טז מנחם-אב סז – סיפורי רבי הלל מפאריטש – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

התחלנו לספר לילדים סיפורים על רבי הלל. אולי הפתגם הכי חזק לגביו שאמרו הרביים, ומה שגם מסכם את על עבודתו, זה מאמר של הצמח צדק. והסיפור כך: אחד הנכדים של רבי הלל, כחמישים שנה אחרי שנפטר, חלה מאד. הוא היה אצל רבי זלמן מקאפוסט, בעל המגן אבות, והוא אמר לו שילך להשתטח על קבר סבו, רבי הלל, ובטוח זה יעזור שהסבא יעורר עליו רחמים רבים והוא יתרפא. תוך כדי זה סיפר לו שהוא עצמו שמע מהסבא, הצמח צדק, שצדיק במעשה כמו רבי הלל מפאריטש לא היה בעולם הזה שלוש מאות שנה. זה הווארט שמסור לנו מהצמח צדק ביחס לרבי הלל. הווארט הזה, והתואר הזה – צדיק במעשה, תואר מיוחד במינו – כאשר נמקם כל הדברים לפי הספירות נשים זאת ביסוד, "צדיק יסוד עולם", אך פותחים עם זה כי זה ווארט הכולל הכל. מי שמכיר את רבי הלל, בדרך כלל מתארים אותו חב"ד כראש ה'עובדים' – כפי שספרנו לילדים, שהיה עובד ה' בתפלה והשתפכות הנפש לעילא ולעילא, שאין לתאר כלל. היו שני חברים – רבי הלל ורבי אייזיק, רבי אייזיק היה ידוע כ'משכיל' הכי גדול ורבי הלל כ'עובד' הכי גדול. לכן הייתי חושב שאם רוצים לסכם את דמותו הוא ה'עובד' בין כל החסידים לדורותיהם, אך הנה בא הצמח צדק ואומר משהו אחר – שצדיק במעשה לא היה כזה נשמה בעולם שלוש מאות שנה. קודם כל, זה משהו מדהים מאד, כי שלוש מאות שנה כולל גם את אדמו"ר הזקן, כולל את הבעל שם טוב, כולל גם האריז"ל – כולל את כל גדולי ישראל, וכמובן גם את עצמו (הצ"צ). קודם כל רואים דבר חשוב, ואפשר לומר קצת מדהים, שיש דרגות שונות של צדיקים – צדיק בזה, צדיק בזה, וכאן צדיק במעשה. צדיק במעשה זה כמובן משהו כללי מאד, ובעיקר כזוכרים את דברי הרבי תמיד ש"המעשה הוא העיקר" (ולכן, במדה מסוימת, להיות "צדיק במעשה" זה הכי עיקרי). לומר ששלוש מאות שנה לא היה צדיק במעשה כמוהו זה משהו עצום. הדבר הזה גם עולה על כל עבודת הלב שלו ועל כל ההשכלה שלו (קודם אמרנו לילדים שמי שרוצה ללמוד חסידות בעומק, ועם טוב טעם ודעת – לקבל את הגשמאק והפירוש הפנימי במאמרי הצ"צ – צריך ללמוד זאת עם ביאורי ר"ה מפאריטש). מחד יש משהו מיוחד מאד מאד בהשכלה שלו (ודרך זה גם נמשך לחב"ד, כנ"ל) – מיוחד בשכל, ועוד יותר מיוחד בלב, אך מה שיוצא מהצמח צדק שהוא עוד יותר מיוחד במעשה. יש בדרך כלל מושכל-מורגש-מוטבע, שזה שכל ורגש ומעשה, והכי מיוחד אצלו זה המעשה, גם יותר מעבודת הלב.

אחרי ההקדמה הזאת, שתשתקף בכל הסיפורים עליו, נחזור לכתר ונתחיל משם.

כתר:

בשיעורים קודמים הסברנו שכתר זה הזיקה המשיחית של הנשמה – שלכל יהודי יש ניצוץ משיח, יחידה שבנפש, ואם הוא זוכה מגלה את ניצוץ המשיח שלו. מי שיש לו ניצוץ משיח גדול, הוא גם כל הזמן ברמה ובמודעות של יחידה, אז הזיקה המשיחית כל כך חזקה אצלו עד שפחות או יותר (אומר או רואים) מתגלה שהוא המשיח. אצל רבי לו נאה ולו יאה שהוא יהיה המשיח עצמו, אבל אצל חסיד – ובכל זאת, רבי הלל הוא חסיד – אז לא ראוי לחפש סיפורים מהם ישתמע שהוא המשיח. מה כן ראוי לחסיד? מה הזיקה המשיחית שלו? אפשר לומר שכאשר חסיד מזהה שהרבי שלו הוא משיח זו הזיקה המשיחית שלו (כמו שכתוב בגמרא שבכל בית מדרש החסידים אמרו על רבם שהוא המשיח) – זה משהו, אבל לא מספיק, במיוחד לפי חב"ד, שהכל צריך להיות פנימי ועצמי, המשיח שבתוכך. המשיח שבתוך כל אחד, כאשר זה לא בא לידי ביטוי בזה שאני המשיח, זה נקרא מס"נ למעלה מטעם ודעת. בדרך כלל בחסידות כשרוצים להסביר מה זה גילוי היחידה שבנפש, הניצוץ המשיחי, אז מסבירים שזה מס"נ שלגמרי למעלה מטו"ד. ברגע שזה מס"נ למעלה מטו"ד אז זה כתר, והכתר הוא למעלה מהשכל. היות שלפי הצ"צ ר"ה הוא הצדיק במעשה הכי גדול זה 300 שנה – כולל אדה"ז והבעש"ט וכל מי שחי אז – אז ברור שאם אנחנו רוצים לחפש את הניצוץ המשיחי שלו, זה המס"נ שלו על הענין שלו, על "המעשה הוא העיקר". יש ריבוי סיפורים על רבי הלל להמחיש את הדבר הזה, ונספר כמה מהם:

קודם כל, רבי הלל הוא לא רבי – לפחות לא רבי שלם, אלא לכל היותר חצי רבי (כמו שהתבטא עליו הצ"צ) – אך זה כנראה מספיק בשביל שינהג, כגדולי החסידים, מנהגים עצמיים השייכים לשרש נשמתו. היה מספיק חכם כדי לדעת מה שייך לו, ולא את כל המנהגים הנחיל לכל מושפעיו הרבים (שחלקם נזכיר), והיו לו מנהגים שגם הרביים לא נהגו. היום רוב מנהגי חב"ד זה מה שנתגלה, בדורות האחרונים, שנוהגים בבית רבי (בפרט הרביים האחרונים). בדורות ראשונים לא תמיד נהגו כמו הרבי, בעיקר כי לא ידעו – זו תופעה חדשה, גילוי מנהגים. זה שחסידים לא נהגו כרבי לא כי היו עצמיים אלא כי לא ידעו, סימן שגם הרביים לא חשבו שזה כל כך חשוב. בדורות האחרונים הרביים דאגו שיתגלה, כי חשבו שחשוב שינהגו כמו שאנחנו הרביים נוהגים – לכן הרוב התגלה (גם אם לא הכל). רבי הלל ידע מה הרביים נוהגים, אך היו לו מנהגים עצמיים – נהג כפי מה שידע שראוי לו, ואם זה אמיתי לא רק שלא פוגע בהתקשרות אלא מחזק אותה (כפי שנספר על ההתקשרות שלו).

היה לרבי הלל מנהג שהוא לוקח את הכיבוד של 'הגבהה' במנחה של שבת, ברעוא דרעוין – כך היה מנהגו כל השנים, ולא ותר על כך אף פעם. לקראת סוף ימיו הוא חלה בשבר קשה, ופעם אחת בתוך השבת השבר נפתח לו וכל בני המעים שלו יצאו החוצה, ר"ל – מצב מסוכן מאד. מיד השכיבו אותו במטה, והיה מרותק למטה, והביאו מנין לתוך החדר שלו ושמה התפללו את כל תפלות השבת. הגיעה שעת מנחה של שבת, והוא בקש שיקרבו אליו את הבימה. לא הבינו, וחשבו שמבקש זאת כי לא שומע כל כך טוב, אבל כשהגיע סוף קריאת התורה של מנחה וצריך הגבהה הוא קפץ מהמנחה – סכנת נפשות, יכול ליפול, להתעלף, למות על המקום – וכמנהגו הגביה את ספר התורה. וראה זה נס, קיים זאת ולא קרה לו כלום, ואז חזר למטה. זו דוגמה למס"נ. הוא חייב לעשות כך, למסור נפש על מנהג שהוא אמץ? היה מאד צמוד להלכה, אז ודאי כשעשה זאת אמר "בלי נדר", אך יש מנהג של כל חייו והוא מוסר עליו את הנפש. יש בסיפור זה את הכלל והפרט – הכלל, שמוסר את הנפש בשביל מנהג שלא חייב בו כלל. הפרט, להתבונן מה טיב מנהג זה – מה הענין הכל כך גדול לעשות הגבהה ברעוא דרעוין? כנראה שזה קשור גם לניצוץ המשיחי שלו (כי המס"נ שלו זה כתר, ואצל חסיד מחפשים את המשיח במס"נ שלו, כנ"ל), וכצדיק במעשה הכי גדול המס"נ באה לידי ביטוי בדברים כאלו (יש עוד דברים, אבל יש הרבה סיפורים כמו זה). כמו שאמרנו, יש כאן את הכלל של מס"נ על מעשה, מנהג טוב שהוא אמץ לעצמו, וגם את הפרט בו צריך להתבונן בכל אחד מסיפורי המס"נ ולראות את שייכותו לניצוץ המשיחי שלו.

נספר עוד סיפור: הוא היה מאד מקפיד מחשש של שעטנז. מחשש זה לא היה לובש בגדי צמר – וזה היה דבר שהנחיל לכל מי ששומע לו – כי באותם ימים היה חשש שעטנז בכל בגד צמר. והעיקר, שלא ישב אף פעם על שום דבר מרופד – לא כסא מרופד, לא ספה מרופדת וכו' – זה היה מנהג קבוע שלו, כל ימיו. פעם אחת הוא נכנס ליחידות – בדרך כלל ביחידות החסיד עומד והרבי יושב, אבל לפעמים הרבי מכבד או אומר בפירוש לחסיד לשבת (אם מישהו חשוב), ובמיוחד אם יש לרבי משהו ארוך לשוחח עם החסיד, בעניני הכלל או משהו אחר שנוגע לחסידות. פעם אחת רבי הלל נכנס לצמח צדק, והיה לצ"צ ענין ארוך לדבר איתו – כתוב שלקח שעה וחצי השיחה הזאת – ואמר לו לשבת, שזה לא ענין לעמידה. היה שם כסא מרופד – כי הצ"צ לא הקפיד על זה – אז מה עושים? הרבי אומר לי לשבת על הכסא הזה, והוא מרופד, ואני לא יושב על כסא מרופד – מה עושים במקרה כזה? אפשר לומר שחסיד כל כך בטל לרבי, שלא משנה שיש לו מנהג ועושה מה שאומרים, אבל מה רבי הלל עשה? עשה עצמו יושב, אבל ישב באויר שעה וחצי – כאילו שהרבי רואה שיושב (אף שהרבי ודאי ידע מה קורה), אבל שעה וחצי הוא היה באויר (אולי מזה היה לו השבר...). זו דוגמה למס"נ על מנהג, ולומדים שהמס"נ גם בפני הרבי וגם לכאורה נגד מה שהרבי אומר – זה ודאי משהו עצמי, משהו משיחי. זה ניצוץ משיח הדבר הזה. הפרדוקס הוא שזה לא פוגע בכהוא זה בהתקשרות לרבי. הרבי פעמים הרבי זיכה אותו בכאלו דברים.

יש עוד סיפור, שפעם אחת היה איזה ענין מאד חשוב לכלל, שהיו צריכים לכתוב מכתבים לרשויות, לממשלה, והרבי הצמח צדק אמר לרבי הלל שהוא צריך לכתוב מכתב דחוף בוער, ולשלוח את זה בדאר. אבל זה היה יום ששי אחרי הצהרים, והיה לרבי הלל מנהג – שיש לזה אסמכתא גם בשו"ע – שהוא לא שולח אף פעם מכתב ביום ששי אחרי הצהרים. בשבילו זה אסור, אבל הרבי אמר שחייבים – הרבי ידע את מנהגו, ואמר לו בפירוש שצריך לכתוב ולשלוח את זה בדאר. כאן אין ברירה, אין פה לשבת על האויר – או שאתה עושה מה שהרבי עושה, או שלא. אז בלב מאד כבד, סופר-כבד, הוא כתב את המכתב ושם במעטפה והדביק והכניס לתיבת הדאר, נגד מנהגו. אחר כך בליל שבת, בסעודת שבת, הצ"צ יושב עם בניו וצוחק – אמר להם, אתם חושבים שאני נצחתי אותו? הוא נצח אותי! הדוור הוציא מהתיבה את כל המכתבים חוץ מאת שלו, והמכתב שלו נשאר שם. זה סיפור של מס"נ ביחד עם סיעתא דשמיא – זה סימן שהוא אמיתי.

