ב. "עד הגל הזה" – גילוי רזין דאורייתא

אחרי הווארט הזה, שאצל שניהם – רשב"י ואדהאמ"צ – יש אותו ענין של הסתלקות נפלאה שלא היתה דוגמתה אצל אף צדיק אחר, הרבי ממשיך להביא את הדרוש בסידור עם דא"ח לל"ג בעומר. צריך להבין שיש קשר בין ל"ג בעומר ל-ט' כסלו, שני הימים של "לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים", ועל ל"ג בעומר כתוב בחסידות שהרמז שלו בתורה ('ל"ג בעומר מן התורה מנין?', כלשון חז"ל לגבי כמה דברים ושמות אנשים) הוא "עד הגל הזה" – דברי לבן ליעקב אחרי שיעקב גנב את לבבו וברח לו לארץ ישראל וכו'. כל זה הסיפור של הפרשה שלנו – לבן אומר שצריך לכרות ברית, יעקב לוקח אבן (בעזרת אחיו-בניו), עושים גל, ואז לבן מדבר. כתוב קודם שיעקב קרא לגל "יגר סהדותא" ויעקב קרא לו "גל עד". רואים בפירוש שהתורה דואגת לומר שהחילוק בין לבן ליעקב הוא בין השפה הארמית (יגר סהדותא) לבין שפת הקדש (גל עד), כידוע בקבלה ששפת הקדוש זה פנים וארמית זה בחינת אחור, אז כאן הברית וגם ההבדלה היא בין הפנים ובין האחור – ואחר כך לבן מדבר כמה פסוקים ליעקב אבינו, ובסוף הוא אומר "עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבֹר אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבֹר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה". מהלשון "ואם אתה לא תעבֹר... לרעה" חז"ל לומדים שלרעה אין אתה עובר, אבל לטובה אתה עובר. כלומר, אין זו הבדלה מוחלטת שאי אפשר בשום פנים ואופן לעבור, אלא רק לטובה אפשר לעבור – כך הברית, הסכם השלום ביניהם. אפשר לומר שהסיפור הזה הוא המקור הראשון להסכם שלום – ברית עם הבדלה, כורתים ברית אבל ברור שיש עדיין איזה עוינות, זה לא שלום אמיתי, לכרות ברית ולהזהר שאף אחד לא יכנס בשני, לא יפגע בשני. שוב, "'לרעה' אי אתה עובר", אבל לטובה, לעשות עסקים וכיו"ב, מותר לעבור – יש עסקים בין לאומיים (זה גם המקור לעסקים בין לאומיים).

אפשר גם לדייק, דיוק מאד מענין, שלבן – שבשרשו הוא הלובן העליון, הכתר, בחינת תהו – אומר את הפסוק ליעקב, בעל עולם התיקון. לפי זה, שלבן מדבר – ממשיך אור, ממשיך משהו – זה על דרך מה שיש בפרשה הבאה על עשו ויעקב, זה להמשיך אורות דתהו בכלים דתיקון, שיש בזה דבר מאד גדול, ובעצם זו הנוסחא המשיחית כמו שהרבי אמר לנו, שלהביא את המשיח צריך אורות דתהו אבל בכלים דתיקון. קודם זה מופיע בסיפור של לבן ויעקב ואחר כך יעקב ועשו, אבל זה אותו ענין. לבן זה הכתר העליון, שיחסית הוא אורות בלי כלים, ויעקב הוא כלים – "באופן המתקבל" בלשון הרבי. לבן זה פשוט, שיש דברים רוחניים עליונים שפשוטים כמו לבן, אבל יעקב אומר שכדי שזה יתקבל בעולם צריך להסביר את זה בטוב טעם ודעת, צריך כלים מתאימים כדי להמשיך את הלובן העליון הזה. בכל אופן, נשים לב שלבן הוא זה שאומר ליעקב "עד הגל הזה", שזה הפסוק של ל"ג בעומר, ובסוף הוא אומר "אם אתה לא תעבֹר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה", "'לרעה' אין אתה עובר לטובה אתה עובר". יוצא שמי שבעצם יש לו היתר לעבור את הגל זה יעקב – "אם אתה לא תעבֹר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה", לרעה אני מונע ממך לעבור אלי, אבל לעבור אלי לטובה, לעשות ביזנס, מותר לך. הוא לא כותב שאני יכול לבוא אליך לעשות ביזנס, כנראה שהוא יודע שאסור שיהיו גוים בארץ ישראל, אבל שישראלים יטיילו בכל העולם לברר ניצוצות קדושים – אם זה לטובה, זה בסדר. זה דיוק נחמד, שמי שבעצם מותר לו לטייל ולעבור את הגל זה יעקב שיעבור את הגל לכיוון לבן, בתנאי שזה לטובה – ככה מתנה לבן. בכל אופן, יש כאן את המקור של ל"ג בעומר, "עד הגל הזה", כך כותב אדמו"ר הזקן.

