יסוד: "אני והו" בלי הפסקה

לביטוי "אני והו הושיעה נא" מופיע פירוש נוסף, 'עצמי' ביותר, בספר חרדים:

"אני והו הושיעא נא", רוצה לומר כי כשאני והוא לבדנו בהתבודד לעת מצוא, כדכתב בספר חובת הלבבות. דבר אחר אפילו כשאני בין העם, כיון שאין רואה סתר לבבי אלא הוא לבדו, ועוד אין משגיח בי להיטיב לי רק הוא לבדו, ואין מי שיוכל להציל אותי מצרתי זולתו, לכן לא יפסיקו ביני לבינו הנבראים, כי כלם כאין נגדו, ואני והוא לבדו עומדים, והיינו דכתיב "חי השם אשר עמדתי לפניו", וכתיב "התהלך לפני".

לפי פירוש זה הדגש ב"אני והו" הוא על ההתקשרות המוחלטת בין האדם לבין ה', בין "אני" לבין "הוא", כאשר ראשיתו מתארת דבקות זו בעת התבודדות והמשכו מלמד כי התבודדות ודבקות יכולות וצריכות להתקיים גם בתוך אנשים רבים (כפי שלימד גם רבי נחמן מברסלב). חוית ה"ימינו תחבקני" של חג הסוכות מגיעה לשיאה בהכרה של "אני והו", בברית הקשר והיחוד של ה' עם כל יהודי ויהודי בפרט. חוית הדבקות הזו, בה "לא יפסיקו ביני לבינו הנבראים", שייכת לספירת היסוד – כח הברית וההתקשרות השלמה, ללא כל חוצץ ומפריע.

כח היחוד שייך לספירת הדעת, ממנה נמשכות כל ספירות הקו האמצעי שתחתיה. שלוש רמות של יחוד (מלמטה למעלה) נמשכות מהדעת – יחס, יחד, אחד (וכמבואר במ"א באורך ביחס לחיי הנישואין). במלכות העיקר הוא ה"יחס", הסדר והמערכה הנכונה המציבה כל דבר במקומו. היסוד הוא הכח להגיע למצב של "יחד" – של יחוד וברית בין שניים. בתפארת מגיעים למדרגה של "אחד", כאשר כל הגוונים יוצרים מציאות אחת מרהיבה (עלית ה"יחד" ל"אחד" מתבטאת באמירת בני יעקב, שבבחינת "יחד שבטי ישראל", לאביהם יעקב, שמדתו תפארת – "שמע ישראל [אבינו] הוי' אלהינו הוי' אחד", "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד"). התפארת והיסוד משפיעים למלכות, בסוד שני ראשי חדשים, וכך הם יכולים לרומם את ה"יחס" להיות תשתית לקשר של "יחד" ואף של "אחד". היחוד אודותיו מדובר בספר חרדים איננו מדרגת "אחד", בה "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" ממש, אלא חויה של "יחד" – שאני והוא תמיד ביחד, ללא כל הפסקה. זו חוית היסוד, כנ"ל, ומי שזוכה לחויה זו ואף מחדיר אותה בכל ישראל הוא ה"צדיק יסוד עולם". על הצדיק הזה נאמר "חי הוי' אשר עמדתי לפניו" (כאשר "חי" הוא כינוי של היסוד, וכן כאן על פי פשט הוא לשון שבועה, קיומא בארמית, שהוא כינוי מפורש בקבלה לספירת היסוד).