קודם כל נאמר הקדמה לכל הנושא של מס"נ על מנהגים טובים, על מעשים טובים: לפני שבוע, בסיפורים של החוזה מלובלין, אמרנו שמי שרוצה להבין השקפת חב"ד על שמירת העינים צריך ללמוד טוב פרק ב' של קונטרס העבודה. מי שרוצה להבין טוב מתי מתאים לאדם לאמץ לעצמו מנהגים בפועל, כאלו שלא מחויב בהם עפ"י שו"ע אבל זה הידורים נוספים, גם צריך ללמוד קונטרס העבודה – פרקיו האחרונים – שם מאד מקפיד, בפרט על בחורים מתחילים, שמאמצים מנהגים שלא שייכים להם כלל. צריך מאד להכיר מה שייך למי ומתי, ולא לקחת כל מיני מנהגים שלא שייכים לו. ברור כשמש שאצל רבי הלל, אם הוא הצדיק הכי גדול במעשה, שכל מנהג שלו תואם אותו מאה אחוז. כל מנהג כמו לבוש, וכל בגד שלו מתאים לו במאה אחוז. מה הראיה לכך? אם אתה אמיתי (וזה לא פשוט, כי בחב"ד כדי להיות אמיתי זה דורש עשרים שנה עבודה מאומצת), וגם אמיתי לגבי איזה מנהג אתה לוקח לעצמך, וגם כן במס"נ מקפיד עליו (וזה גם לא פשוט, אמת ואח"כ מס"נ), אז אחר כך הסימן מן השמים זה סיעתא דשמיא – מופת גלוי, כמו בסיפור הזה, שהדור מוציא את כל המכתבים, אבל המכתב שלך, שלא רצית לשלוח אותו כי נגד מנהגך, ה' יעזור שהוא לא יראה ולא יקח אותו.

יש משהו מאד דומה לזה (כל אחד טפה אחרת): גם בענין הכלל, היתה מלשינות נגד החסידות – נגד הרבי הצ"צ (היו הרבה סיפורים כאלו, אבל זה סיפור של מלשינות כבדה) – והצאר דרש שלושה מכתבים של התנצלות והכחשה של המלשינות, משלושת הרבנים הכי גדולים של עדת החסידים: הרבי הצ"צ עצמו, רבי הלל ורבי אייזיק. היתה צפויה גזירה מאד קשה, והיו חייבים לכתוב שלושה מכתבים אלו. טקסו עצה והרבי עצמו נסח נוסח שצריך לכתוב, ורק צריך שכל אחד מהשלושה יכתוב ויחתום וישלח. אצל רבי הלל היה משהו בניסוח שהוא לא היה שלם איתו – אפילו שהרבי חותם וכותב את זה – לא היה בטוח שזה מאה אחוז אמיתי לפי הראש שלו. בשביל להציל סתם יהודי ודאי אין בזה שום בעיה, גם שיהיה שקר גמור, וכאן זה לא שקר ולא סתם להציל אלא לבטל גזירה קשה של מלשינות נגד החסידים – אין פה שום שאלה בכלל בעולם שמותר. היה לו מאד קשה עם הדבר הזה, סופר קשה לכתוב על המכתב הזה, והוא חייב – חייב להיות הרבי והוא ועמיתו. הוא ישב בבית המדרש בליובאוויטש והתחיל לבכות שלא יכול לצאת מזה – לא רוצה לחתום על המכתב ולא יודע מה לעשות. בכה שעה ועוד שעה עד שפתאום הגיע טלגרמה שהגזירה בטלה, ולא צריך יותר מכתבים. יכול להיות שגם הצמח צדק עשה את זה בכוונה. זה שוב מס"נ על מנהג שהוא קבע לעצמו.

קודם ספרנו עוד סיפור של כתר, לילדים, בסגנון אחר לגמרי: שבאה אשה בשנת תרי"ח ובקשה זחו"ק, אחרי הרבה שנות נישואין, ואמר לה שאם תחכה שנתיים – לשנת כת"ר – תזכה לפקידת עקרות מהכתר, וכך הוה. יש המון מופתים, וזה מופת ששייך לכתר. כאן צריך להוסיף ווארט, שמי שאומר שאת תפקדי מהכתר בשנת כתר – סימן שהוא שייך לכתר. זה לא סתם איזו מן אמירה מבחוץ – הוא אומר לה שאת צריכה לחכות עוד שנתיים, לשנת כתר, ומשם באים ילדים, ובשביל לומר זאת הוא עצמו צריך להיות כתר. אין לך קו ישיר עם הכתר לומר לו מה הוא צריך לעשות ומה בכחו לחולל, אם לא אתה משדר ישיר על התדר של הכתר. בשביל לומר כזה – סימן שהוא עכשיו משדר על התדר של הכתר, במאת האחוזים, סימן שהוא נמצא שם. אם כן, זה  נס שבא מהכתר, כי הוא שייך לכתר.

עוד סוג של מס"נ שלו (כל המס"נ מרכזים בכתר, ולפי"ז הכי הרבה סיפורים בכתר – הכל גוונים שונים של מס"נ של רבי הלל): ספרנו קודם שהוא לא היה חסיד חב"ד מתחלתו – אביו היה חסיד טשרנוביל, ובתור ילד קטן עוד לקח אותו לרבי נחום (והיה שם איזה מופת ביניהם, שראה אש על רבי נחום – סיפור שלם), ואחר כך כשרבי הלל גדל ונעשה עילוי גדול הוא נעשה חסיד של רבי מרדכי. היה חסיד גדול מאד שלו. פעם הזדמן למקום שהוא גר בו חסיד חב"ד מהכי גדולים של אדמו"ר הזקן – רבי זלמן זעזמיר, שהוא זה שעתיד להיות המשפיע של רבי הלל בעצמו, ורבי הלל מביא אותו הרבה פעמים (חסידי חב"ד מכנים אותו "ווילדע מוחין" – חסיד עם מוחין פראיים, פרא-של-מח). רבי הלל למד יחד עם חברותא – שני עילויים לומדים יחד – ונגשו לרז"ז, ידעו שהוא מחשובי חסידי חב"ד, ושאלו אותו שבבקשה יסביר להם מה חדשה חסידות חב"ד. אמרו לו – שמענו שחסידות חב"ד זה ביאור על קבלת האריז"ל. רבי זלמן מיד אמר – לא, קבלת האריז"ל לחוד וחסידות זה לחוד, זה שני דברים שונים. ואז התחיל להסביר להם מה זה יחו"ע (שמע ישראל) ויחו"ת (בשכמל"ו) – כתוב בזהר, וזה בעצם התוכן של החלק השני של התניא – לפי חסידות, דבר שבכלל אי אפשר למצוא באריז"ל (הסבר מסוג זה). אחרי שעה שהרצה להם מה זה חסידות חב"ד ומה זה יחו"ע ויחו"ת רבי הלל לגמרי יצא מהכלים, זה קנה אותו לגמרי, ומאותו רגע והלאה כבר הזדהה שבנקודת לבו שייך לחב"ד. חברו העילוי לא זז ממקומו – נשאר חסיד טשרנוביל. מה עושים? הוא ממשפחה מיוחסת וחשובה של חסידי טשרנוביל, כבר שני דורות, אז מה עושים? הוא הלך הביתה וספר לפי תומו לאשתו שהוא חייב לנסוע לליובאוויטש, לאדמו"ר האמצעי. היא לא התנגדה, רק ספרה לפי תומה לאבא שלה – בעלי היקר נוסע. לאן הוא נוסע? לליובאוויטש. הדבר הזה הקפיץ וקומם את השווער – גם השווער וגם האבא היו חסידי טשרנוביל נלהבים – אז השווער רץ מהר לרבי מרדכי וספר לו. רבי הלל היה ה'תכשיט' הכי גדול בטשרנוביל, היונגרמאן הכי יקר שם, אז הוא רץ לרבי וספר לו שהוא רוצה לנסוע לליובאוויטש. הרבי מיד קרא לו ושאל אם זה באמת נכון שרוצה לנסוע בליובאוויטש. אמר לו בהתנצלות שכן – נפשי חשקה בתורה. זה כבר פחד לומר זאת לרבי, כשהוא יודע מה הרבי חושב על זה, אבל הוא עונה דוגרי. אז הרבי אמר לו מאד רציני – תדע לך שאבא שלך היה קשור בנשמה שלו לאבא שלי, קשר הדוק נשמה בנשמה, והנשמה שלך קשורה בעצם לנשמה שלי. כך אמר לו דוגרי, וסיים – אם אתה קורע את השרש נשמה שלך ממני אז תמצא את עצמך שוכב על הארץ עם הפופיק למעלה. ככה רבי מרדכי אמר לאברך הצעיר אותו, כאילו קלל אותו. זה משהו מפחיד ביותר, אבל רבי הלל ענה לו – ויהי מה. לא מענין אותי שורש נשמה, לא פופיק למטה ולא פופיק למעלה – אני חייב לנסוע לליובאוויטש. אז מה רבי מרדכי עשה? ראה שהאברך נחוש בדעתו, וגם הרבי לא יכול להשפיע עליו, אז העמיד שומרים מהחסידים שמא ח"ו יברח. אבל היה מנהג של רבי הלל לקום בהשכמה, לפנות בקר, לקחת טו"ת לבית מדרש ולשבת ללמוד כמה שעות עד התפלה. השמירה היתה מהכניסה לבית מדרש והלאה, אבל זה שלקח טו"ת ויצא מהבית – מהבית עד לבית מדרש לא היה שב"כ. בקר אחד לקח את הטו"ת, יצא מהבית לפנות בקר כמנהגו הקבוע לכיוון בית המדרש, אבל במקום זה פשוט ברח מהעירה ובקושי מגיע לאיזה עירה סמוכה, שוכר שם עגלה (היה לו קצת כסף), והגיע לעוד עירה. אז התחיל נץ החמה, ונכנס להתפלל שמה בבית מדרש. כבר לא נשאר לו כסף – עשה מגבית שחייב לנסוע, פקו"נ, שכר עגלה הלאה ואומר לבעל העגלה לרוץ מהר, כי פחד שירדפו אחריו. באמת בעל העגלה נסע מהר מאד, ובאמצע הדרך – כי נסע כל כך מהר – קרתה תאונה, העגלה התהפכה עליו. בקושי בעל העגלה הצליח להעמיד את העגלה בחזרה, ונסעו הלאה, והגיעו לליובאוויטש. הוא מיד נכנס לרבי האמצעי וסיפר לו את הסיפור שעבר עליו, ואומר לו שהוא מאד פוחד מהקללה של רבי מרדכי מטשרנוביל – צדיק גדול מאד – פוחד מהקפידא שלו ומהמילים שאמר. תשובת אדמו"ר האמצעי מאד מפורסמת בחב"ד – אם הוא באמת יהודי טוב (א גוטער איד, צדיק) איז ער ניט מעניש (הוא לא מעניש), ואם הוא לא יהודי טוב אין לך מה לפחד מקללתו, זה גארנישט. איי – אמר שתמצא עצמך עם הפופיק למעלה? זה כבר התקיים אצלך בדרך, כי באמת כך היה (ולפי הסיפור משמע שרבי הלל לא שם לב כשזה היה, אבל הרבי אמר לו שכבר יצא ידי חובה). זו מסירות הנפש של ההתקרבות שלו – כאן זה מס"נ להתקשר לחב"ד, אבל זה גם גילוי היחידה שבנפש, בחינת הכתר של האברך הצעיר שבמס"נ יודע בנפשו שלא מענין אותו שום דבר ולא כלום ברגע שטעם טעם כל שהוא מרז"ז הוא חייב לנסוע לליובאוויטש.

