חיפוש בתוכן האתר

כה תמוז תשס"ט - פרצוף המיתות בתורה - דף 4 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כה תמוז תשס"ט - פרצוף המיתות בתורה
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
כל הדפים

סברא מחודשת: מפני חומרת כבוד הורים צריך לאפוקי מדין "קנאין פוגעין בו" (ויסוד בדברי ערוה"ש)

קודם אומר את הסברא שלי, שנשמעת יותר הזויה מכל התירוצים שנראה (כך זה תמיד בהתחלה): לענ"ד הסברא כאן – שצריך להוציא ממנה ולומר שצריך עדים והתראה ושקטן שלא הגיע לכלל העונשים פטור (אף אחד לא התייחס לאיזה צורך מביא דין זה, ובטור ושו"ע שהעתיקו מהרמב"ם לענין הצורך בעדים והתראה אך השמיטו לגמרי דין זה שצריך להיות גדול שהגיע לכלל העונשים) – היא שהייתי חושב שמי שמקלל את אבא ואמא שלו יש בו דין של "קנאין פוגעין בו" (קצת דומה למה שאמר ר' איציק, שאבא יכול לענוש את הבן ואם הורגו בשוגג פטור, אז אם יכול להורגו גם יכול להביאו לבי"ד בלי עדים, ואף שאין בו "טעם" ממשי של דין בן סורר ומורה, דין שהרמב"ם מקדיש לו את הפרק האחרון, פ"ז, של הלכות ממרים, לאחר איסורי מקלל ומכה בפ"ה ומצות כבוד ומורא בפ"ו, הרי "ריח" של בן סורר ומורה יש כאן). מי שלא רוצה להרחיק לכת עד כדי לסבור שהרמב"ם בא כאן להוציא את ההו"א של "קנאין פוגעין בו" יאמר על כל פנים, לפי דרכנו, שיש איזו חומרה מיוחדת באיסורי מקלל ומכה אביו ואמו (הלא כבוד הורים היא "מצוה גדולה", ע"פ הרמב"ם ריש פ"ו דממרים, ו"חמורה שבחמורות" בלשון חז"ל), ומפני חומרה זו יש הו"א שאין צורך בעדים והתראה ושגם קטן שלא הגיע לכלל העונשים חייב. ועד"ז מצאנו בלשון ערוך השלחן (רמא, ב):

דבר פשוט הוא דאינו חייב מיתה במכה ומקלל רק ע"י התראה וע"י עדים כשרים כן כתב הרמב"ם בריש פ"ה מממרים ולא אמרינן כיון דעון חמור הוא לא ליבעי התראה וכן כיון שע"פ רוב עושה זה בצינעא וא"א להיות עדים בזה יתחייב גם בלא עדים לא אמרינן כן (כ"מ).

והנה, מה שכתב ש"עון חמור הוא וכו'" לא נמצא בדברי הכס"מ, ודוק שהוא יסוד הסברה שלנו.

השוואת מקלל אביו ואמו לדין מגדף

הנה, כיבוד אב ואם מוטל על האנושות כולה, עוד לפני מתן תורה. לעם ישראל התחדש משהו במרה – כמו שדברנו פעם קודמת ביצהר – אבל לפי כל הדעות יש משהו במצות כבוד אב ואם ששייכת לכל האנושות. רואים שחיוב זה כל כך חמור עד ש"ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" רק בגלל ביזוי אביו. אם שם היה בא והורג אותו על המקום יתכן שהיו אומרים לו יישר כח. המנ"ח דימה מקלל אביו ואמו למגדף (כי בשניהם אין מעשה), והרי כבוד ההורים הוא כמו כבוד שמים. יש חז"ל מפורש, שהרמב"ם פוסק (אף שלא צריך להביא מדרשים אלא רק הלכות) פ"ו הלכות א-ב:

(א) כבוד אב ואם מצות עשה גדולה וכן מורא אב ואם שקל אותן הכתוב בכבודו ובמוראו כתוב כבד את אביך ואת אמך וכתוב כבד את ה' מהונך ובאביו ואמו כתוב איש אמו ואביו תיראו וכתוב את ה' אלהיך תירא כדרך שצוה על כבוד שמו הגדול ומוראו כך צוה על כבודם ומוראם.

לכאורה מספיק מה שאמר בהלכה א' על השוואת כבוד ומורא לכבוד ומורא המקום מספיק, אבל הוא ממשיך:

(ב) המקלל אביו או אמו בסקילה והמגדף בסקילה הנה השוה אותן בעונש [רוצה שנראה גם השוואה של מקלל – אודותיו דובר בפרק הקודם – לגידוף.] הקדים אב לאם לכבוד והקדים אם לאב למורא ללמד ששניהם שוים בין למורא בין לכבוד.

האם במגדף יש דין של קנאין פוגעים בו? יש "מקלל בקוסם", שזה מי שלא אמר "יכה יוסי את יוסי" – בשם המיוחד – אלא גדף את ה' בשם של ע"ז (שאת מיתתו שמנו קודם בגבורה). זה לגבי מקלל, אבל מה לגבי מכה? האם השוה הקב"ה דין מכה לדין מכה? המפרשים אומרים שהסיבה שאין כאן דמיון לגבי היא רק כי אי אפשר לעשות בכביכול ב"ה חבורה – זה גם 'במקרה'. משהו מתחיל להתרקם פה, יש פה איזה דימוי. לפי זה הרמב"ם מדגיש שצריך עדים והתראה ונידון בר חיוב כדי להגיד שמכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו הם חמורים מאד, ואף על פי כן התורה הקלה שצריך את כל התנאים האלה. עד כאן פתיחה לנושא זה.

