חכמה:

נקדים שבשנה זאת, כהרבה שנים, ההילולא של רבי שלמה מקרלין חל בפרשת מסעי – שהנושא שלה זה מב מסעות במדבר, שכולם זה טלטולים וטרטורים, אדם נוסע ממקום למקום, עוקר דירה וקובע דירה. הכל כדי להגיע ליעד הסופי האמיתי, ארץ ישראל, ארץ טובה ורחבה, אבל כדי להגיע ליעד צריך המון המון טלטול. היו הרבה צדיקים גם כן שנסעו מסעות, הרבה מסעות, כל החיים בנסיעות. גם הבעל שם טוב נסע – היה לו מקום, ישב במעזיבוז, אבל כל הזמן היה בנסיעות. אם יש צדיק אחד שכל הזמן חיפש דירה (כמו היום, אחד שמתיישב באיזה מקום, וכעבור זמן קצר שצריך לעקור ולחפש דירה), זה רבי שלמה מקרלין. לא שממש עבר דירה, אבל אחרי הסתלקות המגיד התלמידים ישבו – אדמו"ר הזקן, הצעיר, היה מזכיר החבורה – וחלקו את המפה לאזורים, ונתנו לכל אחד מהצדיקים את האזור שלו. רבי שלמה מקרלין קבל רוסיה הלבנה, אבל הרבה מרוסיה הלבנה היה קשור לרוסיה הגדולה, וזה היה תחת אדמו"ר הזקן בעצמו. עד שהוא התיישב בקרלין – שבעצם גם היה לו יסוד שם – נסע המון המון לחפש עיירה או עיר להתיישב שמה. לכן יש הרבה סיפורים עליו בהקשר זה, ואפשר לומר שרוב הסיפורים בחב"ד עליו זה תוך כדי שנוסע ממקום למקום באיזורים שקשורים לאדה"ז בעצמו, לחפש מקום להתיישב בו ולנהוג שם נשיאותו. יש מוטיב בחייו שמזכיר את המסעות – קשור לפרשת שבוע. יש כמה סיפורים על זה, אבל נספר ליפ סדר הספירות, וכעת אנו בחכמה.

במסעותיו לחפש מקום הגיע ליאנוביץ' – עיירה ברוסיה הלבנה – ושמה גרו שני חסידים של אדמו"ר הזקן, שלשניהם היה אותו שם פרטי, שמאי. היו שמה שני שמאי (צווי שמאי) חסידי חב"ד. רבי שלמה מקרלין הגיע לשם, וכמו בכל מקום התבונן ובחן את המקום בחושיו האלקיים ובחר לו אכסניה. שני השמאי הגיעו אליו ואמרו לו בשיא הנימוס ושיא ההערכה, "להוי ידוע למר שיאנוביץ' שייכת למגיד מלאזנא (אדמו"ר הזקן)". אמרו לו בפשטות שלא יחשוב להתיישב שם כי זה שייך למגיד מלאזנא. סה"כ שני שמאי אומרים לו זאת – זה נראה חוצפה גדולה מאד – אבל הוא קבל את זה, וכעבור כמה ימים הוא נסע משם. כשהוא נסע אותם שני שמאי ליוו את מרכבתו, והיו לו את האנשים שלו שישבו איתו בתוך המרכבה. הוא הסתכל על שני השמאי שמלוים אותו, ואז פנה לחבר'ה שלו ואמר להם – יהודים עם ביטול וענוה כזאת לא ראיתי מימי.

זה סיפור מופת. כמובן שהווארט כאן בסוף זה הבטול והענוה, ובטול וענוה זה פנימיות החכמה – לכן ממקמים סיפור זה בחכמה. אם מתבוננים – סיפור צריך לציירו, כמו סרט שמתרחש מול העינים – אין לך סיפור פלא כזה. בדרך כלל לצדיקים יש תוקף, ומי כרבי שלמה מקרלין בעל תוקף, וכאן לכאורה הוא מתקפל בפני שני החסידים. אם בסוף הוא אומר עליהם, כשהם מלוים אותו, שכזה בטול וענוה לא ראיתי בחיים – זה ודאי משקף, אומר על עצמו, אותו דבר. הסיפור הזה בעצמו משקף את עוצמת הבטול והענוה של הצדיק, שלא תמיד רואים זאת. יש צדיקים שרואים זאת אצלם, אבל אצל רוב הצדיקים לא רואים (זה קיים, לצדיק יש ניצוץ משה גדול, ומשה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה) – כאן רואים היטב. זה משקף את הבטול שלו, פנימיות החכמה, כח-מה.

