ג. לימוד הסוגיא בגמרא

אחרי כל זה נפתח את הגמרא והרמב"ם ונראה מה שזה ילמד אותנו. כתובות נט, ב, אומרת המשנה:

ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת מבשלת ומניקה את בנה מצעת לו המטה ועושה בצמר

המשנה לא אומרת מספר, אבל בירושלמי כתוב בפירוש שזה שבע מלאכות. יש כאן חלוקת זהב – ז מתחלק ל-ה ו-ב – ה הראשונות קשות יותר, ואם מכניסה שפחות לא עושה אותן, ואילו ב האחרונות הן גם חיוניות לבריאות הנפש של האשה (כדלקמן) וגם הן מלאכות חבה לבעלה, ולכן גם אם תכניס אלף שפחות או מליונים של כסף לא פטורה מדברים אלה.

שוב, הירושלמי עושה מזה ענין, שזה שבע מלאכות – "כל השביעין חביבין". הרמב"ם, אפילו יותר מהירושלמי, אוהב לעשות מספרים. בין כל הראשונים הוא זה שרוצה להיות מלך, ולכן הוא כל הזמן מסתפר – מכל דבר עושה מספרים. נראה ברמב"ם שבמספרים שהוא עושה זה לא יוצא כמו הירושלמי. הרמב"ם בקי בירושלמי, ויודע שעושה ענין מזה שזה שבעה דברים, אבל לו יוצא 11 דברים. תיכף נראה.

נחזור על שבעת הדברים: טוחנת, אופה, מבשלת, מכבסת, מניקה את בנה. אלה חמשת הדברים. אחר כך עוד שנים – מצעת לו את המטה ועושה בצמר. כמו שנראה תיכף ברמב"ם "עושה בצמר" זה משהו מיוחד, עיקר חכמת הנשים, "וכל אשה חכמת לב בידיה [ה-י של אלול] טוו". אמרנו שאשה צריכה להיות חכמת לב ומשכילה. המפרשים אומרים שאין מצוה על האשה ללמוד תורה כמו גבר – כמובן חייבת ללמוד כל ההלכות וכל החסידות שבעולם, אבל להכנס לכל הפלפולים (חוץ מהשיעורים שלנו, שאמורים להיות מאד כיפיים), לשבור את הראש, זה לא בשבילה – ועיקר החכמה שלה היא לעשות חוטים. אם היא לא עושה חוטים היא מסכנה רוחנית. לעשות חוטים – סוד הקו וחוט. חוטים זה לעשות קשרים. כשאמא של הבחור תעשה שידוך לבן שלה היא תפנה לשדכנית ולא לשדכן, כי השדכנית יודעת לעשות חוטים – מומחית במלאכת הטויה, וגם יודעת לטוות על העזים, לקחת שתי עזים, בחור מכאן ובחורה ממעלה לבונה, ולטוות על העזים. זו מלאכת המשכן – "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". שוב, יש פה שבע מלאכות שמחולקות לחמש ושתים.