ג. דעת רבי יהודה בר אילעאי – מפתחא דכליל שית

והנה, את הסוד של "אני והו" אפשר לפרש כמתקשר לבעל המימרא – רבי יהודה בר אילעאי. המחלוקת אם אומרים "אנא הוי' הושיעה נא" או "אני והו הושיעה נא" היא מחלוקת של חכמים ורבי יהודה (וסתם רבי יהודה במשנה הוא רבי יהודה בר אילעאי), אך יש לשים לב לכך שכבר המשנה הראשונה במסכת פותחת במחלוקת של חכמים ורבי יהודה (אשר לפי מסקנת סוגית הגמרא, היא מחלוקת – הממשיכה לאורך מחלוקות רבות שלהם במסכת, כפי שמציינת הגמרא פעמים מועטות והראשונים מפרשים כך שוב ושוב – במהותה של סוכה, דירת קבע או דירת עראי; במחלוקת ראשונה זו הלכה כחכמים, ואילו במשנתנו הלכה כרבי יהודה), וגם במשנה האחרונה במסכת ישנה מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה. במ"א (בפתיחה למסכת כתובות, ובכ"ד) נתבאר כי ניתן לזהות 'גיבור' עיקרי בלימוד כל מסכת בש"ס, והגיבור המובהק של מסכת סוכה הוא רבי יהודה. בנוסף לכך שהוא הפותח והמסיים את המסכת, והוא מופיע גם במשניות הראשונות של פרק ב' ופרק ג', הוא נזכר במסכת סך הכל 17 פעמים – ריבוי מופלג ביחס למסכת כה קצרה, וריבוי לא פרופורציונאלי ביחס להופעות תנאים אחרים במסכת (שאין אחד מהם שעובר את עשר ההופעות, ורובם רחוקים מאד מכך). לפי זה יתפרש "אני והו הושיעה נא" כהתייחסות לנשמת רבי יהודה עצמו – אני היינו סוד הופעתו במסכת סוכה באופן של "אני ראשון [במשנה הראשונה] ואני אחרון [במשנה האחרונה]" (שעל כן "אני" הוא השם הראשון ב"אני והו"), ואילו "והו" רומז ל-יז הופעותיו במסכת. פירוש מחודש זה ישתייך לספירת הדעת (אליה שייך שם ה-טוב, שם אהוה, העולה כמנין והו) – זו דעתו של רבי יהודה, ספירת הדעת שהיא נשמת כל הפירושים שכנגד הספירות המשתלשלות מהדעת (בסוד "גם בלא דעת [רבי יהודה] נפש לא טוב"). [פירוש זה, לפיו דעתו של רבי יהודה קשורה ישירות בדמותו שלו עצמו, קשור גם לצדיק אחר שיום ההילולא שלו חל בחג הסוכות – רבי נחמן מברסלב – שהיה מבעלי הנשמות הנוטות לדבר על עצמן ולקשור את דברי התורה שלהם לאישיותם, ואכמ"ל].

כמובן, כדי להבין מדוע רבי יהודה בר אילעאי הוא הגיבור של חג הסוכות וכדי להתקשר אליו כדבעי (בכוונות "אני והו הושיעא נא") יש להרחיב בהבנת דמותו. שני כינויים עיקריים יש לרבי יהודה – "ראש המדברים בכל מקום" (כינוי יחודי לו לבדו, המלמד כי הוא השרש והמקור של כל "הרבנים מטעם", כאשר הוא הדמות המתוקנת היחידה של "רב מטעם", צדיק גמור, וממנו משתלשלים-מתדרדרים כל הרבנים מטעם במשך הדורות, ועליו מוטלת עבודת תיקונם בכל דור ודור, בדומה למשה רבינו השב בכל דור לתקן את הערב-רב שהוא קבל לעם ישראל) ו"חסיד אחד" (כינוי אותו הוא חולק עם רבי יהודה בן בבא – האחרון בפיוט עשרת הרוגי מלכות, בבחינת "העשירי יהיה קדש להוי'" – על פי הכלל שכל "מעשה בחסיד אחד" מתייחס לרבי יהודה בן בבא או לרבי יהודה בר אילעאי, שהקשר הפנימי ביניהם דורש עוד הסבר והבנה). לקמן תורחב ההתייחסות ביחס לכל אחד משני התארים הללו של רבי יהודה, וביחס להבנת דמותו ואופיו בש"ס בכלל ובמסכת סוכה בפרט.