חיפוש בתוכן האתר

יז תשרי תשס"ח - שמחת בית השואבה - אנא ה' - דף 2 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
יז תשרי תשס"ח - שמחת בית השואבה - אנא ה'
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
כל הדפים

גבורה: באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא

פירוש נוסף שמובא באחרונים (ראה תפא"י ב"בעז") מבוסס על דברי המדרש (בפסיקתא ובכ"ד) "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, שנאמר 'באלהים נעשה חיל', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלן, דכתיב 'צור ילדך תשי'". תוספת העוז והגבורה שישראל מוסיפים למעלה היינו נתינת עז לה' להשפיע לנו כל טוב סלה בגשמיות וברוחניות (כשהגשמיות קודמת לרוחניות, השפעה ל'אני' של כל המצטרך בבני חיי ומזוני). ה' רוצה להיטיב לישראל בכל, "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק", אך לשם כך יש לתת עוז על ידי הליכת ישראל בדרכי התורה והמצוה, דרכי ה' הקדושים. בחסידות אף מפורשת הלשון "עושין רצונו של מקום" כעשיה-תיקון של רצון ה', לגלות את רצונו הפנימי ביותר – פעמים נדמה שה' אינו נוהג עמנו באופן שלם בטוב הנראה והנגלה, וגם כאשר אין זה פשוט עלינו לתקן את רצונו הגלוי ולחשוף כי באמת רצונו הפנימי של ה' כלפינו, רצון האב כלפי בניו, הוא תמיד טוב בכל מכל כל. לאידך, כאשר חלילה אין אנו עושין רצונו של מקום אנו מתישים את גבורתו להשפיע, כביכול, ואז גם ה' יתברך מסכן, כביכול, וגם אנו מסכנים בהעדר ההשפעה. לפי עקרון זה מסבירים כי "אני והו" – בסדר הזה – מתפרש כ"אני והוא" (כגרסת הירושלמי), ולשון זו מלמדת כי על פי מה ש"אני" עושה כך פועל "הוא" יתברך. ובלשון החסידות – "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא".

פירוש זה שייך לספירת הגבורה, כבולט מעצם לשון המדרש – "מוסיפין כח בגבורה שלמעלה". מעבר לכך, הסדר לפיו ההשפעה מלמעלה תלויה בהתעוררות מלמטה שייך לעבודת הגבורה. בעוד שענינה של ספירת החסד הוא השפעה לכל, בלי חשבון ובלי דרישה להתעוררות מלמטה, הרי ספירת הגבורה מצמצמת את ההשפעה שתהיה לפי יכולתו והתעוררותו של המקבל (לטובתנו, לבל נתבייש בקבלת "נהמא דכסופא").

כסניף לפירוש זה אפשר להוסיף התבוננות בענינו של חג הסוכות, על פי שיחה מפורסמת של הרבי. לכאורה, לעיל נתבאר כי ענינו של חג הסוכות הוא חסד והשפעה, "ימינו תחבקני", ומדוע שייכת אליו הנהגת גבורה של "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא"? ידוע שכל תקופה זו בשנה – "וחג האסיף תקופת השנה", תקופת אלול-תשרי – היא תקופה של "אני לדודי [אתערותא דלתתא] ודודי לי [אתערותא דלעילא]" (ביחס להנהגת ניסן ההפוכה – "דודי לי ואני לו"). על אף שעיקר הסדר של "אני לדודי ודודי לי" שייך לחדש אלול ועשרת ימי תשובה, גם החסד של סוכות שייך לסדר כללי זה של הנהגה. כך מסביר הרבי כי בחג הפסח כל עניני החג ומצוותיו (פסח, מצה, מרור, איסור מלאכה, מקרא קדש) שייכים לזמן יציאת מצרים, למה שמתעורר מן השמים בזמן זה, כאשר "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם", אך בחג הסוכות שייכות כל המצוות לענין הסוכה, וזהו גם טעם על פי נגלה למעלת נטילת הלולב בתוך הסוכה דווקא (הרבי לומד זאת מדיוק הפסוק "בסכות תשבו שבעת ימים" – ולא "בשבעת ימים" – ממנו לומדים החולקים על רבי יהודה שהסוכה צריכה להיות דירת עראי וממנו לומד הזהר את ענין האושפיזין). אם כן, אפילו ה"ימינו תחבקני" של חג הסוכות תלויה באתערותא דלתתא – בכך שאנו מצדנו בונים סוכה.