נדגיש שהמלה כאן היא "עושה" – חוש המעשה של חדש אלול, וזה דווקא "מעשה ידיה", תיכף נקשר את זה לפסוק ב"אשת חיל" בסוף משלי (אמרנו ש"אשת חיל" עולה "אשה בתולה"). ה-י של אשת חיל – עיקר הפסוק של חדש אלול (בעיקר אם א' אלול חל ביום רביעי, כמו השנה – הקביעות היא יד וכף, י זה החדש ו-כ זה היום הרביעי בשבוע, ושני ימי ר"ח, שלישי-רביעי, הם שני ימי העשיה, שבת זה אצילות, ראשון-ששי בריאה, שני-חמישי יצירה, שלישי-רביעי ימי העשיה, צריכים לעבוד רק שנים ימים בשבוע, בפרט נשים; בימי היצירה באים לבית כנסת, לבית דין, ובימי הבריאה "בורא חשך" – לא יודעים מה עושים; על כל פנים, הקביעות של ר"ח השנה הכי טובה לחדש אלול, עולם העשיה), "ידיה שלחה בכשור וכפיה תמכו פלך". מה זה פלך? מאמר חז"ל "אין חכמה לאשה אלא בפלך". פלך זה משהו גדול, פלא-כתר, משהו אדיר – זו ודאי חכמה סתימאה. זה פסוק מפורש שלומדים ממלאכת המשכן, שהנשים החכמות טוו את העזים. מה זה כישור? "ידיה שלחה בכשור וכפיה תמכו פלך". אחר כך יש תופעה יחודית באשת חיל – "כפה פרסה לעני וידיה שלחה לאביון" – חילוף של י-כ (ידיה כפיה) ואחר כך כ-י (כפה ידה). זו הקביעות שלנו היום, יום רביעי שהאות שלו כ (בסדר של בגדכפר"ת) וחדש אלול שהאות שלו  י. מה זה כשור? רש"י אומר שזה לשון כשרון, חכמה. יש לה כושר, "וכפיה תמכו פלך" כי עיקר חכמתה בפלך. אבל רש"י הוא היחיד, ושאר המפרשים אומרים שזה כלי – כמו עיגולים ויושר, יש כשור ופלך. מה הר"ת? כף, אחד מהדוגמאות היפהפיות של "מלא כף נחת" – שצריך למלא את הכף. את הילדים הקטנים בחדר מלמדים שכף אומרת "כחך פעל" – שעיקר הכף זה להוציא מהכח אל הפועל, אבל יש כמה עשרות צירופים מובהקים בתורה (כמו כפתור ופרח) שהם ר"ת כף. מהכי יפהפיים של רמזי "מלא כף נחת" זה הפסוק הזה, "ידיה שלחה בכשור וכפיה תמכו פלך" – זה העגולים והיושר של טוית החוטים המקשרים ומחברים.

