נספח

כסיכום, ראינו לנכון להביא קטע מן האדרא רבא[סא], אשר ניתן ללמוד אותו בהשראת המאמר הזה, וכמה דברים מן המוסבר פה מתישבים בו יפה. נביא את קטע הזהר כאשר בין שורותיו ישתלבו קטעי תרגום (ומילות קישור) בכתב אחר מן הכתב בו מובא הזהר. באותיות נוספות נביא הסברים קצרים ותזכורות לענינים שהוזכרו במאמר. הדברים הם בקיצור, והמעיין מוזמן להתבונן ולהרחיב בהם מדעתו.

תאנא (שנינו), בחוטמא אשתמודע פרצופא (בחוטם נודע הפרצוף [כלומר: כאשר מבינים מה ענינו של החוטם יכולים אנו להבין מהו ענינו של כל הפרצוף בו אנו עוסקים]). ותא חזי (ובא וראה), מה בין עתיקא לזעיר אפין (מהו ההבדל בין פרצוף עתיק לפרצוף ז"א [הבדל זה יובן כאשר נעסוק בהבדל בין חוטמיהם – אנו לעניננו נביא בעיקר את העיסוק בחוטם עתיק, אשר הוא העיקר כאן בזהר])? דא מאריה דחוטמא (זה – עתיקא – אדון החוטם), מחד נוקבא חיין ומחד נוקבא חיין דחיין (מנקב אחד של החוטם נמשכים חיים, ומנקב אחד חיי החיים [על דרך הסברנו כי "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" פירושו שכאשר הכל "ימין" ו"חיים" השמאל הוא "ימין קיצוני" – "חיי החיים", וראה שם בהערה]). האי חוטמא הוא פרדשקא דביה נשיב רוחא דחיי לזעיר אפין וקרינן ליה סליחה והוא נחית רוח אתבסמותא דרוחא (זה החוטם הוא שליט שבו נושבת רוח חיים לפרצוף זעיר אפין וקוראים לרוח זו סליחה, והוא ממשיך רוח של המתקת הרוח [כפי שממשיך בזהר הרי שברוחו של ז"א יש גם רוח של כעס, אותה יש להמתיק. רוח החיים הנמשכת לז"א היא רוח המתקה לרוחו של ז"א – בניגוד לרוח השניה בה נדון בהמשך]), דרוחא נפיק מאינון נוקבי (שהרי רוח יוצאת מאלו הנקבים): חד רוחא נפיק לזעיר אפין לאתערא ליה בגינתא דעדן (מאחד יוצאת רוח לז"א להעירו בגן עדן), וחד רוחא דחיי דביה זמין לאתערא לזמנא לבריה דדוד למנדע חכמתא (ומאחד יוצאת רוח חיים שבה עתיד להעיר לזמנו את בן-דוד לדעת חכמה [רוח זו היא רוחו של משיח, כפי שנראה לקמן. ידיעת החכמה שבה היא "תורתו של משיח" אשר הזכרנו במאמר ובהערות]), ומההוא נוקבא אתער ונפיק רוחא ממוחא סתימאה וזמין לאשראה על מלכא משיחא, דכתיב (ומאותו הנקב אשר ממנו נמשכת רוח החיים לבן-דוד מתעוררת ויוצאת רוח מן המח הסתום, ומזומנת לשרות על מלך המשיח, כפי שכתוב): "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'". הא הכא ד' רוחין, והא רוחא חדא אמרינן, אמאי תלת? קום רבי יוסי בקיומך (הרי כאן, בפסוק, ארבע רוחות, ואנו אמרנו שיש רוח אחת, מדוע ישנן עוד שלוש? קום רבי יוסי על עמדך ופרש).

קם רבי יוסי ואמר: ביומוי דמלכא משיחא לא יימרון חד לחד אליף לי חכמתא, דכתיב (בימי מלך המשיח לא יאמרו אחד לאחר למד לי חכמה, כפי שכתוב): "ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", ובההוא זמנא יתער עתיק יומין רוחא דנפיק ממוחא סתימאה דכלא (ובאותו זמן יעורר עתיק יומין רוח היוצאת מן המח הסתום של כל המדריגות), וכד ישלוף דא כל רוחין דלתתא יתערון עימיה, ומאן אינון? אינון כתרין קדישין דזעיר אפין (וכאשר תצא רוח זו כל הרוחות שלמטה יתעוררו עמה, ומי הן? הן הכתרים הקדושים דז"א). ואינון שיתא רוחין אחרנין דהכי אינון – דכתיב (והן שש רוחות אחרות שכך הן, כפי שכתוב [כאן מונה רבי יוסי שלוש מן הרוחות המנויות בפסוק, הכוללת כל אחת שתי בחינות – כפי שאכן כתוב בחלק מן הנוסחים, וכן לקמן: "ג' רוחין אינון דכלילן תלת אחרנין", כלומר: שש הרוחות הן שלוש הכוללות עמן עוד שלוש. לפי הסברנו לעיל ניתן לומר כי אכן שלוש הרוחות התחתונות כוללות כל אחת שתי בחינות, משום שיש בכל אחת מהן כפילות של עליון ותחתון, המתבטאים בצורה נפרדת בכל רוח[סב]]): "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'". דתנינן (ששנינו): כתיב "וישב שלמה על כסא ה'", וכתיב "שש מעלות לכסא" ומלכא משיחא זמין למיתב בשבעה (כתוב "וישב שלמה על כסא ה'" וכתוב כי יש "שש מעלות לכסא" ואילו לעתיד לבא עתיד מלך המשיח לשבת על שבע מעלות). שיתא – אינון, ורוחא דעתיק יומין דעלייהו, הא שבעה כמה דאתמר (ג' רוחי אינון דכלילן ג' אחרנין) (שש מן המדרגות – אלו שעליהם ישב שלמה, המדרגות אותן מנינו, ואחת רוח עתיק יומין שעליהן [רוח המתעוררת מעצמה, כפי שהסברנו במאמר מהי רוח הנמשכת ממדרגת עתיק יומין], הרי שבע כפי שאמרנו – שהן עצמן שלוש הכוללות עוד שלוש, כנ"ל). אמר לו רבי שמעון רוחך ינוח לעלמא דאתי (אמר לו רבי שמעון רוחך ינוח לעולם הבא).