עוד מס"נ אחת על חסידות: כשכבר היה מבוגר הוא בא לרבי, אל הצ"צ, ונכנס ואמר לרבי שהוא חייב בנפשו לשמוע ממנו חסידות, שהרבי יאמר דא"ח. הרבי סרב – כמה פעמים הוא התחנן והפציר ברבי שיאמר חסידות והרבי סרב. אז הוא הלך לאכסניא שלו ופשוט חלה, שכב עד שהגיע המצב ששכב על ערש דוי, חולה מסוכן. הדבר הגיעה לרבנית של הצ"צ – חיה מושקא – והיא מיד בבהלה נכנסה לבהלה ואמרה שרבי הלל חולה מאד בגלל שאתה לא אומר חסידות, ואתה חייב לומר לו חסידות. כך היא דרשה בכל תוקף מבעלה, ואם האשה אומרת חייבים לעשות – אז הוא באמת קרה לרבי הלל. היו צריכים להביא את רבי הלל במטה, והרבי אמר דרוש, ובסוף הדרוש רבי הלל קם מהמטה ובקושי התחיל ללכת, ובאמצע הדרך הביתה לאכסניא שלו קצת התחזק והלך קצת יותר טוב, וכשהגיע הביתה כבר היה לגמרי בריא והלך רגיל. אחר כך הוא עשה התוועדות עם החסידים ואמר להם – תאמינו לי שאם לא היה אומר חסידות בשבילי לא הייתי חי היום. הרש"ג – המשפיע הגדול בליובאוויטש, שני דורות לאחר מכן, בזמן הרבי הרש"ב – אמר של"תאמינו לי" של רבי הלל אפשר להאמין. כלומר, שהדבר הזה נוגע לנפשו. גם זה לא השכל של החסידות, אלא התקשרות שלגמרי לגמרי למעלה מטו"ד.

אמרנו שהעיקר זה סיפורי הכתר, ואף שמסתעפים מהיסוד – צדקותו במעשה – זה הכתר שלו.

חכמה:

הוא היה מושפע של רבי זלמן זעזמיר, בעל הווילדע מוחין. אמר פעם פתגם עליו, המשקף את החכמה והבטול שלו. רבי הלל הוא משכיל עצום, החסידות שלו זה עמוק עמוק, והוא אמר לחסידים בשעת התוועדות שהשכל שלי והשכל של החתולה שוים ביחס לשכל של רז"ז. אחר כך קצת הסביר את עצמו, ואמר – אל תחשבו שהתכוונתי שכמו שהשכל של החתול שום דבר ביחס לשכל שלי ככה השכל שלי שום דבר ביחס לשכל של רז"ז, אלא שהשכל שלי והשכל של החתול שוים ביחס לשכל של רז"ז. עיקר הנקודה כאן זה הדיוק שהוא דייק. אם היה אומר שהשכל של החתול ביחס לשכל שלי זה כמו השכל שלי ביחס לשכל של רז"ז, הייתי אומר עליו שהשגה כזאת היא "מוחין דאמא", כי זה על דרך סדר השתלשלות (גם כשזה באין ערוך מדרגה לדרגה). לומר כזה דבר זה 'מבינות' – תבונה, מוחין דאמא. אבל לומר שהחתול ואני שוים ביחס אליו, זה מוחין דאבא. זה בכלל השגה מאד יפה, להבחין בין מוחין דאבא למוחין דאמא – מוחין דאמא זה תפילין דרש"י ומוחין דאבא זה תפילין דר"ת. אבא זה שהכל בטל בשוה, כמו "אין עוד מלבדו", "כולא קמיה כלא חשיב" – אליבא דאמת עולם העשיה לא יותר רחוק מה' מעולם האצילות, או יותר בטל או פחות בטל. אם באמת מדברים על בטול דאצילות שהרבה יותר מבטול דבריאה וכו' – זה מוחין דאמא. לומר שכל העולמות, גם האצילות, שאין שם נפרדות – הכל בטל לה' בשוה, לא"ס האמיתי, זה השגה של חכמה. יש נשמות של חכמה ויש נשמות של בינה, כמו שרבי הלל מעמיק ומאריך להסביר בהרבה מקומות – "זרע אדם" ו"זרע בהמה" (עפ"י הפסוק "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה"), "חכמת אדם תאיר פניו" זה נשמות דאצילות, מחכמה, וזרע בהמה זה מבריאה ומטה, מוחין דאמא. מי שהוא זרע בהמה יאמר שהחתול ביחס אלי כמוני ביחס למי שמעלי, וזרע אדם יאמר שכולם שוים בפני מי שמעל. זה סה"כ ווארט, אבל משקף את החכמה שלו. זה גם אומר שאף שחסיד יש לו רבי, הוא מסור מאד ובמדה מסוימת בטל מאד למשפיע שלו – כאן זה גם המשפיע שלו וגם מי שמקרב אותו (לא מזמן דברנו על כמה סוגי צדיקים לגבי כל אחד בהתקרבות הרוחנית שלו – יש משפיע שלי, מי שמקרב אותי, הרבי שלי, וגם הגיבור שלי, ואכמ"ל). בכל אופן, אצל רבי הלל מי שקרב אותו הוא גם המשפיע שלו. צריך לחשוב מי הגיבור שלו.

אמרנו כבר כמה פעמים בלימוד וההתבוננות בצדיקים שההתקשרות של הצדיק לשבת קדש זה גם נובע מהחכמה שלו, כי שבת זה מוחין דאבא, אז אם יש סיפורים מיוחדים של קדושת השבת זה קשור לספירת החכמה: יש לדוגמה סיפור כזה, שפעם אחת רבי הלל הגיע לעירה אחת ושם היה גביר שכולם נהנו מהצדקה שלו. היה יהודי טוב, בעל צדקה, אבל לא שמר שבת מאה אחוז. רבי הלל לא רצה לקחת ממנו כסף, הגם שהיה זקוק לכסף. באותה שבת שרבי הלל היה שם במקום, אותו גביר חלה מאד – שכב על ערש דוי – וממשפחתו רצו לצדיק שבעיר, רבי הלל מפאריטש. הוא היה באמצע התפלה, אז לא יכלו לדבר איתו, אבל תוך כדי שהתפלל צעקו לו "שבת היא מלזעוק" (כלשון ה"מי שברך" של שבת) – אמרו לו, או שידע, במי מדובר. כששמע מילים אלו הוא עשה סימן שנכון – זהו זה – ואחר כך כשסיים את התפלה הסביר ש"שבת היא מלזעוק", שאם השבת זועקת עליך שאינך שומר אותי כדבעי, זה בעצם המקור של המחלה, וכאשר השבת תפסיק מלזעוק ("שבת היא מלזעוק") אז "ורפואה קרובה לבוא". רצו בחזרה לגביר, שממש כבר גסס – הכל היה משהו פתאומי – ואמרו לו מה שהצדיק אמר. היות שהיה אדם טוב, ובני העיר נהנו מהצדקה שלו, ניסו הרבה פעמים להשפיע עליו שישמור שבת כדבעי, מאה אחוז, אבל תמיד לא עמד בכך. כעת אמרו לו את דברי רבי הלל, ואז הוא קבל על עצמו בלב שלם שהוא חוזר בו ושומר שבת, וגם כן באופן פתאומי ונסי לחלוטין התרפא ממטתו, וכמובן שמר את מלתו. כמו שאמרנו קודם לגבי המשכת הכתר, כך גם אם רבי הלל יכול לפעול רפואה מכח שמירת שבת סימן שהוא שבת – אינך יכול לפעול רפואה סגולית-קבלית אם אינך שייך לשם בעצם.

פעם אחת היה חולה שהרופאים אמרו לו שאסור לו לאכול חמין בשבת – זה יהרוג אותך, סם המות בשבילך. הוא פחד מאד ומאד מאד נזהר לא לאכול צ'ולנט בשבת. רבי הלל פעם התארח אצלו – רוב סיפורי רבי הלל מהעירות בהן התארח – וראה שבעל הבית לא אוכל, שאל מה זה והוא הסביר. רבי הלל אמר לו – על אחריותי. הצדיק אומר על אחריותי – אז אוכלים. הוא לקח כף, אחרי כמה שנים שלא טעם הטעם הטוב של הצ'ולנט, והכניס לפה – מאד טעים לו. בא לקחת עוד כף, ואז רבי הלל אמר – זה כבר לא על אחריותי. למה הכף הראשונה על אחריותו של רבי הלל? כי זה לכבוד שבת, וזה יותר חזק מכל החישובים הרפואיים על דרך הטבע. שבת, חכמה, זה למעלה מהטבע.

בינה:

אמרנו שיש כמה תפקידים חשובים – יש רבי, ויש משפיע. משפיע זה מחנך-על, לא סתם מחנך אלא יותר מכך – מחנך חסידי, משהו מיוחד שנקרא משפיע. מכל חסידי חב"ד, רבי הלל עצמו היה אולי המשפיע הכי גדול בתולדות חב"ד. עד כאן סיפרנו רק על המשפיע שלו, רז"ז, אבל הוא לאורך כל חייו היה המשפיע הכי חשוב בחב"ד. גם הצ"צ מאד הכיר בכך והעריך זאת, ולכן כל אברך חדש שהגיע אליו הוא שלח אותו להתחנך וללמוד אצל רבי הלל. רק אחרי הכשרה – שיכולה לקחת שנים – הוא חוזר לרבי, הוא ראוי לקבל מהרבי. אבל מי שמכין אותו, מי שמכשיר אותו, זה המשפיע – ואין משפיע כמו רבי הלל. היחס בין רבי למשפיע זה כמו אבא ואמא, וחסיד צריך את שניהם – אבא רוחני זה הרבי ואמא רוחנית זה המשפיע, "כבד את אביך ואת אמך". אבא זה חכמה ואמא זה בינה, לכן התפקיד של משפיע ביחס למושפע זה להשפיע תבונה. יש בינה ויש תבונה, שלא נאריך להסביר ההבדל ביניהן, אבל לתת לחסיד הצעיר תבונה זה בא מהמשפיע, ואין כמו רבי הלל להעניק תבונה למושפעיו, לחנך אותם לדרך החסידות הפנימית.

מסופר עליו שהיו לו דברים קבועים שהיה מלמד לאברכים החדשים שהיו מגיעים אליו, שהרבי הצ"צ היה שולח אליו, ובין היתר כתוב שהיו שני סיפורים שהיה מספר לכל אברך חדש שבא לקבל ממנו השפעה. סיפור אחד זה על הגר צדק, שספרנו עליו באריכות, הגרף פוטוצקי. הסיפור השני קשור למהר"מ מרוטנברג, מגדולי הראשונים – הרבי של הרא"ש. הסיפור שספר על הגר צדק היה שהגר-צדק היה מסגף את עצמו ומעלה תולעים על בשרו לאכול אותו, וכל פעם שתולע נפל מהגוף שלו היה מרים אותו ושם אותו על הבשר שלו, ואומר לו – אכול אכול את הגוף הטמא (הרי הוא גר, נולד שלא בקדושה). אחר כך היתה לו אפשרות להמיר את גזר דין המות של הכמרים, גם בלי לכפור בה' ובתורה, אבל הוא לא חפץ בכך ודווקא רצה למות על קידוש ה' וכך היה – זה גם בשמים פעל דברים עצומים, כמו שספרנו לפני חדשיים בערך. אחרי שספר זאת לאברך (וכנראה בחוש ציור יותר משלנו) אמר – דע לך שעבודת סיגוף זאת היא לפני גילוי החסידות (כפי שהסקנו, בלי להזכיר את הסיפור הזה), ומה שהחסידות חדשה זה הבנה עמוקה במארז"ל "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". אם יש לך הזדמנות לחיות עוד בעולם הזה ולעשות תשובה ומעשים טובים, אף על פי שעולם הזה הוא עולם עכור, עולם טמא, עלמא דשקרא – אבל אם אתה מעדיף לברוח מהעולם הזה לעולם הבא אתה מפספס את העיקר, אין לך את הרגש והחוש העמוק במאחז"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב". אחר כך סיפר סיפור המהר"ם, ובקיצור – הוא היה גדול הדור והגוים תפסו אותו בשבי ודרשו בשביל לפדות אותו הון עתק (היום זה מליארדים), כך שכל העולם היהודי יתנו סכום אדיר זה כדי לפדותו. הוא היה הפוסק הכי גדול בדור, ופסק הלכה שאסור ליהודים לפדות אותו (זו סוגיא בגמרא שאכמ"ל בה – אין פודין את השבוים יותר מכפי דמיהם). היו חיבים לשמור את הפסק שלו, וכך ישב בכלא בין שנת מ"ו לשנת  נ"ג באלף הששי, עד שנפטר בבית הסהר. אחר כך, בשביל לקבל את הגופה שלו גם דרשו את הסכום הזה, והוא הקדים לאסור זאת – עוד 14 שנה, עד ס"ז, הגופה שלו שכבה בבית הסהר בתאו. כעבור 14 שנה היה איזה גביר שבכל זאת הוציא המון כסף ובסוף עשו איזה עיסקה עם הגוים ואחרי 14 שנה ששכב בתא הוא פדה אותו והביא את הגופה שלו לקבר ישראל. באותו לילה שהוא נקבר הוא לגביר הזה בחלום ואמר לו, תבחר לך בין שנים – או שאני מבטיח לך עושר מופלג, לך ולכל צאצאיך לעולם ועד, או "עמי במחיצתי" ותמות תיכף. מה הגביר בחר? את השני, את ה"עמי במחיצתי", ומת תיכף. ככה מספר רבי הלל לאברך החדש, ואומר שגם כאן – הגביר הזה הוא לפני החסידות. לא העביר בקורת על מהר"מ מרוטנברג, הוא היה בסדר גמור, אבל שתי האפשרויות היו – אתה מתנגד או חסיד, וזה היה לפני החסידות, אז לא היה לו הרבה סיכוי להיות חסיד. אמר רבי הלל שאם היה חסיד לפני הבעש"ט היה בוחר את החסידות לעולם ועד. אם היה גם חסיד וגם חכם היה צריך גם להתנות עם המהר"מ שזה יהיה שמור, שהילדים לא יצאו לתרבות רעה, שזה ישמר בקדושה. אבל אמר שלגביר היה חסר ה'חוש' של "יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב". זה שני עדים – שתי דוגמאות להמחיש מה חדשה החסידות. זה שכך מתחיל את החינוך עם כל אברך, זה קודם כל מראה את התבונה שלו – זה הכח שלו להשפיע ואיך לפתוח את ההשפעה. בינה זה "אזן מילין תבחן" – כח אבחנה – ושם יכול לומר שזה צדיק מאד גדול אבל לפני המבול, לפני החסידות, וככה זה ראשית ההשפעה. זה דוגמה פנטסטית,הכי טובה, של בינה – בינה לעצמו וגם בינה מה צריך לספר ראשון לאברך שנכנס כדי להתחיל לחנך אותו. כמובן, בתור מאמר מוסגר, זה שהיו דברים קבועים אלו סימן שזה שוה לכל נפש. כמובן שההשפעה האמיתית זה שהוא יכול – ובודאי יכול – גם להתייחס אישית לנפש של אותו מושפע. על זה לא מדברים כאן, אבל כל אחד זקוק גם לטיפול אישי כמובן, אבל חוץ מזה יש גם דברים כלליים, וזה אחד מהם.