אם כבר אמרנו את זה נאמר משהו מופלא ביותר – גימטריא גדולה, אבל כל כך מופלאה וחלקה שזה פשוט מכל פשוט, פשיטות העצמות. כמו שנראה ברמב"ם עיקר החכמה – במשנה לא מפורש, אבל הרמב"ם אומר בפירוש, פוסק הלכה כחז"ל שעיקר החכמה – זה טויה. אם החדש הזה הוא חדש של מעשה ידיה, של "אני לדודי", אז כולנו צריכים להתבונן במלאכה העיקרית שלנו בחדש אלול – חדש הטויה. כולנו צריכים לטוות עם כישור ופלך – צריך לקחת כישור ופלך וללמוד איך עושים חוטים. מה השרש של לטוות, עיקר חכמה האשה? טוה – שרש שעיקרו רק אות אחת, ט. בספר המלכות, אחד הספרים העתיקים של הקבלה, כתוב שצורת האות ט היא נחש. כשעושים חוטים עושים נחשים, אבל בעצם מתקנים את החטא של חוה. יש חוה ויש טוה – סמוך. חוט זה חוה-טוה, חוה טווה, וכשחוה טווה היא מתקנת את הנחש, כי היא עושה הרבה נחשים. זה משהו משיחי מאד, כי נחש בגימטריא משיח, כנודע. בכל אופן, השרש הוא טוה – זה שרש נפוץ במקרא? למרבית הפלא הוא מופיע רק שלש פעמים, בשני פסוקים סמוכים, באותו הקשר בפרשת ויקהל, בפסוק הראשון פעמיים ובשני פעם אחת, וזהו זה. זה משהו חשוב, אין עוד טויה בתנ"ך. את הפסוק הראשון הרמב"ם מביא בהלכה – "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש". אחר כך כתוב "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים". אז יש פה טוו-מטוה-טוו, וזהו זה, אין יותר בתנ"ך. זו ודאי תופעה שאומרת דרשני. בלשון הרמב"ם הוא קורא לשם העצם טווי – במילון קוראים לזה היום טויה, אבל בהלכה זה טווי, על משקל קווי. טוו = אהיה, אז טוו-טוו זה "אהיה אשר אהיה", ו-מטוה זה 60, אז הכל זה אמונה. ג"פ טויה זה ודאי רמז לפסוק "החוט המשולש לא במהרה ינתק" – טויה זה לעשות חוטים. כמה שוה חוט במשולש פרטי? אמונה, טוו-מטוה-טוו. אומרים ש-ט זה אות הטוב, אבל בטוב יש עוד עיצור – ב – וטויה זה רק ט. שוב, החוט המשולש זה שלשת הפעמים טויה בתנ"ך. כמה זה שני הפסוקים יחד? שני הפסוקים של טויה, פסוקים של חכמת נשים, פסוקים של חדש אלול – אנחנו עושים "אני לדודי", עושים מקדש, דירה לה' בתחתונים (תכלית הבריאה), ואיך עושים את זה? טווים, במיוחד כשיודעים לטוות את העזים. הכל יחד – "וכל אשה חכמת לב בידיה [המפרשים אומרים שזו מלה מיותרת לחלוטין בפסוק, אנחנו יודעים שטווים בידים, ובשביל מה צריך לכתוב? סימן שזו מלה מודגשת באופן מיוחד (הפרדס יוסף אומר שמעשה ידיה שלה מן התורה, ולכן מודגש כאן שטוו בידיה, משא"כ מה שקונה או מוצאת שייך לבעלה גם דאורייתא)] ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש [המפרשים שואלים למה כתוב בכולם ה הידיעה, לא כמו קודם. טויה מוגדרת כעשית חוטים מחומר גלם, ורק חומרי הגלם כאן, 'את... ואת השש', עולים 202 פעמים חוט, כנראה שהנשים הצדקניות, החכמניות, המשכילות הללו של חדש אלול, עשו רב חוטים]. וכל הנשים [למה בפסוק הראשון כתוב בלשון יחיד ובשני לשון רבים? כמדומני שהמשך חכמה אומר – וזה נוגע לכל אשה – שהכי חכמה של האשה זה איך לעשות מלאכות שאינן מקבלות טומאה, כדי שהיא תוכל להמשיך לעבוד גם בימי הנדה שלה. זו עיקר החכמה של האשה, לנצל בכי טוב וביתר שאת – ביתר חכמה וביתר הפלאה – כשהיא טמאה. כתוב שבעל חי לא מקבל טומאה, ולכן שכטווים על העז זה יכול להיות גם טהורות וגם טמאות, והרבותא זה נשים טמאות. דווקא אז היא הכי משכילה, כשהיא יכולה לטוות את העזים. אבל 'כל אשה' סתם זה טהורה, זה בזמן הטהרה שלה, אבל 'וכל הנשים' שבזמן טומאה 'אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים', ווארט שאל אחד מגדולי האחרונים] אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים". בעל הטורים אומר שכתוב ג"פ "וכל אשה" – שזה חשבון כל האמהות – פעם אחת כאן, ופעמיים "וכל אשה יודעת זכר תהרוגו" בתורה ו"תחרימו" בשופטים, אצלנו הכי טוב ופעמיים להרוג כל אשה ר"ל, אז הרמז שלו פשוט "והחכמה תחיה בעליה", שצריך להיות אשה חכמה שיודעת לטוות, אחרת זה מסוכן. זה גם מתאים להלכה של הרמב"ם, כי אם היא לא טווה זה מביא אותה לידי זימה או שעמום, לפי המשנה. אותו מספר עולה גם "אשת פוטיפר", שניסתה לפתות את יוסף הצדיק – התכוונה לשם שמים, דרך אגב, היא שקולה כנגד האמהות – ו"נשים נכריות" שנשא שלמה והן הטו את לבבו לרעה, אז יש במספר זה מהקצה אל הקצה, ו"אשת פוטיפר" היא הממוצע, כי מעשיה רעים וכוונתה טובה, "נשים נכריות" הן הלעו"ז, שגם הכוונה וגם המעשים רעים, ו"מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'", "מהוי' אשה משכלת" זה שרה-רבקה-רחל-לאה, הכל אותו מספר, על דרך נחש-משיח; על כל פנים, זה הרמז של בעל הטורים על ג"פ "וכל הנשים", והמסקנה שלו היא שהאשה צריכה להיות חכמה. לפני הגימטריא, החתם סופר מוסיף משהו חשוב – כל דבר כזה לימוד בין איש לאשה – למה צריך לכתוב "טוו" ו"מטוה"? מיותר לכאורה. הוא אומר משהו מופלא, שכאשר הביאו את החומר הוא כבר היה טווי, רק לא טווי לשמה. כשהגברים הביאו את התכלת והארגמן למשכן הביא חומר – חוטים מוכנים – אבל זה לא היה לשמה, וצ"ל לשמה. אז איך מבטלים את הטויה שלא לשמה? פרקו את זה, ואחר כך טוו את זה מחדש. הוא אומר שכל מלה בעברית משמשת דבר והפוכו, כמו להשריש-לשרש, ולכן "בידיה טוו" היינו שפרקו את הטויה, ואחר כך "ויביאו מטוה" זה טויה מחדש (לכן, הוא מסביר, גם יש ה הידיעה בחומרי הגלם – שאלנו קודם למה – להגיד שזה אותם חומרים שהבעלים הביאו והיה צריך לפרק). חכמת האשה איך לפרק כל מה שהבעל עשה, להחזיר את כל היש שלו לחומר גלם, לאין. הבעל מביא עם הרבה יש, והחכמה שלה לבטל את זה – לעשות מזה אין – ואחר כך לעשות מחדש לשמה. היא אומרת לבעלה, יפה מאד, אבל זה לא היה לשמה כראוי. יש לאשה חוש בלשמה. לכן היא סותרת כל מה שהוא עושה – סותר על מנת לבנות – ועושה מחדש. זה עוד ווארט מאד יפה שאפשר ללמוד ממנו המון בענין היחס התקין בין הבעל והאשה, והתיקון של חדש אלול. זה ווארט של המגיד, שהקב"ה "דודי לי" – נותן לי יש מאין – ותפקיד הצדיק להחזיר את העולם לאין. לא שישאר אין, הוא עושה את זה מחדש לשמה. שוב, זה החתם סופר. נשאלת השאלה כמה שוים שני הפסוקים יחד? בדיוק חמש פעמים (חמש אצבעות) "ידיה שלחה בכשור וכפיה תמכו פלך" (1627), פלאי פלאים.

