ה. ראש המדברים בכל מקום

הסיפור המפורסם ביותר על רבי יהודה בר אילעאי הוא גם הסיפור המשמעותי בחיי רבי שמעון בר יוחאי (בעקבותיו נאלץ רשב"י לברוח, להסתתר במערה יג שנים, ובזכות צער המערה התעצבה דמותו של רבי שמעון והוא זכה להגיע למדרגתו), הסיפור במסכת שבת בעקבותיו הוכתר רבי יהודה ל"ראש המדברים בכל מקום":

ואמאי קרו ליה ראש המדברים בכל מקום? דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה יתעלה יוסי ששתק יגלה לציפורי שמעון שגינה יהרג.

אחרי שמונה רבי יהודה ל"ראש המדברים בכל מקום" הוא נעשה "מוריינא דבי רבי" (אולי גם במינוי הקיסר, כדברי התוס' במנחות קג, ב) – מורה ההלכה של בית הנשיא, בית רבינו הקדוש, והמורה העיקרי של רבי (שעל כן – מעבר ל'השתלטות' שלו על מסכת סוכה – הוא החכם המופיע הכי הרבה פעמים בששה סדרי משנה; החכם העיקרי ועמוד התווך של תורה שבעל פה – כמשה רבינו בתורה שבכתב – הוא רבי עקיבא, שגדולי התנאים בעלי המסורת הם תלמידיו, אך מבין התלמידים זה המוזכר הכי הרבה הוא רבי יהודה, ואף שלא תמיד הלכה כמותו הרי "כמות מאכט איכות").

לכאורה, בדרך כלל חבתנו נתונה לגינויי רומי בהם נהג רבי שמעון בר יוחאי. כך אוהבים את רשב"י כל ישראל, והוא "רבי שמח" בתורה שבעל פה, "זה המרגיז ממלכות", ולכאורה יש ללמוד ממנו כי הדרך העיקרית היא גינוי הרשעים והכרה כי כל מעשיהם באים ממניעים לא טהורים. אבל, האם רבי יהודה בר אילעאי הצדיק איננו יודע מהם המניעים השליליים של הרומאים? ודאי שכן. אז מדוע הוא משבח אותם? חלילה וחס (מליון פעמים חלילה וחס) לומר שרבי יהודה שבח את הרומאים כדי להחניף להם. על אף שמהנהגתו של רבי יהודה השתלשלו-התדרדרו בדורות אחרים מחניפים פוליטיים, אבל חס וחלילה לחשוב על צדיק יסוד עולם זה, הדומה למלאך ה' צבאות, כי אצלו היה יסוד של חנופה (ומפורש בשבת קכז, ב אודות רבי יהודה בר אילעאי – וראה סה"ד בשם רבי העשיל ועוד כי שם ה"חסיד אחד" מכוון אליו דווקא – כי היה מוכן להעמיד עצמו במצב של חשד לטובת הצלת בת ישראל, אך תלמידיו דנוהו לכף זכות והוא שבחם על כך, וכך יש להזהר מלחשוד בו על שום קרבתו למלכות, ועיי"ש).

אם כן, יש לומר כי אצל רבי שמעון בר יוחאי ואצל רבי יהודה בר אילעאי מתגלות שתי מדות שונות של עבודת  ה'. בחסידות מוסברות שתי מדות אלו כשני אופנים של בירור – בירור דאור ישר ובירור דאור חוזר. עבודת העולם הזה היא עבודת הבירורים (עד לבוא עת קץ, כאשר עוברים לעבודת היחודים), ובעבודה זו יש שני אופנים – אפשר לברור את האוכל מן הפסולת (כאשר רוצים לעסוק רק בטוב, לחלץ אותו מהרע בלי להתייחס לרע כלל) ואפשר לברור את הפסולת מן האוכל (כאשר רוצים להעמיד את האוכל נקי מכל פסולת, ועוסקים בבירור סיגי הפסולת מן הבר). עיקר מלאכת בורר, כפי שמתגלה באיסור בורר בשבת קדש, הוא הוצאת הפסולת מהאוכל – דרכו של רבי שמעון בר יוחאי, החפץ לגלות את המניעים הלא-טהורים כדי להוציא אותם מהמציאות (והיינו כדי להציל את בני ישראל מנפילה בפח של הרע – כדי שלא נלך למרחצאות ולשווקים ונמשך אחרי הלא-טוב הקיים שם חייבים לדעת אודות המניעים הלא טהורים העומדים בבסיסם). אבל, מדתו של רבי יהודה אחרת היא – מדת בירור הטוב מן הרע, שעל כן (על אף המודעות שלו למניעים הבלתי טהורים) הוא משבח את החלק הנאה והטוב במעשי הרומאים.

