חיפוש בתוכן האתר

כג אדר תש"ע - יאהרצייט (מאוחר) לנעם אלימלך - ב. דין גוסס הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כג אדר תש"ע - יאהרצייט (מאוחר) לנעם אלימלך
ב. דין גוסס
ג. נעם אלימלך פרשת קרח - הנאה כ
ד. נעם אלימלך בהמשך קרח -
ה. נעם אלימלך חיי שרה - עבודת ה' בקטנות ובגדלות - יפי ובקורת עצמית
ו. השלמות לפורים - הכרזת המלכות ומענות רואיים
ז. התייחסות לקטנות ולבקורת עצמית - מחלוקת אדמו''ר האמצעי ורבי אהרן מסטראשעליא
ח. סגולת הכנה לפסח בקלות ובשמחה - לשיר ''אחד מי יודע?'' בניגון של קרלין
ט. מנהגי יום הולדת - התבודדות לילד קטן
כל הדפים

ב. דין גוסס

אבל היות שיש פה סיפור שלם צריך לומר שבהשגחה גם המשך הסיפור הוא חלק מהענין.

קודם כל, כל דברים שלומדים צריך לצייר אותו, איך זה קורה. במיוחד כששומעים סיפור, צריך לצייר איך זה קורה כאן עכשיו, שהמגיד נכנס ומבקש ללמד זכות כי נגזר כך וכך, וכולם מחפשים, ופתאום קם אדמו"ר הזקן ואומר שגוסס חשוב כמת, אז הוא כבר מת, וכעת יכול להתרפא. נאמר את זה עוד טפה – הוא כבר הגיע לנקודת אין, שזה כמו רקבון הגרעין, הזרע בתוך האדמה. זה גם דימוי חשוב וטוב, כי הזרע הנרקב לא נרקב לגמרי, אלא רק מספיק נרקב כדי שיחול עליו דין 'אין', וברגע שחל עליו 'דין אין' – דין רקבון – הוא נעשה כלי שכח הצומח שבאדמה יתלבש בו, ואז הוא יקום לתחיה ביתר שאת וביתר עז, עם פירי פירות. אבל שוב, הדבר הראשון שצריך לתת עליו את הדעת – האם ככה פוסקים? מה היה פה בסוף? שמעו את סברת אדה"ז, והמגיד וכל התלמידים שמחו ונהנו מהחידוש הזה, שככה אפשר להציל את החיים של החבר שלנו – של התלמיד שלנו, אומר המגיד – אז כולם בשמחה רבה פסקו שככה היא ההלכה. אז השאלה הראשונה – האם ככה באמת פוסקים הלכות? זו השיטה, שיש איזה מקרה, איזה מעשה, שרוצים להציל איזה חבר – יש פה רמב"ם ורש"י, ובשביל להציל את החבר שלי אני פוסק לעולם ועד כמו רש"י, במקרה הזה. אנחנו רוצים גם לפסוק, אז צריך להתבונן אם זה ככה – זו נקודה חשובה מאד. מה מניע את החכמים להסכים ולפסוק את ה"הלכה כמאן", שיתכן מאד שהוא נגד דעת הרוב אפילו, ש"יחיד ורבים הלכה כרבים". כאן, במקרה שלנו, כמו שהרבי מציין למטה, הב"ש – הפוסק אולי הכי חשוב באבן העזר – כן פוסק ככה לענין מסוים.

אמרנו שגם עצם ההלכה, שגוסס חשוב כמת או לא חשוב כמת, גם צריך לעזור בענין הזה – להבין איזה סוג הנאה טובה ואיזה סוג הנאה רעה. לומר את זה גם במלים הכי פשוטות, שאם ההנאה שאתה מקבל מהחידוש שחדשת ומהלימוד שלמדת, אם זה עושה אותך גוסס – זה לא טוב. לא סתם פוסקים גזרי דין בשמים, אלא שההנאה הזו עשתה אותו גוסס – יש הנאה לא טוב, הנאה ממיתה, הנאה קטלנית. פשיטא שאם ההנאה הופכת אותך לגוסס – לא סתם פוסקים בשמים משהו, אלא ההנאה מביאה אותך למצב של גוסס – סימן שזו הנאה לא טובה. אבל אם להיפך, שההנאה באמת מחיה אותך, סימן שזה טוב. איך אדה"ז הבריק לו? חוץ מזה שנהירין לו כל שבילי דש"ס, הכל פתוח לפניו, בכל אופן ברור שמה שהבריק אצלו זה מתוך הסיטואציה – שהוא הבין שהוא מת בגלל ההנאה שהוא קבל, ועכשיו הוא רק צריך לדעת מזה ש"גוסס חשוב כמת" ועכשיו הוא יכול להתרפא.