תא חזי, כתיב (בא וראה, כתוב): "כה אמר הוי' מארבע רוחות בואי הרוח וגו'", וכי ארבע רוחי עלמא מאי עבדי הכא (וכי ארבע רוחות העולם מה עושות כאן)? אלא ארבע רוחי יתערון, ג' – אינון, ורוחא דעתיקא סתימא ארבע (אלא ארבע רוחות יתעוררו, שלוש – אלו שהזכרנו לעיל [והן שלוש הרוחות התחתונות אותן הסברנו במאמר] ורוח של פרצוף עתיקא סתימא – הרביעית [הלא היא רוחו של משיח, הרוח הרביעית שבמאמר]). והכי הוו, דכד יפוק דא נפקין עמיה תלתא דכלילן בגו תלתא אחרנין, וזמין קודשא בריך הוא לאפקא חד רוחא דכליל מכלהו, דכתיב "מארבע רוחות באי הרוח", "ארבע רוחות באי" לא כתיב כאן, אלא "מארבע רוחות באי" (וכך יהיו, שכאשר תצא רוח זו העליונה יצאו עמה שלוש הכלולות בתוך שלוש אחרות [כפי שהסברנו לעיל, ובעיקר בהערה שבגוף מאמר הזהר] ועתיד הקב"ה להוציא רוח אחת הכלולה מכולן, כפי שכתוב "מארבע רוחות באי הרוח", ולא נאמר "ארבע רוחות באי", כלומר: לא ארבע רוחות הן הבאות, אלא "מארבע רוחות באי" – הרוח הבאה מהרוחות האחרות וכוללת אותן). וביומי דמלכא משיחא לא יצטרכון למילף חד לחד, דהא רוחא דילהון דכליל מכל רוחין יודיע כלא: חכמה ובינה, עצה וגבורה, דעת ויראת הוי', משום רוחא דכליל מכולא רוחי (ובימיו של מלך המשיח לא יצטרכו ללמד אחד לאחר, שהרי הרוח שלהם הכלולה מכל הרוחות תודיע הכל: חכמה ובינה וכו', משום שהיא רוח הכלולה מכל הרוחות [שהן "רוח חכמה ובינה וגו'", כפי שהוסבר לעיל]). בגין כך כתיב "מארבע רוחות" דאינון ארבע דכלילן בשבעה דרגין עלאין דאמרן, ותאנא דכלהו כלילן בהאי רוחא דעתיקא דעתיקין דנפיק ממוחא סתימאה לנוקבא דחוטמא (משום כך כתוב "מארבע רוחות" שהן ארבע הכלולות משבע דרגות עליונות כפי שאמרנו, ושנינו שכולן כלולות באותה רוח של עתיק העתיקין היוצאת מן המח הסתום לנקב החוטם [כלומר: הרוח הבאה היא הרוח הרביעית הכלולה עם שלוש המדרגות הכפולות שלעיל – רוחו של משיח המאירה על גבי הרוחות של העולם ומתקנת אותן, רוח עליונה המתבטאת בדרגה הרביעית – צפון – שברוחות העולם]). ותא חזי מה בין חוטמא לחוטמא? חוטמא דעתיק יומין חיין מכל סטרוי, חוטמא דזעיר אפין כתיב "עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל" (ובא וראה מה בין חוטם לחוטם, שבחוטם דעתיק יומין חיים מכל צדדיו, ובחוטם של זעיר אפין כתוב "עלה עשן באפו" [כלומר: בחוטם דז"א – המכיל רוחות המתייחסות אל מצב התחתונים – יתכן מצב של כעס, משום שיש דין ומדידה של התחתונים, בניגוד לרוח החוטם דעתיק, אשר כולא ימין, לפי שאין מדידות בין עליונים ותחתונים])...