חיפוש בתוכן האתר

כג אדר תש"ע - יאהרצייט (מאוחר) לנעם אלימלך - ה. נעם אלימלך חיי שרה - עבודת ה' בקטנות ובגדלות - יפי ובקורת עצמית הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כג אדר תש"ע - יאהרצייט (מאוחר) לנעם אלימלך
ב. דין גוסס
ג. נעם אלימלך פרשת קרח - הנאה כ
ד. נעם אלימלך בהמשך קרח -
ה. נעם אלימלך חיי שרה - עבודת ה' בקטנות ובגדלות - יפי ובקורת עצמית
ו. השלמות לפורים - הכרזת המלכות ומענות רואיים
ז. התייחסות לקטנות ולבקורת עצמית - מחלוקת אדמו''ר האמצעי ורבי אהרן מסטראשעליא
ח. סגולת הכנה לפסח בקלות ובשמחה - לשיר ''אחד מי יודע?'' בניגון של קרלין
ט. מנהגי יום הולדת - התבודדות לילד קטן
כל הדפים

ה. נעם אלימלך חיי שרה – עבודת ה' בקטנות ובגדלות – יפי ובקורת עצמית

נראה עוד משהו, בפרשת חיי שרה. כאן מדבר על "בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'", בתחלת חיי שרה. "בת מאה כבת עשרים לחטא", כמו שבת עשרים לא חטאה – בבית דין של מעלה – ככה בת ק'. "בת כ' כבת ז' ליפי" – בת שבע זה שיא היפי (שבמדה מסוימת זה עוד יותר חידוש, שזה עיקר היפי):

