ה. רבי חייא

באמת רצינו להדגיש את רבי חייא – עם זה לא התחלנו בכלל, למה רבי חייא חולק על רבי. כאן יש מחלוקת בין משנת רבי לרבי חייא. כל ה"אין אשה אלא ליפי וכו'" – זה הכל ראש של ברייתא, של רבי חייא. אי אפשר להסתכל ברבי חייא – מי שמסתכל מתעוור – וגוהרקא דרבי חייא עולה מעצמה, בלי מלאכים, הוא עצמי לגמרי. יש המון מה לספר על רבי חייא, אבל נביא רק דבר אחד, על פי פשט, שגם בעל ההפלאה מביא (והזכירו קודם) – שלרבי חייא היתה אשה שמצערת אותו. פלאי פלאים, היא מצערת אותו והוא אומר שלא תעבוד וכו'. אבל כתוב שהיא היתה מצערת אותו והוא, כל מה דבר טוב שהיה מוצא בשוק – בגד, מאכל – היה לוקח בסודר שלו ומביא לה מתנה, כל יום. כל יום היה מעניק לה מתנה. אז רב, האחיין שלו (משני צדדים, בן אחיו ובן אחותו) – רבי חייא עלה מבבל  ורב אחר כך ירד לבבל (לרבי חייא שלשה כינויים, או ברבי – מאד חשוב, נשאיר את זה – רבי חייא הגדול ורבי חייא רבא) – שאל אותו, למה אתה כל כך מכבד את אשתך, היא כל כך מצערת אותך ואתה כל כך מכבד אותה, כל היום חושב עליה איך להביא לה כל טוב הביתה, מה הולך כאן? רבי חייא ענה לרב – "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מהחטא". אומר בעל ההפלאה משהו חלק ופשוט – שלכן כתוב יחד "אין אשה אלא ליפי" ו"אין אשה אלא לבנים", רק בסדר הפוך, שכאן מדגיש קודם את הדאורייתא. הוא אומר – מגיע לי משהו? שלא תצער אותי? היא האשה הכי מקסימה בעולם, מגיע לה הכל גם שמצערת אותי כל היום, כי "דיינו" – מגדלת את הבנים, "אין אשה אלא לבנים", ומצילה מהחטא, "אין אשה אלא ליפי". זה באמת חלק ופשוט. לפי מה שאמרנו שתכשיטי אשה זה אחרי בנים – לכל בן תכשיט – זה תני בפני עצמו, ולא צריך להזכיר בהקשר זה. למה היא היתה מצערת, אולי באמת היא היתה אשה מקסימה? יש סיפור אחר, מופלא – לרבי חייא היו שני בנים צדיקים, יהודה וחזקיה, ואליהו הנביא גלה את הסוד לרבי (ולכן נתנו לו ששים פולסי דנורא, כמנין מטוה) שרבי חייא ובניו שקולים כנגד שלשת האבות. לכן בזמן שהעולם היה צריך מטר רבי הוריד אותם לפני התבה – אמרו "משיב הרוח" ובאה רוח, אמרו "מוריד הגשם" וירד גשם, וכשרצו לומר "מחיה המתים" רגש עלמא (רגש עלמא = אברהם יצחק יעקוב). אז שאלו "מי גלה רז זה" לרבי, ואמרו שאליהו הנביא גלה את זה – הביאו אותו ונתנו לו ששים פולסי דנורא, אז הוא הבין את הרמז, תפס את הענין ומיד ירד כדי להפסיק את התפלה, הופיע כדוב של אש (צריך להבין למה דב), בלבל להם קצת והענין התבטל. אז היו לו שני בנים צדיקים וביחד הם כנגד האבות – רבי חייא כנראה כנגד אברהם, הגדול בענקים (פעם הסברנו אולי אחרת, שכנגד יעקב), גם שרה קצת צערה את אברהם, "שמע בקלה". מה היה הסיפור עם אשתו? היא היתה צדיקה, אבל מה הסיפור? יהודה וחזקיה היו תאומים, אבל חזקיה חכה עוד שלשה חדשים בבטן. מי שנשוי עם אשה ומגיעים לתשעה חדשים – כל יום שעובר זה טראומה. ההריון הזה היה גיהנם בשבילה. אחר כך היא נכנסה להריון פעם שניה, עם תאומות – צער עיבור איום ונורא. לתאומות קראו פזי וטוי ("טוו את העזים"). הילד האחרון של רבי חייא זה טוי בכבודה ובעצמה. כנראה שפזי וטוי הן לאה ורחל, שכנגד חוה ראשונה וחוה שניה, כידוע. גמרנו, זו אשה שסבלה משהו לא רגיל בהריון. אז מה עשתה? קונץ, היא חכמה מאד. התחפשה שלא יכיר אותה ובאה לשאול שאלת רב – ילמדנו רבינו, אשה מצווה בפרו ורבו? פסק לה שלא, אז היא הלכה ושתתה כוס של עקרין. בסופו של דבר הדבר נודע, ואז הוא הצטער מאד – רציתי עוד כרס אחת, עוד שני תאומים. חבל לי מאד מאד שלא ילדת לי עוד תאומים. בכל אופן, רואים שלא סתם היא מצערת אותו – הוא ציער אותו כדבעי. זה ציור מיוחד – אין כזה ציור. קודם כל, היא אשה צדיקה – שואלת שאלת רב, ולא עושה בלי זה. היא סובלת נורא ואיום, וזה ששואלת שאלת רב זו גדולה מצדה. בכל אופן, זה דבר מיוחד.

