חיפוש בתוכן האתר

א אלול תש"ע - ישיבת עוד יוסף חי - ב. עבודת אלול - הדפסה דוא
אינדקס המאמר
א אלול תש"ע - ישיבת עוד יוסף חי
ב. עבודת אלול -
ג. לימוד הסוגיא בגמרא
ד. לימוד הרמב
ה. רבי חייא
ו. השלמות
כל הדפים

ב. עבודת אלול – "אני לדודי" – "מעשה ידיה לבעלה"

נחזור לראש חדש אלול: אמרנו שהמזל של אלול הוא בתולה, בחינת אשה בכלל. ידוע ש"אשה בתולה" עולה "אשת חיל" ("אשת חיל מי ימצא", "אשת חיל עטרת בעלה"). באמא עילאה יש תמיד בחינת בתולה, גם כשהיא בעולה – זו נשיאת ההפכים שלה, כמו שמבואר אצלנו בהרבה מקומות. לכל חדש יש אות בספר יצירה, שבאות זו הקב"ה בורא את החדש, את הזמן במעגל השנה, ולכל חדש יש חוש ששייך לאותו שבט של החדש. לחדש הזה יש מזל מיוחד, כי השבט שלו הוא גד – לשון מזל. החוש של גד הוא חוש המעשה – "המעשה הוא העיקר". מה זה מעשה? "אשר ברא אלהים לעשות" – לתקן. זה חוש התיקון, ככה כתוב. האות של החדש היא י, ומה הקשר שלה למעשה? האות י, האות הראשונה של שם הוי', היא האות של אלול שהחוש שלו הוא מעשה, מה הקשר? חושבים ש-י זה חכמה עילאה, סתימאה, וכל מיני דברים בגלל שלמדתי חסידות – אני עלול לשכוח את הפשט, והפשט של יוד זה יד, והיד היא כח המעשה, תופסים דברים בידים. אם האות היא יוד לשון יד, והחוש זה מעשה, אז הייתי חושב שזו יד ימין – רוב האנשים ימנים, ומי שהוא אטר יד יש בזה משהו שהוא הפך האמת, כמו שרבי נחמן כותב (אם כי כל אטרי היד הם טובים וקדושים וצדיקים, במיוחד מי שהולך בדרכו של אהוד בן גרא, שופט בישראל שהוא אטר יד, פועל ישועות בקרב הארץ). אז הייתי חושב שאלול יהיה יד ימין, אבל זו יד שמאל. יד ימין זה חדש תמוז, והיא מנהיגה את חוש הראיה – פלא – ויד שמאל מנהיגה את חוש המעשה. שוב, החוש זה מעשה – החדש שמתקן את כל מה שמקולקל, עד שבדברים מסוימים גם נבין (אלול = בינה) שקלקלתנו היא תקנתנו, שזו המתקת הדין בשרשו, בכל אופן זה חדש של תיקון, של מעשה – והיד היא יד שמאל, למה? התשובה היא שיד שמאל היא "יד כהה", כידוע בחז"ל – יד חלשה, ובנין המלכות מהגבורות, שזה יד שמאל. המעשה כאן הוא מעשה ששייך לבנין המלכות, בנין פרצוף רחל.

עכשיו נתחיל את עיקר השיעור שלנו הערב: המעשה של חדש אלול הוא מעשה של מזל בתולה, מעשה של נשים, זה "מעשה ידיה לבעלה", "אני לדודי ודודי לי". כל מה שהאשה עושה – כל מה שהיא מסגלת – אינה מסגלת אלא לבעלה. כנגד זה הבעל חייב לפרנס אותה, לתת לה מזונות, כל מה שהיא צריכה. זה אחד הפירושים של "אני לדודי ודודי לי" – הכלה היא כנסת ישראל, זו העבודה ששייכת לנו, ואם כן חוש המעשה של חדש אלול זה "מעשה ידיה" של האשה בישראל, אבל כולנו בבחינת אשה בחדש אלול, כולנו "אני לדודי", שכל המעשים שאנחנו מסגלים אינם אלא לבעלנו. כמו שכתוב באריכות במאמר שלנו "אבינו, מלכנו, דודנו" ש"דודנו" מתחיל באלול וקשור דווקא לאלול, "אני לדודי ודודי לי". לכן זה הזמן שצריך ללמוד את ההלכות של "מעשה ידיה", שזו סוגיא במסכת כתובות נט, ב ופרק ברמב"ם הלכות אישות פכ"א. זה עיקר הענין שלנו, שחדש אלול זה החדש של "מעשה ידיה לבעלה". מה האשה חייבת לבעלה – אני לדודי.