או יאמר דרש"י ז"ל מרמז בדבריו ללמד לאדם דרכי ה'. דהנה יש שני מדרגות בדרכי בני אדם. דהיינו אחד האדם בילדותו הוא מתחזק בלימודו ולומד בהתמדה [אומרים שכל ההתחלות קשות, אז זה עושה רושם שאם זה קשה זה גם הולך לי קשה. כמו שאדם מתחיל מקצוע חדש, עושה זאת קצת בעל כרחו – לכאורה אף אחד לא רוצה משהו חדש, יותר נח לו מה שמכיר – ולכן זה בא לו קשה, גם אובייקטיבית קשה וגם סובייקטיבית קשה. אבל כאן הוא כותב משהו אחר. שאם בחרת בחידוש, כמו שאדם חוזר בתשובה – עד כה לא טעמת את התורה, ופתאום טועם משהו חדש, אפילו שהוא כבר מבוגר – אז הטבע של האדם שכאשר מתחיל משהו חדש, שהוא רוצה אותו מאד, שיש לו בזה חשק, שהוא מתאמץ בזה המון דווקא בהתחלה. בדיוק כמו שרואים אצל בעלי תשובה. בדרך כלל בעל תשובה, גם הכי חכם, כל מה שהוא לומד זה בתוך שנתיים – אין לו הרבה סיכוי אחרי זה, מכל מיני סיבות. אבל בשנתיים הראשונות הוא כל כך מתלהב מהחידוש, ולוקח את זה במלוא הרצינות – הוא מאמין בזה ויש לו התלהבות בזה – שהוא מספיק המון. אחר כך זה כבר סיפור. זה נקרא התחלה. גם אומר כאן, שהאדם בילדותו – מתכוון גם לילד בחדר – שהתורה בשבילו היא משהו חדש, ואם יש לו מלמד טוב, שמלהיב אותו שצריך ללמוד תורה, וגם יכול לומר לו שיהיה גדול בישראל, מאור לעם ישראל, ואז יש לו המון התלהבות. כמובן שיש בזה הרבה מה שאחר כך יהיה "שלא לשמה", אבל עכשיו זה לכתחילה – זה מה שהוא רוצה לומר כאן. לא מביא זאת, אבל הרמב"ם אומר שזה דרך חינוך – חייבים להתחיל עם הנאת עצמו, פרסים וסוכריות, וכשאדם מתגבר הוא מואס בזה. היות שהוא בדרגה של מוחין שצריך למאוס בזה, אם הוא לא מואס בזה זה פוגם. זה מה שהוא כותב כאן, שהאדם בילדותו מתחזק ולומד בהתמדה.] והלימוד נקרא יופי [כשהולכים לת"ת ורואים ילדים בכיף לומדים תורה, תינוקות של בית רבן, זה היפי של כל העולם – אין לך דבר יותר יפה בעולם מ"גירסא דינקותא", לימוד תורה על ידי תינוקות של בית רבן, בתמימות, בשמחה. כנראה שאפילו אם צריך רצועה – צריך להיות שבסוף הכל יהיה שיא היפי. אם זה לא שיא היפי – לא צריך את הרצועה. רק אם זה עוזר ליפי.] שזה הוא היופי של הבורא ברוך הוא [למה של הבורא? כנראה על פי "כי בתורת הוי' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" – בהתחלה "תורת הוי'" ואחר כך "תורתו". בדרך כלל מדייקים את המעבר ל"תורתו", אבל פחות שמים לב שבהתחלה זו "תורת הוי'", וזה היפי של ה'. אחר כך "ובתורתו יהגה", אבל בהתחלה "בתורת הוי' חפצו".]# וכאשר האדם בא בשנים דהיינו מעשרים ולמעלה [מסתמך על דברי האריז"ל שבגיל עשרים אדם מקבל מוחין דאבא – אז יכול למכור בנכסי אביו – שזה שלמות ההתבגרות בבר-מצוה מקבל מוחין דאמא, ובגיל עשרים מוחין דאבא. מובן מכאן מה ההבדל, שמוחין דאמא לא שוללים הנאה עצמית, אבל מוחין דאבא – בטול – זה כבר שולל הנאה עצמית. זה כמו ההנאה ברמב"ם, שאז כבר לא צריך סוכריות, אלא אהבת האמת מפני שזו האמת.] שאז שכלו של אדם מתגבר לדעת את ה' [הדיוק ב"השכל מתגבר לדעת את ה'" הוא שמה שלומד תורה בחשק, בילדות שלו, זה לא נקרא לדעת את ה'. בגיל עשרים יש מוחין דאבא, "כלם בחכמה אתברירו" – זה עושה בירור, שהוא מתחיל להיות רגיש לפגם של המודעות העצמית שלו. בדרך דרוש אפשר לומר "אשר בתורת הוי' חפצו", "ובתורתו" – יותר גבוה משם הוי', אלא העצמות – "יהגה יומם ולילה", שזה לדעת את העצמות.]. אזי הוא מתחיל לפשפש במעשיו ורואה בהם אם נעשים כהוגן לכבודו יתברך באמת [ברגע שכל מגמת האדם לדעת את ה', אז בכל מה שלומד ועושה בחיים בוחן אם זה הכל לכבודו. ידוע הביטוי המפורסם של רבי נחמן, להרבות בכבוד שמים ולמעט בכבוד עצמו. כאן לא כותב למעט בכבוד עצמו, אבל בוחן אם כל מה שאני עושה זה בטהרה להרבות בכבודו.

יש כל מיני פירושים ב"לשמה" (כמו שהארכנו בספר חתן עם הכלה), אבל כאן זה פשט. במה שפתחנו עם הסיפור שהוא קבל הנאה, אז חוץ ממה שמישהו אמר – וחזקנו את זה – שיש זחיחות דעת, זה לא עיקר הווארט. זה כמעט אותו דבר, אבל נדייק – הבעיה שיש לו איזו התפארות, שיש בזה קצת כבוד עצמו ולא טהור לכבוד ה'. זה שיהיה טהור לכבוד ה', ושאני אקבל הנאה במודעות טבעית, או שאזכה גם למדרגה הזו של קבלת הנאה ממה שלקב"ה יש תענוג (כנ"ל) – זה ודאי בסדר. אבל אם בהנאה שלי יש קצת התפארות, שהתורה היא קצת לכבודי, קצת על מנת שיקראו לי רבי – זה יותר חיצוני, יש בזה המון דרגות של חיצוניות – זה ודאי משהו שלילי. בשנים הראשונות של האדם אי אפשר לצפות ממנו שיהיה נקי. אדרבה, היפי שלו הוא שהוא לא נקי מזה – זה החידוש. זה היפי של הבורא, היפי של הילד הקטן. לא דורשים ממנו שום נקיות. (מה היפי?) אולי זה כמו נקודת חן – זה פגם, אבל יפה. התענוג של ה' זה כמשל הצפור המדברת של המגיד – שאחד שלא שייך בכלל גם מדבר, זה  התענוג האין סופי של ה'.

