כל פעם נעשה חזרה: יש את הזיקה לקשר בעצם הנפש, בלא-מודע של הנפש. יש את הכמיהה בטרום-מודע, בחכמה (יש בחכמה אותיות כמה). יש משיכת הלב ב"בינה לבא", שזה כבר למישהו מסוים. אחר כך, ברגע מסוים, לאחר הרבה משיכה, יש התקשרות. הרגש של ההתקשרות שזה הדעת, השיקוף הכי משקף את הזיקה בתוך הלא-מודע של הנפש. רק אחרי ההתקשרות הזאת באה אהבה רגשית. עד כאן זה מוחין. כתר-חכמה-בינה-דעת בקבלה זה נקרא מוחין, זה עוד לא רגש ממש. אם כי יש בתוך המשיכה ודאי ממד של רגש, אבל זה לא רגש בוער. כתוב שחכמה ובינה הם "תרין ריעין" – זה שלב נוסף של התגלות הכמיהה לקשר עם מישהו, וזה עדיין בגדר מוחין. רק שהוא מתייחס גם ללב – גם למשיכת הלב. אבל רגש ממש, מה שקוראים אהבה, זה מתחיל רק לאחר ההתקשרות.

יש בזה שתי בחינות. אחרי ש"נפש יהונתן נקשרה בנפש דוד" אז "ויאהבהו". מה זה שהוא אהב אותו? הדעת כוללת את השרשים של שתי מדות הרגש העיקריות בנפש – חסד וגבורה. לפעמים אומרים שחסד וגבורה זה אהבה ויראה, אבל אנחנו מתבוננים עכשיו רק באהבה, אז יש ביטוי מסוים של אהבה בכל אחד מהם. הלשון בחסידות שחסד זה "אהבה כמים" – אהבה שהיא דומה למים – והגבורה זה אהבה שדומה לאש. בשיר השירים, ש"כל השירים קשר ושיר השירים קדש קדשים", יש ביטויים מסוימים של כל אחת משתי האהבות האלה. אהבה כמים, בדרגה הכי גבוהה שלה (לכל אהבה כמה דרגות), נקראת "אהבה בתענוגים" (כי "מים מצמיחים כל מיני תענוג"), "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". אבל יש עוד ביטוי בשיר השירים, שמבטא רגש לגמרי אחר – "כי עזה כמות אהבה רשפיה רשפי אש שלהבתי-ה". באותו שיר השירים יש ניגוד מוחלט בין שתי בחינות של אהבה – מצד אחד "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", שזה השיא של אהבה כמים, ולעומת זה יש "כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתי-ה", אהבה עזה כאש. אהבה עזה כאש זו האהבה של הגבורה והאהבה בתענוגים של המים זו האהבה של החסד. בחויה בנפש, כשאנחנו אומרים את המלה אהבה, מתכוונים לאחד משניהם – לא לשלבים שקדמו. דווקא כשאני אוהב הכוונה או לאהבה כמים או אהבה כאש. כשאדם נמצא בדרגה שלא אהבה בתענוגים זה הופך לעוד מצב שמתואר בשיר השירים – "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני". מה שבזמן הבית, בזמן הקירוב בין החתן והכלה, זה אהבה בתענוגים – הוא בעצמו בזמן הריחוק, שנקרא זמן הגלות, הופך להיות "חולת אהבה". עוד הפעם, אנחנו מדברים על חויות מאד רגשיות – אחרי הזיקה והכמיהה והמשיכה וההתקשרות נולדות שתי אהבות סופר רגישות, אחת מהן זה חסד, אהבה בתענוגים, והשני זה גבורה, אהבה עזה כמות, אהבה שבוערת בעצמותיו עד שמוכן למות על האהבה הזאת.