שלשת תירוצי הרי"פ פערלא מדוע לא מנה הרס"ג גם "מקלל בקוסם"

נחזור לרס"ג: הרס"ג אומר שבין עא העונשים יש שתי מצוות מ-תריג מצוות התורה של "קנאין פוגעין בו" – הגונב את הקסוה והבועל ארמית. שאלנו מה קרה למקלל בקוסם הכתוב במשנה בין דיני "קנאין פוגעין בו":

משנה: הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין זר ששמש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק וחכמים אומרים בידי שמים.

מי שמאריך מאד מאד בשאלה הזאת זה כמובן הרי"פ פערלא, שכתב ספר גדול על ספר המצוות של רס"ג. יש לו שלשה תירוצים שנאמר בקיצור, אם כי הוא מאריך בהם מאד מאד. תירוץ ראשון: היות שכבר מנה מגדף (בין הנסקלים) מקלל בקוסם נכלל בו. דרכו שהתירוץ הראשון הוא הכי חלש, ואז אומר שלא מספיק ואומר יותר טוב, וכו'. בשביל התירוץ השני צריך לפתוח את הגמרא בסוף פרק תשיעי בסנהדרין:

גמרא: מאי קסוה אמר רב יהודה כלי שרת וכן הוא אומר ואת קשות הנסך והיכא רמיזא ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו: והמקלל בקוסם: תני רב יוסף יכה קוסם את קוסמו רבנן ואיתימא רבה בר מרי אמרי יכהו קוסם לו ולקונו ולמקנו [אין פסוק, אלא רק הגדרה מה זה.]: [אח"כ סוגית בועל ארמית עם כל האריכות ומעשה פינחס וכו', אך בהמשך:]

...וכתיב בתריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה (מאלהי) [מאהלי] יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים [מענין שרש"י בפסוק שם הופך, תחשבו למה...] אם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות.

התירוץ השני שלו הוא שעל הראשון והשלישי יש פסוק של מיתה, משא"כ בנוגע למקלל בקוסם. מתוך זה מגיע לתירוץ השלישי – הטוב והמפתיע – שאם נעמיק נבין שלקלל בקוסם זה יותר חמור מלגדף בשם המיוחד, כי נותן ממשות בע"ז, שיש לו כח לקלל את הקב"ה, ר"ל. לכן מקלל בקוסם כל כך חמור עד שעונש סקילה 'קטן עליו' – כדי לא לבלבל ביניהם אי אפשר לתת לו עונש של מגדף 'רשמי', ומכיון שאי אפשר לתת לו מה שמגיע לו באמת, כי אין עונש יותר מסקילה, הוא נפל מכל המיתות ונשאר בגדר "קנאין פוגעין בו" (אך אין זה "קנאין פוגעין בו" בדומה לשני האחרים שהביא הרס"ג. התירוץ הראשון היה שמקלל בקוסם כלול במגדף, וכאן הוא כאילו השרש שלו.

חומרת מקלל אביו ואמו שהושווה למגדף

מה רצינו מכל זה? לומר כמה חמור המקלל, ושמקלל של אבא ואמא שוה לגמרי למגדף. ודאי לפי ההסבר האחרון, שמקלל בקוסם אפילו יותר חמור מסתם מגדף (שלא בקוסם), ויש שם דין של "קנאין פוגעין בו". רציתי לומר שגם כאן יש הו"א של "קנאין פוגעין בו" – לראות ילד שמקלל את ההורים מעורר לכאורה רגש שראוי שמישהו יבוא ויהרוג אותו (ואם אין דין "קנאין פוגעים בו" לפחות שב"ד יבצע זאת –) ללא עדים והתראה ואפילו קטן (ראה בדרכי משה בדין קטן שקלל את הוריו לענין תשובה). נראה לקמן אם אפשר למצוא עוד אסמכתא לרגש הזה.

אין כופין על כבוד או"א כי מתן שכרה בצדה

בשו"ע יו"ד הלכות כבוד הורים ודין מקלל ומכה הם בסימנים רמ-רמא (כנ"ל, כבוד ומורא לפני מקלל ומכה). נקרא בערוך השולחן רמ, ה:

וכתב רבינו הרמ"א בסעי' א' דאין בי"ד כופין על מצות כיבוד אב ואם דהוה ליה מ"ע שמתן שכרה בצדה שאין ב"ד כופין עליה עכ"ל [על פי דברינו לעיל, כל ענין הכפיה דב"ד קשור לספירת התפארת, האחריות המוטלת על ב"ד לאפרושי מאיסורא וכו'. אבל במצוה שמתן שכרה בצדה (כמו במצות כבוד אב ואם שנאמר בעשרת הדברות "למען יארכון ימיך" ובואתחנן נאמר גם "ולמען ייטב לך") חלק הדין שבתפארת נמתק ועל כן אין ב"ד מצווה לכפות כו', ודוק] וזה מפורש בחולין באחד שלא היה מוקיר לאביו וחבשוהו ואמרו דאין צריך לזה מטעם דמ"ע שמתן שכרה בצדה [לא שייך לכם, בי"ד, לכפות על כיבוד הורים – זו מ"ע שמתן שכרה בצדה, ויש כלל בתורה שאין בי"ד כופין על מצוה כזו] וכן כתב גם בחו"מ סימן צז בדין של השבת העבוט [שגם מתן שכרה בצדה, ולא כופין עליה, ויש עוד דוגמאות. ממשיך ערוה"ש ומקשה:] ויש בזה שאלה, שהרי מצינו בב"ב [תיכף נפתח ונראה בדיוק] שכפו על הצדקה, והרי גם שם כתיב "כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'" [היינו מתן שכרה בצדה, הלא כתוב מפורש שמי שנותן צדקה יתברך מהשי"ת].



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com