נמשיך:]. ורואה ומבין בעצמו שלא יצא ידי חובתו כלל בשום עסק תורתו ומצותיו שעשה ולמד עד הנה [זה עוד פירוש של "ובתורתו יהגה", היינו שהוגה בתורה שלו ומבין שכל מה שלמד לא שוה שום דבר, לא יצא ידי חובה. קודם היפי שלו הוא "אשר בתורת הוי' חפצו", אבל כשמתבגר "ובתורתו יהגה יומם ולילה" – כל פעם מוצא איזה פגם.] ומבין שחיסר וחטא בהם דהיינו שלומד לאיזה פניה [מלה חשובה, אולי הכי חשובה כאן, שחוזרת כמה פעמים בספר. כל פעם הנאה עצמית היינו פניה (יש מקום בספר שכותב כך בפירוש, כמשוואה, שכל פעם שאני אומר הנאה עצמית זה מה שקוראים פניה לגרמיה, כהגדרת הנפש הבהמית בפרק א' בתניא שעושה לגרמיה). לכאורה פשיטא שהאגלי טל לא התכוון לפניות כשדבר על הנאה. או, זה לא פשוט, שאם מדובר בקטנות מוחין האדם גם לא מסוגל להבין מה זו פניה. בשביל צריך להגיע לבעל שם טוב, שילמד אותי מה נקראת פניה בכלל.