עוד דבר כללי (שחלק ממנו הזכרנו קודם): כל אברך חדש שהיה בא להתחנך על ברכיו של רבי הלל נדרש לשלושה תנאים. המושג תנאי הוא "אם... אז...", וכל תנאי בקבלה וחסידות זה בינה – אם, מלת התנאי, זה אמא (כך כתוב גם בחז"ל). כל הראש של דבר מותנה, בהפשטה, זה בינה. כדי להכנס לחדר יש תנאים, וזה בינה – זה מתחיל גם קצת דינים, שאם אינך ממלא את התנאים אינך יכול להכנס. מהבינה יש גם הסתעפות של "מינה דינין מתערין", וכדלקמן עוד. בקיצור, שלושת תנאיו זה חב"ד של מעשה – הכל בתוך כח הבינה. התנאי הראשון, שמקבל על עצמו להקפיד על ק"ש בזמנה. חסידים לא תמיד מקפידים להתפלל בזמן, אבל ק"ש יש קפידא שתקרא בזמן – זה תנאי ראשון. תנאי שני – לא ללבוש בגדי צמר (כפי שאמרנו קודם), כי בימים ההם היה חשש שעטנז בצמר. תנאי שלישי – לאכול מצה שמורה כל ימי הפסח, ולא רק בליל הסדר (היום זה די פשוט שככה נוהגים, אבל פעם זה לא היה פשוט, והיו הרבה חסידים ויראים שאכלו שמורה רק בליל הסדר, למצות מצוה, ואחר כך אכלו מצות רגילות). למה כנגד חב"ד? כי כתוב בפירוש באר"י שק"ש זה חכמה, אז פשיטא שק"ש בזמן זה תנאי של חכמה (חכמה שבמח הבינה, בתור השפעה והתנית תנאי ללימוד החסידות). שעטנז זה ערבוביא – ערבוביא בחיצוניות משפיע פנימה על הנפש וגורמת לערבוביא של מחשבות (כנ"ל לילדים איך רבי הלל יישר ראש עקום), וזה היפך האבחון הברור של הבינה. מי שהבינה אצלו לא מתוקנת, הוא מבולבל (ויכול להיות שלא יודע שהוא מבולבל). לפעמים כתוב ששעטנז זה סוד של כישוף – שמי שלובש שעטנז הוא מכושף. להיות מכושף זה שיש איזה דיבוק, משהו בראש, שהוא לגמרי עקום. אם כן, הקפדה בענין שעטנז זה שייך לבינה שבבינה כאן. הקפדה על מה שאתה מכניס לבטן בחג הפסח זה דעת – כתוב שמצה שמורה זה דעת. "אין התינוק יודע לקרוא אבא עד שיטעם טעם דגן" של המצה של פסח. אם כן, כך אפשר להסביר את שלושת תנאיו לחסיד שרוצה להתחנך על ברכיו. ושוב, חשוב כאן שזה דברים מעשיים – אנו מדגישים שוב ושוב שהוא צדיק במעשה, לפני כל החסידות וכל העבודה.

דעת:

בספירת הדעת יש כמה דברים שמדגישים את הדעת שלו.

קודם נספר סיפור, לא בין הסיפורים, אלא רק להבין מה זה דעת. כתוב בפרקי אבות "אם אין דעת אין בינה" – יש ביניהם קשר – אבל דעת זה הכרה פנימית לגבי משהו, כמעט רוח הקדש (בתורה, לגבי חכמה בינה ודעת של בצלאל, כותב רש"י שזה רוה"ק, אבל סתם דעת לא חייבת להיות ממש רוה"ק, יש הרבה דרגות, אבל זו איזו הכרה מאד פנימית להכיר את המציאות שאין לכל אדם). יש זיקה של דעת לכתר – כשמונים את הכתר לא מונים את הדעת, וכשמונים את הדעת לא מונים את הכתר.

פעם אחת הרבי הצ"צ אמר מאמר חסידות, וכנהוג אצל חסידים אחרי שהרבי אומר מאמר יושבים ודנים בו – מנסים להבין ולהפנים. ככה אחרי המאמר רבי הלל מפאריטש ישב עם הבנים של הצמח צדק עצמם, שכולם גדולים מאד, ודנים במאמר שהאבא אמר. נפלה ביניהם מחלוקת, שהבנים אמרו פירוש ענין אחד במאמר כך ורבי הלל אמר שהפירוש אחרת. הבנים אמרו – נכנס לאבא ונשאל מה הוא התכוון. נכנסו לאבא והרצו בפניו את הדברים, והרבי הסכים לפירוש של הבנים. יצאו ואמרו לרבי הלל – הנה, אבא אמר כמונו. רבי הלל התעקש ואמר שהכל טוב ויפה, אבל זה לא מזיז אותי בכלל, כי כשהרבי אומר חסידות "שכינה מדברת מתוך גרונו", אבל אחרי שגמר לומר את הדרוש ההבנה שלו זה הדעת שלו, וגם לי יש דעת, ולכל אחד יש דעת. זו אמירה נועזת ביותר, אף אחד לא יכול להעיז לומר כך, אבל רבי הלל כן יכול – שכינה דברה מתוך גרונו של הרבי, ואחר כך לכל אחד יש דעה מה ההסבר. אולי מענינת אותי דעת הרבי בשביל ההשוואה, אבל לא מזיז אותי מדעתי. יש סיפורים דומים לזה, והסיפור הכי מפורסם על הבעל שם טוב והאריז"ל – שפעם בעלית נשמה התווכחו על פירוש מאמר בזהר, ואמרו שיכלו לרשב"י וישאלו אותו מה הכוונה ורשב"י אמר כאר"י, והבעל שם טוב לא נכנע ואמר שנלך לשכינה, לה' בעצמו, לשמוע מה הפירוש, והשכינה אמרה כמו הבעל שם טוב. בסיפור שמה הבעל שם טוב לא היה צריך לומר מה שרבי הלל אמר, כי רבי הלל לא אמר שיש לו תקשורת ישירה עם השכינה, אלא רק שיודע שהשכינה אמרה ולי יש דעה איך לפרש. בסיפור הבעש"ט זה יותר חזק, מבחינה אחת, שיפה מאד שמחבר הספר מפרש ספרו כך, אבל איך שמפרש מה שהוא עצמו כתב ואמר זה לא סוף פסוק, צריך לשאול מה השכינה התכוונה. בסיפור של רבי הלל זה יותר חזק שהגם שלא יכול לדבר עם השכינה עדיין יש לו דעה חזקה גם נגד מה שהרבי הסביר עצמו. אם כן, אין סיפור של דעת – גם של הרבי וגם של רבי הלל – יותר מסיפור זה. ממחיש מאד חזק את דעתו.

פעם אחת רבי הלל נסע, גם כן מתוך מס"נ (היינו שחייב למלא את המצברים בחסידות) – רץ לרבי (כמה ימי נסיעה), בצמאון אדיר – וחייב להגיע לשם לפני שבת. במקום שהיה שם אמרו לו שאין שום סיכוי שיגיעו לפני שבת. היה שם אברך אחד שאמר שיש לו סוסים מאד טובים ומיוחדים, ובסכום המתאים אבטיח שנגיע, רק בתנאי אחד – שלא תאריך בתפלה. זה כמה ימי נסיעה, לנים בפונדק, וכל יום צריך לקום בהשכמה ולהתפלל מהר, ובתנאי הזה אני מבטיח שאגיע. אין ברירה – הוא חייב להגיע – אז קבל התנאי ויצאו לדרך. הגיעו לפונדק הראשון, לנו שם, קמו בבקר – רבי הלל התחיל להתפלל ולא סיים. האברך כבר גמר מזמן, והוא ממשיך להתפלל וכך מאריך בתפלה כל היום. האברך אומר שגמרנו – הפרת את התנאי, וגמרנו את הסיפור. קודם היית כל כך להוט להגיע – מה קרה? הוא ענה לו במשל – יש אחד שנוסע ללייפציג, ליריד, בשביל סחורה. תוך כדי שנוסע ליריד מזדמנת לו הסחורה שצריך בזול – מי יהיה השוטה הכי גדול, זה שימשיך לנסוע ליריד או שיקנה את הסחורה בזול באמצע הדרך? לא לקנות את הסחורה ולהמשיך לנסוע זה שוטה. וכך הענין – בשביל מה נוסעים לליובאוויטש? בשביל לקבל השראה חדשה, למלא את המצברים בנפש, שיהיה אפשר להתפלל אחר כך. אם פתאום באמצע הדרך מקבלים את ההשראה הזאת בגדול, ומתחילים לשפוך שיח לפני הקב"ה בדבקות (שזה מתנת שמים, לא בזכות עבודתי), לא אקח את הסחורה הזאת? אהיה שוטה ולא אקנה פה את הסחורה? סוף הסיפור היה שבדרך נסי לחלוטין הגיעו לליובאוויטש לפני שבת בכל זאת, על אף העיכוב הגדול, אבל הווארט הוא דוגמה של דעת.

סיפורים אלו של דעת הם דעת עצמית – יש לי רבי, אבל, אם אפשר להסתדר בלי הרבי (כאילו), מסתדרים. מי שוטה שלא יקבל את הסחורה גם בלי לנסוע לרבי אם פתאום ה' נותן. בכלל, מתוך הרבה סיפורים – דווקא של רבי הלל – אפשר להבין את סוג ההתקשרות. זה דורש התוועדות, סדרה של שיעורים, על מה זה התקשרות – אם אתה צריך את הרבי או את ההשראה שלו ואת תורתו. מרוב הסיפורים, כמו מסיפור זה, אפשר לקבל את הרושם שצריכים את ההשראה. אפשר לקבל רושם קצת מוטעה, שלא צריכים את הרבי עצמו אלא את ההשראה שלו, ולחשוב שהתקשרות לעצם הרבי זה יותר מאוחר (אולי בדורנו). האמת היא שזה לא ככה, והיה כך תמיד, אך גדול כרבי הלל כנראה נמצא עם העצם של הרבי בכל אתר ואתר. זה גם מוסר השכל מאד חשוב לנו היום. משמע מהסיפורים שרבי הלל קשור להשראת הרבי, אבל יהודי פשוט שקשור לרבי זה כמו בן לאב – התקשרות עצמית לעצם. לא לטעות ולחשוב שההתקשרות בראשית שרש ויסוד חסידות חב"ד הרבי רק בשביל השראה, אלא שהחסיד שבאמת קשור בעצם לאו דווקא צריך לנסוע – אולי לפעמים כן צריך לנסוע, לחדש את התחושה, אבל בן שקשור בעצם לאביו לא בשביל זה צריך לנסוע. נוסע כדי להתראות עם האבא, לשמוח אותי, שהאבא יקבל נחת והוא יהנה מהאבא – אבל הוא אף פעם לא מנותק מהאבא. בכך יש הרבה מאד מה לומר, ואין כאן המקום. בכל אופן, רואים כאן שהדעת של רבי הלל היא דעת כזאת שהוא זקוק עד כדי פקו"נ להגיע לרבי ולשמוע חסידות – ויכול למות בלי זה, כנ"ל – ועם זאת, אם הסחורה מזדמנת בדרך הוא קונה שם, יכול לקבל ישר מלמעלה אם ה' נותן לו.

