כמו ששתי האהבות – אהבה כמים ואהבה כאש (אהבה בתענוגים ואהבה עזה כרשפי אש) – נולדו מתוך הדעת, מתוך ההתקשרות, כך מתוך הרחמים (התפארת, הגוף), נולדות שתי מדות. מתוך הרחמים נוסדות הספירות נצח והוד. כאן עיקר האיזון בנפש, עיקר האיזון ביחס בין האיש והאשה. הספירות נצח והוד שגם יוצאות מהתפארת וגם תומכות בתפארת נקראות "מאזני צדק" – המקום של האיזון. אמרנו שהרחמים זה בעיקר פן רגשי – להבין אותך, לחיות אותך, לתת לך להבין שיש בן זוג לידך בכל מצב ובכל מקרה, ולהשפיע תמיכה ושפע. בכללות, שפע רוחני. אבל איך זה בא לידי מעשה בפועל ממש? זה בשתי הספירות נצח והוד, שהם כחות המעשה בלשון הקבלה והחסידות. אם תפארת זה רחמים, למלה נצח והוד יש מלה משותפת – הן ספירות שתמיד פועלות בשיתוף פעולה – זה התמסרות לזולת בפועל. כל שלב של ירידה מדרגה לדרגה זה בעצם מבחן אם זה היה אמת עד עכשיו, אם באמת אהבתי אותך עם כל מה שקדם לזה, ועכשיו יש שלב של התמסרות בפועל, ביום-יום. ידוע שבמעשה בראשית ה' ברא לאדם הראשון את בת הזוג שלו, את חוה, להיות "עזר כנגדו". אז אפשר לקבל את הרושם שרק היא מסורה לו וכל הזמן עוזרת לו ועושה לו מה שצריך. כמובן שהיום זה לא פמיניסטי לחשוב ככה, שרק היא עוזרת לו, וזה גם לא נכון על פי תורה, כי בכתובה יש מלא התחיבויות של הבעל לאשתו – זה משהו הדדי לגמרי. זה לא איזה חוזה עסקי – צריך להבין את זה נכון, זה הכל ירידה והתגלות של מדת האהבה בנפש, זה ביטוי אמיתי שמאמת את כל האהבה. ככל שיורדים יותר ויותר מאמתים יותר ויותר את האהבה שבלב אחד כלפי השני. כמובן, ככל שיורדים נכנסים לתוך מציאות העולם הזה. יש קודם כל להכנס לתוך מציאות הזולת, אבל יש גם המון השפעה מסביב. במדת הרחמים כל אחד נכנס וחי וחווה את השני לגמרי, אבל זה עדיין בלי להתחשב במה שקורה בבית. הפריג'ידר נשבר וצריך לקרוא למישהו לתקן, וכך הלאה, מליון סיטואציות שזועקות לקום ולעשות משהו. שוב, המלה כאן – אחרי רחמים – זה התמסרות. תמיד אוהבים, כדי לזכור טוב, לייחד לכל שלב רק מלה אחת. עד עכשיו: זיקה כמיהה משיכה התקשרות אהבה אהבה רחמים. כעת יש מלה משותפת, כמו בחסד וגבורה, התמסרות. שוב, התורה אומרת שהאשה נבראה כדי להיות "עזר כנגדו". בכלל יש שבעים פנים לתורה, ועל המשמעות של המלה "כנגדו" יש הרבה פירושים. אחד הפירושים – פירוש מאד נחמד, מאד חמוד בשביל היום – ש"כנגדו" זה כמו בביטוי שה' נוהג "מדה כנגד מדה" ביחס לאדם. הנהגה מדה כנגד מדה עד כדי כך שעל הפסוק "ה' צלך על יד ימינך" דורש הבעל שם טוב שה' מתנהג כמו הצל שלך, שהכל זה מדה כנגד מדה. הרב המגיד, התלמיד המובהק של הבעל שם טוב מפרש "דע מה למעלה – ממך", שכל מה שמתרחש למעלה זה מושפע על ידך. לא רק שמדה כנגד מדה כלפיך, אלא שאתה משפיע על כל מערכת העולמות העליונים – הכל זה מדה כנגד מדה. לפי ההבנה הזאת, התובנה הזאת במשמעות של "כנגד", נחזור לפסוק "עזר כנגדו". מה מתבקש עכשיו? ש"עזר כנגדו" היינו שכמה שהוא עוזר לי ככה אני עוזרת לו, הכל "כנגדו", הכל במשפט צדק. זה לא חייב להיות מדת הדין, ה"מדה כנגד מדה", זה משהו אוטומטי. אמרנו קודם שנצח והוד זה האיזון בנפש. יש משהו בנצח והוד שאף על פי שזה מאד מעשי ביחס לכל מה שקדם, במדה מסוימת זה חוזרת ללא מודע. זה המוטבע, האינסטינקטים – הענין של "כנגד" זה תגובה אינסטינקטיבית, זה המוטבע בנפש. ממילה זה "כנגדו". אין הכוונה שכמה שאתה רוחץ לי את הכלים ועוזר לי בספונג'ה כך אני מבשלת לך – זה לא חייב להיות באותו מישור. כי יתכן שההתמסרות של הבעל כלפי אשתו בא לידי ביטוי בדברים אחרים – יכול להיות גם ככה, אבל לאו דווקא – אבל יש תחושה בתוך הנפש של "כנגדו", אתה מסור אלי אני גם מסורה אליך. כמובן, זה הולך בשני כיוונים, לכן יש