ככל שהוא מלמד אותי יותר מה זה פניה, התענוג נעשה יותר אלקי, תענוג עצמי אמיתי. מה יוצא כאן מכל הסיפור שלנו? שכל החיים זה לשלול הנאה ולעשות הנאה. עיקר הווארט, שמי שחושב שכל החיים זה רק לשלול הנאות – הוא מסכן נורא. ככל שאתה שולל את ההנאה השלילית אתה ראוי לחוות את התענוג האלקי האמתי. זה הענין של ארץ ישראל, "ארץ החיים", שהיא ארץ התענוגים – כל התורה כולה. (יש כאלה שנהנים לבטל הנאה) גם טוב. אם עיקר ההנאה שחושב על זה, שבטל ההנאה, זה פגם – זה שחושב שהוא צם, אצל חסידים זה פגם הכי גדול. מוטב לא לצום מאשר לקבל הנאה מזה שצמת. זו הסיבה על פי פשט למה חסידים היו נגד סיגופים – הגאוה שבאה בגלל הסיגופים. זה גם מסביר למה "אין כלל שאין בו יוצא מהכלל", כמו רבי צדוק שצם נגד דעת כל חבריו, שידע בנפשו שיכול לצום בלי גאוה. כמה שנעם אלימלך מלא הנאה אלקית, ושלילת הנאת עצמו, יש בספר הזה גם קצת סיגופים – מה שמראה על העבודה העצמית שלו.] או להתפאר או באיזה אופן אחר להנאות עצמו [כל זה נקרא 'הנאות עצמו', "פניה או להתפאר או באופן אחר להנאות עצמו", ואז כשיש לו מוחין דגדלות –] ויחרד האיש ומתחרט על הקודם ומתחזק לתקן עצמו בכל מעשיו ולמוד התורה שיהיה הכל שוין לטובה [כלשון רש"י על "שני חיי שרה", אחרי "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", לשון שבחב"ד גם מאד מדגישים אותה, שזו מדרגה יותר מכל פרט בפני עצמו, שזה עיקר המוחין. "עשרים שנה" זה יחיד ו"שבע שנים" רבים, ועוד יותר התכללות זה "כולן שוין לטובה". מה "לטובה"? טוב ה', הכל רק] לשמו יתברך ויתעלה ולא להנאת עצמו [פניה והתפארות וכיו"ב]. והנה ידוע דאיתא בספר הקדוש חובת הלבבות [העקרון שאמרנו קודם, שתחלת החשק בהתחלה:]. אין לך חסידות כתחילתו [המשלים את מאמר חז"ל "כל ההתחלות קשות", שממנו משמע שהקושי גם מצד הגברא וגם מצד החפצא, אבל כאן יש מאמר אחר של החסיד:] כי כל דבר בהתחלה ראשונה נעשה בחשק ואימוץ רב בכל התאמצות האפשרי [זה בדיוק רואים אצל בעלי תשובה אמתיים, זה כל ישראל – המשיח בא לאתבא צדיקיא בתיובתא, כולם ירגישו ויזכו לזה. יוצא מכאן שכדי לשמור על זה צריך "כל ימיו בתשובה", לעשות תשובה על תשובתו. מי שעושה כל הזמן תשובה על תשובתו יכול לשמור על החשק של ההתחלה, של החסידות.]. וזה שפירש רש"י ז"ל בת ק' כבת ך' לחטא רוצה לומר כמו כשהיתה בת כ' שאז הוא דרכו של אדם לפשפש במעשיו ומוצא בהם חטאים [וזה ה"לחטא"] שחיסר בעובדתו יתברך שמו ותופש הדרך הזה בחיזוק גדול שהוא ההתחלה ראשונה כנ"ל [יש ההתחלה של גיל עשרים]. כך כשהיתה בית קו"ף היתה גם כן במדריגה זאת [זה פלא, שהוא אותו בעל תשובה בגיל 100 כמו בגיל 20. גיל 20 זה הזמן שהאדם מתחיל לתפוס "איכה", איפה אתה בחיים. בדרך כלל זה מחזיק מעמד קצת זמן, וכאן זה החזיק כל החיים. הפירוש הזה דומה לפירוש המפורסם של הצ"צ שאמר לרבי הרש"ב על אברהם אבינו, הבעל של שרה, כאשר הרבי הרש"ב בקטנותו בכה לסבו למה ה' התגלה לאברהם ואלי לא. הוא ענה לו שיהודי שבגיל 99 מבין שעדיין צריך למול את עצמו – ראוי וכדאי שה' יתגלה אליו. כאן רואים ששרה עולה על אברהם, שאצלו היה בגיל 99 ואצלה בגיל 100 – זה ששרש אמא עילאה קצת יותר גבוה משרש אבא עילאה, וממילא "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה", החל מ"גרש את האמה הזאת ואת בנה" וכו'.]# ובת כ' כבת ז' ליופי. הוא גם כן על דרך הנ"ל דהיינו בלימוד צריך גם כן להיות התפישה מרובה להגות בתורתו הקדושה כמו בעודו בילדותו בשנים הרכים. והצדיק הזה שמתנהג עצמו כך כנ"ל זוכה לחיים הנצחיים [קודם כל, כאן הווארט שצריכים לזכות לחיים נצחיים. נאמר מאמר מוסגר: אפשר לחשוב שיש קופי-רייט, זכויות שמורות, לרבי מליובאוויטש על הביטוי "חיים נצחיים", אבל חוץ מזה שכתוב כאן זה נמצא גם בלקוטי מוהר"ן. יש פעם אחת בתניא, אבל יש בתורה כא בלקו"מ (עוד כמה תורות, אבל שם העיקר) שכולה על חיים נצחיים. זה מאמר מוסגר.]#

בכל אופן, הפסוק הזה של "ויהיו חיי שרה... שני חיי שרה", ש"כולן שוין לטובה", זה שזכתה לחיים נצחיים, וזכתה לכך על ידי עבודה זו. זה ש"בת ק' כבת כ' לחטא" אני מבין שכל הזמן מפשפש במעשיו, אבל לעניננו  יותר חשוב הווארט השני. הרי אמרנו ש"בת ז'" זה יפי של קטנות מוחין, שלא יודע לפשפש במעשיו, לא יודע להבחין שיש לו פניות, ודווקא בזה אני משבח "בת כ' כבת ז' ליפי", שזה עיקר היפי, שנשאר עם חשק הלימוד כבילדותו. זה מקור מצוין בשביל האגלי טל – לא יכול להיות משהו יותר טוב בשבילו בהקדמה מהחידוש הזה. רואים כאן מהקצה אל הקצה – מצד אחד הוא שולל הנאת עצמו. תענוג הבורא הוא ודאי לא שולל. אפילו אם התענוג יתבטא בגופו – כמו רבי נחום מטשרנוביל שהשמין מעניית "אמן יהא שמיה רבא", שעל זה הרבי מדייק בשיחה ש"התורה על הרוב תדבר" ש"מצוות לאו ליהנות נתנו", אבל רבי נחום הוא שונה. תענוג זה לא מדובר לכולם. מה שהכי קרוב לאגלי טל זה מה שכאן כותב בסוף, "בת כ' כבת ז'".