[לא רואים שותפות ביניהם] זה הסוד שהסברנו הרבה פעמים, על היהודי הקדוש ששלח את התלמידים לראות זוג שכל אחד עושה משהו אחר בבית, והמסקנה היתה שזה אדם וחוה לפני החטא. באריז"ל זה סוד ה-צ, שכותבים עם כל ראש לכוון אחר, אבל זה הזווג הכי נעלה. הכל זה "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים" – גילוי לשותף השלישי שביניהם, וממילא גם הזווג שלהם הוא בשבילו, ונראה שכל אחד מסתכל לכיוון אחר.

עד כאן, יש עוד המון דברים אבל נשאיר את זה ככה.

רק מילה לסיום, שהיתה אמורה להיות השורה התחתונה: כל השנה אנחנו פוסקים כדעת המשנה, אבל בחדש אלול פוסקים רבי חייא. באמת מה שנשאר זה רק המלאכות של חבה ו"עושה בצמר". קודם אמרנו לא ככה, שגם בחדש אלול צריך רק דברים שהם יד כהה, יד שמאל – מלאכות של אשה, כולל הכל. אבל כעת אומרים יותר, שחדש אלול זה "תני רבי חייא" עם כל השלש "תני" שלו, כולל שזה הזמן הכי טוב לעדן את האשה עם פשתן.

נעשה עוד רמז קבלי, נתחיל מהבנות לפני האשה: אפרוח חלב ר"ת אח (חלב יוצא מה-ח של האפרוח), ועידון האשה על ידי פשתן – סוד אח"פ (דברנו קודם עם הבחורים של דורשי, הבל הפה והחטם והאזן). כתוב שהפשתן קשור לפה – פישון, חוץ מלשון פושו ולשון פשתן, זה "פי שונה הלכות". רואים שפשתן קשור בקבלה לאור הפה. צריך לומר שלהשקות את הבת שהגיע לפרקה חלב זה תיקון אור החטם, ולהאכיל אותה אפרוחים – אפרח כולל כל אותיות אח"פ, וה-ר הרבה פעמים רק לתפארת הלשון – זה האזן (כתוב בע"ח שאור האזן כולל את כל האח"פ). כנראה שיש סוד איום ונורא דווקא ב"תני" האחרון של רבי חייא – לעדן את אשתו ולהלבין את בנותיו. זה תפריט של אלול (פעם היתה לנו מסעדה בשויץ – כל חדש יש תפריט מתאים לסודות החדש). התפריט של אלול אפרוחים וחלב, והביגוד של החדש זה פשתן.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, חי אלול זה להכניס חיות ושמחה לחדש אלול, יחד עם האש שדברנו עליה קודם. שתהיה לנו תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה – שכבר תחל שנה וברכותיה מר"ח אלול.

שיר המעלות.

בתענית בפשטות פוסקים כמו רבי חייא. אין שם מחלוקת על ה"יפהפיות" – לכאורה זו הלכה. זו ראיה שפוסקים כרבי חייא באלול, הזמן שמחבר את חמשה עשר באב ליום הכפורים, זמן השידוכים, הזמן של "בחור שא עיניך".