 

תפארת: "ראו עתה כי אני אני הוא"

הרמב"ם כותב בפירוש המשניות ש"אני והו" רומז לפסוק "ראו עתה כי אני אני הוא [ואין אלהים עמדי, אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל]", ואליו יש לכוון באמירת "אני והו הושיעה נא". לפי דברי הרמב"ם פשוט מדוע הסדר הוא "אני והו" (ולא להיפך), שהרי זהו הסדר בפסוק. פירוש זה שייך לספירת התפארת, אליה שייכת העבודה של "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – ההתבוננות ביקר תפארת גדולתו יתברך (כשיסוד אמא, מקום ההתבוננות, מסתיים בתפארת ז"א). בפרטות ההתבוננות של "ראו עתה כי אני אני הוא וגו'" היא התבוננות בשתי בחינות באלקות – "אני" היינו הבחינה הנגלית יחסית, אור אין סוף הממלא כל עלמין (בו כתיב "אני אמית ואחיה וגו'", והוא מקור כל ההשגחה הפרטית), ו"הוא" היינו הבחינת הנסתרת יחסית, אור אין סוף הסובב כל עלמין, ועד לעצמותו יתברך, העומדת מאחורי ההשגחה הפרטית הגלויה. מתוך ההתבוננות, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה – שצריכה להעשות "עתה", ברגע זה – מגיעים לקריאה "אני והו הושיעה נא" (וכלשון הרמב"ם: "וכאילו אמר – אתה שאמרת 'ראו עתה כי אני אני הוא' הושיעה נא כמו שהבטחתנו").

 

נצח: "עמו אנכי בצרה"

ישנם שני פירושים דומים של הראשונים אשר, בהיותם זוג, עוד לפני העיון בתוכנם קיימת סבירות שהם שייכים לספירות נצח והוד, "תרין פלגי גופא".

פירוש אחד (המובא בשם הגאונים ברמב"ם וכן ברע"ב) אומר כי באמירת "אני והו הושיעה נא" יש לחשוב על הפסוק "עמו אנכי בצרה", ולהתכוון כי "אני" היינו עם ישראל ו"והו" היינו הקב"ה (הוא), ומכיון שה' נמצא עמנו בתוך צרותינו אנו מבקשים "אני והו הושיעה נא" – הושיעה אותנו ואותך גם יחד מתוך הצרות. אמנם, יש לשאול, מדוע מתאימה לסוכות, "זמן שמחתנו" (שמחת ה' וישראל כאחד, כמבואר במ"א), התבוננות מצערת בצרות ישראל ובסבלו של ה' (ש"במסתרים תבכה נפשו" על צרת ישראל, ב"בתי גואי", במקום הפנימי ביותר)? משום שההכרה שה' נמצא עמנו בצרותינו, עם הכאב שהיא מסבה וזעקת הישועה המתעוררת ממנה, גם ממלאת בטחון בישועת ה'. אם "ושב הוי' את שבותך ורחמך" – "'והשיב' לא נאמר אלא 'ושב', מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגלויות" – אזי מובטח כי הגאולה אכן תבוא, אם ה' עצמו שרוי עמנו בתוך הצרה, ודאי הוא כי הוא יגאל את עצמו ואותנו עמו (ואזי "עת צרה היא ליעקב וממנה [עצמה, משום שה' בתוכה] יושע"). פירוש זה שייך לספירת הנצח, משום שהוא מדגיש את היות ה' "נצח ישראל" – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". משום שה' הוא "נצחונם של ישראל", הנמצא עמנו תמיד, מובטחת נצחיותו של עם ישראל וגאולתו מכל צרותיו (ובטחון הוא פנימיות ספירת הנצח).

 

הוד: "ואני בתוך הגולה"-"והוא אסור באזקים"

יש פירוש נוסף, ודומה, המובא בתוספות על אתר (וראה במאירי שכרך לגמרי פירוש זה עם הפירוש הקודם), ש"אני והו" רומז לשני פסוקים – "ואני בתוך הגולה" ו"והוא אסור באזיקִם". הפסוק הראשון אמור ביחזקאל הנביא, המתאר את מיקומו בגולה לפני החזון שנגלה לו – "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" (ר"ת אמונה, כמבואר בלקו"מ) – והפסוק השני אמור בירמיהו הנביא, כאשר נאסר. אמנם, חז"ל דורשים באיכה רבתי כי שני הפסוקים הללו רומזים לה', האומר על עצמו "ואני בתוך הגולה" ועליו נאמר "והוא אסור באזיקִם" – שני תיאורים הממחישים את המצב של "בכל צרתם לו צר" ו"עמו אנכי בצרה".