מדייק הרבי בשיחה שבגל יש שני דברים. זה לא חומה, אלא גל, אז מדייק הרבי בשיחה שהיות שיש משהו שכן אפשר לעבור את הגל – לטובה – זה לא משהו קשוח והחלטי. והסימן, שבגל אבנים אין טיח וטיט, האבנים לא מחוברות אלא יחסית רפויות, כך מסביר הרבי. זה על דרך הפסוק "מחצתי ואני ארפא" שנדרש בזהר על ידי רשב"י – שזה ענינו שלו – שיש מחיצה, אבל היא רפויה. כמו הרקיע בין מים למים, שבתחלה מבדיל בין מים עליונים למים תחתונים – בין תענוג אלקי לתענוגות בני אדם, או בין חכמת התורה למידע של המדע – אבל בסוף "ואני ארפא", יש רפיון. למה הדבר דומה? הפסוק אומר במשלי "כבשים ללבושך", שחז"ל אומרים "אל תקרא 'כבשׂים' אלא 'כבשׁים'", לשון כבשונו של עולם – דברים כבושים, כמו דברי כִבושין. "דברים שהן כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך" (חגיגה יג, א) – צריך להסתיר אותם. זה רזין דאורייתא. אבל יש מדרש (שה"ש רבה א, יז) שאומר שמה שמדובר שצריך להסתיר את ה"כבשים" זה רק זמני, ובסוף צריך לגלות (כמו "מחצתי ואני ארפא").

כמו שנסביר, כבשים זה הכח לכבוש את ארץ ישראל השלמה. כידוע שיש כבוש וחזקה, ה' צוה את הדור של יהושע לכבוש את הארץ – ולא להחזיק בה, כפי שיש שיחה של הרבי – אבל אחרי שכבשו את הארץ ממנו הקדושה בטלה, ובפעם השניה שעלו בימי עזרא היו צריכים להחזיק ולא לכבוש, ויש מעלה בחזקה שזה גילוי מילתא שכל הזמן זה היה שלי, זה רשום על שמי, והחזקה לא מתבטלת גם כאשר "מפני חטאינו גלינו בארצנו". בכל אופן, בכל אחד משני האופנים יש מעלה – יש מעלה בכבוש (אפילו שזה בטל), מעלה של "אורות דתהו", זה יותר "על חרבך תחיה" של עשו, ואילו חזקה זה עולם התיקון. חזקה זה שתמיד היה שלי, רשום על שמי בטאבו, ובאתי לשבת במקום שלי – זה גילוי מילתא. זה משהו נצחי, כמו חיים נצחיים, שצריך רק לגלות את זה. בכל אופן, הנוסחא של משיח זה לא רק עולם התיקון – זה החידוש הגדול של הרבי, מלך המשיח, שהנוסחא של משיח זה "אורות דתהו אובער בכלים דתיקון". שוב, זה הסיפור של לבן ויעקב, זה הסיפור של עשו ויעקב. אז יוצא לנו שבכח של כבוש יש כח לגלות את כבשונו של עולם, מה שאין בכח של חזקה. חזקה זה נגלה, כמו שנסביר, אבל בכח של הכבוש – לשון כבשונו של עולם, כבשים ללבושך – זה פנימיות.

