סוד הגאולה – "מועט מחזיק את המרובה"

ברית מילה לכמהיה אל חי נֹב

ה אייר תשמ"ז

נושאי משנה:

א.         מעשה בראשית ומעשה מרכבה בקבלה הראשונה ואצל האריז"ל

ב.         כרוב, אופן, חיה – כאח.

ג.          אהבת ישראל, נצוץ הצדיק שבכל יהודי והצדיק שבדור המעלה את הניצוצות.

ד.         היחס ליום העצמאות.

ניגנו 'צמאה לך נפשי'

כל דבר מתקשר בהשגחה פרטית. הבן שלי נולד גם כן באותו יום לפני שש עשרה שנה, ובאותו יום היתה הברית (אז דחו את יום העצמאות, לכבודי ולכבוד כולם, כיוון שה' באייר חל אז ביום שישי). גם מבחינת המקום זה השגחה פרטית, כי אחד מראשי הישיבה כיום, ר' מרדכי, איתו נכנסתי למקום הזה כשהוא עוד היה מוזנח לפני שש עשרה - שבע עשרה שנה, מאז השתנה המקום עד שכמעט לא הצלחתי לזהות את המקום. הבן של הרב פראנק היה אז הרב של ירושלים, ונכנסנו אליו ובקשנו ממנו רשות להיכנס למקום הזה, והוא הרשה לנו (היום יש על זה בג"ץ כי מערערים על החזקה במקום). אז היינו שנינו תלמידים אצל ר' אשר פרוינד שיחי', ועכשיו הישיבה הזאת עדיין שלו. אז אלו שתי תודות לרבש"ע, והשגחה פרטית על המקום הזה והיום הזה.

קודם נתחיל לדרוש את השם: בדרך כלל בחב"ד נוהגים להגיד מיד בברית את הראשי תיבות של הרך הנולד בתוספת ר', למשל כשהרש"ב נולד מיד קראו לו רש"ב. אז גם הרך הנולד שלנו בוודאי יהיה ר' וגם יותר מזה, אבל הראשי תיבות של השם שלו (כמיה א-ל חי) הם מגיעים מהפסוק בשיר השירים "מי יתנך כאח לי, יונק שדי אמי אמצאך בשוק אשקך גם לא יבוזו לי", שרק פעם אחת מופיע בתנ"ך הצירוף הזה "כאח". כנסת ישראל אומרת לקב"ה שהלוואי שאני אוכל לנשק אותך בחוץ כמו אח, שהרי אוהבים לא יכולים לעשות את זה בגלל צניעות.

במספר רגיל הגימטרייה של כאח זה כט, אבל במספר סידורי המילה כאח עולה כ, שזה מתקשר ליום בספירת העומר. היום עשרים יום בעומר, וגם האות הראשונה בשמו של הרך הנימול היא במספר רגיל שווה עשרים, אבל גם כל הראשי תיבות במספר סידורי שוות עשרים.

בספר "המלכות", שזה כנראה מאחד מתלמידיו או מתלמידי תלמידיו של ר' אברהם אבולעפיה, הוא דן במעשה מרכבה, כשבשבילו מעשה מרכבה זה מילוי של האותיות. בקבלה הראשונה האותיות עצמם נקראים מעשה בראשית והמילוי שלהם כלומר החלק הנסתר של האות שנישא בתוך האות, כמו שעובר נישא ברחם האם, נקרא "מעשה מרכבה". גם האר"י ז"ל אומר שמעשה מרכבה זה מלשון הרכבה, מעשה בראשית הוא בפשיטות יחסית למעשה מרכבה, שזו הרכבה. אם כי אצל האר"י הרכבה זה הרכבה של הפרצופים, מה שנקרא התלבשות פרצופים בעולם האצילות המתוקן. בעולם האצילות של התוהו אין הרכבה בין הפרצופים, אבל בעולם התיקון יש התלבשות של הפרצופים פרצוף בתוך פרצוף, על דרך הנשמה שמתלבשת בתוך הגוף  להחיות את הגוף, ובכל זאת הנשמה נסתרת ולא רואים אותה. אותו דבר באות. לכל אות יש חלק נסתר שהוא המילוי של האות, ההרכבה של האות.