יש מדרש – מוזכר בהתחדשות החדש – ש"אני לדודי" זה מה שאנחנו תובעים ממנו ו"דודי לי" זה מה שהוא תובע מאתנו, אבל שני הפירושים משלימים אחד את השני לגמרי. עוד פעם, רש"י על הפסוק המקביל ל"אני לדודי ודודי לי" – "דודי לי ואני לו" – אומר ש"דודי לי" היינו שהוא תובע רק ממני ו"ואני לו" שאני תובע רק ממנו, וזה סימן של אהבה מובהקת. גם כן נפרש לפי זה ש"אני לדודי" היינו שאני תובע ממנו רק את המזונות ו"דודי לי" היינו שהוא תובע את כל מעשי ידי. אבל הפשוט הוא הפוך, ש"אני לדודי" היינו שאני מקדיש כל מעשי ידי לשמים, ו"דודי לי" היינו שאת השפע הפנימי – "טוב הוי' לקויו" (למי שעושים לו קו) – זה רק לעם ישראל (חיצוניות השפע זה "טוב הוי' לכל", אבל הפנימיות זה "טוב הוי' לקויו לנפש תדרשנו" – ל"דורשי יחודך"). יש עוד פסוק של "טוב הוי'" – "טוב הוי' למעוז", "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום" (זה הולך יחד עם "טוב הוי' לקוויו", לאפוקי "טוב הוי' לכל", שהוא לבוש ל"טוב הוי' לקוויו" ו"טוב הוי' למעוז").

בכל אופן, זה עיקר הנושא – "אני לדודי ודודי לי", חוש המעשה, "המעשה הוא העיקר", וזה אות י. יוד, אם כי זה יד, זה באמת חכמה. זאת אומרת שהאשה שמסגלת לבעלה דברים היא מסגלת דברים בחכמה, עם י – "חכמת נשים בנתה ביתה", חכמה מיוחדת. כמו ש"בינה יתרה נתנה באשה" כך גם יש לה חכמה מיוחדת, ו"מהוי' אשה משכלת" – שכל במדרגה אחרת לגמרי ממה שהגבר חונן בו. עוד רמז יפה מאד: כתוב "בית והון נחלת אבות ומהוי' אשה משכלת". כל הבחורים פה שצריכים זווג שיתפללו שיזכו ל"אשה משכלת". אלו שאוהבים מספרים, שמסתפרים כל הזמן, היו רוצים ש"אשה משכלת" תהיה שוה שרה רבקה רחל ולאה – זו היתה גימטריא מאד יפה, אם ה"אשה משכלת" היתה בגימטריא ארבע אמהות קדושות. זה היה משהו נחמד ביותר – אבל זה לא יוצא. אין שום יאוש בעולם כלל, מה ההפרש? אשה משכלת = 1096, שרה רבקה רחל לאה = 1086, הפרש של י. שהקב"ה לקח את ה-י משרי ה-י התלוננה, יש כמה דברים שה' עשה כדי לפייס אותה – לפייס את ה-י של שרי זו העבודה של חדש אלול, שהאות שלו היא י – ומי בא לפייס את ה-י? הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן באו ב-חי אלול לפייס את ה-י. עד כאן עבודת התשובה היתה מרירות ומרה שחורה, ואנחנו באנו להמתיק את הכל, לעשות שמח, חיות, עם אש קדש. [כפי שדובר קודם, בשיעור ל"דורשי יחודך": "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר הוי' נתן לך לשבטיך" – שבע שינים בפסוק הראשון של הפרשה. גם האות ה-ז וגם האות ה-ז ברבוע היא ה-ש, אש קדש, אהבה כאש בין החתן והכלה