פעם אחת ישבו החסידים ביחד וספרו סיפורי צדיקים, והגיעו לצדיק אחד – רבי ישראל מווילדניק, אחד מצדיקי אותו דור – וסיפרו עליו סיפורי מופת. סיפרו סיפור אחד שהיתה אשה אחת עגונה, שהלכה לכל צדיקי ורביי הדור לחפש את בעלה שברח ממנה והשאיר אותה עגונה, ואף אחד לא יכול היה לעזור לה למצוא את בעלה, עד שהגיע לרבי הזה והוא מיד אמר לה שתסעי לעיר הזאת ותכנסי לבית של טבח העיר ותשארי שם כך וכך זמן עד שבעלך יופיע. אמר לה בדיוק איפה נמצא ואיפה יהיה, עשתה כדבריו וכך היה – היתה שם ופתאום הגיע בעלה, מוסווה, וזיהו אותו ופעלו עליו עד שהודה ונתן לה גט (סיפור שהיה לו הרבה כסף וחלק אותו). סיפור מופת שכל הצדיקים לא יכלו לעזור לה, ודווקא הצדיק הזה עזר. אחר כך ספרו עוד סיפור – היה אבא עם בן שנטרפה עליו דעתו לגמרי, יצא מהשפיות לחלוטין, השתגע הבן. האבא לקח אותו לכל רופאי העולם ולכל צדיקי העולם ובקש תרופה, ואף אחד לא יכול לעזור. באו לצדיק הזה, שאמר לעשות משהו פשוט, ומיד הבן התרפא וחזר להיות שפוי לחלוטין. כך ספרו, ורבי הלל ישב שם עם כולם. מה צריכה להיות המסקנה? שאם יש צדיק שעושה כאלה מופתים כשכל האחרים לא יכולים, אז אולי כדאי לנסוע אליו. רבי הלל אמר כך (גם מפורסם בחב"ד) – שנשים ומשוגעים יסעו לווילדניק, ואנשים וחסידים יסעו לליובאוויטש (כמובן אין פה שום גנאי לנשים, במחילת כבוד הנשים). בכל אופן, מה שהתכוון שמי שהוא יחסית קל דעת ועוד יותר גרוע – משוגע לגמרי – יש צדיקים טובים בשבילו, אבל אנשים, דהיינו מי שיש לו דעת, ומי שרוצה להיות חסיד יסע לליובאוויטש. זה אמרה מאד חזקה, שמשקפת את הדעת שלו בעצמו – הדעת כאן זה היכולת להבחין בין קלות דעת ומה שקלי דעת מחפשים בחיים (ה' הוא רחמן, אז נותן כתובת גם בשביל קלי דעת) לבין אלו שאינם קלי דעת (שגם להם יש כתובת בעולם, ואם לא היתה חב"ד לא היתה להם כתובת – יש הרבה רופאים, הילרים, בעלי מופתים, בשביל קלי דעת, נשים ומשוגעים בלשון ר"ה, אבל צריך בעולם גם כתובת בשביל אנשים וחסידים, וזה חידוש מופלא שיש כתובת לזה, והכתובת זה ליובאוויטש. זה כמובן לא אומר שבליובאוויטש אין מופתים, אבל שמים אותם מתחת לשולחן – העיקר זה לעשות אותך בר דעת, לעשות אותך חסיד.

אמרנו קודם שרש"י כותב שדעת זה רוה"ק. פעם אחת התוועדות חסידים, שהיו ביניהם חסידי טשרנוביל (מקום שר"ה יצא ממנו), וחסידי טשרנוביל ספרו סיפורים על רבם – כמה גדול ובעל רוה"ק. ספרו כמה סיפורים, אבל בשביל לקצר נספר רק אחד – הוא לא היה מקבל ליחידות נשים, אבל כן היה מקבל ומברך נשים מאחורי וילון, כך שלא ראה אותן, וברך במה שכתבת לו. המתנגדים פעם רצו לסדר אותו, אז הביאו אשה גויה והעמידו אותה מאחורי הוילון. מנהגו היה ששם ידים מאחורי הוילון, בברכה, וברגע שהחל לעשות זאת נרתע ואמר "כמוהם יהיו עושיהם". המתנגדים ששלחו אותה בסוף המירו את דתם, ר"ל. סימן שיש לו רוה"ק גדול (חוץ מזה שיודע להעניש מי שצריך). רבי הלל מיד הגיב ואמר – זה לא רוה"ק, זה טוהר המחשבה. יש עוד סיפורים שאמר בדיוק אותו דבר – שרצו לספר סיפורים כרוה"ק של ר"מ מטשרנוביל, וכל פעם אמר כזה משפט. זה משהו חדש בשבילנו, שיש כזה אבחון (אבחון של דעת, כי אם יש רוה"ק זה דעת – יש מה שנראה רוה"ק אצל הפשוטים, אבל אני אומר לך שזה מדרגה שיותר קרובה ל"שוה לכל נפש". מי שמטהר מחשבתו מרגיש דברים אוטומטית – דעת זה הרגש. מה זה רוה"ק? קצת ניחוש, אבל אם לא היה ניגש ומתקרב רואה מרחוק מה קורה, זה רוה"ק, אבל כאן מה זה? כמעט מברך, ופתאום הוא מרגיש משהו. סתם אדם לא ירגיש, אבל זה שהוא פתאום מרגיש איכות הנשמה שמאחורי הוילון, ויודע שהכל תרגיל, זה טהר המחשבה. כאן הוא מבחין, זה הדעת שלו.

חסד:

ספירת החסד, זה ברור שכל צדיק אוהב ישראל ועושה כל מיני דברים שזה אהבה. כאן אנחנו נספר סיפור אחד שהוא סוג חסד. לא סיפור של אהבת ישראל, אלא איזה גוון אחר של חסד. אמרנו שרוב הענינים של רבי הלל זה מסביב ל"מעשה הוא העיקר", וכן מס"נ על מעשה, ומנהגים מיוחדים שנהג (יש כאלו שחנך למושפעיו, ויש שזה משהו פרטי אצלו). יש מנהג שיודעים שזה מנהג שלו, ויש כאלו שעד היום נוהגים כך כמוהו, ויודעים שאפילו הרביים לא ברור אם נהגו כך (מן הסתם לא נהגו). בסידור כתוב שבשבת ויו"ט לפני ברכת המזון אומרים "שיר המעלות" ובחול אומרים "על נהרות בבל" – רבי הלל נהג אף לא לומר "על נהרות בבל". הוא דבוק וקשור בכל נימי נפשו לנוסח חב"ד ואדה"ז וכל הרביים, אבל נהג לא לומר "על נהרות בבל", ותמיד לפני הברכה אמר "שיר המעלות". כדי לתת לכך איזו אסמכתא נהג כמה שיותר לחפש איזה שמחה או סיבה לא לומר. נהג להזמין אורח, ואז זה מצוה, וזה הצדקה אצלו לומר "שיר המעלות" ולא "על נהרות בבל". מה אם קרה שלא היה אורח? אורח זה משהו חדש, אבל אם לא היה שום סיבה, ואז היה אומר שזה שיש פתאום יום שאין לי שום סיבה לתלות למה לומר "שיר המעלות" – זה עצמו חידוש, אורח, שמצדיק שלא לומר "על נהרות בבל". כמובן, העיקר פה זה שהוא חייב לומר "שיר המעלות". אחרי שאומרים שיר המעלות נוטלים מים אחרונים, וכתוב בסידור שצריך לומר עפ"י האריז"ל "זה חלק אדם רשע מאלהים". פעם אחת אחד מתלמידיו אמר זאת, והוא פנה אליו בהקפדה ושאל – אתה יודע מי אתה?! אז התלמיד הפסיק לומר, והחסידים הסיקו מכך שהוא לא אומר פסוק זה אף שכתוב בסידור (קשה לדעת, כי אומרים בלחש). מנהג זה שייך לחסד, כי זה אחד שלא רוצה לבטא דבר לא טוב. בשביל הצדיק גם הקללות בתורה זה ברכה, כמו שכתוב על אדמו"ר הזקן, אבל איש כמונו – ואפילו רבי הלל ש"ידע איניש בנפשיה", ידע להעריך עצמו – אמר שלא יכול לקונן לפני ברכת המזון ולא בא לי לומר "זה חלק אדם רשע וגו'", זה יותר מדי גבורה, יותר מדי קשה, ואיני יכול לבטא דברים קשים. אני חייב לבטא דברים רכים וטובים – קובע לכך מנהג עד שיכול לבטל בשביל זה מה שכותב בסידור, בשביל הודאות הנפשית שזה מה שצריך לעשות. שצריך להיות "אך טוב", ולא לומר דברים לא טובים אף שכתובים. אצל צדיק, כשאדה"ז כתב את הסידור, זה לא עלה על דעתו (כביכול), כי צדיק רואה הכל טוב. זה רבי הלל – הבאנו את זה בתור דוגמה של אחד שהחסד שלו גובר, הימין שלו גובר על השמאל, עד כדי כך שיכול גם לבטל דברים. אצל רבי בשבת שיר המעלות ובחול על נהרות זה תפארת, זה איזון, אבל שהימין גובר על השמאל זו יציאה מהאיזון לימין. כמובן שאפשר להצדיק את המצב המאוזן, אבל יש צדיק או חסיד שאצלו חייב להיות ימין גובר לגמרי.

עוד סיפור יפה של חסד, במשמעות חדשה: רבי הלל היה רב של בויברויסק ושל פאריטש. פעם אחת הביאו לו שור ששחטו אותו ונפלה שאלה בכשרותו, והוא הכשיר את הבהמה על אף שרוב הפוסקים מטריפים. הוא מצא דעה אחת להכשיר, אבל בדרך כלל רבנים לא נוהגים ככה – הוא פסק להכשיר נגד רוב הפוסקים האחרונים. כששאלו אותו איך הוא עושה ככה הוא אמר להם שאם אחר כך יבואו אנשים שאכלו ויתבעו אותי למה האכלתי אותם שור שלפי רוב הפוסקים הוא טרף, אבל אם השור יבוא ויתבע אותי למה פסלתי אותו לא יהיה לי מה לענות לו – לא צריך עסק עם שוורים, עם בני אדם אני יכול להסתדר אבל עם שוורים יש לי בעיה. הסיפור הזה, יותר מכל סיפור אחר, קשור לשם שלו – שהשם זה העצם שלו – רבי הלל, זה "בית הלל לקולא". זה סיפור מובהק של השם שלו – הלל זה חסד והוא מקל. אם אחר כך יבוא מישהו מבית שמאי ויתבע למה הכשיל אותו – הוא יכול להסתדר איתו. מישהו יכול לומר שבזה שהכשיר הוא הכשיל, וזה ההיפך מאהבת ישראל, אבל בעומק הוא יאמר שזיכיתי את היהודים – אם מישהו יבוא ויאמר שהכשלתי אותו בטוח שאוכל להסביר לו בעלמא דקשוט למה זיכיתי אותו (חוץ מזה שזיכיתי את השור). גם בפשט, חסד זה אברהם – הוא נותן לאכול בגשמיות, כמו שאומר הבעש"ט שקודם לעשות טובה בגשמיות. השור הזה, חוץ מזה שרוצה להיות כשר, רוצה שיהנו ממנו – שבני אדם יהנו ממנו – כי בכך מעלים אותו. אם הרב המובהק פסק כשר, גם נגד הפוסקים, ודאי בשמים מסכימים איתו ואז כולם נהנים – בני האדם וגם השור, כולם מבסוטים וכולם עולים לה'. זה סיפור של הלל לקולא, שזה סוג של אהבת ישראל, של חסד.