ספר המלכות משתמש במילה כאח כראשי תיבות של כרוב-אופן-חיה. יש כרובים, יש אופנים ויש חיות הקודש. כרוב זה האות הראשונה של המילוי. בדרך כלל יש שלוש אותיות במילוי, כשהאות הראשונה היא כרוב, ואם כן יש כ"ב כרובים. הכרוב הוא המלאך שבעולם הבריאה, האופן הוא בעולם העשיה, וחיות הקודש הם המלאכים שבעולם היצירה. אם כן הרמז הזה של המילה כאח הולך בסדר "ראש סוף תוך" קודם כרוב שבעולם הבריאה אח"כ אופן שבעולם העשיה ורק אח"כ חיה שבעולם הבריאה. הרבה פעמים כתוב בקבלה שעולם היצירה התגלה רק לאחר עולם העשיה, שזה יוצא י-ה-ה-ו כמו סדר הפרשיות בתפילין של ר"ת.

בקשר לעצם השם. השם הזה הוא שם חדש, "אור חדש על ציון תאיר". השם הראשון, כמיה, הוא מלשון כמיהה כמו הניגון ששרנו מקודם, "צמאה לך נפשי כמהה לך בשרי". השם השני, א-ל חי, הוא אחד מהשמות של ספירת היסוד, הספירה של הברית. השם "א-ל" הוא שם של חסד כמו שכתוב "חסד א-ל כל היום", ו"א-ל חי" הוא קיבוץ של כל הה' חסדים בתוך הברית כמו קיבוץ גלויות. כאשר כל החסדים מתקשרים, מתרכזים ומתכללים, מתכנסים לתוך האות ברית קודש, זה נקרא א-ל חי.

השם הזה, א-ל חי, קשור מאוד לשיבת ציון. כי הפעם הראשונה, שהשם הזה מופיע בתנ"ך, והכל הולך אחר הפתיחה, הוא בספר יהושע כשעם ישראל נכנס לארץ, בהקשר לסיפור העברת הירדן. יהושע כונס את כל עם ישראל נוכח ארון הקודש ואומר להם "בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם", וזאת הפעם הראשונה שמוזכר השם הזה בתנ"ך. מה זה "בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם"? מסביר רש"י בשם חז"ל שיהושע כינס את כל ישראל בין בדי הארון, ובנס הזה, שכל ישראל יכולים להצטמצם ולהיכנס יחד במקום הקטן הזה, בין שני בדי הארון, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, תדעו כי א-ל חי בקרבכם. ככה מסביר רש"י בשם חז"ל. מכאן נלמד שהכח המיוחד של השם הזה, א-ל חי, הוא הנס של מעט המחזיק את המרובה.

בסיפורי מעשיות של ר' נחמן בסיפור של שבעה בטלער'ס, בסיפור של הקבצן החמישי מסופר שכמה וכמה חכמים מתפארים שיש להם את הכח הזה של מעט המחזיק את המרובה, ואחרון מתפאר הבעטלר החמישי שהוא יש לו את הכח הכי נעלה בעניין הזה, ועולה על השאר לאין ערוך. אח"כ הוא מקשר את זה לכח שיש לצדיק הגדול, הבעטלר החמישי, לקחת את כל ישראל ולהביא אותם לחסות תחת עץ החיים. מסופר שם שהרבה זמן העם היה מפולג איך להגיע לעץ החיים שכל החיות וכל הציפורים בעולם משתוקקים להגיע אליו וכולם רוצים להגיע אליו, וכל אחד אמר דרך אחרת איך להגיע אליו. רק היתה בהם מידה טובה אחת, שהם החליטו החלטה על שכלית לא להתחיל ללכת לעץ החיים עד שהם יגיעו להסכמה איפה נמצא עץ החיים וילכו יחד, וכיוון שהם לא הגיעו למסקנה הם לא התחילו ללכת. עד שהגיע אליהם הבעטלר החמישי, והסביר להם שהם חלוקים בשאלה איך להגיע לעץ החיים בגלל שהם מחפשים את העץ בתוך העולם הזה, בתוך הטבע. אבל באמת העץ לא עומד במישור הזה של המציאות, במקום וזמן המוכרים. הוא נמצא ב -על מקום וב -על זמן. ואומר הבעטלר שיש לו כתפיים כאלו שיש בהם כח לשאת את כולם למעלה מהמקום ולקחת אותם לעץ החיים, וכך הוא באמת עשה (הבעטלר הזה הוא הבעטלר הגיבן, בעל חטוטרת, והחטוטרת הזו היא הסימן לכח הזה של מעט המחזיק את המרובה).