נסיים, כדי להבין הענין של רבי נחום מטשרנוביל לעומק, בעוד סיפור מפורסם עליו: כשהוא הגיע פעם ראשונה כאורח עני לבעל שם טוב – הוא היה מגיד נודד, שעובר מעירה לעירה ודורש, והגיע לבעל שם טוב עוד לפני ההתגלות שלו. הסיפור הזה גם כאן, בתורת שלום.

אחד מיסודות החסידות שצריך לדעת איך עובדים את ה' גם בגדלות מוחין, אבל עיקר החידוש של החסידות זה איך עובדים את ה' גם בקטנות מוחין. את זה אף אחד לא הסביר. גם האריז"ל – רק שלל את הקטנות. אבל זה שיש עבודה בקטנות, ויש בזה אפילו מעלה – "נער ישראל ואהבהו", "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים". כמו שאנו מסבירים תמיד  שיהודי פקח – כל אחד – צריך להבין שעכשיו אני יכול לעשות נח"ר לה' שלא אוכל לעשות כאשר אגדל יותר, ואם גם כואב לך משהו צריך לדעת שעכשיו שכואבת לי האצבע אני יכול לעשות תענוג ונחת לה' יותר מאשר עוד רגע כשלא יכאב לי, זה יסוד היסודות.

נאמר עוד משהו: יש איזה חדר בירושלים שכאשר נכנסים שם כתוב על הלוח ש-ישראל = אמת ועוד יפי (חדר מיוחד, כדי לחפש...). אמת זה 21 ברבוע ו-יפי זה 10 ברבוע, ו-ישראל זה מספר ראשוני אך מתחלק לשני רבועים, תכלית ההתכללות. אמת ויפי זה שתי העבודות כאן – אמת זה "בת כ'" ו-יפי זה "בת ז'". יפי זה הקטנות, ואז אין בקורת. גדלות מוחין זה חוש בבקורת עצמית. לא דורשים מילד קטן בקורת. לא רק שלא דורשים מילד קטן בקורת, אלא במדה מסוימת שוללים זאת ממנו. אם רואים שהוא בעל בקורת – זו תכונה שלילית אצל ילד קטן, כי מן הסתם לא מפעיל את זה נגד עצמו, אלא רק מעביר בקורת על אחרים. יש טבע כזה של ילדים שמהגיל הכי רך יש להם בקורת לומר כל הזמן, וזו תכונה שצריך לשרש. כדי לשרש את הבקורת על האחרים כדאי גם לשרש את הבקורת על עצמו – לזרוק את התינוק עם המים (שבדרך כלל לא טוב לעשות כך, אבל במקרה הזה בילדות כך צריך, מוטב שלא תהיה שום בקורת מאשר שתהיה בקורת על אחרים). זה כלל גדול בחינוך. אבל כשאדם הוא כבר מבוגר, כל הבגרות שהוא כן יכול להפעיל בקורת – נגד עצמו. זה נקרא אמת, זה "בת ק' כבת כ' לחטא", שזה הבקורת העצמית. לכן כתוב "ויהי ערב ויהי בקר" – קודם ערב, ערבות, קטנות. יש שער בסוד ה' "קטנות קודם לגדלות". אבל ערב זה ערבות, "בת כ' כבת ז' ליפי", שזה ערב. אחר כך "בת ק' כבת כ' לחטא" זה "ויהי בקר" – לשון בקרת. בסוף הכל זה "יום אחד".