שוב, יש מדרש אחד שחז"ל אומרים ש"דברים שהן כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך" – שמי שזוכה לזה, כמו הצדיקים הגדולים, צריך להסתיר את הסודות. אבל יש מדרש שני על אותו פסוק, שאפשר לומר שעליו מסתמך רשב"י ועליו מסתמך האר"י הקדוש ועליו מסתמך הבעל שם טוב ועליו מסתמך אדה"ז ובפרט אדהאמ"צ יותר מכולם – שכאשר תלמידיך צעירים וקטנים הוי כובש את סתרי תורה, לכבוש במובן של להסתיר, לשים תחת הלבושים, אבל כאשר גדלים התלמידים ונעשים ת"ח "הוי גולה להם" את הכבשים שבכבשונו של עולם. אם כן, זה רק פונקציה שתלויה במצב של המקבלים. תכלית הכוונה, ה' רוצה שהכל יתגלה, שהכל יהיה על השולחן – שלא יהיה שום דבר נסתר בעולם. ה' לא ברא את העולם בשביל להסתיר משהו, אלא רק כדי לגלות הכל, עד שיתגלה שה' הוא הכל והכל הוא ה'. זה בדיעבד שבדיעבד שאיזה סוד נשאר בגדר נסתר. אף על פי כן, מי שהיה מסוגל לגלות סודות זה רק רשב"י. כמו שהרבי מדגיש בשיחה, ששאר חברים לא היו מסוגלים לכסות, ואפילו בזהר הקדוש עצמו כתוב ש"צריך לכסאה רזין דאורייתא" (לשון הרע"מ שהרבי מביא). כך רשב"י אומר בזהר, ומצד שני כותב על עצמו שאצלי מתקיים הפסוק "הולך רכיל מגלה סוד" – אני הולך רכיל מגלה סודות. איך זה מסתדר ביחד? באמת זה מתאים, שיש גם תקופות, וגם נשמות מיוחדות.

אז כשהרבי בשיחה שלו מדמה את רשב"י לאדמו"ר האמצעי, ולרבי של רשב"י – רבי עקיבא, שגדול, ויתכן שיותר גדול מרשב"י תלמידו, ש'אפעס וואס', משהו, הוא גילה. הוא ההדיר את ספר יצירה. כל התורה שבעל פה היא "אליבא דרבי עקיבא" – הכל זה תלמידיו – אבל חוץ מזה, בנגלה שבתורה, הוא גם התחיל לגלות את פנימיות התורה. אבל זה לא כמו תלמידו, רשב"י. אז זה תלוי בזמן, בנכונות, תלוי ב"כבשים" – התלמידים – אם הם ראויים לקבל את הכבשׁים, את דברי הכיבושין, או שעדיין לא. זה כמו הכבש שעולה למזבח, עולה אל ה"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". אש מזבח = משיח, האש של המזבח זה מסירות נפש, שאדם עולה באש השמימה. וכדי לעלות אל המזבח באש, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", צריך כבש – זה גם סודות, רזין דאורייתא, כבשונו של עולם.

