".

בקיצור: זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה (ככה זה בסוף סוטה וככה מסתבר), טהרה מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי קדושה (כך מסתבר הסדר כנ"ל, אבל לפעמים הוא כתוב הפוך, ביחס לטהרה ופרישות – נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות לידי טהרה, טהרה לידי קדושה – השאלה אם רוצים להסמיך נקיות לטהרה, שזה בגשמיות וזה ברוחניות, או טהרה לקדושה. סמיכת פרישות לקדושה זה גם מתאים, כי פרישות זה חיצוניות וקדושה זה פנימיות – לכן אני אוהב את הסדר הזה. למסילת ישרים סדר אחר לגמרי, רק זה מספיק שלא ילמדו אותו...), קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, חסידות מביאה לידי רוח הקדש, רוח הקדש מביאה לידי תחית המתים. בבבלי כתוב כל פעם ותחית המתים באה על ידי אליהו הנביא זל"ט, אבל בירושלמי זה תחית המתים מביאה לידי אליהו הנביא, על פי הפסוק "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא", היינו שיום הדין הזה הוא אחרי תחית המתים ולפניו בא אליהו. זה אמור להיות ההתחלה של לימוד הכנעה-הבדלה-המתקה (כת"י על המחשב, כנראה), שיש שם התכללות לפי סדר המאמר.

מבנה המדרגות בברייתא

מה שנעשה כרגע זה הסדר הכי פשוט: רבי פינחס בן יאיר סובר ש"חסידות גדולה מכולם" (חוץ מרוה"ק זה המדה הכי גדולה), אבל ריב"ל חולק עליו ואומר שענוה יותר גדולה. הסכים איתו בכל, רק שבמקום קדושה-ענוה-יראת חטא-חסידות הוא אומר יראת חטא-חסידות-ענוה. אז רואים שענוה יכולה להיות לפני יר"ח וחסידות ויכולה להיות אחרי. הכל צריך להתקשר כשרוצים לראות את המבנה הפנימי. יש כאן הרבה מדרגות, 12 מדרגות, ולא רק עשר ספירות. המבנה הכי פשוט: אם אני אומר "יראת חטא מביאה לידי חסידות" אז אי אפשר להתבלבל, זה יראה וזה חסידות, אז צריך להיות יראה-גבורה וחסד (בחוט המשולש – כת"י על הכנעה-הבדלה-המתקה – מסבירים הכל בעתיק, חסידות בגלגלתא ויר"ח במו"ס, אבל בפשטות זה חסד וגבורה). אם ענוה באה לפניהן זו תפארת, אבל מה הסברא לשים ענוה אחריהן? בסוד ההיכלות התפארת למעלה מחו"ג, היכל הרצון גבוה מהיכל האהבה. זה שתי הדעות מה יותר גדול, ענוה או חסידות.

לפי זה נרד: פרישות זה לפרוש, אז את קדושה צריך להסביר לפי הפירוש החסידי ל"קדש עצמך במותר לך", שתעשה את הדבר אבל בתכלית הקדושה. זה גם קשור ל"בכל דרכיך דעהו", שעושה אבל בכך מקדש ויודע את ה'. אם ענוה זה תפארת, אז הקדושה בפועל, של "בכל דרכיך דעהו", צריך להיות קדושת נו"ה, כליות יועצות. פרישות זה ודאי יסוד בעצמו, כי יוסף מתברך גם ב"ויחי" וגם ב"וזאת הברכה" כ"נזיר אחיו" – "פרישא דאחוהי", הוא פרוש. טהרה כאן צריך להיות מלכות לפי זה. איפה ראינו שמלכות דקדושה זה טהרה? טהירו עילאה בקבלה זה מלכות דא"ס, התפשטות אוא"ס זה טהירו. זה גם שרש הנשמות – נשמה שנתת בי טהורה היא. מאיפה היא יורדת? מהגוף העליון, ממקומה באצילות. אחר כך שלש הראשונות צ"ל עולמות בי"ע: זהירות בעשיה (ולכן לא נזכר בירושלמי, שמתחיל מעולם היצירה – ארץ ישראל מתחילה מעולם היצירה). זריזות ביצירה (שם "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"). מתי אפשר להיות זריז? אחרי שאתה זהיר, שאין יניקת חיצונים שמפריעה ומכבידה. אז קודם זהירות זה התיקון של "אף עשיתיו", אחר כך מתחיל להיות זריז כמו חיות הקדש – זריזות זה חיוּת. נקיות זה נקיות הדעת – גם סוג של הטהרה, אבל זה טהרה בעולמות התחתונים, טהרה של עולם הבריאה.

 כעת נעלה יותר גבוה: אחרי החסידות, שזה חסד, מה זה רוה"ק? זה דעת, כמו שרש"י אומר אצל בצלאל. תחית המתים זה חכמה ובינה – "החכמה תחיה בעליה [בינה]" ("ימותו ולא בחכמה", רק בחכמה אין מתים, אבל החכמה מחיה מתים בבינה – על הבינה כתוב "במחשכים הושיבני כמתי עולם"). אליהו זכור לטוב זה הכתר. מה זה עזר לנו? שיסוד הכל זה זהירות, "לעולם יהא אדם זהיר", זה שלום בית בעולם העשיה. אחר כך אפשר לומר שאם בונים את התשתית של זהירות בעולם העשיה הכל הופך להיות זרימה של מודעות טבעית, זה מביא לזה וזה מביא לזה בצורה ממילאית. רק צריך שיהיה "אדם זהיר", "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע".