לכן כדאי שנתעכב רגע – לא הרבה זמן – ונפתח את הגמרא בה הרש"י הזה כתוב. זו שיטת רש"י ור"ח, והרא"ש ועוד ראשונים מביאים זאת גם כשיטת רבינו יואל, מבעלי התוספות.

קודם נפתח את הגמרא בקידושין עח, ב (מומלץ שאח"כ יעשו מזה שיעור, ללמוד את זה בפנים), קרוב לסוף המסכת יש משנה:

האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים רבי יהודה אומר נאמנים:

דווקא כאן ההלכה כרבי יהודה. זה דין מהדינים הכי מיוחדים בתורה של "יכיר", "בכורו בן השנואה יכיר", שיש כח מיוחד לאבא לומר על הבן שהוא הבכור כדי שיקבל פי שנים. אנחנו יוצאים מ'עמלק', וגם פה דנו הרבה על עמלק. המלה המיוחדת הזו, "יכיר", בגימטריא עמלק. כנראה שזה כח להתגבר, לנצח את קליפת עמלק, "זכור את אשר עשה לך עמלק" על ידי ה"יכיר", לתת פי שנים לבכור. דברנו על זה שעמלק הוא כנגד הדעת, ובחסידות מוסבר שפנימיות הדעת זה הכרה. יש בדעת הרגשה או 'הרגש', יש ידיעה, והכי פנימי בדעת זה הכרה. זה דין מאד מיוחד של הכרה, ומובן שההכרה כאן היא נגד קליפת עמלק, לכן יכיר בגימטריא עמלק, ועל עמלק כתוב שהוא "מכיר את רבונו ומכוון למרוד בו" – זו הכרה דלעו"ז. זו עיקר המשנה בש"ס של דין "יכיר".

הגמרא שואלת:

למאי הלכתא לתת לו פי שנים [אפילו אם בן אחר מוחזק בכור] פשיטא למה לי קרא מגו דאי בעי מיתבא ליה מתנה מי לא יהבי ליה [אם רוצה לתת לו מתנה יכול לתת לו כל נכסיו, ולא רק פי שנים.] בנכסים שנפלו לאחר מיכן [יש מחלוקת בין רבנן לרבי מאיר האם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם – רבי מאיר אומר שמקנה וחכמים חולקים עליו (אחת המחלוקות החשובות בש"ס). לפי חכמים הוא לא מקנה דבר שלא בא לעולם, אבל אם הוא מצביע ואומר שזה הבכור – החידוש שמקנה גם נכסים שיפלו לאחר מכן, אף על פי שכרגע הוא לא יכול להקנות לו דבר שלא בא לעולם. עם הכח של "יכיר" יכול להקנות דבר שיפול אחר כך. זה לדעת חכמים, אבל רבי מאיר אומר שגם בלי זה יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, אז מה החידוש אליביה? זו שאלת הגמרא:] ולרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי שנפלו לו כשהוא גוסס.

זה סוף הסוגיא. רבי מאיר צריך "יכיר" כשהאבא הוא גוסס ובאותו רגע נפלו לו נכסים, שגם בנכסים האלה הבן יקבל פי שנים. אם הנכסים נפלו לאחר שהוא מת הבכור לא נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק, אבל אם זה נפל לו כשהוא גוסס לרבי מאיר הבכור מקבל פי שנים. מה אני לומד מכאן? שלפי רבי מאיר – ואין שום סברא לומר שבזה חכמים חולקים על רבי מאיר – גוסס חשוב כמת לענין הזה. כלומר, שבלי ה"יכיר" הוא לא היה מקבל, כי הוא מת. אף על פי שרבי מאיר סובר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אני רואה מכאן שגוסס אצל רבי מאיר זה מת, ואין שום סיבה לומר שבנקודה זו יש מחלוקת בינו לבין חכמים. צריך את רש"י, שאומר שזה בגלל שבזמן שהוא גוסס הוא כמת. נקרא את זה ברש"י:

"שהוא גוסס" - לאחר שהעיד כך אהני ליה שאם יפלו לו נכסים כשהוא גוסס שיטול זה בהן חלק בכורה ואי לאו דהימניה קרא לאב להכירו משום מגו לא זכה בהן דמודה רבי מאיר באומר נכסים שיבואו לי כשאהיה גוסס נתונים לך שלא אמר כלום [אף על פי שרבי מאיר אומר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אם אומר שמקנה נכסים שיפלו לי כשאני גוסס לא אמר כלום] הואיל ובשעה שבאים לעולם לאו בר מתנה הוא ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא נקט לאחר מיתה דהנהו אפי' בתורת בכורה לא מהני ליה דבוריה דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק והיינו ראוי שכשמת עדיין לא היה מוחזק בהן אבל ראויין לבא לו ורחמנא אמר (דברים כא) בכל אשר ימצא לו [שצריך להיות מוחזק, לא ראוי.]:

זו שיטת רש"י, שמבינים בו שבענין הזה גוסס חשוב כמת. אם בע"ה תרצו ללמוד את זה בעיון אח"כ זה מתחיל מהרש"י, יש כאן תוספות, ומי שהכי מאריך בזה בין הראשונים זה הרא"ש – תסתכלו בו. בכל אופן, הווארט של התוס' בסוף הוא שיש שני מיני גוסס – גוסס שעדיין מדבר וגוסס שנשתתק. גוסס שנשתתק באמת דינו כמת, אבל גוסס שעדיין מדבר עליו כותב שגוסס כחי לכל דבריו. כאן התוס' מקשים ממסכת שמחות ועוד מקומות בש"ס שכתוב שגוסס כחי לכל דבריו. קודם מביאים רש"י, שיוצא לכאורה שגוסס כמת – כך מסבירים (באמת הרא"ש אומר שרק בפועל לא יכול להקנות, לא כי מת, אבל כך תוס' מבינים את רש"י וכך אומרים גם בשם רבינו חננאל) – ואומרים שיש שני סוגי גוסס. לדרכנו זה מצוין, כי אם כלל גדול בתורה שלכל מצב של שני קצוות יש מצב בינים – ממוצע – וזה מתאים לכלל בחסידות שבממוצע עצמו יש שני קצוות, קצה ששייך לכאן וקצה ששייך לכאן, וזה מה שמעורר את כל המחלוקות בין החכמים. הגוסס שעדיין מדבר הוא חי לכל דבריו, אבל הגוסס שכבר נשתתק – יש מי שכותב שאם לא יכול לדבר גם לא מסוגל למסור מתנה ביד, שהא בהא תליא (גם סברא מענינת) – שאם הוא השתתק מתוך גסיסה, לא אלם, אז הוא גם לא מסוגל לתת, לא מסוגל לעשות ושם פעולה אקטיבית, כמו אוטיסט או משהו, שלגמרי מופנם ולא מסוגל לעשות כלום כלפי חוץ, ואז הדין הוא שחשוב כמת, כי לא יכול לפעול אקטיבית במציאות. אבל כל עוד לא נשתתק, ואז יכול גם למסור ביד, הוא גוסס כחי לכל דבריו.

לפי זה, איזה גוסס היה ר"פ בעל ההפלאה? גוסס כמת, שהרי אדה"ז רוצה ללמד עליו זכות שהוא מת. לפי התוס' כאן הוא הגוסס הגרוע, שנשתתק ולא יכול לעשות כלום. רואים מה ההנאה מתורה יכולה להביא, למה זה יכול להגיע – למצב של גסיסה שאתה לא יכול לדבר ולא יכול למסור. הגוסס הזה יכול עכשיו להתרפא, כי הגיע למקום האין – הוא מת. יכול להיות שכאשר אדה"ז אמר זאת והמגיד פסק זאת עם כולם – משמע בסיפור שר"פ שוכב על ערש דוי (הוא אברך צעיר כאן, תלמיד אצל המגיד) – כנראה שהפסק גם, באיזה רובד של מקיף לא מודע אצלו, הכניס לו את הרגשת האין המוחלט, הרקבון. באותו רגע שפסקו שהוא מת הוא גם גמר להרקב. הרקבון אצלו נגמר בזכות הפסיקה הזו, ואז הוא כבר יכול לקום לתחיה, להתרפאות, כי הגיע לנקודת האין. צריך להתבונן בכל הסיפור איך זה פועל, איך התורה פועלת, איך החכמים פועלים, שהם הבעלי-בתים על התורה.

