ז. הכפל בשמחת ה' – שמחת ה"דירה" ושמחת ה"בתחתונים"

נסיים עם משהו תוכני: אמרנו שלכאורה אבא של הרבי לא מצא כאן רמז מפורש לשתי ההין למעלה, בתוך לשון התניא. בזה אנחנו צריכים לסיים, אבל בשביל להבין את זה צריך להעמיק מה קורה כאן. את היסוד כבר אמרנו, שכל הסוד הזה שיש שם בן בבינה הוא שיש שפלות במקום השמחה. כללות הבינה זה שמחה, "אם הבנים שמחה", וכללות שם בן זה שפלות, שם של מלכות, "והייתי שפל בעיני". אז כל הסוד הזה שיש שם בן בבינה זה כמו הסוד אצל רבי אייזיק של השפלות והשמחה.

כשמתבוננים – כל חסידות חב"ד זה התבוננות, "יעמיק מחשבתו", להתבונן באמונה שירשנו מאבותינו – יש שתי נקודות מוקד של התבוננות. זה כתוב גם בחב"ד, וגם הרבה בחסידות הכללית, שיש רוממות א-ל ושפלות האדם. גם הא בהא תליא – ככל שהאדם ירגיש את שפלות האדם יחוה יותר את רוממות א-ל. עד כדי כך שיש סיפור מפורסם (שספרנו כמה פעמים, אולי גם פה), שהאחים הקדושים רבי זושא ורבי אלימלך באו למגיד עם חלוקי דעות – מהיכן צריך להתחיל בהתבוננות, שפלות האדם או רוממות אל. אחד אמר שמתוך שפלות האדם יגיעו לרוממות א-ל והשני אמר שמתוך רוממות א-ל יגיעו לשפלות האדם. המגיד ענה להם ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", אבל לכתחילה – כשזמנים כתקנם, כלומר בדורות הראשונים שהיו נשמות גבוהות – הסדר הוא משפלות האדם לרוממות א-ל. אבל דווקא בדורות האחרונים, ש"קלקלתנו היא תקנתנו", הסדר הוא להתחיל מרוממות א-ל ומתוך כך להגיע לשפלות האדם. בדורות האחרונים, דורות של יסוד העפר, שהוא עצבות בנפש (עפר של נה"ב, כמו שכתוב בפ"א בתניא), אם האדם יתחיל משפלות האדם עלול ליפול בדכאון, לכן צריך להתחיל מרוממות א-ל. אבל לכתחילה צריך להתחיל משפלות האדם ואז להגיע לרוממות א-ל. נחזור לעניננו, כאן זה לא רק אחד מהם, כי כל הווארט הוא היחוד שלהם – שמלך מלכי המלכים בא לדור אתו-עמו. כשמדברים על שתי נקודות ההתבוננות זה ניגוד, שה' בשמים ואני על הארץ, וכאן זה ההיפך – אין עוד מלבדו, לית אתר פנוי מיניה, הכל מבוטל גם עכשיו, גם למטה, וזה דירה בתחתונים. יש כאן רוממות א-ל ושפלות האדם, אבל השמחה הוא מהחיבור שלהם, וככל שהם מצד עצמם רחוקים כך פלא החיבור יותר נפלא וממילא יותר ויותר שמח.

נסביר את זה קודם ענינית, ואחר כך נדייק בתוך הספר: ה עילאה היא שמחה, שמחת ה' כמו שכתוב כאן, אבל יחסית ל-ה תתאה יש יחס כללי של שמחה לעומת שפלות. אם בכל אחד יש שתי ההין, זה התכללות של שני הגורמים בכל מקום. אלא שב-ה עילאה השרש הוא שמחה ו-ה המילוי זה התכללות השפלות במקום השמחה, ואילו ב-ה תתאה זה הפוך – ה-ה השרשית זה יותר שפלות ו-ה המילוי זה שיש שמחה במקום השפלות. מה שאמרנו עכשיו לא מחלק בין שמחת ה' לשמחת נפש המשכלת. עכשיו נמשיך לתרגם ולשייך את זה למה שכתוב כאן. בנפש המשכלת הוא אומר שהשמחה היא שה' נמצא "אתו עמו", ואמרנו שזה רבקה ולאה.