יש עוד כמה דברים כאן. קודם כל, זה שבח עצום לאדמו"ר הזקן. ידוע שכמה שאהבו אחד את השני – רבו לפעמים. למשל, רבו על חסיד. רבי שלמה מקרלין עשה הרבה מופתים גלוים – טפח מעל הקרקע עושה הרבה יותר מופתים גלוים ממי שאלפים אמה מעל הקרקע – היה מחיה מתים (תיכף נראה שאמר שזה לא קונץ). פעם הוא החיה את רבי בנימין קלעצקער (מגדולי חסידי אדה"ז) – הוא מת, ורבי שלמה מקרלין החיה אותו, פשוטו כמשמעו. רבי שלמה מקרלין חשב שבכך הוא קנה אותו – ברא אותו, אז הוא שלו. כשר"ב התאושש אמר לו בפולנית (כי ידע שאוהב לשמוע פולנית) משפט מפורסם בחב"ד – אדון אתה אדון, אבל לא שלי, ועבד אני עבד, אבל לא שלך. היה מקושר לאדמו"ר הזקן באופן עמוק, ולכן יכול לומר – אתה אדון (רבי גדול), אבל לא שלי, אני עבד, אבל לא שלך. בכל אופן, בסיפור הזה הקצר, של שני שמאי, יש את הבטול שלהם והבטול שלו. זה השבח הכי גדול לחסיד חב"ד – המלה שמסכמת כל חב"ד זה בטול (גם אם לדאבוננו לא תמיד רואים זאת אצל כל חסיד). יש שיחה של הרבי רש"ב בתורת שלום שאצל אדמו"ר הזקן היו שני סוגים של חסידים – היו כאלו שבטלו חסידים של צדיקים אחרים (גאות יחידה, אני זכיתי לחב"ד, הכי טוב, ואני משיחיסט, עוד יותר טוב, וכולם בטלים ומבוטלים – גם אצל אדה"ז היו כאלה), והיו חסידים שלא בטלו אף אחד. הסוג השני היו בעצמם בטלים, כמובן שהיו בעלי תוקף – כמו אצל רבי בנימין קלעצקער – תקיפות הבטול, כפי שאומר אדמו"ר הריי"צ. אין סיפור שממחיש זאת יותר מסיפור שני השמאי – אומרים לו בשיא התוקף שזו עיר של הרבי, ואחר כך באים ללוות אותו מתוך כניעה, עד שהוא אומר שלא ראיתי מימי כזה בטול וענוה. זה כח מה – השילוב האמיתי של תקיפות ובטול. הרבי הרש"ב אומר שאלו שבטלו אחרים – החסידות לא התקיימה בידם, ואצל האחרים כן התקיימה בידם. הדברים עתיקים – ענינים אלו נשארים בכל דור, גם אם מתלבש קצת אחרת זה בדיוק אותו הדבר. אם כן, זה סיפור של חכמה.

היות שיש בסיפור פרט פיקנטי – שלשני החסידים קוראים שמאי – צריך לומר על זה משהו, לפני שעוזבים את הסיפור. זה שם לא שכיח ביותר, וכאן יש באותה עיירה שני שמאי. מה זה שמאי? חז"ל אומרים שזה מי ששם אורחותיו, מי שאומד אורחותיו, מעריך את עצמו, עושה חשבון נפש, "ידע איניש בנפשיה" מי הוא, ויודע לבטל את עצמו נכון. כתוב ש-שמאי זה משולש של כו – "הוי' בחכמה". ב"פ שמאי זה יהלום של שם הוי' – עולה שבת (ככתוב בכתבי האריז"ל ששבת זה שני משולשים של שם ה', לכן כתוב בזהר ששבת זה "שמא דקוב"ה"). שבת זה מוחין דאבא, זה בטול, כפי שדובר גם בשבוע שעבר. שני שמאי יחד זה סוד השבת – גם לשון "לא תהו בראה לשבת יצרה" – והם באים ואומרים לרבי שלמה מקרלין "להוי ידוע למר שהמקום הזה שייך למגיד מלאזנא", ואחר כך בתכלית הבטול מלוים אותו עד ששם לב שאין כאלו יהודים ענוים ובטלים בכל העולם.