של "אני לדודי ודודי לי" – תפלה באש. הרבי אומר שרמז זה של אלול הוא עבודת התפלה, והיא כנגד "קרבני לחמי לאשי" – אדם שמתפלל מקריב, שורף את עצמו באש]. שוב, יש פירוש אחד שהקב"ה לקח את ה-י וחלק אותו ל-ה ו-ה – או בשני לוחות הברית, או בשם הוי' עצמו. כתוב בקבלה ששם הוי' היה רק י, אבל ה' לקח את ה-י וחלק אותו ל-ה ו-ה, שתי הההין התחילו להתרחק אחת מהשניה ולכן חבר אותן ב-ו. אבל החלוקה לא עזרה. זה כמו פיוס הלבנה על המיעוט – ששום דבר לא עזר. יש עוד דבר, שה' הושיע את ה-י ליהושע – "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" – היא אמרה, גבר?! אתה נותן אותי לגבר?! אני אשה, לא איש! אם כי "פני יהושע כפני לבנה", בחינת אשה – היו לקב"ה כמה טיעונים, אבל זה לא התיישב על דעת ה-י של שרי. לכן ה-י של שרי עדיין – אחרי שני הההין ואחרי ה-י של יהושע – עומדת וצווחת קשות. אבל בסוף תחזור. רש"י כותב בפשט ש"שרי" זה השרה שלי ו"שרה" היא שרה על כל העולם, מה יותר טוב? אפשר לחשוב ששרה על כל העולם, אבל לא – העיקר שרה על בעלי, שרי. אם זה לא שרה על אברהם זה לא שוה לי שום דבר. קודם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה [אותיות קבלה]". לכן מה באמת קורה עם ה-י של שרי? היא מנחילה כל אשה יהודיה אחריה לעולם ועד – שזו חכמת כל הנשים בישראל, להיות "אשה משכלת". לכן כאשר "מהוי' אשה משכלת" זה תוספת של י על האמהות (עולה ח"פ קבלה-בקלה). ה-י הזו היא ה-י בה ברא הקב"ה את חדש אלול, מזל בתולה, חוש המעשה ביד שמאל, יד כהה, שזה מעשה של אשה.

כבר נאמר משהו בנגלה: המהרש"ל כותב שגם העבודות הקשות-יחסית שמוטלות על האשה, שכאשר היא מכניסה נדוניה של כסף או שוה-כסף ששוה שפחות היא פטורה מהן – כך פוסק הרמב"ם – למרות שהן מלאכות קשות יחסית לאשה, הן קלות מאד ביחס לגברים. כלומר, כל מה שהאשה עושה היא עושה בנחת מאד – בקלות יחסית, גם בחולשה מסוימת. התיקונים של חדש אלול זה תיקונים שכולנו עושים – תיקונים שצריך בשבילם שכל, לכן אלול עולה בינה, "בינה יתרה נתנה באשה" וזו ה-י של שרה – אבל תכל'ס דורשים ממך עבודות מהסוג שאשה עושה לבעלה, וכמו שהמהרש"ל כותב זה הכל מה שמתאים למין החלש, לא מה שמתאים למין החזק. הקב"ה  מכיר בנו שאם אנחנו באים לעשות תשובה מסתמא אנחנו חלשים, כי חטאנו פשענו עוינו – נחלשנו. אז הוא כבר דורש רק מלאכות כאלה שמתאימות למין החלש, שנעשינו מין חלש כולנו. יחד עם זה, "קלקלתנו היא תקנתנו", כי אם אנחנו גברים הקב"ה במקרה הטוב הוא "אבינו", או "מלכנו", אבל אם אנחנו נקבה יש את המעלה של "דודנו" (כמבואר באריכות באותו מאמר).