אמרנו שמי שרוצה יכול ללמוד בסוגיא זו, סוגיא מאד חשובה של "יכיר" – סוגיא קטנה כאן בגמרא, עם רש"י והתוס' ובעיקר הרא"ש. עיקר החידוש של הרא"ש שכתוב גם בתוס', שכאן מדובר על גוסס רק לגבי דין "יכיר", אבל רבינו יואל מלונה (?) חידש שמי שסובר כמו רש"י והר"ח גם יסבור שגוסס לא יכול לגרש את אשתו, שהוא מת לענין גירושין, כי כתוב בהם "ונתן" – ברגע שהוא לא מסוגל לתת, הוא לא בר מתנה, אז הוא מת. הוא אומר שזה תלוי גם בדבור. זו כבר הלכה, במדה מסוימת, יותר שכיחה – ובשו"ע זה דווקא כתוב לענין זה. זה החידוש, שלוקח את הרש"י הזה ומיישם את הרש"י לענין גירושין.

באבהע"ז סימן קכא סעיף ז. מאמר מוסגר בפני עצמו: מענין שיש אחרונים שכותבים שכל פעם שיש פשט של מלה – הרבה פעמים בשו"ע הוא כותב מה פירוש המלה – זה הרמ"א כתב. במהדורות חדשות על האחרונים אומרים שטעות בידם, שלא הרמ"א כתב הערות אלה אלא מישהו אחר. כאן זו דוגמה שכתוב "גוסס" ומי שההדיר את השו"ע ראה לנכון להסביר לנו מה פירוש מלה זו, ואומר: "פירוש תרגום על צד תאמנה, על גססיהן, החזה שלהם, הקרוב למיתה מעלה ליחה בגרונו מפני צרוּת החזה". משהו קצת מוזר, שהתרגום של "על צד תאמנה" זה "על גססיהון", וצד זה גם חזה, ומי שגוסס מעלה ליחה בגרונו בגלל החזה. אחרונים שחושבים שהרמ"א כתב זאת רוצים לומר שהוא נתן סימן לגסיסה, ואם לא רואים את זה הוא לא גוסס, לכן צריך לומר שזו טעות, שלא הרמ"א כתב, ואי אפשר ללמוד מכך הלכה למעשה.

בכל אופן, כך כאן בסוגריים, שגוסס זה לשון צד. תיכף נאמר עוד כמה ווארטים מה זה גוסס, אבל לפי מה שכתוב כאן אפשר לדרוש שמי שיותר מדי לוקח צד – צד ציד – הוא בסכנת גסיסה, כי גוסס זה לשון צד. אז, כשהוא לוקח צד, החזה שלו מצטמק, והוא מתחיל להעלות ליחות – זה דבר מסוכן. בכל אופן, אנחנו נדרוש את המלה גוסס הרבה יותר פשוט על פי החסידות, שגוסס זה לשון גסות – גסות רוח. זה מאד יעזור לנו בהמשך להבין למה כשאדם מקבל הנאה מהתורה הוא נעשה גוסס. עוד פעם, כל השיעור שלנו היום הוא איזה הנאה היא שלילית, שהנאה זו הופכת אותך להיות גוסס, ואיזו הנאה היא חיובית והיא חלק ממצות תלמוד תורה. הדבר הכי פשוט זה לפרש גוסס מלשון גס, ואם באמת בהנאה שלך יש אפילו שמץ מינהו של גסות – הרי כאן מדובר באחד גדול מישראל – אז באמת הנאה זו תעשה אותך גוסס. ו"כל הקרוב הקרוב יותר" כך הוא גוסס יותר ויותר מזה ש"ואתה תשופנו עקב". מה שמסכן את החיים זה ארס הנחש, ולפי החסידות הנחש בא ונושך אותך בעקב – בסוף. חדשת דבר גדול בתורה, עשית מצוה גדולה, ובסוף בא הנחש ומכניס בך איזו פניה או גאוה, וזה עולה לראש ומסכן את החיים. זה רק לגבי המלה המיוחדת הזו, גוסס.

מה כתוב כאן? המחבר אומר:

גוסס הרי הוא כחי ויכול לגרש.

כך פוסק המחבר, בלי לחלק בין גוסס לגוסס, כל הגוססים יכולים לגרש, כמו הפשט בכמה מקומות בחז"ל "גוסס הוא כחי לכל דבריו".