דרך אגב מספר ר' נחמן שיש לעץ הזה כמה תכונות. יש לו שלושה שורשים, ששורש אחד נקרא אמונה והשורש השני נקרא יראה והשורש השלישי נקרא ענוה. חוץ מהשורשים יש לו גם גזע, שהגזע נקרא אמת.

אז השם המלא של הרך הנימול דומה ומזכיר את הסיפור, כי קודם יש את הכמיהה להגיע לעץ החיים ששם כולם שוכנים בשלום, על דרך צמאה לך נפשי כמהה לך בשרי... כן בקודש חזיתיך" [שהבעש"ט מפרש שהלוואי שכשאני אגיע לקודש תישאר לי אותה כמיהה שהיתה לי בארץ ציה ועיף בלי מים. כי אם ח"ו לא תישאר לי הכמיהה כשאני אגיע לקודש זה עלול לגרום שהארץ תקיא את יושביה ח"ו. הכמיהה שהגיע בזכות הגלות, ושנולדה ע"י הגלות חייבת להישאר גם בגאולה השלמה]. עד שבא הבעטלר השביעי ואומר נכון שיש לכם כמיהה וזה אומר שיש לכם זיקה עצמית וקשר לזה, כי יש עמים שאין להם שאיפה בכלל, אבל השאיפה שלכם מתלבשת בשכל האנושי, והשכל האנושי מושך לכיוון טבעי, כל אחד לכיוון שלו. כמובן שהכיוון הטבעי יכול למשוך גם בכל מיני רעיונות ואוטופיות רוחניים במרכאות, לא כולם מושכים לכיוונים חומרניים, אבל זה עדיין בתוך הטבע של העולם שבו נמצאים, ואף אחד עדיין לא התעלה לגמרי מגדרי הטבע. ובשביל להגיע לאותו מקום שהוא מעל המקום צריך את הכח הזה של מעט המחזיק את המרובה, כמו שהיה בזמן יהושע, שבשביל לעבור את הירדן היו צריכים את השם של מועט מחזיק את המרובה. כמו כל הארץ שלנו שנקראת ארץ הצבי, שכשפושטים ממנו את העור אי אפשר להלביש את זה עליו שוב, סימן שיש בו את הכח הזה של מועט המחזיק את המרובה, שעור מועט מחזיק גוף מרובה.

הרמז הכי חשוב והכי יפה לשם של מועט מחזיק את המרובה זה שהוא עולה אהבת ישראל. יש הרבה רמזים, אבל זה הרמז הכי קולע והכי שייך. שהכח הזה של מועט מחזיק את המרובה תלוי באהבת ישראל חינם. כידוע, שהגלות היא בגלל שנאת חינם, והגאולה תהיה אך ורק ע"י אהבת חינם.

זה הכוונה א-ל חי. א-ל זה חסד, וא-ל חי זה שכל החסדים מרוכזים בתוך האבר חי, בתוך הצדיק. אפשר להסביר את זה שזה להכיר את הנקודת צדיק שבכל אחד ואחד וע"י זה לאהוב אותו. כמו שכתוב בתניא שאוהבים כל יהודי ויהודי בגלל שיש בו בחינת חי, הוא בן איש חי, הוא צדיק, "ועמך כולם צדיקים". וכיוון שכל יהודי הוא בן של יעקב אבינו שנקרא א-ל "ויקרא לו א-ל אלוקי ישראל", א-ל זה שם של יעקב אבינו, וממנו אנחנו לומדים שבן אדם נקרא א-ל. ועל יעקב אבינו כתוב "יעקב אבינו לא מת", שיעקב הוא החי שבאבות. יעקב הוא גם מרכז יחד בתוך נשמתו את כל ישראל, ולכן כל נשיא בדור נקרא ניצוצו של יעקב אבינו (זה רמז מקובל עתיק). כלומר שהנשיא, שהוא נשמה כללית, הוא ניצוץ של יעקב אבינו, והוא מרכז את כולם, וממילא הוא א-ל חי בקרבכם.