יש הרבה סיפורים על רבי שלמה מקרלין, יותר מעשר, לכן יש כמה ספירות שצריך לספר כמה סיפורים ולהבחין להיכן שייך כל אחד בתוך אותה ספירה. רק בחכמה יש לנו שלושה סיפורים, ואחרי שנספר נבין היכן הם מסתדרים:

הסיפור השני גם על רבי שלמה מקרלין ואדמו"ר הזקן. לאחד מחשובי חסידי אדמו"ר הזקן (ששמו לא נמסר) היו בעיות של מחשבות זרות שהטרידו את דעתו, בפרט בעניני אמונה, אז הוא לרבי – בעל התניא – ופורש לפניו ביחידות כל מה שעובר עליו. לא כל חסיד זוכה שהרבי כל כך יקדיש לו תשומת לב ויעשה מאמץ נפשי לעזור לו כמו בסיפור הזה – הרבי הואיל לומר לפניו ביחידות מאמר חסידות (דבר שמסופר רק על גדולי החסידים ממש), והמאמר הזה מיישב לו את הראש. הכל בסדר, הוא הלך הביתה עם הראש בסדר, אבל זה לא מחזיק מעמד – כעבור כמה חדשים עוד הפעם מתחילים בלבולים בראש (כמובן, הכל זה לפי ערך – לפי ערך מה שהיה אותו חסיד, זה מה שנקרא אצלו בלבול בראש), אז צריך לחזור לרבי. שוב פעם הרבי הקדיש לו את כל כולו, ואמר בפניו עוד מאמר חסידות, וזה עזר, אבל רק לתקופה מסוימת. לכן, שוב, כעבור חצי שנה חזר והרבי אמר מאמר והועיל לחצי שנה. זה לא תכל'ס ככה – לא מתאים כל פעם להתבלבל מחדש וכו'. איפה שאדמו"ר הזקן מסתובב גם רבי שלמה מקרלין באזור, אז הוא החליט שאולי יעזור לו (זה סיפור חריג, בדרך כלל חסיד חב"ד כלל לא ילך לאחר, אבל יש מה ללמוד מזה). הוא נסע לרבי שלמה מקרלין, והגיע לשם לפני תפילת שחרית בבקר – נכנס לבית המדרש, ושמה הוא רואה את רבי שלמה מקרלין באמצע הנחת תפילין. כשמניחים תפילין וקושרים רצועת תפילין של יד על האצבע אומרים "וארשתיך" (בחב"ד אין את זה בסידור, ולא אומרים, אבל כולם אומרים) – שומע אותו אומר "וארשתיך לי באמונה" (המשך הפסוק, שלא נזכר בסיפור, "וידעת את ה'" – הוא שמע רק שלוש מילים). מי יכול להיות עם ספקות ובלבולים לגבי ה' – אחד שלא מחותן, לא מאורס, מספיק. שמע "וארשתיך לי באמונה" וקרה משהו בראשו ולבו כל כך, שהכל נפתר לו – הכל הסתדר, וכל כך הסתדר שנפתר על המקום והוכיח את עצמו לאורך זמן, יצא מכל הבלבולים והספקות לחלוטין. הוא לא דבר איתו בכלל, רק שמע איך הצדיק אומר "וארשתיך לי באמונה" – זה מספיק. אפשר לחשוב שאם כך מיד צריך להתקשר אליו, שזה הרבי שלי, אבל לא – הוא בכל אופן חסיד חב"ד. לפי הסיפור אפילו לא דבר איתו – שמע זאת, היה מספיק, הכל הסתדר, אז נסע חזרה לרבי. נכנס עוד הפעם ליחידות וסיפר כל הענין – שלוש פעמים עזרת לי, אבל הבעיה חזרה, ורק נסעתי אליו ושמעתי שלוש מילים שלא היו מופנות אלי, והכל הסתדר לעולם ועד. מה זה? אדמו"ר הזקן אמר לו, בניגון כדרכו, "כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלים" – יש שני סוגי צדיקים, יש צדיק אחד שנקרא "ציון" וכל מה שהוא פועל זה על ידי התורה שהוא אומר, ובכך רמז על עצמו, אבל יש צדיק אחר שהוא פועל רק באיזה "דבר ה'", באיזה 'ווארט' (שיש בו עוצמת ה', אך אינו תורה), אבל בשביל זה הוא צריך להיות "ירושלים", שלמות היראה, יראה עילאה, בחינת חכמה. כך אמר – אנחנו בחינת "כי מציון תצא תורה" – חיבים לפעול מכח התורה, תורת החסידות (לא שלא יכולים לעשות קונצים כאלו, אבל אנו מלבישים זאת) – ואילו שם קבלת איזה 'ווארט', שלוש מילים, שבתוכן היתה חשופה כל נשמת אותו צדיק. אצלנו הכל מלובש בתורה, כך ה' נתן תורה לישראל. שוב, יש צדיק שהוא "ציון", אצלו הכל מלובש בתורה – זה חב"ד, זה אנחנו – ויש צדיק שהוא "ירושלים", שלמות היראה, ואז יכול להשפיע בשלוש מילים.

