אמרנו ש-יהודה זה יוד הה, במילוי בן, אבל נתחיל מלמעלה. אם ה-ה של האשה מתמלאת י, זה האות של האיש (ככתוב בכתבי האריז"ל, ש-הי זה בעצם השתקפות של ה-י המקורית של האיש ב-ה של האשה), אבל יש שתי בחינות. הבחנה הכי פשוטה בין עב ל-סג – אם אות נפשה הפנימית ביותר של האשה זה להתבטל ולהכלל בנקודת ה-י של האיש זה שם עב. היא ה, אבל אם המילוי שלה זה י, הנקודה הפנימית והעצמית של האיש עצמו, וזה בטול – אם הרצון שלה זה להתבטל ולהכלל ולהשאב, "לאשתאבא", בתוך ה-י (הברק המבריק של האיש, של בעלי, של אישי – לע"ל "תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי"), זה "הבן בחכמה". אז היא בחינת אמא עילאה הנכללת באבא עילאה – זה ה-הי של שם עב.

אבל אם ה-י שלה זה שהיא רוצה לשאוב – לא להשאב ולהתבטל, אלא לשאוב – את נקודת העצם, נקודת האיתן, נקודת הזרע של בעלי (רק נקודת העצם של הבעל מענינת אותה), שהיא תתכלל בה (הענין שדברנו לפני כמה ימים, "מיינער זאגט", שהאשה מרגישה שהבעל הוא 'שלי'), רוצה לקחת את עצם הנקודה שלו שתתכלל בעצמה (בזכות זה היא תוליד בנים, אבל כרגע לא חושבת על זה – זה השלב הבא). זה כמו בסיפור של רבי שמעון בר יוחאי לזוג שלא זכו לילדים ועשה להם סעודת גירושין כמו סעודת נישואין, ובשמחה הכי גדולה הבעל אומר לה לקחת מה שהיא רוצה, וכשהוא שיכור אומרת לעבדים לשאת אותו לחדר שלה ושם הוא מתעורר – אני הכי רוצה אותך (כמבואר באריכות בשכינה ביניהם). זה עדיין לא היה להוליד ילדים, אבל בזכות זה שרוצה רק את העצם שלו רשב"י ברך אותם בילדים וכך היה – זה ה-סג (בחינת רשב"י בעצם, וד"ל). אפשר להבין מה היחוד של ה-סג, שמילוי המילוי שלו זה שכינה ביניהם.

בשם מה יש בתוך ה-ה א – הא – ובזהר כתוב ש-א זה ציור אדם (שם מה בכללותו הוא סוד אדם, מה = אדם). זה שיש א בתוך ה-ה של האשה זה אומר שכל מחשבתה וכוונתה זה באמת להוליד, "בצלמנו כדמותנו" (כתוב שזה ה-א) – זה כבר פשט, "והנגלות לנו ולבנינו". היא רוצה להרבות את הדמות – מבעלה כמובן, כ"עזר כנגדו", תרומת חלקה לקיום מצות "פרו ורבו" של הבעל. זו הסיבה הנגלית בתורה לבוא בברית הנישואין – לצלם אותו על עוד בן אדם, על עוד יצור, זה כנגד הז"א.