לפני שנמשיך ונפתח את הגמרא והרמב"ם נמשיך בעוד ווארט לגבי "מלך מסתפר בכל יום": אמרנו שכאן הרמב"ם, לא כדרכו תמיד, מביא את הפסוק – כלומר, הפסוק הוא חלק מההלכה, שצ"ל "מלך ביפיו". אמרנו שלפי סדר הגמרא זה הדין שחותם את המלכות, זה העיקר – "מלך מסתפר בכל יום". המלך צריך להיות יפה. אמרנו שכל העבודה שלנו, במיוחד בחדש הזה, היא עבודה של אשה, שפטורה. זה המזל של החדש. יש מאמר חז"ל מפורסם "אין אשה אלא ליפי". מי זאת האשה עליה נאמר "אין אשה אלא ליפי"? המלך של עם ישראל – דוד המלך, שנכנס במקום רחל כרגל הרביעית של המרכבה העליונה, ורחל היא "יפת תאר ויפת מראה", וגם דוד הוא "אדמוני עם יפה עינים". אז מי זה המלך, ולמה מה שחותם את המלכות זה "מלך מסתפר בכל יום, שנאמר 'מלך ביפיו תחזינה עיניך'"? כי המלך הוא ה"אין אשה אלא ליפי". ידוע שיש כמה מאמרי חז"ל של אדם אחד – רבי חייא, הגבור שלנו הערב, שמכונה בין היתר "ברבי" (יש לו כמה כינויים) – של "אין אשה אלא...". אם כן, זה משהו מהותי – עצמי – של רבי חייא, הגבור שלנו הערב (הוא ואשתו ביחד, "הכל מן האשה" – כל הגדולה שלו היא רק בזכות אשתו). קודם כל הוא אומר "אין אשה אלא ליפי", אחר כך אומר "אין אשה אלא לבנים" ו"אין אשה אלא לתכשיטי אשה". יש סימן יפה, אם מקדימים את הבנים – כמו שיש אחרונים שאומרים שצריך להקדים, כי זו המצוה דאורייתא, ורק אחר כך יפי ותכשיטי אשה (שיש ביניהם קשר), וצריך הסבר למה הסדר לא ככה, אבל לפי ההו"א של כמה וכמה אחרונים – הסדר הוא ר"ת בית (בנים-יפי-תכשיטי אשה), "'ביתו' זו אשתו". זה רמז יפה, אנחנו אוהבים רמזים פשוטים, גם כשעושים גימטריאות במיליונים – שהכל יהיה חלק. זה מתאים למה שאמרנו שכל אלול, "אני לדודי ודודי לי," זה חוט המחבר (תיכף נדבר על חוטים) את ט"ו באב עם יום הכפורים, הימים הטובים לישראל, ימי שדוכים.

אם אמרנו ש"מלך ביפיו תחזינה עיניך" זה הלכה, בחינת "אין אשה אלא ליפי", אז אולי "אין אשה אלא לבנים" זה הולך על מישהו אחר ו"אין אשה אלא לתכשיטי אשה" הולך על מישהו שלישי. ככה חושבים – זה שיעור באיך לחשוב. זה שמזהים ש"אין אשה אלא ליפי" זה המלך, עליו נאמר "מלך ביפיו תחזינה עיניך" זה כבר איזה חאפ, אבל זה רק נקודה, צריך להמשיך. אם יש בברייתא שלשה שמסתפרים, אז פשוט לי – מקוה שגם לכם – ש"אין אשה אלא לתכשיטי אשה" זה הבעלבוסתע של בית המקדש, הכהן הגדול, שהולך עם תכשיטים כל הזמן. אשה מקושטת בשמונה בגדים – בגדי פאר, "ובלבד שתעטרונו בזהובים". ככה זה יוצא. לאחרונה כתבנו הרבה על היחס בין המלך והכהן הגדול, והנה יש ווארט חדש (כמדומני). המלך הוא "אין אשה אלא ליפי" והכהן הגדול הוא "אין אשה אלא לתכשיטי אשה". אז מה עם השלישי, שלכאורה הוא העיקר – היחיד כאן שקשור למצוה דאורייתא – "אין אשה אלא לבנים". מי זה? הרמב"ם בהמשך אותה הלכה של "מלך ביפיו תחזינה עיניך" משוה בין שלשה – הלכה שכן כתבנו עליה וניסינו להבין אותה בשלשה כתרים (יש גם תוספות על זה, שאיני זוכר אם הבאנו) – כבוד המלך לעומת כבוד הכהן הגדול לעומת כבוד ת"ח. תוספות מחדשים ואומרים שאף על פי שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואילו ת"ח כן יכול למחול, אף על פי כן בעצם כבוד ת"ח עולה על כבוד המלך וגדול ממנו. כך כותבים התוספות. הת"ח הוא גם אשה אהובה של הקב"ה, ולמה באמת יש לו יותר כבוד גם מהמלך? בגלל שהוא "אין אשה אלא לבנים", כמו שחז"ל אומרים בפירוש "'ורב שלום בניך', אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'", אלא תלמידי חכמים שבונים את העולם. זה "ושננתם לבניך" אלו התלמידים. מה זה הישיבה כאן, ובכל מקום בישראל? הרי ישיבה זה לא גברים – גברים יוצאים ועושים משהו בחיים, עובדים. גברים עומדים והולכים, וכתוב בקבלה שישיבה בחינת אשה – נשים יושבות. אז מה זה ישיבה? כשעושים ישיבה, "לא פסקה ישיבה מאבותינו", זה בחינת אשה – "אין אשה אלא לבנים". ישיבה זה להעמיד בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות. זה השלום, הרב שלנו – "ורב שלום בניך-בוניך". "בנתה ביתה", איך ה"חכמת נשים בנתה ביתה"? עם החכמה שלה, וחכמה זה תורה. עיקר חכמת האשה זה "תורת אמך". "שמע בני מוסר אביך" – זה מוסר סך הכל – אבל התורה נמצאת אצל האמא, "אל תטוש תורת אמך", "מהוי' אשה משכלת". כל זה לכבוד אלול, חוש המעשה.