נחזור למשנה: יש שבע מלאכות, ומתחלק ל-5 ו-2. היה נחמד אם זה היה לפי הספירות, כמובן. בחלוקה זו זה ה קצוות ויסוד-מלכות. השנים הכי מסתדרים. היסוד צריך להיות מלאכת חבה, וזה מה שכתוב כאן – מצעת לו את המטה, שאת זה עושה גם אם תכניס מליון שפחות. השביעי זה "עושה בצמר", וכמו שנראה זה לשמור על השפיות ועל המוסר של עצמה. זה לשמור על עצמה – המלכות בכבודה ובעצמה. זה ממש חלק, בול, ששתי האחרונות כאן זה יסוד ומלכות. זו חלוקה בפני עצמה. כמו ששתי האחרונות זה יסוד ומלכות – הקשר בינה לבין בעלה והשמירה על עצמה – כך צריך לומר שחמש הראשונות הן לפי המדות. הראשון זה "טוחנת", מה הקשר לחסד? "אופה" בגבורה – מילא, אף-אש, הרבה פעמים אפיה זה גבורה, זה טוב. "מכבסת" בתפארת זה גם טוב, כי תפארת זה לבוש, "לכבוד ולתפארת" – מתאים לתיקון מדת התפארת. "מבשלת" יכול להיות נצח, כי נצח זה חיים – להאכיל, להחיות את המשפחה (לא הכי, אבל עובר). מניקה את בנו (ברמב"ם זה יוצא בול נצח, אמרנו שיש שתי שיטות, ובנצח זה הכי חלק שיכול להיות, אבל במשנה) – זה הוד, הדדים נקראים הוד האשה בחז"ל. בפעולת ההנקה הנצח וההוד זה חלב והדדים – מזון התינוק הוא הנצח, ומקום הדדים כנגד הלב זה הוד. עוד ראיה – כתוב "דם נעכר ונעשה חלב", ודם זה הוד. אמרנו ש"טוחנת" הכי קשה כאן. כדי לתרץ את הטוחנת כנגד החסד – בשביל זה באה הגמרא (לפני שנמשיך לקרוא את המשנה), מיד מרגישה שאיך יתכן שטוחנת זה חסד:

טוחנת ס"ד [של חסד]?! אלא אימא מטחנת ואיבעית אימא בריחיא דידא.

רש"י מסביר שהמים הם שטוחנים, אבל הרשב"א ושאר הראשונים אומר שטחינה זה קשה – פעולת עבדים – ולא שייך לאשה בכלל. לכן "אלא אימא מטחנת" – "מכינה צרכי טחינה, נותנתו באפרכסת וקולטת את הקמח". זו העבודה הכי קלה – המכונה טוחנת והיא קולטת את המוצר ולוקחת אותו הביתה. העבודה הכי קלה מתאימה לחסד. יש עוד תירוץ – "בריחיא דידא" – ריחים קטנות, כמו של מצות, וזה מתאים לאשה, זו עבודה קלה. העיקר לפי שני תירוצי הגמרא ש,טוחנת" משמע קשה, וזה לא מתאים לאשה בכלל, לא מתאים לחסד בכלל, ולכן יש שני תירוצים. או שהכוונה שהיא רק "מטחנת" או שזה ריחים של יד, שזה לא קשה. עוד פעם, זה מוסר השכל – בחדש אלול צריכים לעשות מלאכות שאינן קשות. חדש אלול זה לא כדי להכביד עליך, אלא רק בשביל לעשות תיקונים קלים. גם מה שדורש עבודה – זה הכל יחסית יד שמאל. אם כן, לפי זה כבר בסדר, שטוחנת יותר קל מכולם – מתאים שיהיה חסד, איכשהו. כמו כל פעם שבונים פרצוף, אם יש כמה כאלה שיוצאים טוב זה בסדר. בשביל שיטה של תוספות זה בסדר גמור – בתוספות מצוי תמיד יש דוחק, אז זה לעילא ולעילא.

נמשיך את המשנה (המלאכות מתחילות "עושה לבעלה" ומסיים "עושה בצמר" – הכל כדי להדגיש את חוש המעשה של חדש אלול):

הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת [אם היא מביאה שפחה אחת, או סכום של כסף שוה לזה, אז פטורה משלש הראשונות – חג"ת, זה הולך יחד.] שתים אין מבשלת ואין מניקה את בנה [הכל הולך לפי חלוקת הספירות, אם הכניסה עוד שפחה פטורה גם מנו"ה] שלש אין מצעת לו המטה [על ההלכה חולקת, כמו שאמרנו. אם זו הצעת המטה לאורחים היא פטורה אם הכניסה שלש שפחות, אבל בהצעת המטה שלו היא חייבת תמיד.] ואין עושה בצמר [פטורה מיסוד ומלכות.] ארבע יושבת בקתדרא [נותנים לה דוקטורט, היא פרופסורית. לכאורה, אם בשלש פטרנו מהכל, אז מה מתחדש בארבע – אז מפרשים בהלכה שגם לא צריכה להביא לו דברים שמבקש ממנה. הוא מבקש מגבת – מזה היא גם פטורה. היא יושבת בקתדרה, פרופסורית, וגמרנו את הסיפור.] רבי אליעזר אומר [וכך פוסק הרמב"ם] אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה [הדבר האחרון זה המלכות, בריאות עצמה ברוחניות ובגשמיות, והוא כופה אותה לשמור על הבריאות שלה. קודם אמרנו שהוא לא יכול לכפות אותה לשמור על יפיה אם רוצה עוד ילדים, ומזה אנחנו לומדים שמאד רצוי שהיא תרצה כמה שיותר ילדים ולא תתחשב בשום דבר שהבעל אומר – זה נושא מפורש.] רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה [שלא תעשה כלום, גם לא בצמר, שלא תהיה חוה-טווה] יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שיעמום [שגעון].