רבי יהודה היא הגיבור של חג הסוכות, ועל כן מדתו שייכת דווקא לחג זה. כך, על אף ההבדלה בין ישראל לעמים בחג הסוכות – כאשר על סוכת השלום נאמר "ראויין כל ישראל [ולא כל העמים] לישב בסוכה אחת", ואף נאמר כי לעתיד לבוא ה' בוחן את הגוים במצות סוכה ומגלה דרכה את ההבדל המהותי בין ישראל לעמים (וכן נטילת המינים בשמחה בחג הסוכות מבליטה כי במשפט בין ישראל לעמים "דידן נצח", כנודע) – זהו החג האוניברסלי ביותר (ומכאן גם הקשר של חג זה לתיקון המדע, אודותיו נתבאר לעיל). הדבר בא לידי ביטוי בהקרבת שבעים הפרים בימי החג, כנגד שבעים אומות העולם. מחד, הפרים מתמעטים והולכים – רמז למיעוט האומות – אך מאידך הם מגינים על האומות ומשפיעים להם כל טוב. זו דרך הבירור של רבי יהודה – הבלטת הטוב והוצאתו מהרע מחזקת ומברכת אותו, ותוך כדי כך ממעטת את הממדים השליליים שבו. כך, כשם שמשמחת חג הסוכות אפשר לזכות לנבואה – "שמשם שואבים רוח הקדש" – אפשר לזכות ממנו גם להתעלות במלכות (ואפילו בפוליטיקה, נושא שיחתם של רבי שמעון, רבי יהודה ורבי יוסי). בהטבה עם כולם (כאשר ה"וימינו תחבקני" מסוגלת להתפשט גם אל הטוב השבוי עדיין בין הקליפות) – אם היא נעשית כדבעי, באופן מתוקן (ולא כפי שהשתלשלה הנהגה זו בדורות אחרים, כדוגמת הנהגת אבשלום שהטבתו עם כולם היתה הנהגת שקר כדי לגנוב את המלכות) – יש ממד של תיקון עולם. דרך עבודתו של רבי יהודה, בירורים דאור ישר, היא המעבר בין עבודת הבירורים הכללית של העולם הזה (בירורים דאור חוזר, כדרכו של רשב"י), לעבודת היחודים שלעתיד.

כך, בפתקת "נפש השפלה" שכתב אדמו"ר הזקן לפני הסתלקותו מן העולם, כעין צוואה אחרונה, הוא אמר שהגאולה לא תבוא מתוך אמת ולא מתוך חסד של אמת, אלא דווקא מתוך חסד שאינו של אמת. אמת היינו כוונה טהורה בגמילות חסדים, וחסד שאינו של אמת הוא כזה שנעשה מתוך מגמת התפארות – מתוך מחשבת התורם על כך שישימו שלט עם שמו. כבר הראשונים אמרו שיש לפרסם עושי מצוה כדי לעודד את הנתינה, אבל צדקה שנעשית מתוך מניע כזה היא חסד שאינו של אמת, ואדמו"ר הזקן במלותיו האחרונות אמר שיש לדעת שזה מה שיביא את הגאולה. אצל רבי שמעון בר יוחאי, שתורתו אמת, חסד שאינו של אמת ראוי לגינוי – בבירור דאור חוזר יש לחשוף את הפסולת המסתתרת בתוך הבר, לחשוף את השקר והאינטרסים בתוך גמילות החסד. אבל לדרכו של רבי יהודה – "יהודה שעילה יתעלה" – יש להדגיש את הטוב והנאה שבמעשה זה, על אף ההכרה המפוכחת במניעים הפסולים, ובסופו של דבר עילוי חסד שכזה יביא את הגאולה. לכן גם מתעלה אחר כך רבי יהודה להיות רבו של רבינו הקדוש – הדמות המשיחית בין התנאים ("אם מן חייא הוא – רבינו הקדוש) – שאצלו באה תכונה זו לידי ביטוי בהנהגת "רבי מכבד עשירים", מתוך הידיעה שהמשיח יבוא בזכות העשירים שיעזרו בכך.