ננסה להבין קצת את היום הזה, ה' באייר.

הסברנו שהשם הזה, כמהיה א-ל חי, הוא קשור עם סוד הגאולה, סוד שיבת ציון. שקודם צריך להיות כמיהה, ואח"כ צריך לבוא כח של מועט המחזיק את המרובה, כח של אהבת ישראל שכל יהודי הוא בבחינת בן איש חי – צדיק, שבכח הזה מעלים את כולם עם השאיפות והכמיהות שלהם אל למעלה מהמקום והזמן – אל עץ החיים.

היום הזה, ה' באייר, שהוא היום העשרים בעומר, הוא בספירת יסוד שבתפארת. גם הספירה הזו מרמזת את מה שאמרנו. כי השם א-ל חי הוא שם של היסוד, והתינוק גם נולד בספירת היסוד, בתפארת שבגבורה.

אז יש לנו הרבה בחינות של יוסף, אבל העולה על כולנה זה השם, אל חי, שהוא שם היסוד על שם התקבצות כל החסדים בתוך הגיד. ה"חסד אל כל היום" מתקבץ בתוך החי על מנת להימסר למלכות, ועל מנת, כמו שהסברנו בסיפור הזה של ר' נחמן, להעלות את המלכות מהגלות בעולמות התחתונים בריאה יצירה עשייה, ולהביא אותה לעולם האצילות, ארץ החיים, שהוא למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום שהמלכות היתה שם.

חוץ מזה שהיום הוא יום יסוד שבתפארת, יש כוונה מאוד חשובה לימי הספירה שלא מדברים עליה הרבה. מדברים על הכוונה הזאת בכללות, אבל אפילו בכתבי האר"י לא מדברים עליה בפרטות, אף על פי שהיא מהכוונות הכי חשובות. שמכיוון שבימים האלו מכוונים את האותיות של שם מ"ב אותיות "אנא בכח", זאת אומרת שאם אנחנו ביסוד שבתפארת זה כנגד ה-ש של "שמרם", ואחרי כל ששה ימים עושים את השם הכולל של כל הששה ימים האלו, שהוא השם הפרטי מתוך השם של מ"ב אותיות, וכך מגיעים ל-מט ימים. הימים האלה הם בקבלה כנגד השם הזה של מ"ב אותיות, והדבר החשוב ביותר של השם הזה שהוא גם כן "ממחרת השבת". כל ספירת העומר נקראת "ממחרת השבת", שזה ממחרת יום הגאולה, יום טוב של פסח, שזה מרמז את המשך העניין של יציאת מצרים שאלו המ"ב מסעות שמפורטים בפרשת מסעי, שבני ישראל נסעו ממצרים עד ארץ ישראל. כמו שמבואר באריכות בחסידות שכל מסע הוא היציאה ממצרים. "ויסעו ויחנו" עולה ד פעמים חן. חן פעמים כתוב "ויסעו ויחנו". זה אחד המקומות הכי חשובים בתורה שמקשר בין שם מ"ב לחן, שזה אחד מהיסודות שלנו בחכמת  הנסתר. "ויחנו" זה מלשון חן. המ"ב מסעות לא מכוונים לפי הסדר.

כל פעם כתוב "ויסעו מ ויחנו ב". "ויסעו מרעמסס ויחנו בסוכות וכו'", וכיוון שכל מסע הוא יציאת מצרים בזעיר אנפין, כל יום של ספירת העומר הוא בחינה מסוימת של יציאה ממצרים והגעה לארץ, וכל יום קשור למסע של אותו יום, לפי המ"ב אותיות. כלומר סופרים ששה מסעות לששה ימים והיום השביעי הוא כולל וכן הלאה. הכוונה הזאת כתובה בכלליות הרבה פעמים אבל לא בפרטות.