הרבי אומר שבזמן אדמו"ר הזקן זה היה כמו בדורו של רבי עקיבא, שכמה שאדה"ז גדול עדיין לא היה הזמן לגלות את הכבשונו של עולם בהתפשטות ובהתרחבות. ידוע שאדהאמ"צ נקרא "רחובות הנהר", והרבי כותב בשיחה שאדה"ז גילה את הסודות נקודה-נקודה (זה לשון הרבי), כמו טיפין טיפין של מעין. הרי היחס בין אדה"ז לאדהאמ"צ זה בין חכמה לבינה, בין מעין לנהר, והמים נובעים מהמעין טפין טפין, נקודה נקודה, ואילו התפשטות הנהר עד בלי די, עד בלי סוף. עוד הפעם, אדהאמ"צ לוקח את הגל ובעצם מפרק את התדמית של הגל כמבדיל ומגלה שהתכלית שלו – ולשם כך בנוי לכתחילה בצור הרפויה – היא שיתקיים בסוף ה"תעבור אלי לטובה", שעוברים את הגל לטובה. דווקא יהודים עוברים את הגל, כמו שדייקנו קודם, כדי להתחבר עם כל העולם ולהעלות את הניצוצות הקדושים מכל העולם. בסוף השיחה הרבי מביא מהרבי מהר"ש שמה"עד הגל הזה" נעשה עיקר התכלית של ל"ג בעומר – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". מענין שבסידור עם דא"ח מביא רק את ל"ג בעומר מן התורה מ"עד הגל הזה", ומי שמחבר לפסוק "גל עיני" – שזה ודאי תכלית יותר גלויה מאשר "עד הגל הזה" (שבפשט נראה כמו הפרדה, ולא כמו חיבור) – זה הרבי המהר"ש (כך הרבי מביא, על כל פנים).

קשרנו לעיל בין ח' לבין ט'. היום שאחרי ט' הוא גם קשור, י' כסלו, שזה כבר חג הגאולה של אדמו"ר האמצעי. בשנה זו הוא יום השבעים של השנה, ה-סוד של השנה – "נכנס יין יצא סוד". נעשה הפסקה כדי להביא תניא, כי הלימוד יהיה בספר התניא, ונשיר את "פדה בשלום נפשי", שהוא גם ניגון חג הגאולה של אדמו"ר הזקן וגם של אדמו"ר האמצעי. הרבי אומר שאצל אדה"ז זה נקודה-נקודה, יחסית להתפשטות של אדהאמ"צ, שאצלו כבר הגיע הזמן לגלות לגמרי-לגמרי את כבשונו של עולם, שתוך כדי זה כובשים את כל העולם, "פרו ורבו ['ופרצת'] ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו", והכבוש זה התגלות כבשונו של עולם, ככה כובשים את העולם. מי שעשה את זה הכי הרבה זה בעל ההילולא של היום. יש שיחות שהרבי אומר שעוד לא התחילו – גם הרבי הרש"ב – להגיע לרוב החידושים והענינים של אדהאמ"צ. שהרבי הרש"ב נגע בהרבה דברים, אבל עוד לא התחילו את המלאכה הזו – זה משהו משיחי לחלוטין. אין גבול להתגלות שלו.

ניגנו "פדה בשלום".

לחיים לחיים!

בסוף קונטרס ההתפעלות אדמו"ר האמצעי כותב דבר שלא כתוב בשום ספר אחר – שהוא נשבע שהוא לא הסתיר שום דבר, שהכל הוא גילה. זה בהמשך למה שדברנו קודם. למה הוא היה צריך להשבע? להוציא מלב חסידים גדולים שהיו אומרים שאצל הרבי יש תמיד דברים נסתרים, אף פעם לא מגלים את כל הקלפים, גם בחסידות ודברי אלהים חיים. אז כדי להוציא מהדעה הזאת הוא נשבע – זה דבר שאין לשער אותו בכלל, שרבי צריך לכתוב כך שחור על גבי לבן, לבן על גבי שחור, שהוא נשבע – שלא הסתיר שום דבר, שהכל על השולחן. אמרנו שהפסוק זה "כבשׂים", זה צמר נקי – אחת מדרגות הלובן העליון בחז"ל. זה גם אומר מאיפה בא ה"כבשים ללבושך", שהפשט הוא בגדים מצמר נקי. "עמר נקא" הוא אחד מ-ז תקוני גלגלתא, שהכל זה השפעה של הלובן העליון, של לבן. "אל תקרי 'כבשׂים' אלא 'כבשׁים'".