אם בפירוש התפארת "אני והו" התייחס כולו לה' ("כי אני אני הוא"), ובפירוש הנצח "אני" היינו האדם השרוי בצרה ואילו "והו" היינו ה' שעמו בצרה, הרי שבפירוש ההוד "אני והו" מתייחס לשני פסוקים שפשוטם הוא על בשר ודם ומדרשם הוא על ה'. פירוש זה לוקח את חוית "עמו אנכי בצרה", שהשתייכה לפירוש הנצח, ומחליט אותה בעוצמה אדירה, כשכל חוית הסבל האנושית מיוחסת לחלוטין לה'. פירוש זה שייך לספירת ההוד, משום שיש בו תופעה קשה של "והודי נהפך עלי למשחית", כאשר ההוד האלקי – השורה כ"הוד מלכות" על המלך/הצדיק/הנביא (כ"עצמות ומהות בתוך גוף", כדלקמן) – מתהפך לבטא סבל אלקי.

דרשת שני פסוקים המתארים את סבלם של שני נביאים – בשר ודם, בני תמותה – על ה' היא מקור מובהק למושג "עצמות ומהות בתוך גוף" (וכפי שיורחב עוד בסמוך). מושג זה שייך לספירת ההוד, משום שהוא דורש הודאה על דבר שהוא לגמרי למעלה מטעם ודעת – גילוי עצמותו של ה', שאין לו תחילה ואין תכלה וכו', בגוף בשר ודם מוגבל. לכן, בשיחתו של הרבי מליובאוויטש על מושג זה (באחרון של פסח תש"י) הוא אמר שמדובר ב"הרגש" פנימי – שמי שאינו חווה אותו, שיהיה בריא – שלמעלה מכל רגש ולמעלה מטעם ודעת. אמנם, דווקא בפירוש זה יש חידוש בהבנת המושג "עצמות ומהות בתוך גוף". הדוגמאות מחז"ל שמביא הרבי בשיחה על חמיו מתארות את הצדיק במיטבו, כאשר הוא יושב ודורש ברבים, ופניו מאירות ושמחות – כמו רבי שמעון בר יוחאי כאשר הוא מגלה רזי תורה ("מאן 'פני האדֹן הוי''? דא רבי שמעון בר יוחאי") או רבי יצחק בן אלעזר כאשר הוא מעביר את שיעורו בבית מדרשו בקיסרי ("'וה' בהיכל קדשו' הא ר' יצחק בר לעזר בכנישתא מדרתא דקיסרין"). כלומר גילוי השכינה המופיע בצדיק שייך לזמן בו הוא מלמד תורה (על דרך "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו", אך בעוצמה גדולה יותר), אך כאן הדוגמאות הן אחרות לחלוטין – דוגמאות של סבל הצדיק. כאשר יחזקאל חש את היותו "בתוך הגולה", או כאשר ירמיהו יוצא באזיקים מבור כלאו הקשה, ספק אם פניו מאירות ושוחקות, ואף על פי כן שם רואים את עצמות ה' עוד יותר מאשר ב"מאן 'פני האדֹן הוי' דא רשב"י", כנודע ש"עמק תחת" קשור יותר לעצמות מאשר "עמק רום" (ובלשון הקבלה, עומק רום שייך לז"ת דעתיק, לתענוג האלקי הגלוי הבא לידי ביטוי כאשר הצדיק מגלה רזין דאורייתא בפנים שוחקות, ואילו עומק תחת קשור לג"ר דעתיק, מעלת האמונה).

כמובן, גם כאן – כמו ביחס לפירוש הקודם – ניתן לשאול מדוע צריך ב"זמן שמחתנו" להתבונן בעומק הצער של "ואני בתוך הגולה" וב"והוא אסור באזיקִם" (שסדרם, "אני והו", הוא בסדר של "לא זו אף זו" – ההתבוננות ב"והו" הרבה יותר חזקה מאשר ב"אני")? מתברר כי שמחת "זמן שמחתנו" היא המפתח להיכנס עד ל"בתי גואי" של הקב"ה, בהם הוא בוכה, אחרי שעוברים את ה"עז וחדוה במקומו" שב"בתי בראי" שלו. ובכלל, שמחת בית השואבה דווקא היא הזמן בו מתגלה התופעה של "עצמות ומהות בתוך גוף", שהרי אז אמר הלל הזקן "אם אני כאן הכל כאן", ונתפרש בזהר "'אני' דא שכינתא". אם כן, "זמן שמחתנו" הוא המסוגל ביותר להכיר בעצמות ה' השורה בתוך הגלות ולזעוק "אני והו הושיעה נא" – לצעוק שיבוא משיח ויוציא את ה"אני" מהגולה שלו ואת ה"הוא" מאזיקיו – והכל מתוך תחושת הקִרבה, השמחה והחיבוק של חג הסוכות.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com