אם כן, היה לנו עוד ווארט עכשיו, שכל ווארט הוא נושא בפני עצמו. יש שלשה מאמרי חז"ל, כולם של רבי חייא, על "אין אשה אלא...". לכאורה זה מקביל מאד יפה לשלש הדמויות של מלך וכהן גדול ותלמיד חכם. שוב, "אין אשה אלא ליפי" זה המלך. הרמב"ם מסביר בפירוש המשניות שלו על סוף תענית למה קודם "יפהפיות אומרות אין אשה אלא ליפי" ואחר כך באות המיוחסות ואומרות ש"אין אשה אלא לבנים", ובסוף באות המכוערות ואומרות "בחור קח מקחך לשם שמים" – שיכבוש את יצרו, שהכל אצלו יהיה לשם שמים – "ובלבד שתעטרונו בזהובים" (זה כנגד "אין אשה אלא לתכשיטים"). הרמב"ם כותב את זה בפשט – יש אחרונים שמקשים, ולא מבינים מה שהרמב"ם כותב בפשטות – שהיפהפיות קודמות כי בהן יש מציאת חן מידית, זו אהבה ממבט ראשון. מציאת החן היא מוחלטת וגמורה מהרגע הראשון, והשידוך נגמר בכי טוב. מה זה המיוחסות? זה שלא כל כך מוצאות חן בעיני הבחורים. זה פשט פשוט, כל כך פשוט שלא לפי הראש של האחרונים. מיוחסות לא מוצאות חן כל כך כמו יפות, פשיטא, לכן זה הסדר. מי שפחות מוצאת חן באה בהמשך. בכל אופן יש למיוחסות קלף, שאנחנו מיוחסות ואין אשה אלא לבנים, וכולם יקפצו על הבנים והבנות שלך ממני (כך רש"י מסביר פשט). אם תתחתן בחור איתי יהיה לך קל מאד לחתן את הילדים בצורה הכי טובה. צריך קצת שכל בשביל זה, וקצת לכבוש את ההתאהבות המידית, וגם להבין שהיא מיוחסת באמת, וגם להבין קצת למרחוק – כמו "חכם הרואה את הנולד" – שאני כבר מתחתן עם ראש שיהיה לי קל לחתן את הילדים שלך. זה צריך קצת שכל. מה שיוצא כאן שמציאת החן המידית היא רגש טהור – זה מדות, זה לב. מיוחסות, בשביל להחליט שאני הולך על מיוחסת, גם שהיא לא יפהפיה – בשביל זה צריך שכל. אחר כך באה המכוערת ואומרת – בחור, דע לך שיש לך גם על-מודע, "אשת חיל עטרת בעלה", כתר של זהב, משם בא ה"תעטרונו" בעטרה של זהב. "קח מקחך לשם שמים" – זה למעלה מהרגש ולמעלה מהשכל, היא מוציאה ממנו הכתר העל-מודע שלו. לכן היא אומרת "תעטרונו" – הכתר. זה הפשט של הרמב"ם עם תוספת שלנו. הכל מתחיל מזה. לפי זה, הכל מתחיל מהמלך, היפהפיות כאן זה המלך – מלך צריך התאהבות ממבט ראשון, "מלך ביפיו תחזינה עיניך", ובשביל זה צריך להסתפר בכל יום. "אין אשה אלא ליפי" – "מלך ביפיו תחזינה עיניך". התלמיד-חכם הוא הבנים – הוא המיוחס האמתי. לכאורה הכי מיוחס בעם זה הכהן, אבל לפי מה שעשינו יוצא שהבנים – מי שיש לו סגולה להביא ילדים טובים לעולם – זה התלמיד-חכם. הכהן גדול, שהוא 'תכשיט', יוצא לו שהוא במקום השלישי כאן – לפי הסדר של המשנה (צריך להמתיק, אבל "ממזר ת"ח קודם לכהן גדול" – בכל אופן נמתיק את זה קצת).