הכי מענין זה יהודה עצמו, יוד הה. האריז"ל אומר שמילוי בן (שהמילוי של כל אות שוה לאות השרשית) הוא סוד "מערת המכפלה" (כי כל אות מכפילה את עצמה). מי זכתה להקבר עם יעקב במערת המכפלה? "שמה קברתי את לאה", ולא את רחל. כנראה שב"הפעם אודה את הוי'" רואה שרק היא תקבר עם יעקב במערת המכפלה (מילוי בן). את המדרגות העליונות היה קצת יותר קל להבין – במילוי י דעב או דסג אות המילוי רומזת לבעלה (בסוד יחוד או"א עילאין, הבן בחכמה, או בסוד יחוד ישסו"ת, חכם בבינה), במילוי א זה הבן (ציור ה-א: יוי, לפעמים אומרים שזה י שמסתובבת סביב ציר של ו – לקחת את ה-י ולהוליד), אבל מה זה ה-ה בו  היא עצמה המילוי? ב-ה היא מכפילה את עצמה, איך זה קשור ופועל שלום בית? זה נשמע כמו רווקה עדיין, שרק מעונינת להכפיל את עצמה. אפשר לומר שהיא רוצה דווקא בנות, שאוהבת בנות יותר מבנים, אבל זה לא מספיק. אך הענין הוא שרוב הנשים לא שואפות ולא משתתפות בכך שהבעל שלהם יהיה מלך על כל העולם. כתוב "כל השרוי בלי אשה שרוי בלי חומה וכו'". בדרך כלל תפקיד ה"עזר כנגדו" הוא לשמור על הבעל, להגן עליו, וגם לשמור שלא ילך על גדולות ונפלאות שלא שייך לו בכלל – שישאר בבית, יפרנס בכבוד, יקבע עיתים לתורה, יהיה ת"ח. בדרך כלל האשה לא מרוצה (בלשון המעטה) שיכנס לפוליטיקה, שומרת עליו מכל משמר שזה לא יקרה. אבל יש מלך ומלכה. כמובן, יש נשים חיצוניות, נשים של קליפה, שרוצות גדולה וכבוד ופרסום, אבל אנחנו מדברים על אשה של קדושה. איך הולך ביחד אשה של קדושה, אשה צנועה, שגם רוצה שהבעל יהיה צנוע – שזה יותר מתוקן – עם ציור של מלך ומלכה? הרי כתוב שמלך בלי מלכה "לאו איהו מלך ולאו איהו גדול" (גדול הולך על כל הקופה) – זה במאמר החתונה – אז כל המלכות תלויה בה. מילוי ה-ה ב-ה זה ענין "בתולות אחריה רעותיה מובאות לך" – שיש אשה שאפשר לומר שהיא 'מפרגנת', רוב הנשים עינן צרות (ב"ירך חברתה", זה טבע), אבל יש אשה כל כך גדולה ואמיתית שיכולה לפעול (בדרך ממילא) "בתולות אחריה רעותיה מובאות לך", פסוק שבא אחרי "כל כבודה בת מלך פנימה" ואחרי "ויתאו המלך יפיך" (= אברהם יצחק יעקב = "הפעם אודה את הוי'"). מה כל הפסוקים האלה אומרים? מה המהלך כאן? שכמה שהיא משתוקקת ואוהבת את בעלה אין עינה צרה, והיא ביודעין או שלא ביודעין מצלמת את עצמה על המציאות החיצונית לה. כל המציאות זה למטה. היא מלכות דאצילות, היא נמשכת ומיוחדת, וכל השאר זה "בתולות אחריה" – עולמות התחתונים, כמבואר בקבלה. היא לא תתן לאשה אחרת להתחתן עם בעלה, ואם רואה אשה אחרת מחזרת אחריו תדע מה לעשות איתה, אבל כולם זה נשים (לא רק נשים), כל העולמות התחתונים, והיא כל כך גדולה שהיא משקפת את היחוד שלה עם בעלה לכל המציאות. במדת מה, מעניקה את היחוד שלה עם בעלה לכל העולם, וממילא אך ורק בזכותה כל העולם נוהר אחרי בעלה. אם כן, זה הסוד הכי סודי כאן – זה שלום בית של הה, של מערת המכפלה, שלום בית של יהודה. אין כאן הי או הא – שה-י או ה-א רומז באיזה אופן לבעלה – אלא שהמילוי זה היא עצמה, פוטנציאל להעניק או לשתף את הפנימיות שלה בכל העולם. זה מתגלה רק במלכות – דבר ששרשו ברדל"א אבל יכול להתגלות רק בחוץ, "אמצאך בחוץ", ואם לא זה נעלם ונסתר. אשה כזאת שהשלום בית שלה הוא כזה שמשתף את כל העולם – כאילו מביא את העולם לתוך הבית שלה (לא ממש, אבל כאילו) – אפשר להיות עבדי המלך, בני המלך או אשת המלך (וזה "עבד מלך מלך"), כידוע בסוד אבינו-מלכנו-דודנו. אשה כזאת שמזכה את כל העולם ביחוד עם בעלה כמו היא בעצמה – יחידה עם זה ששומרת טוב טוב, גם משגעון וגם מזימה – זה פועל "מלך ביפיו תחזינה עיניך". למה דוד זכה יותר משאול? כי כל הנשים התאהבו בו. הוא יכול להתחתן רק עם חי, והיום אחרי חרם דרבינו גרשום מסתמא תהיה לו רק אחת (אשה אחת עולה חי פעמים טוב – "מצא אשה מצא טוב", ועל כן משיח 'יסתפק' באשה אחת – "אחת היא יונתי תמתי"; אשה אחת = הכל פעמים אחד [= כלה פעמים אהבה], וד"ל), אבל המלכה פועלת יחוד כל העם איתו (וגם שומרת על קדושת התאהבות העם בו). זה עצם החידוש של יהודה, מילוי המלכות, כי הוא המלך.