ביטוי שאם יש איזה בעיה במשפחה וילכו ליועץ נישואין טוב הוא ילמד את הזוג, כמו שכתוב בתורה, שכל אחד צריך לומר "אני המתחיל" – לא לחכות שהשני יתחיל, התיקון זה שאני אתחיל. בכל אופן, איך שזה לא יהיה, אם יש איזון תקין זה אחד כנגד השני, זה מדה כנגד מדה, שיתוף פעולה. הנצח והוד בקבלה זה שתי רגלים שמהלכות – אי אפשר ללכת ברגל אחת, אז צריך להיות איזון. בקבלה כתוב שהנצח זה יותר זכרי וההוד יותר נקבי. הביטוי בזהר – "איהו בנצח, איהי בהוד". לכן אפשר לפרש שכמה שהבעל ההוא מסור ומגלה את ההתקשרות שלו לאשה זה האהבה בספירת הנצח, וכמה שהאשה גם מסורה (כפשט הפסוק "עזר כנגדו") זה "איהי בהוד", הביטוי של האהבה בתוך ספירת ההוד. זה פירוש אחד, ששתיהן זה התמסרות, אבל נצח והוד יותר מכל שתי ספירות זה שני צדדים של מטבע אחד – "תרין פלגי גופא" – הוא הצד של הנצח והיא הצד של ההוד, הנצח זה ההתמסרות שלו לאשתו (שהיא כמובן צריכה להרגיש) וההוד זה ההתמסרות של האשה לבעלה בפועל, בדברים מעשיים. כל זה נולד מתוך הרחמים, התפארת, כפי שהסברנו.

יש עוד פירוש: שגם הנצח וגם ההוד זה שתי בחינות של התמסרות ששייכות לכל אחד מבני הזוג. זה לפי עוד כלל בקבלה וחסידות שנצח והוד זה אקטיביות לעומת פסיביות. לפעמים הנצח וההוד זה נקרא בטחון. זה גם התמסרות – אם אשתי מסורה על זה כתוב "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר", כל אחד בטוח על השני, זה פונקציה של הרגשת ההתמסרות. לפי הפירוש הראשון שאמרנו, אם בנצח הבעל הוא מסור לאשתו אז היא בוטחת עליו. יש לה בטחון חזק בו. ואם האשה מסורה, כמו ב"אשת חיל" שהבעל מרגיש שאשתו מסורה לו ולילדים ולבית, אז כתוב "בטח בה לב בעלה". יש בטחון יוזם, אקטיבי, "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" – שאני בוטח בכח שה' נותן לי ליזום דברים. יש בטחון פסיבי, שאני בטוח בה' שיעשה טוב – חשיבה חיובית, "חשוב טוב יהיה טוב". זה בטחון של הוד. בטחון שאקום ואזום ואצליח, לא בגלל האגו שלי אלא בגלל שה' נותן לי את הכח להצליח, זה בטחון אקטיבי מצד הנצח. איך מתרגמים את זה לבית? בהתמסרות יש שני סוגים – התמסרות יזומה והתמסרות של רצון טוב ונכונות תמיד להענות לבקשת הזולת. הבעל צריך להרגיש, כמו שאמרנו, שאם משהו נשבר – הוא רק שמע, אשתו עוד לא ספרה לו – הוא מיד דואג לתיקון (יש כאלה בעלים...). יש בעלים שמתמסרים בצורות שונות, כל אחד לפי הצורה שלו – זו רק דוגמה של התמסרות יזומה, בלי שיבקשו ממני. הכל זה ביטויים של אהבה. יש התמסרות שזה הענות מתוך הכרת הטוב – מתוך שאני אוהב אותך, ומכיר בכל הטוב שאת עושה לי, ולכן כל מה שתבקשי ממני לעשות מיד אעשה. התמסרות כתגובה – נכונות מידית להענות לבקשה – זה מצד ההוד, זה תגובה, זה פסיבי יחסי. זה התמסרות בתור מילוי פקודה אפילו. נצח והוד זה נקרא "צבאות", יש פקודות – זה ספירות צבאיות. יש כל הזמן פקודות, ויש נכונות בנפש מיד למלא את הפקודה – זה חיל טוב. גם בבית, כל אחד הוא חיל של השני – כל אחד הוא המפקד וכל אחד הוא החיל. זה שאני החיל שלך, הת"פ שלך, וכמובן גם בכיוון השני, זה נקרא התמסרות מצד ההוד. אבל זה שאני לא הת"פ, אלא שאני גם לוקח יזמה – ולפעמים אני מבקש ממך לשתף פעולה ביזמה לטובת הבית שלנו – זה התמסרות מצד הנצח. אם כן, הסברנו שני פירושים של נצח והוד כביטוי של אהבה כהתמסרות לזולת. או שהנצח זה התמסרות הבעל לאשה וההוד התמסרות האשה לבעל, "עזר כנגדו" באיזון טבעי, באינסטינקט, או שזה שייך לשניהם, ויש התמסרות יזומה ויש התמסרות של מילוי בקשה. בכלל אנחנו מסבירים שהפקודות בבית, אפילו שזה "תעשי לי כוס קפה", צריך לומר אותן בנימה, בטון של בקשה. זו בקשה פנימית. נכונות בן/בת הזוג למלא את הפקודה זה התמסרות מצד ההוד.