אני אומר בעל פה, ותיכף נפתח בפנים: המשנה אומרת שכך וכך מלאכות האשה חייבת לעשות לבעלה תחת המזונות שהוא נותן לה, "אני לדודי ודודי לי", וזה כולל גם עבודות יותר קשות, יחסית, שאם היא מכניסה לו שפחה אחת או שתי שפחות או שלש או ארבע זה ממעט אצלה את המלאכות האלה, אבל לא ממעט את המלאכות שהן מלאכות של חבה בינה לבין בעלה, כמו להציע לו את המטה, למזוג לו את הכוס, לרחוץ לו פנים. אבל כל המלאכות, כמו טוחנת ומבשלת ואופה, אם יש לה עזרה בבית – או בגלל שהיא הכניסה שפחות או בגלל שהכניסה כסף (בימינו יותר מצוי שהכניסה כסף) – היא פטורה מכל הדברים האלה. זו משנה, ועל זה אומרת הגמרא שמתניתין לא כרבי חייא, דתני רבי חייא (כל פעם שכתוב ככה יש כמה דעות במפרשים, אם רבי חייא חבר את התוספתא את הברייתא, אבל בכל אופן הוא תלמיד-חבר של רבי, עד כדי כך שרבי מכונה רבי ורבי חייא מכונה ברבי, יש לו קשר מאד הדוק לרבי, איני יודע כמה זמן יהיה לנו להאריך בזה). רבי אומר משהו ו"תני רבי חייא" – תוספתא או ברייתא – וחולק על המשנה, ששונה "אין אשה אלא ליפי, אין אשה אלא לבנים" ו"תני רבי חייא אין אשה אלא לתכשיטי אשה". יש פה שני "תני", בראשון כתובים שני דברים – "אין אשה אלא ליפי" ו"אין אשה אלא לבנים" – ובשני כתוב הדבר השלישי, ש"אין אשה אלא לתכשיטי אשה" (בתענית אין לשון זו, אלא רק "ובלבד שתעטרונו בזהובים", אך לכאורה זו אותה בחינה). שואלים כולם למה מחלק שלשה דברים לשתי ברייתות. קודם כל המחלוקת – משהו פשוט. המשנה אומרת שאם האשה לא הכניסה שפחות חייבת לעבוד עבודות קשות לפי ערך (קשות של יד שמאל), ואילו רבי חייא – שכמו שציינו קודם, היתה לו אשה לא סימפטית – הוא אומר 'לא, אשתי האהובה, גם שהיא עניה ולא הכניסה גרוש, היא צריכה לשמור על היפי שלה, ואסור לתת לה לעשות עבודות שעלולות להכחיש את יפיה'. מתניתין דלא כרבי חייא, כי המשנה אומרת שיש עבודות שהאשה צריכה לעשות אבל "אין אשה אלא ליפי" – היא צריכה לשמור את יפיה. לפי תוספות כל המחלוקת הולכת רק על ה"אין אשה אלא ליפי". בעל ההפלאה הוא הראשון שראיתי שכותב בפירוש שרבי חייא חולק על המשנה לא רק משום "אין אשה אלא ליפי" אלא גם משום "אין אשה אלא לבנים" – הטעם פשוט, כמו שהמלאכות יכולות להכחיש את יפיה, זה יכול להפריע גם לעיבור שלה, ליכולת הכניסה להריון. כלומר, שאסור שהאשה תטרח – אפשר לומר שכאן המקור בחז"ל לשמירת הריון. הבעל צריך להיות מודע לזה, ולדעת רבי חייא (שהרמב"ם לא פוסק כך), גם דברים שהאשה צריכה לעשות לבעלה, אם יש בזה חשש של הכחשת יפי או הפרעה לכניסה להריון היא פטורה מזה. מה לגבי תכשיטי אשה? לכאורה זה לא שייך. עוד פעם, לפי התוספות זה רק יפי, ולפי בעל ההפלאה זה בנים, ולפי הבניהו בן יהוידע, הוא כותב כבר בפירוש שאם נותנים לאשה לטחון היא לא יכולה להתקשט ולטחון יחד. ממילא אסור לתת לה לטחון, וגם לבשל. זה הבן איש חי – אסור לתת לה לטחון או לבשל או לעשות משהו שלא יכולה לעשות עם כל התכשיטים שלה.