מה יוצא מהסיפור הזה? כמה דברים – קודם כל, הוא נשאר חסיד חב"ד. אדרבה, כעת הוא הבין – חסיד חב"ד זה אחד שמבין שכל מה שקרה לי זה לא סוף החיים. חסיד חב"ד מחפש אמת לא מתפעל ממשהו פרטי – גם מתתי והחיו אותי, כר"ב קלעצקער – העיקר אצלו הענין הכללי, ומה שקורה לי זה ענין צדדי. מענין אותו לדעת למה הוא עזר לי ואתה לא, אבל זה לא משנה לו בכהוא זה את ההתקשרות לאדמו"ר הזקן ותורתו, ואת ההכרה שזה התורה שתביא משיח לעולם. חש שלי קרה כזה סיפור, ומענין לדעת מה קרה כאן, ואדמו"ר הזקן הסביר לו – אני ציון, פועל על ידי התורה, ואם האדם לא מספיק ראוי שהתורה תשפיע עליו לאורך ימים ושנים טובות פג התוקף של זה. התורה לא אמורה לפעול כל הזמן אם לא תחדש אותה – יש מצוה ללמוד תורה תמיד. צדיקים שלא בנויים על תורה זה עבודת מלאכים – חיים חיים נצחיים, לא צריכים תורה, לא צריכים התחדשות. תורה מענינת אותם – באים להקשיב, "חברים מקשיבים לקולך" – אבל זה לא חיוני להם, לא מתבלבלים מספקות באמונה. אפשר לעשות אותך מלאך ברגע אחד, אבל זה לא הענין – ה' ברא את העולם ונתן תורה, וצריך כל הזמן לחדש תורה. יש צדיק שהוא עיקר המשה רבינו שבדור – "תורה צוה לנו משה". משה הוא ודאי ציון, "כי מציון תצא תורה". בכל אופן, יש משהו גדול מאד ב"דבר הוי'" – שם ה' בגלוי, זה על שמו, שלא כמו ב"תורה" – בשביל זה צריך שלמות היראה. סיפור זה גם שייך לחכמה – תורה זה חכמה, ירושלים זה חכמה, וגם החסיד הזה חכם (גם כשהוא מבולבל הוא מחזיק ראש – זו גם תכונה של חסיד חב"ד). בסופו של דבר אנחנו רואים שאדה"ז משפיע על ידי תורה, אבל צריך לחדש זאת, ואילו רבי שלמה מקרלין משפיע על ידי ווארט – אבל מתקן בעית הבלבולים והספקות לגמרי. מה הווארט שלו? "וארשתיך לי באמונה". בתניא (פי"ח) אומר שהאמונה מאירה בחכמה, על דרך שקודם אמרנו שאחד האמת מאיר בחכמה – כותב שחכמה זה לא שכל, אלא אמונה. בתניא אין כתר, כידוע, והכי עליון שם זה חכמה (שבעצם היא "כתר כל הכתרים", הדרגה הכי גבוהה בכתר עצמו). גם נישואין – "וארשתיך", "קדושין" – זה מוחין דאבא (קדש), גם כמבואר בתניא. בשלוש מילים "וארשתיך לי לעולם" מתקן בשרש. אמרנו שחשוב לדעת את ההמשך – "וידעת את הוי'". זה גם משהו מאד יפה, שצדיקים – גם כשיש להם שיטות קצת שונות, לפי שרש נשמתם – אם באמת חברים, ויש להם רבי משותף ודרך משותפת, אז המון פעמים (ויש הרבה סיפורים כאלו) הם עובדים בשיתוף פעולה, במבצע אחד. כאן זה לא כתוב, אבל אנחנו יכולים לסיים את הסיפור במה שהיה אחר כך – בזכות זה שרבי שלמה מקרלין הכניס בחסיד זה "וארשתיך לי באמונה", זה אפשר אחר כך, כאשר חזר לאדמו"ר הזקן, שזכה גם ל"וידעת את הוי'" (את הדעת נותן משה רבינו, על ידי התורה). קודם צריך להיות "וארשתיך לי באמונה", ואחר כך יכול להיות "וידעת את הוי'". אם כן, זה גם סיפור של חכמה.