מה ההבדל בפשט של המלים אתו-עמו? אם אני מתבונן בפשט של שתי המלים, מה זה אתי-עמי, אז במלה "אתו" יש יותר משמעות של קרבה גשמית (כך נקרא לזה). אם אני אומר שאתה "עמי", אני לא מתכוון בעיקר שאתה עמי בגשמיות. אם יש שני אנשים אחד עם השני, הכוונה היא שיש לנו איזהו קרבה פנימית. אבל אחד את השני, כתוב ש"את" זה גם טפל – שאחד טפל לשני – אבל עצם החיבור הוא יותר גשמי, ו"עמו" זה יותר חבור נפשי. לכן, אם אדה"ז צריך להוסיף עוד מלה, "אתו עמו", הוא מוסיף מלה שזה "לא זו אף זו", שהמלה השניה מוסיפה משהו יותר מהמלה הראשונה. אם המלך איתו הוא איתו – הוא ביחד איתו. אבל לומר שהמלך לא רק איתו אלא גם עימו, זה משהו פנימי יותר. "עמו" דורשים גם כמו "עם" – "אין מלך בלא עם" – ו-עם זה "עבד מלך – מלך". "עם המלך במלאכתו" זה מה שה' נמלך בנשמות הצדיקים – נשמות ישראל – לפני הצמצום. זה יחס הכי פנימי שיכול להיות.

נחזור למשל: המשל הוא שהמלך בא לגור איתי ואני שמח. אבל, קודם כל, אני מרגיש את עצמו "הדיוט ושפל אנשים". אז התחלת השמחה הזאת מהולה קצת אפילו בתסכול (או שנקרא לזה במלה אחרת), "פחד ורחב לבבך" – יש הרבה סיפורי חסידים שהמלך דופק בדלת ורוצה להכנס. מה התגובה הראשונה? עוד לפני שאני שמח אני קצת פוחד, אני נבהל. אני גם מתוסכל, אין לי שום דבר בבית – אני יכול לאכסן את המלך? אני הרי הדיוט ושפל אנשים, מה לי ולמלך? זה עדיין "אתו", זה ה-ה השרשית. אבל אחר כך כשהמלך גם נכנס, ואני רואה שהוא נרגע – שהוא ברח לכאן, או יותר טוב בוחר להיות כאן – אז הוא גם "עמי". עוד פעם, הכל זה שמחה, אבל השמחה של ה"אתו" זה יותר עם דגש על מה שאני "הדיוט ושפל אנשים", ו-ה המילוי זה אף על פי שאני הדיוט ושפל אנשים – זה קצת מתבטל בתוך זה שהמלך כאן, שמח ומבסוט, הוא עמי. דווקא ה המילוי הכי מלאה כאן בכינויים – "מערת שדה המכפלה" – הרגשת ה"הדיוט ושפל אנשים" קצת מתבטלת בתוך ה"אור פני מלך חיים" שבתוך הבית שלי. זה "אתו עמו".

נלך ל-ה עילאה: זה מה שה' שש ושמח בדירתו בתחתונים ואני מרגיש את זה. אם היה לנו יותר זמן, שאין לנו, היינו מסבירים – מתוך דגש על לשון התניא – ששמחת הנפש המשכלת לא נקראת כך סתם. "שמחת הנפש המשכלת", ב תבונות, זה מה שנקרא בחסידות חב"ד "השכלה" באלקות, זה השכלה. אבל שתי הבינות, מה שאני שמח בשמחת ה' ש"שש ושמח בדירתו בתחתונים" זה לא השכלה. כמו שאמרנו קודם, זה עוד לא קליטה. מה זה? זה אמונה נטו. זו אמונת ישראל, ולכן שם "אין לזרים איתך" – לא יכול להיות שם גוי, גם הכי משכיל שבעולם. זה גם משהו חשוב מאד. אמרנו שכאן עיקר השמחה והאמונה היא בפרק לג בתניא. עיקר האמונה, ולכן כך מסיים את הפרק, זה ה-ה עילאה כאן. וזה שכתוב "ישמח ישראל בעושיו פירוש שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו שבתחתונים" – זה היחוד היהודי, לא המשכיל אלא המאמין בה'. אבל צריך שה' הזה יהיה מלא, צריך שיהיה גם בסיס של השכלה. אם היה עוד שיעור, היינו מסבירים שזה השכלה לעומת אמונה. הכל זה התבוננות – התבוננות שמגלה את עצם אמונת ישראל, לעומת התבוננות שמגלה את שמחת הנפש המשכלת בקרבת ה' אתו עמו. יש הרבה רמזים מה אני מאמין ומה אני משכיל. זה מאד חשוב. כמה שאמרנו שחסידות חב"ד זה העמקת הדעת – שאם אתה רוצה להיות שמח הפטנט לא לעשות דברים חיצוניים אלא להעמיק את המחשבה – אז אפשר לחשוב שחב"ד זה רק השכלה, לכן כ"כ חשוב להבין כאן שיש השכלה, אבל זה רק ה תתאה, שתי התבונות, אבל עיקר מה שהוא רוצה כאן, וזה גם תלוי בבינה (בעיקר שתי הבינות העליונות, לא התבונות), זה להגיע לגילוי עצם האמונה. זה כבר לא השכלה אלא אמונה. שוב, הרמזים כאן מה זה אמונה ומה זה השכלה זה דברים חשובים, ואכמ"ל.