בכל אופן, נחזור לשאלה: למה הוא חלק את זה לשתי ברייתות, באחת שני דברים ובשניה דבר אחד? אומר המהר"ם שיף – ואפשר ללמוד מזה כלל גדול מאד בשלום בית – אם האשה עושה טיפול (הוא אומר בסגנון אחר, אבל נאמר בלשון שלנו) על מנת להכנס להריון, והטיפול הזה מכחיש את יפיה בפירוש, הבעל לא יכול למחות בה, אף על פי שהבעל מצווה ב"פרו ורבו" והיא לא מצווה ב"פרו ורבו". אבל כל מה שהיא תעשה כדי להכנס להריון – הבעל לא יכול לבוא ולטעון שזה מכחיש את יפיך. לכן, אומר המהר"ם שיף, זה כתוב יחד – "אין אשה אלא ליפי" אבל תדע לך ש"אין אשה אלא לבנים". אם הבנים יכחישו את היפי – הולכים על בנים. הבעל לא יכול לטעון יפי כנגד בנים. לומדים מכאן שהאשה המשכלת רוצה בנים, גם אם היא אשה יפהפיה, וגם אם הבעל התחתן איתה בגלל שהיא יפהפיה – אין לו שום זכות שהיא תשמור על היפי ולא להביא יותר ויותר ילדים לעולם. אם כן, זה ודאי בשבילנו לימוד גדול מאד. מי שמגזים בשמירה על היפי על חשבון הבנים זה החטא של ער – שלא רוצה שאשתו תכנס להריון כי מכחיש את יפיה. אחר כך בפני עצמו "ותני רבי חייא אין אשה אלא לתכשיטי אשה". הבן איש חי אומר שהיה אפשר לא רק לקצר שהכל יהיה ברייתא אחת, אלא לערבינהו – אין אשה אלא ליפי ולבנים ותכשיטי אשה. הוא מתרץ שבאמת יש כאן סתירות – בנים על חשבון יפי ועל חשבון תכשיטי אשה. כי מי שמטפלת בילדים כל היום מחליפה טיטולים, אז שתלך מקושטת?! זה תרתי דסתרי. כמו שיפי ובנים זה תרתי דסתרי, ככה גם בנים ותכשיטי אשה. עוד פעם, הסדר כאן הוא יפי-בנים-תכשיטי אשה. הבן איש חי כותב בפירוש שיפי ובנים זה תרתי דסתרי, ולכן זה שני דברים שאי אפשר לערב אותם, וכך גם בנים ותכשיטי אשה (או בנים ולכלוך, או תכשיטים). הוא לא מתרץ למה זה שתי ברייתות, אלא רק למה לא הכל יחד. הוא אומר שדור המבול שייך לסתירה בין בנים לתכשיטי אשה – היו שתי נשים, אחת בשביל בנים ואחת בשביל תכשיטים, שתשב מקושטת (כך רש"י כותב). אז הסתירה בין יפי לבנים זה חטא ער, והסתירה בין בנים לתכשיטי אשה זה חטא דור המבול. מה לגבי יפי ותכשיטי אשה? כאן צריך, וזה כתוב – לאו דווקא בהקשר זה – "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן", שמי שיפה לא צריכה תכשיטים. אם כן, מתי אשה צריכה תכשיטים? כל בנות ישראל נאות. כעת חדש אלול, מזל בתולה. אמרנו שאשה יפה רוצה ילדים – ככה צריך להיות – וזה יותר חשוב לה מלשמור על היפי שלה, והבעל לא יכול למחות בזה. ברגע שאשה יפה רוצה בנים על חשבון היפי – אז היא צריכה תכשיטים, ואנחנו מוסיפים על כל בן תכשיט. אם הבעל מקיים 'על כל בן תכשיט' הוא זוכה לבנים 'תכשיטים'. אם כן, יש פה הרבה קשר בין הסוגים.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com