חיפוש בתוכן האתר

טז אב תשס"ז - סיפורי ר' הלל מפאריטש (יאהרצייט יא אב) - דף 10 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
טז אב תשס"ז - סיפורי ר' הלל מפאריטש (יאהרצייט יא אב)
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
Page 9
Page 10
כל הדפים

יסוד:

בספירת היסוד אמרנו שהדבר הכי חשוב זה התאר שהתחלנו ממנו, שהרבי הצ"צ אומר שלא היה צדיק במעשה כמוהו שלוש מאות שנה. זה יסוד – מעשה זה כל המוטבע, הנה"י, ובעיקר היסוד, שהוא הקשר למלכות-המעשה. צדיק במעשה זה יסוד הקשור במלכות. אחת התכונות של צדיק ביסוד זה שהוא שולט בגוף ולא הגוף עליו. במדת התפארת זה "לבו ברשותו ולא הוא ברשות לבו". גם הבינוני של תניא יצא מכלל להיות ברשות לבו – אם הלב מאה אחוז ברשותו הוא כבר צדיק, אבל לצאת מכלל שליטת הלב זה בינוני, שאצלו "מח שליט על הלב" ולא להיפך. יש משהו השייך ליסוד, שיותר קרוב לגוף-לגשם, שמי שהצליח להשתלט על הגוף והגוף לא שליט עליו זה תיקון הברית. יסוד זה תיקון הברית. ולדוגמה מסיפור של רבי הלל: רבי הלל היה לו בית קטן, וכל חדר המגורים היה חדר אחד, והיתה לו משפחה ותלמידים – לא היתה לו ישיבה בבית כנסת, אלא חלק את הסלון עם וילון ולמד עם התלמידים מחוץ לוילון, כשבתוך הוילון היו בני המשפחה. הכי מענין שהוא שם את המטה שלו מתחת לוילון – לא כתוב למה, אבל כך עשה – ישן במקום ששייך חצי למשפחה וחצי לתלמידים. פעם אחת התלמידים מגיעים לשיעור הקבוע ורואים שרבי הלל שוכב וישן על המטה. אמרו אחד לשני "שא, שא – ער שלאפט" (הוא ישן). אז רבי הלל קם בהתקוממות – ער שלאפט? ער איז א בעלבי'ת אוף מיר? אך איז זאג ער שלאפט, שלאפט זער וכו'. הוא ישן? אתם חושבים שהגוף הוא בעל הבית שלי? כשאני אומר לו לישון הוא ישן וכשאני אומר לו לקום הוא קם. אחד הדברים הפלאיים שבכל יום בצהרים שכב לישון חצי שעה, וברגע שנשכב מיד נרדם ובשניה שתמה חצי שעה הוא קם – כך היה תמיד. זה דוגמה קלאסית מה זה תיקון הברית, תיקון היסוד. כמו שאמרנו שהלב זה התפארת, הגוף והשליטה עליו זה יסוד. גם אצל הרבי היו דברים כאלה, ואפילו אמרות כאלה. אפילו כשרבי הלל היה אברך צעיר, ורק התקרב לחב"ד, בחיי רז"ז, היה פעם דבר כזה – רבי הלל עמד בפינת בית המדרש והתפלל ורז"ז ישב עם החסידים והתועד והצביע עליו (ברור שהוא לא שמע, גם אם היה יושב עמם לא היה שומע), תסתכלו על האברך בפינה, הוא כבר שחק גופו עד שאין לו גוף (במובן זה שהגוף כבר לא "מאן דאמר" על חייו). כך אמר עליו רז"ז כאשר היה אברך בן שלושים שנה. זה קשור מאד עם זה שהוא צדיק במעשה.

