אחרי הנצח וההוד חוזרים שוב לכח שבקו האמצעי, וכל הכחות בקו האמצעי הכי עצמיים והכי חזקים. הראשון היה עצם הזיקה בעל-מודע, אחר כך התקשרות בדעת, אחר כך רחמים בתפארת, וכעת מגיעים לספירת היסוד. ספירת היסוד נקראת דבקות בבן/בת הזוג. על זה יש פסוק מיוחד בתחלת בריאת האדם והאשה הראשונה – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". פסוק אחר אומר "והאדם ידע את חוה אשתו" – זה דעת. עוד קודם כתוב "ודבק באשתו" – זה כאילו סיפור שהתורה מספרת גם לגבי אדם וחוה וגם לגבי כל האנושות. אדם וחוה הם יצירי כפיו של הקב"ה, אבל מכאן והלאה צריך להיות קשר וזיווג, ולכן כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". אז יש דבקות. דבקות כתובה בהרבה הקשרים בתורה, וברוב הפעמים זה דבקות בה'. גם בפרשת שבוע, פרשת עקב, כתוב "ובו תדבק". בפרשת ואתחנן, הפרשה הקודמת, היה כתוב "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כולכם היום". בכל התורה יש חמשה פסוקי דבקות בה', ובין איש לאשה יש דבקות חיובית אחת (כדבקות נפש בנפש יש פעם אחת, בצורה לא חיובית, בין שכם ודינה, אבל כדבקות גשמית בין איש ואשה כתוב פעם אחת). ברור שהדבקות בספירת היסוד משקפת את ההתקשרות בדעת. ככה תמיד מבואר בקבלה שהיסוד בלב משקף את הדעת בשכל. מה שזה התקשרות ודעת – "והאדם ידע את חוה אשתו" (אם כי שם זה גם משמע כביטוי של חיבור גשמי, אבל זה בלשון של דעת) – אבל ברור שבמובן של חיבור גשמי המלה בתורה זה דבקות. חשוב להבין שאם כי הפשט הפשוט זה דבקות ממש – לכן בכל פעם שהתורה מדברת על דבקות בה' חז"ל שואלים "וכי אפשר להדבק בשכינה?" ומתרצים או דבקות בת"ח או במדות ה', אבל מעצם השאלה שצריכים כל פעם לשאול (בחמש פעמים שכתוב בתורה לדבוק בה') "וכי אפשר לדבוק בה'" אני לומד שהפירוש הפשוט של דבקות זה ממש, זה לחבוק ולדבוק ממש, לכן צריך לשאול אם דבר כזה אפשרי כלפי הקב"ה, כלפי השכינה. אם אפילו מדייקים עוד קצת בחז"ל, לא אומרים שבגלל שלקב"ה אין גוף ואין דמות הגוף, אלא שהשכינה היא אש אוכלה – האם אפשר לדבוק באש? זה מזכיר את האש קדש של "זכו שכינה ביניהם", ה"שלהבת י-ה", שכן כתוב בצורה חיובית "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". חוץ מהדבקות הממשית, חוץ מזה שזה משהו מעשי ממש, זה גם חויה בנפש – חויה שאנחנו דבוקים. יש כל מיני הקשרים. לפני כמה ימים, לפני שבוע, בתשעה באב אז בקינות – לא יודע אם כולם אמרו, או יודעים מה זה – יש קינה מאד מעוררת דמעות של סיפור בגלות, על בן ובת רבי ישמעאל, שכל אחד נשבה על ידי אדון אחר ולקחו אותם לרומא. הבן היה