וכיוון שהיום זה "שמרם" שהוא כנגד יסוד שבתפארת, המסע שכנגדו הוא מקום שנקרא "ריסה". וככה זה בכל שנה, ה' באייר יוצא במסע "ריסה". וזו אולי הכוונה הכי חשובה, כיוון שזו כוונה לגמרי פרטית ויש כוונה לכל יום ויום מספירת העומר (חוץ מהימים שכוללים את הששה ימים שלפניהם), וזה הרבה יותר מפותח משאר הכוונות אפילו של האר"י ז"ל כיוון שהכל הוא התכללות, וכאן יש ממש כוונה פרטית לכל יום, ויש גם את הכוונה הכללית שבכל יום ויום יוצאים ממצרים ומגיעים לארץ ישראל, כל יום בבחינה אחרת. אז זו הכוונה של יום העצמאות. מה זה בא לרמוז? נעשה הפסקה לחשוב מה בא לרמז המסע ריסה, בהקשר למה שדיברנו קודם על השם אל חי.

השם אל חי כולל את כל הספירה, ויש שני רמזים כאלו: אל חי ולב טוב. כיוון שספירת העומר באה לתקן את המידות, ורבן יוחנן בן זכאי אמר בפרקי אבות שהדרך הכי טובה שיבור לו האדם זה לב טוב. מה ההבדל על דרך הקבלה בן אל חי ללב טוב? לב טוב זה הפשט של ספירת העומר שבאה לתקן את המידות, והוא כולל את כל המידות הטובות, כמו שאומר שם ר' יוחנן בן זכאי על דברי החכמים האחרים "שבכלל דבריו דבריכם", ואם כן הוא בתפארת, ו"אל חי" הוא ביסוד, וזה יוצא בדיוק היום, שכן היום הוא יסוד שבתפארת.

כמהיה אל חי עולה הוי' הוא האלוקים, וגם נחליאל, שזה אחד מהשמות של ארץ ישראל.

נגנו 'ימין ה''

שאלה: היום בבוקר ראיתי אלפי בתים בבניה, שברוך ה' בונים בארץ ישראל, אז וודאי שצריך לבקר, אבל בגשמיות הדברים בנויים אחרי אלפיים שנה, אז לא להגיד על זה כלום?

תשובה: הרב אליהו כי טוב כתב במאמר שלא נכנס לספר התודעה משל מאוד יפה שבודאי הוא לא המציא אותו, על חולה שהיה מסוכן והיה גוסס, וקרה נס שהוא התאושש ויצא מכלל סכנה ויכול להתיישב במיטה. למרות שזה נס גדול שצריך להודות עליו מאוד לה', על פי דין אסור עדיין להגיד הגומל כיוון שהוא לא החלים לגמרי. גם אם הוא ממשיך להחלים שלב אחרי שלב, אי אפשר לומר הגומל עד שהוא מחלים לגמרי [המאמר הוא תיאור מאוד יפה: הוא מציג את כל הדעות מהקצה אל הקצה מי שבעד להגיד ועד הכי חמור מי שאומר שהכל זה מעשה שטן, הוא אומר בצורה מאוד חריפה שיש בבניין הגשמיות הרס הרוחניות בגלל שיש מנהיגים שהם פושעי ישראל, ולכל המאמר הוא קורה "כבשי דרחמנא", שזה מאוד יפה כי לא ראיתי אף אחד שאומר שהוא לא יודע מה דעתו לגבי העניין הזה...].

בהמשך הוא מביא דעה שנראה לי שזו הדעה שהכי קרובה לדעה של הרבי. גם הרבי מודה שמתרחשים ניסים. מה שעושים עם הנס זה משהו אחר, אבל הוא לא אומר בקיצוניות שזה מעשה שטן, כי אנחנו מאמינים בהשגחה פרטית ולא בשטן. נכון שליהודים יש בחירה פרטית, ויש יהודים שעם הבחירה הפרטית שלהם הם משחיתים ועושים דברים פסולים, אבל הנס שיש ישוב גדול בארץ, ואחרי אלפי שנים חזרנו ארצה זה וודאי טוב, השאלה היא מה עושים עם המצב הזה. המשל עם החולה שמתרפא זה משל רק מבחינה פיזית, אבל מבחינת הנפש יכול להיות שהוא במצב יותר קשה כמו בנמשל אצלנו שמבחינה רוחנית אנחנו בחושך כפול ומכופל, כמו שאומר הרבי. אבל בסופו של דבר הגוף הוא זה שקובע את הימצאותה של הנפש בעולם שלנו, לכן הגוף חשוב ביותר בתורה ובעיקר בחסידות.