עוד משהו של חסד: היה תלמיד אחד של רבי הלל, התלמיד הכי דבוק אליו, שקראו לו "ר' שלום ר' הלל'ס" – ר' שלום של רבי הלל – שהיה דבוק כמו בן. פעם אחת בפורים הוא הביא לרבו משלוח מנות – יין ותפוח (צריך להביא משקה ומאכל). רבי הלל בעצמו קצת תמה – במשלוח מנות שמים יין, אבל מה זה התפוח? אז התלמיד אמר שתפוח ר"ת "תגלון פתגמין ותימרון חידושא" – תגלו דברים ותאמרו חידוש. זה סעודת פורים, "נכנס יין יצא סוד", ואומר לו שנותן תפוח כי חייב לשמוע חסידות. אז רבי הלל שפך חסידות, עד דלא ידע. בסוף הסעודה אותו ר' שלום ר' הלל'ס מתחיל לבכות בדמעות שליש לרבו ואומר – מה כבר יהיה אחרי מאה ועשרים שלנו? אתה תשב בגן עדן ואני אשב בגיהנם?! איני יכול – הרי כל החיים אני דבוק בך, לא יוצא מדלת אמות שלך. כך אומר בסוף סעודת פורים, כשכולם מבושמים. יש שתי גרסאות לתשובת רבי הלל. הגירסא הכי פשוטה – כמו שאני משמש אותך בעולם הזה שאזכה לשמש אותך גם בעולם הבא. גירסא שניה, יותר ציורית – תבטיח לי שתעשה חוט בין גן עדן לגיהנם (כנראה היה חשמלאי), שדרכו אוכל לשמוע מה אתה מדבר בגן עדן. רבי הלל הבטיח לו – או לפי גירסא זאת או לפי זאת. זה סיפור של חסד, כי הבטיח לו – זה כמו אברהם אבינו, שדואג שבסוף כל היהודים יגיעו לגן עדן, יושב על פתח גיהנם ומביא אותם לגן עדן. אם כן, מי שמביא יהודים מגיהנם לגן עדן אין חסד יותר מזה – "חסד לאברהם". מה היה סופו? הוא היה תלמיד שהאריך ימים הרבה אחרי פטירת רבו, ובסוף ימיו – כשכבר היה בתקופת ישיבת הרבי הרש"ב, תקופת תו"ת – הוא שבר רגל ומזה שכב כמה שנים טובות מיוסר במטה, ותוך כדי יסוריו כמה שנים כל הזמן אמר דברי תורה ונגן ניגונים (רבי הלל היה מאד גדול בניגונים, וכדלקמן) וכל יסוריו קבל באהבה, כמו חסיד גדול. אמר עליו הרש"ג, המשפיע בליובאוויטש (שגם הכיר את רבי הלל, ואולי היה נוכח בסיפור באותו פורים), שאני תמהתי מאד על רבי הלל איך מבטיח לו עולם הבא – לפי גירסה זו או זו – אבל כשאני רואה איך מקבל יסוריו באהבה אני מבין שבאמת מגיע לו. זה לא חידוש, אבל הווארט זה הווארט של רבי הלל בעצמו, ההבטחה שלו.

הסיפור שספרנו קודם לילדים איך ליישר את הראש זה עוד דוגמה. כל סיפור של הטבה ליהודי בעצה טובה, בדרך מופת ונס, זה חסד. יש עוד כמה דברים כאלה – פעם בא לאיזה עירה ויהודי התלונן לו שהפריץ דוחק אותו מהפונדק שלו, ואז אין לו פרנסה וכל המשפחה תרד לטמיון (לא רוצה לאסור אותו, אבל להוציא אותו מחכירות הפונדק), אז רבי הלל אומר לו באופן פלאי (ספורי פלא יועץ אפשר לשים בדעת, המקבלת מהכתר-הפלא, או בחסד כיכולת לעשות טובה ליהודי) לכוון בברכת "השכיבנו" בתפלת ערבית שהפריץ יפסיק לדחוק אותך ולבלבל לך את הראש, ויהיה בסדר. "פלא יועץ". באמת אותו יהודי התחיל לחשוב ב"השכיבנו" שהפריץ ירד ממנו, וכך היה. זה סיפור אחד.

אחר כך בא מישהו, איזה אבא שילדו ל"ע חלה במחלת הנפילה (אפילפסיה). רבי הלל אמר לו שיעבור לנוסח האר"י, שיאמר הודו לפני ברוך שאמר (בנוסח אשכנז הפוך), ויתרפא – וכך היה.

מהסיפורים האלה, הנחמדים, אפשר גם להוסיף לספר הסגולות שלנו – הודו לפני ברוך שאמר זה סגולה למחלת הנפילה (גם ברוחניות, שלא פתאום תפול מהמדרגות), ואם יש פריץ שעושה צרות (או שב"כ, או מי שלא יהיה), לכוון בהשכיבנו של ערבית שירד ממך – וזה יועיל. אם יש לך ראש עקום, אז כמו שספרנו קודם לילדים מה לעשות. שוב, זה או סיפורי פלא יועץ שלו – דעת המקבלת מהכתר – או מהחסד שלו, שפשוט אוהב יהודים אז ה' נותן לו ההברקות מה לומר ליהודי לעשות.

גבורה:

הדבר הכי טוב שיש בגבורה זה עבודת הלוי – "ועבד הלוי הוא". רבי הלל עצמו הוא לוי, שייך לגבורה. מה זאת עבודת הלוים? עבודת השיר. אחד הדברים שהכי מציינים את רבי הלל זה 'חוש' הנגינה שלו, וכפי שאדמו"ר הזקן חבר עשרה ניגונים כך גם הוא – אפשר לומר שהוא המלחין הכי גדול בחב"ד אחרי אדה"ז. אמרנו כמה פעמים שצ"ע זה שלא מצאנו ניגונים עצמיים אצל רבי אייזיק, אבל אצל רבי הלל – העובד הכי גדול והצדיק הכי גדול במעשה – אחד הדברים שהכי מצטיין זה נגינה, ובודאי הוא המלחין מספר שנים אחרי אדה"ז. גם אצל מושפעיו, התייחס כמו "אקדמיה למוזיקה" – חלק מהלימוד בישיבה זה נגינה, היה שיעור כל יום. זה בדיוק כפי שהלוים היו לומדים בהכשרה למקדש – לנגן. זה הדבר המתוק בגבורה – השיר והרצוא לה', לנעלם, "הוא", אל "הנסתרת להוי' אלהינו". ניגון צריך להיות מאוזן, עם שוב, אבל עיקר עבודת הלוי זה הרצוא של הניגון.

בגבורה שמנו גם הקפדות שמשאירות רושם. אצל רבי הלל יש כמה כאלה, ונספר שנים: יש סיפור אחד שהוא בא לאחד מגדולי ישראל באותו דור, חסיד חב"ד, הרב יוסף תומרקין – מידידיו הגדולים. היה לרבי הלל לעשות הבדלה על כוס חלב חם, במקום על יין. זה מנהג יפהפה – לבשל חלב ועליו להבדיל. אבל אחרי הבדלה יש סעודת מלוה מלכה, והיה לרבי הלל מנהג קבוע שבכל מוצאי שבת מזמין הביתה שוחט ששוחט עוף, ואת העוף הטרי מבשל לכבוד סעודת מלוה מלכה (ולא עוף משבת) – סעודת דוד מלכא משיחא. כך היה מנהגו – מנהגיו היו קדש קדשים. בא לידידו, רב גדול, שידע ממנהגו (מנהגיו היו ידועים, חלק מהם עכ"פ), והיו בעיר שני שוחטים מומחים – אחד חב"דניק ואחד חסיד פולני. רבי הלל אמר שרק הפולני ישחט לו העוף, ולא החב"דניק. לא הבינו למה (קודם כל זה סיפור שלא צריך דווקא שחיטת ליובאוויטש). האשה הלכה לשוחט הפולני ודפקה בדלת, ואמרה שרבי הלל כאן וצריך עוף טרי לסעודת מלוה מלכה – הביאה את העוף שישחט. אבל לא היה בבית – כנראה היה מאוחר – הוא כבר השכים לבית המטבחים באיזה מקום. אז הרבנית עשתה חושבים, שבמקרה כזה בלית ברירה תלך לשני – הרבי בעלי הוא רב, גם צדיק, חבר של רבי הלל, ואוכל משחיטת ליובאוויטש, אז בלית ברירה אלך לשוחט הקבוע, וכך הוה. אף אחד לא ידע, אבל כשהגישה רבי הלל שם את זה הצדה. גם היא וגם הרב מיד תפס שיש פה איזו בעיה, אז הבעל שחט את האשה מי שחט והיא סיפרה מה היה. רבי יוסף פנה לחברו, רבי הלל, ואמר לו – ממ"נ, אם לפי דעתך שחיטתו טרף, למה אתה נותן לי לאכול את זה? תסביר לי מה הבעיה. ואם זה כן כשר – למה אתה לא אוכל? רבי הלל אמר שזה כשר, לכן אתה יכול לאכול, אבל אני לא יכול לאכול כי אותו שוחט חב"די בייש תלמיד חכם ובגלל זה אני לא יכול לאכול משחיטתו. מי זה הת"ח שבייש? יש אומרים שזה הבעל של פריידקא בת אדה"ז (בת גדולה ומשכילה בחסידות). רבי יוסף תומרקין שאל מה תקנתו, ואמר לו שהתקנה – ככתוב בשו"ע – שיקח עשרה יהודים וילך לקבר של אותו ת"ח שבייש אותו ויבקש מחילה, ואם כן יחזור לכשרותו אצלי. הרב מיד הלך וסיפר, אותו אחד הסכים ולקחו מנין והלכו לקבר והכל נגמר בכי טוב. זה סיפור של גבורה, כי יש בו קפידא. זה גם לתבוע עלבון של אותו ת"ח שביישו אותו. שנית כל זה לומר שאם אתה חצוף – אתה חב"דניק, לומד חסידות לפני התפלה (ואומרים שבשביל זה צריך שחיטת ליובאוויטש – כך אומרים, שאז השוחטים ודאי לומדים חסידות לפני התפלה ויש להם יר"ש והשחיטה ודאי כשרה), אבל חב"דניק כזה שיוכל לבייש, איני אוכל משחיטתך, אפילו שהיא מאה אחוז לפי דין. אז לא משנה לי שום דבר – שאתה לומד חסידות, צועק "יחי אדוננו", מה שלא תעשה לא שוה גרוש אם אתה מתנהג לא כדבעי עם יהודים בכלל ועם ת"ח בפרט. זה סיפור מאד מאלף של רבי הלל, שנשייך אותו לספירת הגבורה.

עוד סיפור, שאפילו עוד יותר גבורה, שלרבי הלל היה מנהג שהוא עצמו כל י"ט כסלו – כשכל הקהילה באו להתוועד יחד – היה מעריך כל אברך כמה צדקה הוא צריך לתת (קשור לסיפור שאלתו בערכין לאדה"ז), היה רושם זאת וכולם קיימו את דברו. שנה אחת עשה כך לפי מנהגו, והיה אברך בין החסידים שכאשר באו לגבות את הסכום סרב – ניסו כמה פעמים בדרכי נעם והוא סרב לשלם. אז רבי הלל בעצמו קרא לו, ואמר לו שאתה ברשימה וכתוב שאתה נערך בכך וכך. אותו אברך התחצף ואמר – אפשר למחוק אותי מהרשימה. היה יכול לקרות לו משהו יותר חמור, אבל לו קרה לו הדבר היותר חמור – קרה לו משהו קשה מאד, אבל לא הכי חמור. אז הוא הגיע על הברכים לרבי הלל לבקש מחילה, והוא סלח לו – הוא ודאי סילק את החוב. בכל אופן, זה גם סיפור של גבורה של הצדיק. זה גם כן משהו נחמד מאד, שיודע להעריך כל אחד ולכתוב כמה צדקה הוא צריך לתת.

תפארת:

בתפארת יש רק סיפור אחד, שאפילו זה ששמים אותו בתפארת צריך קצת דמיון: הסיפור הוא בעצם סיפור של משהו תורני. פעם אחת רבי הלל חזר מאמר – או שחזר מאמר של הרבי והוסיף, או מאמר עצמי שלו – והסביר סוגיה חשובה (שדן בה בכמה מאמרים) של ההבדל בין הבטחון של יעקב אבינו לזה של יוסף הצדיק, שיעקב יכול לסמוך על סיבות חיצוניות ולא חייב להשליך יהבו רק על ה' בלי לעשות כלי בגשמיות, יעקב עושה כלים ובוטח בה' שימלא אותם, אבל יוסף זה בחינה אחרת, צריך יותר לבטוח, ולא לעשות שום כלי. לומדים זאת מכך שכאשר יוסף בקש משר המשקים להזכירו לפני פרעה – זה לעשות כלי – הוא נענש לשבת עוד שנתיים בכלא. אחר כך פנה אחד התלמידים לרבי הלל ואמר – עדיין איני מבין, הרי יוסף הוא גם ענו, ולמה לו לחשוב שהוא יותר טוב מאביו? אין קורין אבות אלא לשלושה, האדירים אשר בארץ המה, ויוסף לא אחד מהם, וביניהם הבחיר שבאבות זה יעקב – למה שיחשוב לעשות יותר מאביו? נוסיף – דיוקנו של אביו הצילו מהחטא, ולמה לו לחשוב שהוא צריך לבטוח יותר ממנו. זו שאלה מצוינת, וכך התלמיד שואל, ורבי הלל ענה לו ככה (דבר שהתחלנו ללמוד בתניא, "חנוך לנער על פי דרכו") – אם לאבא יש ילד מוכשר, שיכול להיות שען (עבודה עדינה), והאבא מוסר את הילד שלו לרצען, ללמוד לעשות רצועות עור, אז מגיע לאבא עונש שחטא כלפי בנו (יש בכך איזה אסמכתא לווארט שאנו אוהבים לומר על "חשך שבטו שונא בנו" – ש"שבטו" זה החוש המיוחד של הילד, השבט שלו, ואם האבא חושך זאת ולא מחנך בהתאם זה נקרא ששונא אותו). ונקודת התירוץ – כשרון אסור לאבד. זה יותר חשוב מכיבוד אב, ועיקר החידוש כאן שזה יותר חשוב מענוה. אם מתוך ענוה אתה מאבד כשרון שה' נתן לך, איזה 'חוש' או תכונה נפשית, אז לחטא חמור יחשב, וממילא הענוה שלך היא גם ענוה פסולה לחלוטין. מי כמו רבי הלל, שענו ובטל, ואומר שגם מצד האבא וגם מצד הבן זה אותו דבר – אם הבן מתוך ענוה אומר שהלואי אהיה כאב הדגול, זה חטא אם מפסיד כשרונו. על כל אחד ואחד, אם חנכו אותך והסבירו לך שיש לך חוש – ויתכן שיעקב אמר פעם ליוסף והסביר לו בחינתו – או אם לא (כמו בת"ת, שאם לא חנכו אתה חייב בעצמך), אתה צריך קודם כל להכיר תכונות שלך, ואין בזה ענוה, ואין בזה כיבוד אב. חוש אסור לכבד, בכל מקרה – אין שום הצטדקות שאתה מאבד את החוש שלך, בגלל כל חישוב שבעולם. גם ענוה, גם למאן דאמר "גדולה ענוה" – שענוה זו המדה הכי גדולה וחשובה. אנחנו שמים את הווארט הזה בתפארת בגלל שלהכיר בדבר המיוחד שלך ולממש אותו בכל מחיר, שאסור לאבד את זה, זה תיקון התפארת – זה התפארת של האדם, היפי האמיתי של האדם. בפרט כאן שיוסף, היסוד, לא צריך לכבד או להיות ענו בפני יעקב, התפארת. זה גם התיקון של יעקב – שלא צריך שהבן יכבד אותו יותר מהחוש שלו. החוש, שצריך לשמור ולבטוח ויהי מה, זה התפארת של הבן.

נצח:

בנצח יש גם רק משהו קצר. אמרנו שרבי הלל מאד הקפיד על מנהגים, וגם לא היה מוכן בשום פנים ואופן לשנות איזה מנהג או לבוש בגלל גזירת המלכות וכיו"ב, עד כדי מסירות נפש. פעם אחת גזרו על היהודים ללכת עם כובע עם 'ברים' (בית יד) – קסקט עם איזה 'ברים', ולפני כן היה נהוג אצל יהודים וחסידים ללכת עם כובע בלי שום מצחיה. יהודי שלא הולך ככה – חייב למלכות. מה שרבי הלל עשה זה ללכת כל הקיץ עם כובע חורף, שאין לו ה'ברים' הזה, וזה היה מותר בחרף – הוא המשיך את החרף בקיץ, ועל הכובע הזה לא עשו לו צרות, וכך הוא נצח את הגזירה (אף על פי שעלה לו קצת צער). היו כמה סיפורים כאלה, של לנצח גזירה.

בהקשר זה יש סיפור, אחד הכי מופתיים של רבי הלל, שהיתה פעם גזירה להוריד פאות. לרבי הלל היו פאות ארוכות, וכמובן לא היה מוכן להוריד אותן, ונכנסו חילי הממשלה בכח, עם חרבות, ובאו לגזור לו את הפאות (כמו לכל היהודים). הוא תפס מאד חזק בפיאות שלו ולא נתן להם לנגוע בפיאות. לא דקרו אותו מיד, אבל התחילו עם החרבות להכות על ראשו וכתפיו, וכל פעם שהרביצו לו הוא צעק בקול גדול אבל לא הרפה מלהחזיק בכח את הפאות. הם מרביצים לו והוא מחזיק וצועק. היה שם שכן חיט, לא כל כך מצדיקי היהודים, אבל היתה לו פרוטקציה אצל צבא הצאר כי היה תופר להם את המדים – במיוחד לפקידים תפר מדים מיוחדים ויפים. הוא שמע את הצעקות ונכנס מיד, נתן לפקידים שוחד ואמר להם לרדת מיהודי זה, והיות שהיתה קרבה הצליח שיסתלקו. רבי הלל גם פנה אליו – זה נשמע כסיפור המהר"מ מרוטנברג – ואמר לו שבזכות זה אני מבטיח לך שתהיה קבור לידי. שוב, זה היה אחד לא צדיק בכלל – חוץ ממעשה זה שעשה. סוף הסיפור שרבי הלל לא נפטר באותו מקום, אלא מאד רחוק – בחרסון – ושם הוא קבור. החיט הזה האריך ימים הרבה אחרי רבי הלל, אבל בסוף ימיו לגמרי בהשגחה מן השמים נסע לבקר משפחה שלו בקרבת מקום, נכנס לתוך איזו אכסניה, ושם נפטר בצורה פתאומית. זה היה באמצע החורף, שהיו שלגים מאד גדולים על הארץ, והחברא קדישא ראו שנפטר יהודי פשוט שצריך לטפל בו. עשו טהרה ולקחו אותו לבית עלמין של היהודים, ולא ראו כלום בגלל השלג – מצאו מקום שאין מצבה וקברו אותו. רק באביב, לאחר הפשרת השלגים, פתאום הח"ק נדהמו לראות שקבור סמוך לרבי הלל מפאריטש – שהרבה שנים שמרו שאף אחד לא יקבר שם, כמו אצל צדיקים. ממש נדהמו וגם פחדו שעשו איזה פשע – דבר ראשון במקרה כזה מה עושים? זה היה יהודי מאד פשוט, אז כתוב איזה טלגרם (מברק, פקס) לעירה שלו לשאול מי זה. אז קבלו בחזרה את הסיפור הזה, שהיה ידוע, וכך התקיימה הבטחתו אחרי הרבה שנים. לנצח, בלשון חז"ל, זה גם לזכות (לִזכות ולזַכות) – רבי הלל גם זכה שלא ותר על מנהגו וגם זיכה יהודי פשוט לגמרי בעולם הבא גדול מאד.

הוד:

רבי הלל היה מסתובב בעירות ואומר חסידות ליהודים פשוטים מאד. פעם שאל את הצ"צ אם באמת עליו לומר דרושים עמוקים ליהודים פשוטים שלא מבינים מה הוא מדבר. זה סיפור ידוע מאד. הצ"צ הרגיע אותו – תמשיך לומר מאמרי חסידות הכי עמוקים, הנשמה שומעת. נשמת היהודים הפשוטים מבינה, ולכן חשוב שתתחיל לומר דרושים עמוקים לישוב'ניקים. יהודי פשוט שייך להוד, הוא מאמין בה' בפשטות – מה עוזר לו לשמוע דרוש עמוק? הנשמה מבינה, וזה מחזק מאד את האמונה שלו. זה פירוש של "בינה עד הוד אתפשטת" – כאן החוסר בינה מתפשט לחזק את מדת ההוד. לכן ההוראה לרבי הלל שהוא יאמר את המאמרים הכי עמוקים ולא יחשוש לזה שלא מבינים אותו, כי הנשמה שומעת. רק חשוב להוסיף משהו חשוב: כל פעם אמרנו שפועל משהו בהתייחס לספירות העליונות, לא יכול לעשות זאת. זה כלל גדול. גם כאן, אם אין לו – עם כל השכלתו – מדת הוד חזקה, תנועה של הודאה למה שלמעלה משכלו, אז הוא לא מסוגל להשפיע כך מבינתו על ההוד של המקשיבים ללקחו. בגלל שהוא כל כך חזק בהודיה שלו, לכן מה שהוא כן מבינים והאחרים לא – זה מצליח להשפיע עליהם שיתחזקו בהוד שלהם, בהודיה שלהם.

עוד משהו מאד מפורסם אצל רבי הלל, שפעם אחד ממושפעיו שאל אותו על כך שכאשר לומד חסידות לפני התפלה יש לו הרבה התעוררות והתלהבות, וכשמתחיל להתפלל הכל אובד. אמר לו ווארט מאד מפורסם בחב"ד – מה אכפת לך שאתה מתפלל לפני התפלה (הקדים לכך שאיני רבי, ועדיף לשאול רבי, ולשאול אותי זה כמו לברך על לימון במקום אתרוג, אבל אף על פי כן אומר לך מה שאני חושב). כלומר, העיקר זה ההתעוררות לה', ואם זה יוצא לך לפני התפלה תאמר לה' תודה רבה. הווארט הזה הוא גם הוד – הוד מיוחד שבעצם כל עבודת ה' זה להודות למשהו למעלה מטו"ד, וממילא אי אפשר ללחוץ על כפתורים ולקבל תוצאת מחושבות בעבודת ה'. זה א, ושנית שהוד זה גם תודה – תאמר תודה רבה לקב"ה שאתה מתפלל לפני התפלה. אם אתה רוצה עוד יותר – לך לרבי, שיעזור לך יותר, אבל זה הדבר הטוב שאני יכול לומר לך.

אמרנו קודם שרבי הלל היה מבדיל על כוס חלב. פעם אחת, בנסיעותיו, בעלת הבית בסוף שבת הגישה לו כוס חלב שבקש שירתיחו לו – היא שמה על השולחן והוא עומד שם ומחכה. לא העיזו להעיר לו, אבל אחרי חצי שעה – כשהחלב כבר מתקרר – אמרו לו שהכוס כבר כאן, ולמה לא מבדיל? אז הוא אמר שלא ראה את זה – חצי שעה מסתכל ולא רואה. זה צריך להיות חלב ישראל, שישראל חלב אותו או לפחות ראה שחולבים, ו"חלב שלא ראהו ישראל" אינו כשר. הוא דרוש על עצמו ש"חלב שלא ראהו ישראל" – שהוא לא ראה אותו – כנראה יש בו בעיה ואינו חלב ישראל. באמת בדקו ונמצא שזה לא היה חלב ישראל – הוא פשוט לא ראה זאת. זה דבר שכתוב על כמה צדיקים וחסידים, שבתוך התוועדות חסידית התבטאו אליו איזה שבח, ולפעמים אפילו הרבי ובניו התוועדו ואמרו דבר שבח – כל פעם שדברו עליו הוא לא שמע (כך מסופר גם על רבי זושא). פיזית, הוא רואה שמדברים ולא שומע, אז הוא מטה אוזן ומתאמץ להקשיב – ולא שומע. בסיפורים האלה יש גם יסוד, אבל יש גם הרבה הוד. הוד זה תמימות, זה גם "לא יאנה לצדיק כל און". השמירה ממכשול זה מצד ההוד של הצדיק – מי שהולך תמים עם ה' (וזה מצד ההוד) ה' שומר אותו מכל מכשול, לא נותן לו ליפול. הוד זה הרגל, ההילוך, וה' שומר אותו בדרך שלא יפול.

יסוד:

בספירת היסוד אמרנו שהדבר הכי חשוב זה התאר שהתחלנו ממנו, שהרבי הצ"צ אומר שלא היה צדיק במעשה כמוהו שלוש מאות שנה. זה יסוד – מעשה זה כל המוטבע, הנה"י, ובעיקר היסוד, שהוא הקשר למלכות-המעשה. צדיק במעשה זה יסוד הקשור במלכות. אחת התכונות של צדיק ביסוד זה שהוא שולט בגוף ולא הגוף עליו. במדת התפארת זה "לבו ברשותו ולא הוא ברשות לבו". גם הבינוני של תניא יצא מכלל להיות ברשות לבו – אם הלב מאה אחוז ברשותו הוא כבר צדיק, אבל לצאת מכלל שליטת הלב זה בינוני, שאצלו "מח שליט על הלב" ולא להיפך. יש משהו השייך ליסוד, שיותר קרוב לגוף-לגשם, שמי שהצליח להשתלט על הגוף והגוף לא שליט עליו זה תיקון הברית. יסוד זה תיקון הברית. ולדוגמה מסיפור של רבי הלל: רבי הלל היה לו בית קטן, וכל חדר המגורים היה חדר אחד, והיתה לו משפחה ותלמידים – לא היתה לו ישיבה בבית כנסת, אלא חלק את הסלון עם וילון ולמד עם התלמידים מחוץ לוילון, כשבתוך הוילון היו בני המשפחה. הכי מענין שהוא שם את המטה שלו מתחת לוילון – לא כתוב למה, אבל כך עשה – ישן במקום ששייך חצי למשפחה וחצי לתלמידים. פעם אחת התלמידים מגיעים לשיעור הקבוע ורואים שרבי הלל שוכב וישן על המטה. אמרו אחד לשני "שא, שא – ער שלאפט" (הוא ישן). אז רבי הלל קם בהתקוממות – ער שלאפט? ער איז א בעלבי'ת אוף מיר? אך איז זאג ער שלאפט, שלאפט זער וכו'. הוא ישן? אתם חושבים שהגוף הוא בעל הבית שלי? כשאני אומר לו לישון הוא ישן וכשאני אומר לו לקום הוא קם. אחד הדברים הפלאיים שבכל יום בצהרים שכב לישון חצי שעה, וברגע שנשכב מיד נרדם ובשניה שתמה חצי שעה הוא קם – כך היה תמיד. זה דוגמה קלאסית מה זה תיקון הברית, תיקון היסוד. כמו שאמרנו שהלב זה התפארת, הגוף והשליטה עליו זה יסוד. גם אצל הרבי היו דברים כאלה, ואפילו אמרות כאלה. אפילו כשרבי הלל היה אברך צעיר, ורק התקרב לחב"ד, בחיי רז"ז, היה פעם דבר כזה – רבי הלל עמד בפינת בית המדרש והתפלל ורז"ז ישב עם החסידים והתועד והצביע עליו (ברור שהוא לא שמע, גם אם היה יושב עמם לא היה שומע), תסתכלו על האברך בפינה, הוא כבר שחק גופו עד שאין לו גוף (במובן זה שהגוף כבר לא "מאן דאמר" על חייו). כך אמר עליו רז"ז כאשר היה אברך בן שלושים שנה. זה קשור מאד עם זה שהוא צדיק במעשה.