אבל שוב, עיקר החידוש, הווארט של הבעל שם טוב, בנעם אלימלך הזה – וזה האגלי טל – זה ראשית הלימוד. כמובן שכל הזמן, כמו שאמרנו, שוללים הנאה ומאמצים הנאה אחרת – הכל לכבוד ה'. צריך לומר שהיכולת לעבוד את ה' גם בקטנות וגם בגדלות זה חיים נצחיים. מות זה שאתה נשבר. נאמר בצורה הכי פשוטה – כל מי שנשבר הוא מת (השבירה זה מיתת המלכים). אדם שלא נשבר לא מת. מה שובר את האדם? שנופל לקטנות, כמו הסיפורים של הבעל שם טוב. מי שנופל לקטנות נשבר לו, אבל מי שנופל לקטנות ולא נשבר – חי חיים נצחיים. בסיפורי מעשיות יש גם – זה החיים הטובים של הבעטלר השני. בכל מצב הוא מבסוט. זה גם התם של רבי נחמן. החכם של רבי נחמן יורד לשאול תחתית, והתם חי חיים נצחיים. הוא לא מת שם – הוא ממשיך לחיות. זה ה"כולן שוין לטובה" – שקטנות זה טוב וגם גדלות זה טוב. זה אחד הפירושים של מדת ההשתוות של הבעל שם טוב – אם אני בגדלות זה ודאי טוב, וגם אם אני בקטנות זה טוב. אפשר להשיג הישגים ולעשות נח"ר לה' בקטנות מה שאי אפשר בגדלות. אז כולם שוים לטובה – זה החיים הנצחיים.

נספר את הסיפור: רבי נחום מטשרנוביל כאברך צעיר ועני (היה עני כל החיים, לכן פשיטא שהשמין מענית איש"ר, כי לא היה לו אוכל) הגיע לבעל שם טוב, ואשתו של הבעל שם טוב ראתה שהוא עני הגון – היה לה 'חוש'. היא אמרה לבעלה שהגיע עני הגון וצריך לכבד אותו. זה היה לפני שבת. הבעל שם טוב נגש אליו, היה לו מן מעיל של פרווה או משהו כזה – היה חורף שם, קור אימים – והתחיל לקרוע ממנו את המעיל. הרבנית, שרחמה על העני הזה, וגם הרגישה שהוא עני הגון, התפלאה מה בעלה עושה. היא התחילה להתלונן בקול, מה אתה עושה לו?! הוא לא שמע בקולה. אחר כך הגיע הקידוש. גם אצל הבעל שם טוב לא היתה עשירות – היתה לו כוס אחת מזכוכית. אחרי שהוא קדש הוא כבד את האורח לקדש על אותו כוס. לאורח כנראה גם היה קצת חוש בבעל שם טוב, אז הוא רעד – כל כך רעד ופחד שכאשר לקח את הכוס ידו רעדה והכוס נפלה ונשברה. הבעל שם טוב התחיל לצעוק עליו – למה שברת לי את הכוס?! כל הסעודה הבעל שם טוב צועק עליו למה שברת לי את הכוס. הרבנית אמרה – בסדר, כוס, נשיג עוד כוס, למה אתה מענה אותו? בסוף הבעל שם טוב אמר לרבנית – הוא מתכוון לקחת לעצמו את כל הגן-עדן.

כך היה הווארט של הבעל שם טוב, ואיך זה קשור לכך שהשמין מענית איש"ר? מה זה שרוצה את כל הגן עדן לעצמו? שרוצה את כל התענוג האלקי שבעולם. שכל התענוג האלקי יהיה אצלו. זה שהוא עני מרוד לא משנה לו שום דבר, ואדרבה – אולי זה עוזר. העיקר כאן זה העוה"ב – רוצה את כל העולם הבא לעצמו. אחר כך הבעל שם טוב הבטיח לו שכמו שאתה הולך בשלג בלי לבוש מתאים, הילדים שלך כבר ירכבו במרכבות של כסף. אבל כדי לבטל אצלו את הרצון שלו לגזול מכל עם ישראל את כל הגן עדן, שהכל יהיה רק אצל עצמו, לכן עשה לו מה שעשה לו לחנך אותו. מכאן – מהסיפור הראשון והסיפור האחרון – אפשר ללמוד שבירור התענוג האלקי ובירור ההנאה שייך באופן מיוחד לרבי נחום מטשרנוביל. זה שלא כולם ככה זה אומר מה שהרבי אומר, שהתורה על הרוב תדבר.

לחיים לחיים.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com