פעם אחת בנסיעה של רבי הלל נקלע למקום שבקושי היו בו יהודים, והוא מאד ניסה להתפלל במנין, אז פקד על בעל האכסניא שיאסוף כל היהודים באיזור. הוא עשה מאמצי-על והגיע לתשעה יהודים – זה היה בשביל להתפלל ערבית. הוא שאל את בעל האכסניא – אין בכל האיזור עוד יהודי? תחשוב תחשוב תחשוב. הוא חשב ואמר שבמרחק של כמה פרסאות, איזה עשרים קילומטר, גר יהודי, אבל הוא מתבולל – נשוי לנכריה ולגמרי מתבולל, ואין שום סיכוי שיבוא להצטרף למנין. רבי הלל אומר מיד לנסוע אליו ולהציע לו שלוש עשרה רובל – לא פחות ולא יותר – בשביל הטרחה שיבוא להשלים מנין. רבי הלל אמר – צריך לעשות. דפקו בדלת באמצע הלילה, והוא קם בכעס ומתחיל לקלל שמעירים אותו, וכששומע במה מדובר מקלל ואומר שיסתלק. מהצעקות קמה הגויה ושאלה במה הענין, וכשהסביר לה שאלה – אתה מטומטם? בשביל כמה גרושים אתה קם בלילה, וכאן מפסיד שלוש עשרה רובל?! מה יכול היה לעשות – קם ונסע והשלים מנין, ישב בצד בלי להתפלל. רבי הלל עצמו עבר לפני התיבה – זה סיפור שמזכיר סיפורי רלוי"צ מברדיטשוב – ומתפלל בנעימה גדולה, נעימה אלקית, ואותו אחד רק יושב ולא אומר שום דבר, יושב ומקשיב. בסוף התפלה שאל את האנשים מי זה שהתפלל ואמרו לו שזה רבי הלל מפאריטש – צדיק מאד גדול. הוא נדהם, כי בילדותו רבי הלל כבר היה מפורסם, ופעם עבר בעירה שלו, ואמרו שיש צדיק וכל העיר יצאו לקבל אותו – הוא נזכר בשם הזה. אחר כך, סוף דבר, שהוא נכנס לחדר של רבי הלל אחרי התפלה ודיבר איתו שעתיים – ככה מסופר – ולא ידעו ולא שמעו מה שמדברים, רק שמעו אותו בוכה, ובסוף הוא יצא ונסע לעיר אחרת. עזב את אשתו הגויה, נסע למקום אחר וחזר בתשובה שלמה. כל המנין הזה והכל – היה בשבילו. זה סיפור שחוזר לספירת היסוד-הצדיק – מי שיכול ככה לרדת לעמקי הקליפות ולהוציא יקר מזולל (זה הביטוי), להחזיר יהודי בתשובה, זה גם בחינת צדיק.

 

מלכות:

במלכות נספר סיפור מופלא של פטירתו, של ההסתלקות שלו. אפשר לומר שבמדה מסוימת כל הסתלקות של צדיק קשורה למלכות – גם בגלל שאז כל החיים באים ביחד ועולים ביחד, שזה עלית המלכות עד אין סוף, וגם עצם הדבר זה היפך החיים זה גם בחינת מלכות, וכן המעבר מחיים להיפך החיים זה "רגליה יורדות" של המלכות. אנחנו יודעים שמלכות של קדושה קשורה לארץ ישראל, ויש בכך דבר מדהים אצל רבי הלל. הוא הסתלק ב-יא אב, יומיים אחרי ת"ב, ובאותה שנה ת"ב חל ביום חמישי בשבוע. הוא השלים את הצום, ובסוף הצום הוא הרגיש בעצמו שאין לו הרבה זמן לחיות, ואפילו התבטא לאנשים מסביב – איפה רבני ישראל שהיו צריכים לפסוק לי לאכול בת"ב? (גם ווארט מאד מענין). נגמר הצום והוא אמר למשרת מיד לרתום את העגלה ולצאת לדרך – אדם שחש גוסס ואומר כך – ולצאת כי חייבים להגיע לעיר חרסון מחר לפני חצות (כי לא היה נוסע בעש"ק אחר חצות, כמו שלא היה שולח דאר). נסעו כל הלילה וכך עשו – הוא היה חולה, מיד נכנס למטה, והסתלק למחרת, בשבת, ושם הוא נקבר. אחר כל החסידים לא הבינו מה זה הדבר הזה, שבשביל למות הוא חייב להגיע לחרסון למות שם (חצי יום לפני שבת). רק אחר כך הבינו שהסיבה היתה בגלל שבאותם ימים חרסון היתה תחת ממשלת טורקיה, שאז משלה גם בארץ ישראל. זה בשבילו היה להגיע לארץ ישראל. זה מלכות של גוים, אבל זה איזה מקיף (מעטפת, אמברלה) שמגיע מארץ ישראל עד חרסון, אז יש בזכות זה קשר בין המקום הזה, שלכאורה בחו"ל, לארץ ישראל. אם כן, יש כאן עוד מרכיב מאד חשוב של מלכות – הקשר לארץ ישראל. כאן זה בא לידי ביטוי, כמו אצל הרבה צדיקים וחסידים, בקשר להסתלקות והקבורה – להגיע לארץ ישראל.

יש עוד מופת שקשור לאדמה, שנשים במלכות סתם ככה, כדי לסיים במשהו נחמד: פעם אחת, לפני שהסתלק, הוא הגיע לעירה מסוימת לפני שלושת השבועות. בעל האכסניא שמה גדל ירקות, היתה לו גינה יפה, ורבי הלל אמר לו שיביא מהר מלפפון כדי לברך "שהחיינו" לפני שלושת השבועות. בעל הבית הסתכל עליו כאילו נפל מהירח – כעת קיץ, ואין מלפפונים. אבל רבי הלל התעקש שילך להביא מלפפון, והוא שוב אומר – אני בקיא בגינה, אין שם מלפפון ואין סיכוי. רבי הלל אמר לו שוב – לך לגינה ותביא מלפפון, אני צריך לברך שהחיינו לפני שלושת השבועות (לומדים מכאן הלכה, שאפשר לברך שהחיינו על מלפפון). טוב, הוא מוכרח לקיים דבריו – הלך לגינה ולמרבה הפלא ראה שם מלפפון. מיד הביא זאת לצדיק שברך שהחיינו. אחר כך ספר אותו בעל גינה, שאותה שנה היתה ברכת מלפפונים שלא בדרך הטבע – שפע ניסי לחלוטין של ריבוי מלפפונים. מסיפור זה רואים שיש קשר עמוק בין רבי הלל למלפפונים שצריך להתבונן בו (אפשר לעשות גימטריא – תן לחכם ויחכם עוד). זה ברכת הארץ, שייך לפרשת עקב – אם כי בארץ ישראל יש שבעת המינים, ולא כתוב שמלפפונים זה אחד מהם, אבל יתכן שבחו"ל (או אפילו כאן) זה קשור. זה אחד שיכול לברך, לפעול בריאה של "תדשא הארץ" – יש לו קשר למאמר הזה, שפועל כל הזמן. כמו מכת צפרדע – יכול לברוא מלפפון אחד שממנו יוצא ריבוי מופלג של ברכת מלפפונים. זה גם איזו בחינה של ארץ ישראל – מי שיכול לברך את הארץ יש לו קשר למלכות ובמיוחד לארץ ישראל, שהיא המקום שבזכות הנשמה היהודית נותנת את פריה (ככתוב בתורה הרבה פעמים) והופכת להיות גן עדן עלי אדמה.