עד כאן המשנה, אומרת הגמרא (אחרי ההתחלה שקראנו כבר), מה שאמרנו קודם בעל פה:

מתני' דלא כר' חייא דתני ר' חייא אין אשה אלא ליופי אין אשה אלא לבנים ותני ר' חייא אין אשה אלא לתכשיטי אשה ותני ר' חייא [השלישי לא אמרנו:] הרוצה שיעדן את אשתו ילבישנה כלי פשתן הרוצה שילבין את בתו יאכילנה אפרוחים וישקנה חלב סמוך לפירקה [כאן אומר שכדאי שהבעל ידאג כמה שיותר לנוי של אשתו ולנוי של בנותיו, ולכן נותן עצה טובה איך על הבעל לדאוג לאשתו. כמובן שלא על חשבון ילדים, כמו שאמרנו. בכל אופן, איך על הבעל לדאוג לאשתו ואיך על הבעל לדאוג לבנות שלו.].

זה שכל של רבי חייא – הכל זה הוא, משהו מדהים, בפרט שחולק על המשנה. בדרך כלל הדברים האלה מובאים כפשוטים, אבל הוא חולק על המשנה. השאלה כמה הוא חולק. לפי התוספות חולק רק ב"אין אשה אלא ליפי", אבל אפשר לפסוק (אם יש בזה פסק) "אין אשה אלא לבנים" ו"אין אשה אלא לתכשיטי אשה", והדבר הבא שלו אינו פסק אלא עצה טובה קמ"ל ("הרוצה..."). למה הרוצה לעדן את אשתו ילביש אותה בגדי פשתן? אמרנו שיש כאן הרבה דברים שרומזים לתיקון חטא אדם וחוה (התיקון של אלול). כתוב שאחרי החטא הקב"ה עשה להם כתנות עור וילבישם, ויש מחלוקת רב ושמואל בגמרא – חד אמר ש"כתנות עור" הכוונה כתנות מן העור, וזה צמר, והשני אומר שזה כתנות שהעור נהנה מהן, וזה פשתן. פשתן זה לא מן העור, זה צומח, אבל העור נהנה מהפשתן. לא ראיתי מי שאומר, אבל גם רב וגם שמואל זה לא הפשט – הפשט הוא כתנות עור. יש גם דוגמה שהזהר, הסוד, יותר צמוד לפשט – במדה מסוימת זה יותר פשט מהדרוש – כי אומר שזה עור הנחש, "משכא דחויא" (רק ששם הכוונה גם ברוחניות, שגוף האדם זה משכא דחויא, הנה"ב היא משכא דחויא). בכל אופן, מכאן לומדים שבאמת הגוף נהנה מהפשתן – על זה אף אחד לא חולק. כלי פשתן מעדנים את הגוף, ומי שרוצה לעדן את אשתו יקנה לה כלי פשתן. הבן איש חי אומר בשם הרמ"ק שכלי פשתן מצילים מכל קטגור – כלומר מכל כישוף ועין הרע – שיש בעולם. והיות שנשים מתקנאות זו בזו, ובדרך כלל נשים חוששות לעין הרע וכשופים, והכשפים מצויים אצל נשים – לכן, כדי לבטל את זה, שזה לעדן את האשה (לא שלא תהיה מכשפה, אלא שלא תחשוש מכשפים, שלא תהיה מכושפת), צריך להלביש אותה כלי פשתן. פשתן קשור עם מצרים – פשתן בא ממצרים. הנהר הראשון שיוצא מעדן זה פישון, שיש שתי דעות במשמעות השם – או לשון ריבוי, שהמים מתרבים (דומה לפרת, בפרת המים מפרים ומרבים, ובפישון המים רבים), או לשון פשתן, שזה הנילוס. למה הנילוס זה פישון? זה נחל מצרים שמגדל פשתן. הוא לא כותב, אבל מאיפה הכשפים באים? ממצרים. אם כן, זה כמו רפואה הומיאופתית, שהתרופה נגד הכשפים גם באה ממצרים (לא אוהבים צמר במצרים, "תועבת מצרים כל רועה צאן"). בכל אופן, כאן הבטוי הוא "עושה בצמר" – מה שמבריא אותה שטווה את העזים. מה זה לעדן את אשתו? לעשות אותה עדינה? עדון המדות? רש"י אומר "שיעדן את זיוה, אשקלויר בלעז". הוא מפרש עדן מלשון זיו – זה משהו יפה. רואים שזו מגמה טובה מאד, שהאיש ירצה שאשתו תאיר זיו, כמו זיו השכינה. "צדיקים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", שכנראה זה גם הזיו של נשותיהם הצדקניות, "אשת חיל עטרת בעלה". אצל הבנות "יאכיל אותן אפרוחים וישקה אותן חלב" (לא ביחד, כי זה אסור; צריך לברר כמה זמן רבי חייא חיכה בין עוף לחלב). "סמוך לפרקן" זה כנעשית נערה. היום זה גיל שידוכין, אבל אז כשנעשית נערה – "ימי הנעורים" (רש"י).