מה בא אחר כך? אחרי שתי הפנים של האהבה הרגשית ממש – שתי האהבות שנולדו מתוך ההתקשרות של הדעת – באה מדת הרחמים. התפארת בקבלה זה רחמים. עד כאן, שתי האהבות – אהבה בתענוגים ואהבה עזה כאש – הכל היה "חסדים מכוסים" (ביטוי של קבלה). זה עוד לא מתחיל להיות ביטוי ממשי, שאני יכול לראות איך אחד אוהב את השני, איך אחד מתייחס לשני מתוך שהוא אוהב אותו. עדיין הכל, כולל שתי האהבות הרגשיות, זה עדיין בתוך עצמי. אני עוד לא רואה בצורה תדירה איך הרגש הזה פועל על ההתנהגות שלי ועל ההתיחסות שלי כלפיך ביום-יום. שוב, בלשון הקבלה הביטוי הוא שעד חסד וגבורה שיוצאים מהדעת הכל מכוסה בתוך עצמו עדיין. אבל מהתפארת והלאה זה מתחיל להתגלות כלפי חוץ המלה רחמים בלשון הקדש, בעברית, זה לרחם אחד על השני. אבל בלשון ארמית, לשון תרגום, רחמים זה התרגום של אהבה. יש רק פסוק אחד בכל התנ"ך שרחמים מופיעים במובן של אהבה – פסוק בתהלים, בפרק יח, "ארחמך הוי' חזקי", "ארחמך" זה אני אוהב אותך. דוד המלך אומר לה' – אני אוהב אותך ה'. זה פסוק אחד שרחמים זה לשון אהבה. אבל בכל התנ"ך רחימו זה התרגום של אהבה, כמו שאומרים גם בכוונות – "ברחימו ודחילו", באהבה ויראה. מה זה רחמים? כעת נאמר את הפירוש הרגיל בלשון הקדש, שזה לרחם. כתוב שעיקר מדת הרחמים אמורה לבוא לידי ביטוי בקרב המשפחה, בבית, בין האיש והאשה. רחמים זה שהאדם מתמלא רצון להשפיע ולהיטיב לזולת. הוא נעשה רגיש לכל מצוקה של אשתו. אדם שלא רגיש לאשתו – שלדאבוננו יש הרבה כאלה – גם עלול לפגוע באשתו. מי שפוגע, גם בלי דעת – כי הוא פשוט לא רגיש מספיק למה שקורה – קוראים לזה בלשון חז"ל "אונאת אשתו", וזו עבירה חמורה ביותר. שאדם פוגע, גם בלי כוונה, בגלל שהוא מחוסר (לא רגש אלא מחוסר) רגישות. הרגישות האמתית, הכי שלמה וכללית, זה מדת הרחמים. בלועזית רחמים זה אמפטיה, שאני בדיוק מרגיש איפה את או אתה נמצא – שאני חי אותך, ותוך כדי שאני חי אותך אני מתמלא רצון להשפיע כל טוב סלה, לתת לך כל מה שאני רק יכול לתת. במיוחד רצון לתת תמיכה, תמיכה נפשית בכל מצב. עצם הדבר שיש אדם לידי שאני מרגיש והוא מרגיש אותי זה כבר אהבה בפועל. זה כבר שינוי פאזה. בין הדעת לבין האהבות הרגשיות זה גם היה איזה שינוי פאזה, אבל עדיין הכל היה מכוסה בתוך עצמי, אבל ברחמים – כשאהבה מתגלה כמדת רחמים בין בן זוג על בת זוגו, בת זוג על בן זוג, בין חבר לחברו, דוד על יהונתן, או אב על בנו, יעקב על בנימין – זה לגמרי שינוי פאזה. הרחמים עצמם מסוגלים למלא את הנפש בכחות ואור ושפע רוחני בשביל לתת. אחד שאין לו רחמים הוא גם חלל ריקן בעצמו, אין לו מה לתת, החל מהתמיכה הרגשית. מדת הרחמים זה ממלא אותך מן השמים. כתוב ש"כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", הפירוש שנותנים לך נפשית את היכולת לרחם בפועל על הזולת, וכאן הזולת הכוונה האשה או האיש. אם כן, מה שאמור לבוא לאחר האהבות הרגשיות, שזה אהבה כמים, "אהבה בתענוגים", ו"אהבה כאש" – "עזה כמות אהבה רשפיה רשפי אש שלהבת יה" (נשים לב לגימטריא מאד חשובה: שלהבת = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שלש דרגות אהבה שכתובות לגבי אהבת ה'. לגבי אהבת ישראל לא כתוב בפירוש כל שלש הדרגות, שאין כאן המקום להסבירן, אבל זה משהו גדול. איפה יש רמז שזה שייך גם לאיש ואשה? במלה שלהבת, העולה בגימטריא "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". אחרי שלהבת כתוב שם ה', "יה", שעליו כתוב "זכו – האיש והאשה – שכינה ביניהם", י שבאיש ו-ה שבאשה עושות שם יה, אם "לא זכו אש אוכלתן", נשארות רק אותיות אש ואש של איש ואשה וזה שורף את הבית ר"ל. אם זכו יש גם "אש קדש", אהבה עזה כאש שהיא קדושה מאד, שלהבת עם כל שלש הבחינות של "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ושהשלהבת הזאת תהיה "שלהבת יה", י של איש ו-ה של אשה, שעל זה נאמר "זכו שכינה ביניהם"). אחרי זה יש את התגלות הרחמים, רחמים על בן/בת הזוג, שזה כבר מעבר של האהבה להיות מעשי ממש. ממש להיות מעשי בפועל זה מהספירות הבאות, נצח והוד, שנסביר בהמשך. כאן זה מעבר כי כאן העיקר זה להתמלא בשפע – רוחני בעיקר – לתת לחבר שלו. כתוב "האשה הטובה היא החבר הטוב", שפע רוחני לתת לבן/בת הזוג, לתת תמיכה והבנה. קודם אמרנו את המאמר ב"פתח אליהו" שכתוב "בינה לבא", לענין המשיכה, אבל בקבלה כתוב שה"בינה לבא" מתגלה גם במדת הרחמים בלב. מה זאת אומרת לעניננו? לתת לזולת את ההרגשה שאני באמת מבין אותך, וממילא אני מרחם עליך, ולא סתם מרחם עליך אלא עושה את המקסימום שאני מסוגל לעשות כדי להיטיב איתך מתוך החיבור שלנו, שהחיבור בעצמו זה הדבר הכי משפיע והכי מיטיב – כל זה היא מדת הרחמים של האהבה. אחר כך מגיעים ממש לעזרה הדדית.

אולי נעשה עוד הפסקה. קודם עשינו זיקה וכמיהה, כעת המשכנו למשיכה, התקשרות, אהבה בתענוגים ואהבה כאש, ומדת הרחמים של האהבה. נשארו לנו עוד ארבעה שלבים בשביל להשלים את הפרצוף.

ניגנו "שמחת פורים", "הושיעה את עמך".