פעם אחת בנסיעה של רבי הלל נקלע למקום שבקושי היו בו יהודים, והוא מאד ניסה להתפלל במנין, אז פקד על בעל האכסניא שיאסוף כל היהודים באיזור. הוא עשה מאמצי-על והגיע לתשעה יהודים – זה היה בשביל להתפלל ערבית. הוא שאל את בעל האכסניא – אין בכל האיזור עוד יהודי? תחשוב תחשוב תחשוב. הוא חשב ואמר שבמרחק של כמה פרסאות, איזה עשרים קילומטר, גר יהודי, אבל הוא מתבולל – נשוי לנכריה ולגמרי מתבולל, ואין שום סיכוי שיבוא להצטרף למנין. רבי הלל אומר מיד לנסוע אליו ולהציע לו שלוש עשרה רובל – לא פחות ולא יותר – בשביל הטרחה שיבוא להשלים מנין. רבי הלל אמר – צריך לעשות. דפקו בדלת באמצע הלילה, והוא קם בכעס ומתחיל לקלל שמעירים אותו, וכששומע במה מדובר מקלל ואומר שיסתלק. מהצעקות קמה הגויה ושאלה במה הענין, וכשהסביר לה שאלה – אתה מטומטם? בשביל כמה גרושים אתה קם בלילה, וכאן מפסיד שלוש עשרה רובל?! מה יכול היה לעשות – קם ונסע והשלים מנין, ישב בצד בלי להתפלל. רבי הלל עצמו עבר לפני התיבה – זה סיפור שמזכיר סיפורי רלוי"צ מברדיטשוב – ומתפלל בנעימה גדולה, נעימה אלקית, ואותו אחד רק יושב ולא אומר שום דבר, יושב ומקשיב. בסוף התפלה שאל את האנשים מי זה שהתפלל ואמרו לו שזה רבי הלל מפאריטש – צדיק מאד גדול. הוא נדהם, כי בילדותו רבי הלל כבר היה מפורסם, ופעם עבר בעירה שלו, ואמרו שיש צדיק וכל העיר יצאו לקבל אותו – הוא נזכר בשם הזה. אחר כך, סוף דבר, שהוא נכנס לחדר של רבי הלל אחרי התפלה ודיבר איתו שעתיים – ככה מסופר – ולא ידעו ולא שמעו מה שמדברים, רק שמעו אותו בוכה, ובסוף הוא יצא ונסע לעיר אחרת. עזב את אשתו הגויה, נסע למקום אחר וחזר בתשובה שלמה. כל המנין הזה והכל – היה בשבילו. זה סיפור שחוזר לספירת היסוד-הצדיק – מי שיכול ככה לרדת לעמקי הקליפות ולהוציא יקר מזולל (זה הביטוי), להחזיר יהודי בתשובה, זה גם בחינת צדיק.

מלכות:

במלכות נספר סיפור מופלא של פטירתו, של ההסתלקות שלו. אפשר לומר שבמדה מסוימת כל הסתלקות של צדיק קשורה למלכות – גם בגלל שאז כל החיים באים ביחד ועולים ביחד, שזה עלית המלכות עד אין סוף, וגם עצם הדבר זה היפך החיים זה גם בחינת מלכות, וכן המעבר מחיים להיפך החיים זה "רגליה יורדות" של המלכות. אנחנו יודעים שמלכות של קדושה קשורה לארץ ישראל, ויש בכך דבר מדהים אצל רבי הלל. הוא הסתלק ב-יא אב, יומיים אחרי ת"ב, ובאותה שנה ת"ב חל ביום חמישי בשבוע. הוא השלים את הצום, ובסוף הצום הוא הרגיש בעצמו שאין לו הרבה זמן לחיות, ואפילו התבטא לאנשים מסביב – איפה רבני ישראל שהיו צריכים לפסוק לי לאכול בת"ב? (גם ווארט מאד מענין). נגמר הצום והוא אמר למשרת מיד לרתום את העגלה ולצאת לדרך – אדם שחש גוסס ואומר כך – ולצאת כי חייבים להגיע לעיר חרסון מחר לפני חצות (כי לא היה נוסע בעש"ק אחר חצות, כמו שלא היה שולח דאר). נסעו כל הלילה וכך עשו – הוא היה חולה, מיד נכנס למטה, והסתלק למחרת, בשבת, ושם הוא נקבר. אחר כל החסידים לא הבינו מה זה הדבר הזה, שבשביל למות הוא חייב להגיע לחרסון למות שם (חצי יום לפני שבת). רק אחר כך הבינו שהסיבה היתה בגלל שבאותם ימים חרסון היתה תחת ממשלת טורקיה, שאז משלה גם בארץ ישראל. זה בשבילו היה להגיע לארץ ישראל. זה מלכות של גוים, אבל זה איזה מקיף (מעטפת, אמברלה) שמגיע מארץ ישראל עד חרסון, אז יש בזכות זה קשר בין המקום הזה, שלכאורה בחו"ל, לארץ ישראל. אם כן, יש כאן עוד מרכיב מאד חשוב של מלכות – הקשר לארץ ישראל. כאן זה בא לידי ביטוי, כמו אצל הרבה צדיקים וחסידים, בקשר להסתלקות והקבורה – להגיע לארץ ישראל.

יש עוד מופת שקשור לאדמה, שנשים במלכות סתם ככה, כדי לסיים במשהו נחמד: פעם אחת, לפני שהסתלק, הוא הגיע לעירה מסוימת לפני שלושת השבועות. בעל האכסניא שמה גדל ירקות, היתה לו גינה יפה, ורבי הלל אמר לו שיביא מהר מלפפון כדי לברך "שהחיינו" לפני שלושת השבועות. בעל הבית הסתכל עליו כאילו נפל מהירח – כעת קיץ, ואין מלפפונים. אבל רבי הלל התעקש שילך להביא מלפפון, והוא שוב אומר – אני בקיא בגינה, אין שם מלפפון ואין סיכוי. רבי הלל אמר לו שוב – לך לגינה ותביא מלפפון, אני צריך לברך שהחיינו לפני שלושת השבועות (לומדים מכאן הלכה, שאפשר לברך שהחיינו על מלפפון). טוב, הוא מוכרח לקיים דבריו – הלך לגינה ולמרבה הפלא ראה שם מלפפון. מיד הביא זאת לצדיק שברך שהחיינו. אחר כך ספר אותו בעל גינה, שאותה שנה היתה ברכת מלפפונים שלא בדרך הטבע – שפע ניסי לחלוטין של ריבוי מלפפונים. מסיפור זה רואים שיש קשר עמוק בין רבי הלל למלפפונים שצריך להתבונן בו (אפשר לעשות גימטריא – תן לחכם ויחכם עוד). זה ברכת הארץ, שייך לפרשת עקב – אם כי בארץ ישראל יש שבעת המינים, ולא כתוב שמלפפונים זה אחד מהם, אבל יתכן שבחו"ל (או אפילו כאן) זה קשור. זה אחד שיכול לברך, לפעול בריאה של "תדשא הארץ" – יש לו קשר למאמר הזה, שפועל כל הזמן. כמו מכת צפרדע – יכול לברוא מלפפון אחד שממנו יוצא ריבוי מופלג של ברכת מלפפונים. זה גם איזו בחינה של ארץ ישראל – מי שיכול לברך את הארץ יש לו קשר למלכות ובמיוחד לארץ ישראל, שהיא המקום שבזכות הנשמה היהודית נותנת את פריה (ככתוב בתורה הרבה פעמים) והופכת להיות גן עדן עלי אדמה.

עוד משהו שקשור למלכות – קידוש לבנה. הרי לבנה זה "דוד מלך ישראל חי וקים". יש כמה סיפורי של רבי הלל לגבי קידוש לבנה. אצל הרבה צדיקים, היות שבחו"ל – ברוסיה – היו הרבה חדשי חרף מעוננים שיתכן שיעבור כל החדש בלי קידוש לבנה, אז יש הרבה סיפורים שצדיקים פעלו גילוי הלבנה כדי שיוכלו לקדש אותה. כל הסיפורים האלה זה סיפורי מלכות, כי זה נקרא לגלות את "דוד מלך ישראל חי וקים", שהוא הלבנה. יש על זה שני סיפורים יפהפיים של רבי הלל. פעם אחת כשהיה כבר זקן היה בליובאוויטש, והגיע היום האחרון שאפשר לקדש את הלבנה, רבי הלל הכניס פ"נ לרבי הצ"צ וכותב שמבקש ממנו לעורר ר"ר שהלבנה תתגלה ויוכלו לקדש אותה. הוא היה בטוח בברכת הרבי – היה לילה, ועדיין היה הכל מעונן, והוא העמיד שומר (אחד הבחורים או האברכים) ואמר שברגע שהלבנה תתגלה תקרא לי (הוא היה בבית, למד או ישן), ופתאום באמצע הלילה, אחרי 12-1, ראו קצת לבנה. הבחור קרא לו, ולפי דין היה אפשר לקדש, אבל זה היה קצת מטושטש – רבי הלל אמר שאפשר לקדש, אבל הרבי לא מעורר רחמים בשביל זה, אלא בשביל לבנה בהירה לחלוטין. הוא חזר הביתה, בלי לקדש לבנה (אף שעלול לפספס הכל, כי זה הלילה האחרון), ואמר לקרוא לו כשתהיה לבנה בהירה. כמו דקות לפנות בקר, באופן פתאומי, האירה הלבנה וקראו לו לקדש. אחר כך הוא עשה התוועדות לחסידים וספר להם ווארט מאד חזק – כשהייתי צעיר, בכחי, הייתי יכול לחיות ולסבול את זה שלא קדשתי את הלבנה, יכולתי לשרוד אם לא היתה לבנה כל החדש, אבל כעת, לעת זקנותי, אני חלש ולא הייתי מסוגל לשרוד, לחיות, אחרי עגמת הנפש אם לא היתה לבנה. כל הסיפורים הללו קשורים אחד בשני, זה חורז הכל, אך היות שקידוש לבנה זה מלכות – זה שייך למלכות.

יש משהו עוד יותר מלכותי, שפעם ביום האחרון לא היתה לבנה, והוא הגיע לאיזו עירה ונכנס לחתונה – לא הכיר שם אף אחד, אבל ראה שיש חתונה ומיד נכנס. הוא צדיק מוכר, ורץ לחתן מהר ואמר לו – אתה חתן, ו"חתן דומה למלך", "אמר מלכא עקר טורא", אז תבוא איתי מיד החוצה ותגזור על הלבנה שתתגלה מהענן. כך היה – החתן יצא איתו החוצה, וגזר בתוך "חתן דומה למלך" שהלבנה תתגלה, ומיד כך היה. השאלה של מי המופת כאן – של החתן או של רבי הלל. זה לא שאלה גדולה. בכל אופן, זה כאן עוד יותר מדגיש את המלכותיות של קידוש לבנה, שבשביל לגזור על הלבנה – שהיא עצמה מלכות – שתתגלה צריך להיות מלך. מתאים לרבי הלל שלא יקח את הכבוד לעצמו אלא יזכה את החתן, המלך שגוזר שהלבנה תתגלה.

יש עוד כהנה וכהנה – פעם רצו לעשות קובץ סיפורי רבי הלל והגיע לשלושה כרכים (רק הסיפורים, בלי ההסברים...). יש המון מה לספר – הדמות החסידית הכי מפוארת בכל תולדות החסידות – והווארט שמחבר את הכל זה הענין של הצ"צ, שצדיק במעשה אין כמוהו שלוש מאות שנים.