תוספות:

תני רבי חייא אין אשה אלא ליופי - לא פליג אלא אטוחנת ואופה ומניקה את בנה וכיוצא בהן שמכחישות יופיה אבל אעושה בצמר לא פליג דמעשה ידיה תחת מזונות:

זה חידוש, כי לא חייבים להבין ככה. זה מחזק את מה שאמרנו על העבודה שלנו באלול, שעיקר העבודה לטוות בצמר. המהרש"א מנסה להוכיח ממה שכתוב כאן ש"מעשה ידיה" זה דאורייתא. אבל איך שלא יהיה, תוספות אומרים שהיא חייבת לעשות בצמר כי זה "מעשה ידיה תחת מזונות". היא לא עושה חוטים בשביל ריפוי בעיסוק, אלא כדי למכור ולהכניס כסף. למה תוס' אומר ככה? הרי לכאורה אם הכניסה המון כסף לא צריכה לעשות. הוא אומר שהמחלוקת היא בעניה – שלפי המשנה חייבת בכל הדברים ולפי רבי חייא לא, אבל גם לפי רבי חייא אומרים התוס' שחייבת לעשות משהו, דין "מעשה ידיה", וזה עושה בצמר, טויה. אם כן, עיקר העבודה הרוחנית שלנו היא לעשות בצמר.

שני דברים יוצאים מתוספות – שחולק רק במה שאומר "אין אשה אלא ליפי", ושהמחלוקת היא רק לגבי חמשת הדברים הראשונים ולא לגבי "עושה בצמר" (בכלל לא מתייחס למצעת את המטה, שזה חבה – אם זה טרחה, בשביל אורחים אחרים, פטורה כי מכחיש יפיה, ואם בשבילה זה משהו מיוחד).

[למה נוגע ש"מעשה ידיה" דאורייתא (הרמב"ם לא פוסק ככה)? לומדים מנדבת המשכן, ואיך נדבו למשכן אם "מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה"? למה? כי הוא מפרנס אותה, חייב במזונותיה. אם זה שייך לבעלה, אז איך הנשים הביאו למשכן? הרי זה שייך לבעל. זו קושיא שהרבה אחרונים מקשים. אני אומר רק תירוץ אחד שמתרצים (הכתב סופר) – שהיות שירד מן במדבר, אז האשה יכולה לומר "איני ניזונית ואיני עושה". כאן אותו דבר, היות שהפרנסה במדבר לא באה מהבעלים אלא מהמן, אז לא חייבת לו שום דבר – מה שעושה שייך לה ויכולה לנדב. יש עוד כמה תירוצים בזה. התירוץ השני הוא שזה רק  מדרבנן. שאם דין תורה "מעשה ידיה לעצמה" אז כאן זה דין תורה.]