אומר הרמ"א:

ויש אומרים דווקא גוסס שמדבר, אבל אינו מדבר לא (סמ"ג, סמ"ע, מרדכי), ויש להחמיר.

כלומר, הרמ"א פוסק "יש להחמיר" לא כמחבר, שלא כל גוסס הוא כחי, אלא שגוסס שלא יכול לדבר הוא כמת לענין זה שלא יכול לגרש.

למה לא הביאו מהרמ"א אלא מהב"ש? כי כותב יותר מפורש:

גוסס, הב"י כתב דליכא פלוגתא בין הפוסקים אלא כשיש שהות לבדוק אותו [על ידי הרכנת הראש, כפי שבודקים אחד שלא יכול לדבר, אם הוא שפוי, אם לא נטרפה עליו דעתו] יכול לגרש לכו"ע [כך פוסק המחבר], אפילו אינו מדבר. לפי זה מה שכתב כאן הרי הוא כחי איירי כשיש שהות לבדוק אותו [כך המחבר סובר, בא הרמ"א] לפי זה לדעת רמ"א אפילו בדיקה לא מהני. וצריך לומר דלאו הטעם דחיישינן שמא תטרוף דעתו [כי עונה נכון, אז זה שלא מחשיבים את גירושיו לא בגלל שחוששין שנטרפה דעתו, כי רואים שלא] דהא בנפל מן הגג נמי יש לחוש שמא תטרוף דעתו [ועדיין יכול לגרש, כלומר שלא לוקחים חשש זה בחשבון] ומהני בדיקה, אלא סבירא ליה מדהיה חולי ועכשו הוא גוסס ואינו מדבר חשוב הוא כמת [אז אם לא ראינו מילים אלה מפורשת ברש"י וכו' – כאן זה מפורש. לכן הרבי כותב שאדה"ז התכוון לב"ש בסיפור זה. עוד יותר חידוש – הוא חשוב כמת, אף שאני רואה שהוא צלול בדעתו.]. לכן אינו יכול לגרש [יש שואלים נגד זה, שיש דין שמי שנשחט שני סימנים – ודאי גוסס, יש לו כמה שניות לחיות, התוס' מביאים זאת, ואין זמן לבדוק אותו – הוא יכול לגרש. למה מי שנשחט יכול לגרש בשניה האחרונה ומי שגוסס לא יכול? הוא אומר שהיות שמי שנשחט עבר ממצב של בריא מוחלט למצב של גוסס מוחלט בשניה אחת, הוא עדיין נחשב כחי, אבל מי שעבר תהליך והתדרדר לאט לאט יותר מת (גם החלקת מחוקק מביא אותה סברא) ממי שקרה אצלו משבר פתאומי. זו סברא שמאד נוגעת למצב בארץ. מי שיש במצבו התדרדרות איטית קמעא קמעא הוא הרבה יותר מת ממי שר"ל שחטו אותו ויש לו עוד שניה לחיות. היות שבהרף עין עבר ממצב של בריא למצב של גוסס הוא יותר נחשב חי מהגוסס שהתדרדר קמעא קמעא. לשונו "דהוא היה בריא עד שנשחט", לכן הוא חי כל עוד שהוא חי.].

החלקת מחוקק אומר: אף על גב [בסעיף הבא] דבשחטו בו שנים דברמז סגי [סומכים על כך כדי לכתוב גט ולפטור אשתו מיובם] שאני הכא דנשחט מתוך בוריו ודעתו צילתא, אבל בגוסס שהיה חולה כשניטל ממנו כח הביטוי הוא יותר חשוב כמת (החלקת מחוקק לא משתמש בביטוי זה).

יש בענין גם פרי חדש וגם בית מאיר – תלמדו הלכה זו, מאד מענינת, איתם, ואחר כך תקראו גם את הגר"א. מענין כאן שהגר"א סובר כמו המחבר, שאפילו מה שהרמ"א כתב שדברי לפי הסמ"ג והסמ"ע, הוא לא קרא את זה נכון. אומר כמו המחבר שאין פלוגתא, אף אחד בעולם לא אומר שגוסס כמת, וגוסס כחי לכל דבריו. אם כן, כמי פסק אדמו"ר הזקן? בסופו של דבר שיוצא שהוא פסק שלא כהגר"א. הוא פסק כרמ"א, אבל ההסבר – הווארט ממש – הוא בתוך הבית שמואל. יש בית שמואל מהדו"ק, וזה לא כתוב שם, אלא דווקא בבית שמואל מהדורא בתרא.