רק נסיים: למעלה גם צריך להיות שתי ה – ה ראשונה בעיקר שמחה ו-ה שניה התכללות של שפלות בתוך השמחה, אבל הכל אצל ה'. איפה זה רמוז כאן בלשון התניא? גם בפרק הזה, וגם בכל הפרקים הבאים (פרק לו וכו'), כל פרק שמדבר על תכלית הכוונה של הבריאה, "דירה בתחתונים". בביטוי "דירה בתחתונים", וזה שה' "שש ושמח [גם שתי בחינות] בדירתו בתחתונים", יש שני דגשים:

דגש אחד על מקום דירה – מקום שהדייר יכול להתגלות, ואפילו ללכת בו ערום (אם כי על פי הלכה לא הולכים ערום בתוך הבית, אבל כתוב בחסידות שבדירה הכוונה מקום שאתה יכול להחשף בלא שום חשש ושום מעצור בעולם), אתה חפשי להיות עצמך. ה' רוצה דירה – מקום שיכול להחשף, ש"והיו עיניך רֹאות את מוריך" גלוי, בלי לבוש, וכל ה"כבשים ללבושך" יתגלה מתוך הלבוש. זו שמחת הדירה, שמצאתי מקום. אבל הדגש השני הוא "בתחתונים". למה עולם האצילות לא מספיק טוב בשביל ה' להיחשף בו? זה יותר רוחני, יש שם יותר צדיקים. זה יותר תעלומה. גם תאות ה' להחשף היא תעלומה, ועל תאוה אין קושיות, אבל עוד יותר תעלומה למה המקום שבוחר להחשף בו – לשכן שמו שם – הוא בתחתונים, מקום שאין תחתון למטה הימנו. למה ה' צריך מקום הכי תחתון? כי יש לו שפלות בעצם. אין כמו הקב"ה ש"במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו". כשאני מרגיש את השמחה של ה', אני מרגיש איך שמח בכך שהוא סוף כל סוף יכול להתגלות, כאילו שאין פה אף אחד. כך מוסבר בחסידות, מה הדגש כאן. יש דגש בדירה בתחתונים שזה כאילו שאין כאן אף אחד, לכן הוא יכול להחשף – כאילו אין עינים שמסתכלות עליו.

מצד שני זה מקום תחתון, שזה אנחנו התחתונים, אז יש פה נשיאת הפכים לגמרי. יש מה שאני מרגיש שה' שמח בכך שהוא סוף כל סוף מתגלה כולו, כמו אדהאמ"צ, ויש מה שאני מרגיש שה' שמח שהצלחתי להשפיל את עצמי עד הסוף. אפילו בפיזיקה היום יש מושג שהעולם כולו – היקום כולו – שואף להגיע למצב האנרגיה הכי תחתון (זה קשור לחוק האנטרופיה), להגיע למצב תחתון שאין תחתון למטה הימנו (Lowest Energy Level). משום מה, כשהצלחתי להשפיל את עצמי עד הסוף אני הכי שמח שיכול להיות. שאני ארגיש איך ה' שמח בדירתו "בתחתונים" דווקא – זה ה המילוי. "בדירתו" – ה השרש. "בתחתונים" – ה המילוי. בשביל שה' יגיע התחתונים צריכים להכין את המקום בשבילו. זה הקונץ, בשביל זה הוא ברא אותנו.

 בכל אופן, אלה שני הממדים של ה עילאה, שניהם זה שמחת ה', מה שה' שש ושמח בדירתו בתחתונים. עוד פעם, יש "רוממות א-ל", שמחת א-ל רם ונשא שמתגלה עם כל הרוממות שלו, ויש את השמחה ב"שפלות האדם" – שפלות האדם העליון, הקב"ה, שמשפיל עצמו עד הסוף, עד התחתון שאין תחתון למטה הימנו. זה מה שה' בשפלות, וממילא יש מצוה ללכת בדרכיו – צריך ללמוד ממנו ש"במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו", ומה הוא שפל עד הסוף גם לי ראוי להיות שפל עד הסוף. ואז "נעוץ תחלתן בסופן", הכל מתחיל מזה שאני מרגיש את עצמי "הדיוט ושפל אנשים". בזה סימנו את המהלך של "שמחה כפולה ומכופלת", שתי ההין. אם נחזור ונשייך את זה לנשים, זה שה' אתי זה רבקה, זה שה' עמי זה לאה, זה שה' שמח בזה שהוא חשוף – ערום בלי בגדים – זה חוה לפני החטא, וזה שהוא שמח שהשפיל עצמו עד התחתון שאין תחתון למטה הימנו (אבל זה הוא – אמונה, ולא השכלה) זה שרה אמנו.

בזה סיימנו את זה, פירוש על פרק גל בתניא, שנזכה ל"עד הגל הזה" ו"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. אנחנו עדיין יוצאים מר"ח כסלו, חג הגאולה של הרבי, אז נשיר את הניגון של ר"ח כסלו.