יפהפה והבת יפהפיה ורצו לזווג ביניהם כדי להוציא ילדים יפים כשמש, ואז הושיבו אותם בחדר חשוך כל הלילה, ושניהם בכו כל הלילה איך בן אהרן ינשא לשפחה ואיך בת יוכבד תנשא לעבד, ובאור הבקר כשהכירו זה את זו וזו את זה כתוב שנדבקו יחד ויצתה נשמתם. זה סיפור שזוכרים כל שנה בקינה. שם זה גם היה דבקות – חיבוק של אח ואחות – אבל מתוך הסיפור הזה אפשר להבין גם משהו נפשי, מה זה להתדבק בנפש. יש לזה ביטוי גשמי, של חיבוק, אבל זה לא רק התקשרות. התקשרות זה דעת, משהו רוחני, ודבקות זה כאילו משהו בשרי בתוך הנפש. זה ספירת היסוד. מה שמאד משמעותי כאן, שיש זוגות ויש מחשבה ראשונה שחושבים שבשביל זה מתחתנים – אפשר לדלג על כל השלבים שאמרנו, "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" וזהו, ואין לא זיקה ולא כמיהה ולא כלום, מיד תכל'ס "ודבק באשתו". מה היתה כל השיחה שלנו הערב? שכל שלב – אם זה אמיתי – זה בא לפי סדר ההשתלשלות. כדי להגיע לדבקות הנפשית תוך כדי הדבקות הגשמית – זה רק בא לאחר שכסדר כל אחד מכין כוס קפה לשני משך הרבה זמן, וגם רחמים. גם למדנו עוד משהו חשוב, שיכולות להיות אהבה בתענוגים וגם אהבה כאש בלי זיווג גשמי עדיין, כמו אהבת יהונתן לדוד, שזה לא קשור לשום דבקות גשמית כלל וכלל. זה בא אחרי ההתקשרות, כמו שהסברנו קודם. עוד הפעם, כל השלבים הללו זה הכל לקראת דבקות גשמית שתהיה בזה דבקות נפשית – שזה הפנימיות, הנשמה של מדת היסוד, שבאמת דבוקים כאחד. למעליותא, כמו הסיפור הזה של האח והאחות, שיצתה נשמתם מתוך זה שנדבקו יחד.

אחרון אחרון, אחרי הדבקות שזה ספירת היסוד, אחרון אחרון חביב זה ספירת המלכות. מלכות זה נקרא תכל'ס. זה אותו פסוק גופא. יש שני פירושים ב"והיו לבשר אחד". עד כאן פירשנו לפי האבן-עזרא, ש"והיו לבשר אחד" היינו שהאיש והאשה בזיווגם נעשים בשר אחד ממש. אבל רש"י, פשוטו של מקרא, מפרש אחרת – שהולד שנולד ביניהם הוא ה"בשר אחד" של שני ההורים שלו. זה שלזיווג יש תכלית – גם תכלית תורנית, לקיים את רצון ה' "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה", וגם תכלית פשוטה, שיש פירות וזה לא עקר. המבחן האחרון לכל האהבה, עד הדבקות ועד בכלל – זה עדיין יכול היות עקר, כל שלבי האהבה. המלכות זה המבחן בסוף אם כל זה היה פורה או שזה היה עקר, והתכלית שזה לא יהיה עקר ח"ו, שכן יהיה פורה, שיצאו בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות וממשיכים את האהבה, ממשיכים להביא עוד יותר ועוד יותר אהבה. כל האהבה זה עיקר הצלם אלהים, שלשם כך ה' ברא את האדם עלי ארץ, שתהיה כאן אהבה מהלכת. היהודי הוא אהבה.