מה שפספסנו זה עוד סיפור, כמו שאומר הרבי הקודם שהחלפנו את הגאולה השלמה בסוכריה. מדינת ישראל זה כמו לקחת סוכריה במקום הגאולה השלמה. כמה עצום ההפרש וממילא כמה עצוב החילוף הזה, שבמקום ללכת על גאולה שלמה של אחישנה המשכנו גאולה של בעיתה, כלומר קמעה-קמעה, לפי הפירושים שמפרשים כך קמעה-קמעה. אבל בכל אופן זה שיש ניסים, וזה שטוב ליהודים בגשמיות זה גם עניין גדול. ולזה מדמה הרב כי טוב את המשל עם ברכת הגומל, שלא מברכים עד שמחלימים לגמרי.

דיברנו על זה הרבה פעמים, שזה שיהודי מסוגל להיות נושא הפכים, שזה קשור לאל חי, למועט מחזיק את המרובה,  ולכן הוא יכול להודות בלב אבל עדיין לסרב לברך על ההלל וכיוצא בזה, כי בדרך כלל בהגיון מי שלא מחזיק מהעצמאות אז הוא לא מחזיק משום דבר, והוא "ברוגז" עם המדינה. כל תמצית החסידות זה להחזיק מעמד נפשי של נשיאת הפכים. מה שנקרא בספר התניא "בכיה תקיעא בליבא בסיטרא דא, וחדווה תקיעא בליבא בסיטרא דא". זה התורף של כל ספר התניא ותורף החסידות, איך לבכות ולשמוח ביחד. אז גם ביום הזה יש על מה לבכות ויש על מה לשמוח. גוי לא יכול גם לשמוח וגם לבכות. אבל יהודי, זה כל היחוד העצמי שלו, שיש לו כח בלב לשאת הפכים.

שאלה: גם מי שבעד המדינה הוא שמח ובוכה, שהרי אף בן תורה במדינה לא חושב שמה שיש זה מה שרוצים, רק השאלה במה להתמקד?

תשובה: הבעש"ט היה בכל השנה שמח בחיצוניות ובפנימיות היה במרירות הלב, ובימים נוראים היה ה"מורידיקייט" בחיצוניות והשמחה בפנימיות. לפעמים גם בימים נוראים היה שמחה בחיצוניות... [חסר קצת] ...מה צריך יותר להדגיש אני לא יודע, אבל מה שאני כן יודע זה שצריך להיות שניהם.

שאלה: לא מספיק להכיר שיש ניסים, צריך גם להכיר שפה מתבשלת הגאולה, כמו שאומר הרב קוק.

תשובה: השאלה היא האם הממסד הזה הוא מעט המחזיק את המרובה או שהוא משהו מסורבל שבקושי מחזיק את עצמו. השאלה היא האם הוא באמת מקדם את העניין הזה שדיבר עליו הרב קוק. לפי דעתי אין שום מחויבות לדבר, וצריך לבחון את זה. אם הרבי אמר שהחליפו את הגאולה השלמה בסוכריה, סימן שהיתה נכונות לגאולה, שהיה ניצוץ של התעוררות לגאולה ופיספסו את זה.

שאלה: האם זה היה דבר ריאלי להציע לחברה היהודית של אז את הגאולה השלמה?

תשובה: זה בדיוק כמו הסיפור הזה של ר' נחמן, שלמי שנמצא בעולם שלנו יש דברים שנראים לא ראלים. אבל לפי הסיפור הזה הגאולה נמצאת ב-על מקום. העץ לא עומד במקום שלנו. אם חושבים שהעץ נמצא במקום שלנו אז יש חילוקי דעות איפה הוא נמצא, ומושכים לכאן ולכאן וזה לא זה.