עד כאן רק למדנו הלכה זו של גוסס, ואמרנו שהסיבה שלמדנו זאת היא שזה ודאי למקור של הסיפור, שבגלל שהוא קבל הנאה מהתורה שלו, אז פסקו עליו למעלה היפך החיים. לחיים לחיים, שכולם יתרפאו מתוך נקודת אין עם חיוך על השפתים.

אחרי זה נפתח את הנעם אלימלך. בעצם כבר רמזנו את הכיוון של התירוץ. בספר "היום יום" שהרבי אסף, אמרות קדש של הרביים, יש כמה וכמה אמרות, שחלק גדול מאד של התיקון על דרך חב"ד זה שאדם ירכוש לעצמו טוב טעם במושכלות בכלל. הרי ידוע שכל הענין של העמקה, במיוחד בחסידות, לפי הרבי הרש"ב ולפי שיטת חב"ד בכלל מקדמת דנא – זה תיקון הברית, כמו שכתוב באריכות בתורת שלום. לכן זה מאד חשוב, כדי שאדם גם יתנתק וישתחרר מהשקיעה שלו בתאוות, שיהפוך את הטוב טעם שלו – ממה הוא מקבל געשמאק. זו כל הסוגיא שלנו של הנאה. הוא כותב ב"היום יום" בקטע אחד, ויש עוד כמה קטעים שקשורים לזה, ויש גם שיחה ארוכה של הרבי גם בנושא הזה, שאם כי שהשכל – גם השכל האלקי – הוא לא עצם האלקות. לא שהמושכלות זה אלקות, גם לפרופסור באוניברסיטה יכול להיות געשמאק במושכלות, להבדיל, זה לאו דווקא מהנפש האלקית. אבל יש בהחלט ענין שאחד שהולך בדרך חב"ד יהיה לו טוב טעם במושכלות, ואחר כך מזה מגיע יותר ויותר עמוק לתוך האלקות שיש במושכל. אבל טוב טעם במושכלות, לא רק שזה לא פגם הברית אלא תיקון הברית. אף על פי כן אנו רואים שגדול בישראל, בעל ההפלאה, מקבל הנאה מתורתו – אז אוי ואבוי. הסיפורים בגמרא על מי שלמד ודעתו נעשתה זחוחה – זה ממש גוסס, שמקבל מזה גסות רוח, ואז יש לו דין גוסס. אז הוא באמת התבטל, נפל לפני אותו עני ובקש מחילה ולא רצה למחול לו – גם הגיע לנקודת אין של רקבון, ואז צמח מחדש.

כשקוראים את הסיפור של רבי פינחס אין שום רמז ברור לכך שיש שני סוגי הנאה. לכן אפשר לטעות, כי כתוב שהוא חדש ענין גדול בתורה, קבל מזה הנאה, ולכן פסקו עליו היפך החיים. מי שלא יודע לקרוא נכון לא מבין. לכן שואלים כאן, הרי האגלי טל אומר שזה חלק מהמצוה, וכאן בגלל שקבל הנאה הוא צריך למות?! שוב, החילוק כאן הוא משהו מאד עדין, מה זו זחיחות הדעת שעושה אותו גוסס. כתוב בהקדמת פרק שירה דבר דומה, שגם דוד המלך אחרי שחבר תהלים זחה עליו דעתו, ואז הביאו לו צפרדע שאמרה לו שאני שרה יותר טוב ממך (ומי זו הצפרדע? כתוב שזה שלמה המלך, שאומר לו ששיר השירים שלי יותר מכל השירים שלך). מתי קורה ה"זחה עליו דעתו"? תמיד בסוף, זה ה"ואתה תשופנו עקב". זה יסוד היסודות של הבעל שם טוב, נשיכת הנחש בסוף, שעל זה הבעל שם טוב אומר ש"אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" בסוף. אותה הנאה זה חטא, אבל ההנאה שהאגלי טל דבר עליה היא כנראה משהו אחר. זה עדין שבעדין, וזה גם תלוי כמובן במדרגה שלך. יש הנאה כזו שבשבילך זה בסדר ובשביל מי שהוא למעלה ממך זה לא בסדר. זה מה שנראה בנעם אלימלך. לכן צריך פה להתעמק בכמה דרגות של הנאה, מהנאה פסולה, להנאה שכשרה לאחד ופסולה לאחר, והנאה שטובה לכולי עלמא.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com