נסיים עם ווארט מאד יפה של הרבי ר' זושא, אחד מגדולי תלמידי המגיד, הבעל שם טוב, מגדולי גדולי הצדיקים. זה משהו שנוגע לדור שלנו, וגם לפרשת שבוע – פרשת "עקב". אחד מפירושי "עקב" זה עקבתא דמשיחא. אנחנו עכשיו בתקופה לפני התגלות המשיח שנקראת עקבתא דמשיחא – כבר רואים את העקבות של המשיח, גם אם לא את ההתגלות ממש. דווקא בתקופה הזאת צריך לעשות דברים, ולהיות מודע לדברים, שהם הדברים שמסוגלים להביא לגילוי המשיח (ולא רק עקבותיו). אומר הרבי ר' זושא, מפרש מאמר חז"ל, "בעקבתא דמשיחא יראי חטא ימאסו". חז"ל אומרים כל מיני סימנים קשים של התקופה הזאת לפני גילוי המשיח. דרך אגב, יש מאמר חז"ל אחד שאומר שהמשיח יתגלה במוצאי שביעית – שזה עוד חדש. אנחנו מקוים שזה יהיה עוד לפני זה. אנחנו בשנת השביעית, שנת השמיטה, ולא רוצים לחכות יותר. בכל אופן, יש ביטוי "עקבתא דעקבתא" – או-טו-טו – וצריך לעשות משהו. רבי זושא אומר שזה משהו בנפש. לומד דבר שהפשט שלו קשה – "בעקבתא דמשיחא יראי חטא ימאסו", שאנשים ימאסו בשומרי תורה ומצוות (אחד הדברים הקשים שנאמרו לגבי עקבתא דמשיחא). אומר הצדיק הגדול הזה, הרבי ר' זושא, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, שמפרש זאת אחרת. דרך החסידות לחשוף בכל דבר את הפנים היפות שלו. אומר שבעקבתא דמשיחא יראי חטא ימאסו כי הדור יהיה דור שבמודע כל כולו רק דור של אהבה. כמו שכתוב שבזמן שלמה מלך הכסף לא היה נחשב מאומה, רק זהב, ואז הכסף נמאס – לא שוה ערך. אומר רבי זושא שעוד לפני ביאת המשיח, וזה מה שיביא את המשיח, שיראי חטא ימאסו – זה סימן חיובי של ביאת מלך המשיח. למה? כי הדור יהיה דור של אהבה, רק אהבה, הכל אהבה. הדבר הזה צריך הרבה הרבה ביאור, בגלל שכתוב בזהר ובחסידות, בתניא, שלא תתכן אהבה בלי יראה. אף על פי כן הוא אמר זאת, והרבה צדיקים ביארו אמרה זאת. הדברים ודאי אמת נכון יציב, שכדי לקדם את הגאולה של עם ישראל וכל העולם כולו, הכל זה תלוי בהגברת מדת האהבה גם על מדת היראה. מדת היראה זה כבר לא אין היום, מה שאין, מה שיביא את המשיח, זה אהבה. לכן הערב ניסינו להסביר את כל השלבים של האהבה, איך זה מתפתח בנפש מ"הקשורים ליעקב" – נחזור רק על המילים ונשמע מנגינה: זיקה, כמיהה, משיכה, התקשרות, אהבה, אהבה, רחמים, התמסרות, התמסרות, דבקות (חוית הדבקות כמו שצריך להיות), פרי (זה המלכות, שלא נתנו לה מלה – "פרו ורבו", צריך להיות פרי, תכל'ס, שכל אחד מצווה להוליד לפחות בן ובת). גם על פי פשט, אם חוזרים לפסוק של יעקב, "הקשורים ליעקב" זה היה בשביל פירות כמובן – בשביל פירות שיהיו שייכים לו, לקדושה, העקודים והנקודים והברודים. אז מהזיקה ועד לפרי זה הכל המשך אחד. כאשר העבודה הזאת, המודעות הזאת, הרצון ליישם את זה בפועל בחיים שלנו – שזה יתגבר מאד – אז נזכה תיכף ומיד ממש, זו עבודת העקב, להתגלות מלך המשיח, לגאולת כל אחד בפרט וכל העולם בכלל.

ננגן אשת חיל של מודזיץ – הפרק האחרון של משלי, שאומרים לפני קידוש בליל שבת. ניגנו "אשת חיל", "זרעא חייא וקיימא".