שאלה: למה לא לשמוח על עצם העניין שיש יכולת והכנה?

תשובה: על זה שיש כלים טבעיים גם הרבי שמח בלב, השאלה היא מה הוא מראה, את השמחה או את הבכיה על חושך כפול ומכופל של המצב הרוחני של עם ישראל.

שאלה: על "דידן נצח" שמחו גם כלפי חוץ ולא רק בפנים.

תשובה: הרבי בקושי השתתף. זה בעיקר השמחה של החסידים.

ניסים שלא הגיעו לשיא שלהם, יש מה להודות באופן מקומי, אבל לא לקבוע לדורות. יש ניסים שהגיעו לשיא שלהם ואותם כן קבעו לדורות, כמו י"ט כסלו ופורים פרטי של כל מיני מקומות. אבל מה שיש עכשיו זה ממש רק ההתחלה. לגבי כל מה שצפוי ומה שהובטח לנו זה עדין אפסי, גם בגשמיות וגם ברוחניות.

חותני, הרב סגל, בשנים הראשונות היה אומר בלי ברכה, עד כמה שידוע לי. בשנים האחרונות יכול להיות שהיה אפילו זמן שהוא לא אמר בכלל, אבל גם כשהוא כן אמר הוא אמר כמו שאמרו פה קודם שמי שלחם על זה מגיע לו לומר. מי שמרגיש שמשהו שהוא לחם עליו התממש – הוא יכול להגיד.

נחזור לעניין ריסה. מה זה ריסה? חשבתי לדרוש שזה מלשון אירוסין. באירוסין השורש הוא א.ר.ס יש משמעות שלילית שצריך להבין, מה הקשר בין אירוסין לארס.

ריסה הוא מספר השראה, שזה הסכום של שני ריבועים רצופים כמו תריג או שסה. יש שלושה סוגי מספרים עיקריים: ריבועים, משולשים ומספרי השראה. משולש מסמל השתלשלות שזה תוהו, ריבוע מסמל התכללות והתלבשות, שזה תיקון, ומספר כזה כמו תריג שהוא סכום הריבועים 17 ו-18 אפשר לצייר אותו כפנים בתוך פנים ולכן קוראים למספר הזה פנים בפנים, ריבוע בתוך ריבוע, זה המספר הכי מדהים מבין שלושתם. זה מסמל השראה שזה למעלה מהמושג תיקון אפילו. הוא למעלה מהשבירה ותיקון. כתוב שבשביל להתחיל תהליך משבירה לתיקון, שזה דבר הכרחי, צריך השראה שזה למעלה משבירה ותיקון. לדבר הזה קוראים עולם העקודים. שבירת הכלים והתיקון נקרא נקודים וברודים בלשון האר"י ז"ל, אבל בעולם העקודים כולם שרויים יחד ולכן זה נקרא השראה. וזה גם על דרך הסיפור הזה של ר' נחמן שהיה שם כל מיני מפלגות, ומן הסתם היה שם מפלגות דתיות וחילוניות, כל מיני מפלגות, אבל היתה בהם תכונה טובה שהם הסכימו לא להתפזר. זה אחד מהפירושים של ההשראה שהכל שורה ביחד. המצב הזה שכולם שרויים ביחד זה מעל שבירה ותיקון. אין שם לא שבירה ולא תיקון, לא השתלשלות ולא התלבשות. למספרים האלו, שנקראים מספרי השראה, יש להם את התכונה הזאת, שהחשובים שבהם זה יג שסה ו-תריג. הם יותר נדירים מריבועים ומשולשים. כל מספר השראה הוא נקודה אמצעית גם של ריבוע וגם של משולש. המספר הזה הוא נקודה אמצעית של ריבוע של כג, תענוג, ונקודה אמצעית של משולש של לד. בגימטריה המספר הזה שווה אור חן. "ותשחק ליום אחרון", אחרון מורכב משני מילים אור ו-חן. אז יש פה שחוק ליום אחרון. לעניין הנישואין וארס: השיטה ההומופאטית אומרת שמרפאים מחלה ע"י אותה המחלה עצמה, רק צריך לדעת את המינון של כמה מהמחלה לתת, אבל העיקרון שמרפאים את המחלה ע"י המחלה עצמה. זה רעיון עתיק יומין שמופיע כבר בקבלה. במיוחד יש קטע אחד בכתר שם טוב ששם כתוב שאהרן הכהן היה רופא מומחה, ולרופא מומחה מותר ואפילו חובה לרפא ע"י רעל. כך אהרן היה משנה בשביל השלום. שהרי אהרן היה הולך ואומר אתה לאחד: אתה יודע שחברך רוצה להשלים איתך. מישהו אחר היה קורא לזה שקר, שקר זה רעל, "מדבר שקר תרחק", אבל מכיוון שאהרן היה כהן, וכתוב "וראהו הכהן", כלומר שהכהן הוא רופא, ואהרן שהיה הכהן הגדול היה הרופא המומחה, רופא מומחה יודע איך להשתמש בארס כדי לרפא.