 


ח. השלמות נוספות

"זכר ונקבה"

יש ו פעמים "זכר ונקבה" בתנ"ך, סוד ו החיבור המיחדם – פעמיים נאמר אצל אדם וחוה בשעת בריאתם כנ"ל ועוד ארבע פעמים בקשר לחיות שבאו "שנים שנים" או "שבעה שבעה" לתוך תבת נח להנצל ממי המבול. זכר ונקבה = 390 = יה פעמים הוי', סוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", י של איש ו-ה של אשה – שכינה ביניהם (מתוך יה נעשה הוי' שלם בבן ובת, קיום מצות פרו ורבו כנודע, והיינו "צור עולמים", יצירת הולד ברחם האם). ו"פ זכר ונקבה = 2340 = מה פע' בן, שלמות היחוד של זו"נ כנודע. מי' זכר = 677 = אור מים רקיע, המשכת הזרעא חיא וקימא. מי' ונקבה = משיח משיח, סוד ישמח בעצמו וישמח אחרים כנ"ל, הכל מסוד אמא שפנימיותה שמחה.

"על כן יעזב" – עזיבת מעשה בראשית לטובת מעשה מרכבה

"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו וגו'", אביו ואמו היינו סוד שם מלא הוי' אלהים, סוד אבא אומר (מי' זכר כנ"ל) ואמא עושה (ברוך אומר ועושה) בסוד מעשה בראשית (שהסוד הוא שבתוך כל שם אלהים של הסיפור הראשון של מעשה בראשית נמצא שם הוי' המהוה כל דבר יש מאין ואפס המוחלט, סוד "שמש ומגן הוי' אלהים"), "ודבק באשתו וגו'" היינו הדבקות בשם א-דני לפרסם את אלקותו ומלכותו בעולם, תכלית כוונת ירידת הנשמה לגוף, והוא סוד מעשה מרכבה (היינו שהפסוק אומר שעל האיש לעזוב את סוד מעשה בראשית לטובת סוד מעשה מרכבה), סוד "לעולם יהא אדם זהיר".

"רכב אלהים רבתים אלפי שנאן אדנ-י בם [סיני בקדש]", ז התבות הראשונות בפסוק (עד "בם" – "אדנ-י בם", סוד "ודברת בם") = 1589 = ז פעמים ברכה, סוד שבע ברכות של החתן והכלה, מעשה מרכבה (רכב צירוף ברך, ומה שה-ב רבתי של בראשית היא לשון ברכה, היינו הקדמת שרש מעשה מרכבה, תכלית כוונת בריאת העולם, לפני מעשה בראשית, סוף מעשה – מעשה מרכבה – במחשבה תחילה. והיה ברכה של אברהם היינו דוקא לאחר שה' הבטיח לו בנין עדי עד בבנים – מעשה מרכבה מתקיים דווקא בארץ ישראל, לך לך... אל הארץ אשר אראך וגו'"). שש התבות הראשונות = 1547 = 7 פעמים 13 פעמים 17 = "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" ואז נאמר "בם", סוד "ודברת בם בשבתך בביתך וגו'".

יחוד יצחק-רבקה – כללות התפלה

זהירזה יצחק רבקה, היחוד של תפלת המנחה, אך היא היחוד של כל תפלה (לשון תופל כלי חרס, יחוד וזיווג זכר ונקבה) כידוע שתפלה = יצחק רבקה (סוד ואתחנן, תקטו תפלות על מנת להיכנס לארץ ישראל, מקום מעשה מרכבה כנ"ל, יחזקאל ראה את המרכבה על נהר כבר, אותיות רכב-ברך, סוד מי הנהר המחברים את חו"ל לארץ ישראל כנודע). "זה" היינו נבואת משה באספקלריא המאירה, סוד "המשכילים יזהירו כזהר הרקיע" (הרקיע נברא ביום שני, היום של יצחק רבקה, חיצוניות הרקיע הוא להבדיל בין מים למים, והוא שייך למעשה בראשית, אך פנימיות ענין הרקיע הוא לחבר את המ"ע למ"ת, לזווג מ"ן ומ"ד, סוד צורת ה-א שקדמה אף ל-ב של מעשה בראשית, מעשה מרכבה בעצם), והוא גם סוד "זה אלי ואנוהו" (ראתה שפחה על הים, ואנוהו ואבנה לו בית – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ביום חתונתו וביום שמחת לבו – מעשה מרכבה). והנה, מנחה פו"א מ מנ מנח מנחה מנחה נחה חה ה = תפלה = יצחק רבקה!

רמזי תבואה

תבואה (לשון חז"ל במאמר הנ"ל) חטים (לשון הפסוק שמביאים חז"ל) = 481 = 13 פעמים 37, מספר ההשראה ה-16, סוד טבעת הנישואין. תבואה = בבית. יש בתנ"ך פ"א "תבואה" פ"א "פרי תבואה", ביחד = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". "פרי תבואה" ("בן פרת יוסף") רומז ל"פרו ורבו" – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" כנ"ל, בהבראם באברהם (ושרה). חטה = כב, סוד כב אתוון דאורייתא כמבואר בכתבי האריז"ל, וכולן רשומות בטפת הזרעא חיא וקימא דביאת התבואה הביתה. על ידי החלפת ה-ב דתבואה ב-ר (באי"ק בכ"ר, סוד רכב, מעשה מרכבה), מתגלה התבואה כסוד (אותיות) תורה אור (תבואה עצמה = אור אור, אור ישר ד"זכר חסדו" ואור חוזר ד"אמונתו", וד"ל).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com