תפארת:

בתפארת יש סיפור של דבקות – דבקות זה כתר, זה דעת, וגם תפארת לפי הסיפור הזה.

פעם אחת, בתקופה הזאת של הפרעות, שבסוף נהרג בה, נסע עם תלמידו המובהק רבי מרדכי מלעכוויטש ונכנסו לאיזה פונדק, ושמה פגשו עוד צדיק מצדיקי הדור – רבי מרדכי מנעשכיז. הם ישבו יחד, ורבי שלמה מקרלין נכנס לדבקות, ובאותו זמן נכנסו שני גנרלים של הקוזקים עם חרבותיהם וכו'. הם ראו שיש יהודי מאד מכובד, אבל לא מגיב להם ולא מסתכל – לא זע ולא נע (יש שני מרדכי כאן, אבל הוא המרדכי האמיתי שלא קם ולא זע) – והתחילו לצעוק עליו חזק שיגיב, ללא תועלת. התרגזו נורא, הוציאו את החרבות והחזיקו את החרב על צווארו – כל זה לעיני תלמידו המובהק, הקשור אליו כבן ויותר מבן, רבי מרדכי מלעכוויטש. פניו נעשו חוורות כסיד, כשרואה ששמים את החרב על הצוואר של הרבי, ועד סוף ימיו – האריך ימים עוד כחמישים שנה – נשאר חוורון בפניו מסיפור זה. בסוף לא הרגו אותו – רפו ממנו. איימו, אבל בסוף לא הרגו אותו והלכו משם. רבי שלמה מקרלין לא שם לב לכלום.

אחר כך, מי שבאמת עבר כאן את החויה – ר"מ מלעכוויטש – התבטא שעכשיו אני מבין את מאמר חז"ל (שהיה קבלה אצל צאצאי דוד מדוד המלך) "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים", כלומר, שגם לאחר גזר דין מות יש מקום לבטל את הגזירה על ידי תפלה מקירות הלב, ככתוב על חזקיהו שפנה לקיר והתפלל מקירות הלב. זה רחמים – לבקש רחמים. זה קצת חידוש – למה אמר כך. מי שחוה זאת הכי הרבה זה התלמיד – נשאר חוור עוד חמישים שנה – ובודאי הבין נכון מה קרה כאן. אם בסוף אומר שמכאן לומדים מה זה לבקש רחמים, אז הדבר הזה שייך לספירת התפארת, שפנימיותה רחמים, כפשוט בקבלה ובחסידות. אב טיפוס של רחמים, של תפארת, זה יעקב אבינו – "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך", וכתוב בפמ"ה בתניא שזה לעורר רחמים רבים על כנסת ישראל, זה ענינו. ומה החידוש של הסיפור הזה? שזה שהוא בדבקות זה רחמים. לפני הסיפור חשבתי שדבקות זה פשוט לא להיות כאן, כך אפשר לחשוב, וזה באמת נכון. יש הרבה סיפורים כאלו – בחב"ד יש סיפור מאד חשוב של אדמו"ר האמצעי כשהיה אברך, שמתוך דבקות לא שמע תינוק בוכה, ובסוף אדמו"ר הזקן בעת רצון היה צריך להוכיחו על כך. מתוך סיפור זה נבין סיפור שלנו – אדמו"ר הזקן אמר שגם בדבקות צריך לשמוע את התינוק בוכה. דבקות אמיתית זה בריח התיכון מן הקצה אל הקצה – זה כתר, זה דעת, אבל הנקודה הפנימית זה רחמים. הוא לא מנותק מהמציאות בדבקות. אצל הבעש"ט היה נס, מדרגתו הכי גבוהה זה "אין וועלט – אויס וועלט", שתוך כדי הדבקות יכול לנהל שיחת חולין. זה מדרגה מיוחדת, שכתוב שאפילו אצל משה היה "מן ההר אל העם" אבל לא ביחד באותו זמן – אצל הבעל שם טוב היה יחד, ולא ברור שמי שנהל שיחה איתו ראה זאת, בנשיאת הפכים פן אחד בגלוי ופן אחד נסתר (הדבקות בהסתר בדרך כלל, ורק לעתים נראה בעולמות עליונים – המדרגה הקבועה שרואים את ה"אין וועלט"). כאן רואים את ה"אויס וועלט", אבל זה שרבי מרדכי מלעכוויטש יכול לומר שכעת למדתי את הפירוש האמיתי של "אל ימנע עצמו מן הרחמים", סימן שתוך כדי הדבקות שלו הוא גם בתפלה. דבקות זה לאו דווקא תפלה – זה דבקות באלקים – ואילו רחמים זה תפלה, לעורר רחמים על עם ישראל. הצדיק האמיתי דבקותו זה לא רק הכיף והעולם הבא של הדבקות – דבקותו עדיין בעולם הזה, עדיין צריך תוך כדי הדבקות לעורר על משיח ולצעוק "עד מתי" (אף שאצלי המשיח כבר הגיע, צריך לעורר בשביל עם ישראל). זה החידוש של הסיפור הזה. אדרבה, בתוך הדבקות יכול לצעוק "עד מתי" הכי חזק – אף אחד לא שומע, קלא פנימאה דלא אשתמע. משמע מסיפור זה שאם הדבקות שלו לא היתה רחמים היו הורגים אותו. כמו שאמרנו גם קודם – מי שלגמרי למעלה גם לא אכפת לו. מה שקורה עם הצדיק זה מה שהוא רוצה – בסוף רצה, והרגו אותו, ואם כאן לא הרגו אותו סימן שלא רצה. לכאורה לא יודע מה קורה איתו, אבל צריך לומר שמתוך הדבקות עורר רחמים – אפילו על עצמו (כפי שזה במקור, שחזקיהו עורר רחמים על עצמו).