עוד משהו שקשור למלכות – קידוש לבנה. הרי לבנה זה "דוד מלך ישראל חי וקים". יש כמה סיפורי של רבי הלל לגבי קידוש לבנה. אצל הרבה צדיקים, היות שבחו"ל – ברוסיה – היו הרבה חדשי חרף מעוננים שיתכן שיעבור כל החדש בלי קידוש לבנה, אז יש הרבה סיפורים שצדיקים פעלו גילוי הלבנה כדי שיוכלו לקדש אותה. כל הסיפורים האלה זה סיפורי מלכות, כי זה נקרא לגלות את "דוד מלך ישראל חי וקים", שהוא הלבנה. יש על זה שני סיפורים יפהפיים של רבי הלל. פעם אחת כשהיה כבר זקן היה בליובאוויטש, והגיע היום האחרון שאפשר לקדש את הלבנה, רבי הלל הכניס פ"נ לרבי הצ"צ וכותב שמבקש ממנו לעורר ר"ר שהלבנה תתגלה ויוכלו לקדש אותה. הוא היה בטוח בברכת הרבי – היה לילה, ועדיין היה הכל מעונן, והוא העמיד שומר (אחד הבחורים או האברכים) ואמר שברגע שהלבנה תתגלה תקרא לי (הוא היה בבית, למד או ישן), ופתאום באמצע הלילה, אחרי 12-1, ראו קצת לבנה. הבחור קרא לו, ולפי דין היה אפשר לקדש, אבל זה היה קצת מטושטש – רבי הלל אמר שאפשר לקדש, אבל הרבי לא מעורר רחמים בשביל זה, אלא בשביל לבנה בהירה לחלוטין. הוא חזר הביתה, בלי לקדש לבנה (אף שעלול לפספס הכל, כי זה הלילה האחרון), ואמר לקרוא לו כשתהיה לבנה בהירה. כמו דקות לפנות בקר, באופן פתאומי, האירה הלבנה וקראו לו לקדש. אחר כך הוא עשה התוועדות לחסידים וספר להם ווארט מאד חזק – כשהייתי צעיר, בכחי, הייתי יכול לחיות ולסבול את זה שלא קדשתי את הלבנה, יכולתי לשרוד אם לא היתה לבנה כל החדש, אבל כעת, לעת זקנותי, אני חלש ולא הייתי מסוגל לשרוד, לחיות, אחרי עגמת הנפש אם לא היתה לבנה. כל הסיפורים הללו קשורים אחד בשני, זה חורז הכל, אך היות שקידוש לבנה זה מלכות – זה שייך למלכות.

יש משהו עוד יותר מלכותי, שפעם ביום האחרון לא היתה לבנה, והוא הגיע לאיזו עירה ונכנס לחתונה – לא הכיר שם אף אחד, אבל ראה שיש חתונה ומיד נכנס. הוא צדיק מוכר, ורץ לחתן מהר ואמר לו – אתה חתן, ו"חתן דומה למלך", "אמר מלכא עקר טורא", אז תבוא איתי מיד החוצה ותגזור על הלבנה שתתגלה מהענן. כך היה – החתן יצא איתו החוצה, וגזר בתוך "חתן דומה למלך" שהלבנה תתגלה, ומיד כך היה. השאלה של מי המופת כאן – של החתן או של רבי הלל. זה לא שאלה גדולה. בכל אופן, זה כאן עוד יותר מדגיש את המלכותיות של קידוש לבנה, שבשביל לגזור על הלבנה – שהיא עצמה מלכות – שתתגלה צריך להיות מלך. מתאים לרבי הלל שלא יקח את הכבוד לעצמו אלא יזכה את החתן, המלך שגוזר שהלבנה תתגלה.

יש עוד כהנה וכהנה – פעם רצו לעשות קובץ סיפורי רבי הלל והגיע לשלושה כרכים (רק הסיפורים, בלי ההסברים...). יש המון מה לספר – הדמות החסידית הכי מפוארת בכל תולדות החסידות – והווארט שמחבר את הכל זה הענין של הצ"צ, שצדיק במעשה אין כמוהו שלוש מאות שנים.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com


 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com