כתוב "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" כלומר ה' מרפא ע"י זה שהוא נתן את המחלה קודם למצרים. מהמשך הפסוק "כי אני הוי' רופאך" יוצא הראשי תיבות של חודש אייר, כך כתוב בספרי הקבלה. יוצא שזה חודש הרפואה הטבעית. יש רפואה של חודש אייר ויש רפואה של חודש אלול וזה שני סוגים של רפואה.

אם לא צריכים את המחלה הזאת, אז יש רפואה מונעת, שמלכתחילה "לא אשים עליך". אפשר לפרש שיש שתי מדרגות, כי יש פירוש שאפילו אם אשים – אני ה' רופאך, שאז ה' מרפא על ידי זה שהוא כן משים. אז יש שתי מדרגות: אחת שלא אשים, ואחת שכן אשים.

זה יכול להיות הקשר בין ארס לאירוסין. זה שאנחנו רק במצב של התחלה של גאולה אם נקרא לזה כך, שהרבי אומר לא להשתמש בביטוי הזה , אף על פי שוודאי הוא חוזר ואומר שיש כאן ניסים ויש ב"ה יישוב גדול של יהודים בארצנו הקדושה וכו' אז זה נקרא אירוסין. יש אירוסין חדשים בין הקב"ה לעם ישראל. אבל בכל אירוסין יש נקודה של ארס, וארס זה גם מלשון הרס, כמו שמישהו דרש מקודם. אבל מכיוון שהחודש הזה הוא חודש של רפואה צריך לכוון שהארס הזה הוא יהיה רפואה הומופאטית. בשביל זה צריך להכיר, להיות רופא מומחה מאוד כמו אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, ולכן הוא משתמש קצת בארס. זה האירוסין, וזה מה שחשבתי על ריסה.

שאלה: לפי זה מה זה לבנה?

תשובה: לבנה זה כשלא צריך רפואה כזאת, הכל לבן ואין צורך בזה.

אירוסין אפשר לעשות בספירת העומר, אבל נישואין לא. באירוסין השמחה מאופקת, לא פורצת כמו בחתונה. מותר לעשות אירוסין בספירת העומר שמא יקדמנו אחר ברחמים, בתפילה, ועושים סעודה ויש בזה שמחה, אבל לא יותר מידי, ולכן זה מותר. לומדים מפה ששמחה באירוסין היא לא מלאה. אירוסין זה שמחה, ובסופו של דבר הכל תלוי באירוסין והאירוסין הם עיקר האישות לפי ההלכה, אבל השמחה היא בשלב מאוחר יותר.

למה שקוראים היום ווארט הרבי אמר לא לקרוא אירוסין כי יש בזה בעיה הלכתית, יש כמה ביטויים חילופיים כמו קשרי שידוכין וכדומה. עושים קידושין, אבל מתחת לחופה. יש כאלו שקוראים את התנאים לפני החופה, אבל הקידושין הם מתחת לחופה ממש.

סיפרו לי מה שמישהו דרש בשבת שהגענו ל-לט שזה היפך הברכה, אבל אם הופכים את זה יוצא טל. הגענו למצב שחייבים להפוך אותו בגלל שאם לא הופכים אותו, זה היפך הדת, ואם הופכים אותו זה בסדר.