יש ווארט שלישי של חכמה: מסופר על רבי שלמה מקרלין – שאמרנו קודם שיש לו גבורות ותוקף – שהיה יכול לשרוף אדם במבטו, אולי יותר מכל אחד מתלמידי המגיד. זה תהו ובהו – צריך לחשוב אם זה דבר טוב או לא, אבל זה עובדה. בגמרא כתוב על חכמים גדולים שהיו יכולים גם להעיף מבט על מישהו ו"נעשה גל של עצמות". מסופר על יונתן בן עוזיאל שבהבל פיו, כשלמד תורה, העופות שעפו מעליו נשרפו – לא התכוון דווקא לשרוף אותם, זה קרה ממילא. כאן זה לא בדיוק לעשות אתו גל של עצמות – הביטוי (ביידיש ובתרגומו לעברית) הוא פשוט 'לשרוף אותך'. יש כמה משמעויות בשריפה: אפשר לשרוף אותך עד שתשאר אפר (כמו שאברהם אבינו אמר על עצמו), ויתכן שזה מצב טוב בעבודת ה', כשאתה זקוק לזאת. אפשר לשרוף אותך שתהפוך להיות חסיד שרוף – אם אתה לא מספיק בוער באש כדאי ללכת לרש"ק שישרוף אותך במבטו. איך שלא נפרש, זה הווארט – כמו שמילה אחת שלו יכולה לעשות מהפיכה נפשית אצל השומע, מבט אחד שלו שורף . זה גם חכמה – מבט זה חכמה, ובארמ"ע האש זה גם חכמה. רק שהכל יחסית זה חיצוניות החכמה – הגבורות של החכמה.

נסדר את שלושת הדברים בתוך החכמה עצמה: הבטול הפנימי (של שני שמאי ושלו עצמו, שאומר שלא ראיתי כזה בטול מעולם, ובשביל זה הוא צריך להיות בתכלית הבטול) זה המושכל, החב"ד, של החכמה. זה שב"וארשתיך לי באמונה" יכול להשפיע על מישהו אחר – לסדר לו את הראש, להוציא ממנו ספקות, זה בגלל שהוא שלמות היראה, "ודבר הוי' מירושלים. זה החג"ת, זה המורגש של החכמה. זה שהוא שורף אנשים כשמסתכל עליהם – זה הנה"י, זה ההשפעה החיצוניחת של החכמה. כך נסדר שלושת אלה בתוך החכמה.