מארבע רוחות בואי הרוח

הדרך לגילוי רוחו של משיח

רשימת שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א

רוח אייתי רוח ואמשיך רוח

ח"י אלול – המהר"ל מפראג, הבעל-שם-טוב, אדמו"ר הזקן

ידוע כי בח"י אלול אנו נזכרים ומתעצמים עם שלושה ארועים חשובים – יום הפטירה של המהר"ל מפראג, יום הולדתו של מורנו הבעל-שם-טוב ויום הולדתו של רבינו הזקן – רבי שניאור זלמן מלאדי. בקרב החסידים מקובל כי בין שלוש הדמויות ישנו קשר – המתמצה אצל אדמו"ר הזקן.

אדמו"ר הזקן היה מיוחס אל המהר"ל מפראג בן אחר בן. מן הבחינה הרוחנית החשיב את עצמו אדמו"ר הזקן נכדו של הבעל-שם-טוב (העדיף אף על פני נכדו הפיזי) – אשר היה רבו של המגיד ממעזריטש, רבו של אדמו"ר הזקן.

גם בתורתו של אדמו"ר הזקן יש רושם משני אישים אלו. בפתיחת ספר התניא קדישא – התורה שבכתב של החסידות – כתוב "מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים". בין החסידים מקובל כי ב"ספרים" הכוונה היא, בין השאר, לספרי המהר"ל מפראג, וב"סופרים" הכוונה היא לרבותיו של אדמו"ר הזקן, אשר ביניהם מורנו הבעל-שם-טוב.

דממה וקול אשמע

פטירתו של המהר"ל מפראג היתה בח"י אלול ה'שס"ט. הולדתו של הבעל-שם-טוב היתה בח"י אלול ה'נח"ת (כידוע הסימן "עיר וקדיש מן שמיא נחת"[ב]). הולדתו של אדמו"ר הזקן היתה בח"י אלול ה'קהת.

סימן לתאריכים הללו אנו יכולים למצוא בפסוק "דממה וקול אשמע"[ג], אשר כפי שנדרוש לקמן גם מלמדנו על אודות משמעותם של תאריכים אלו, וממילא על העבודה שאנו צריכים לעשות ביום ח"י אלול. בין ח"י אלול ה'שס"ט לח"י אלול ה'נח"ת יש פט שנים – דממה. בין ח"י אלול ה'שס"ט לח"י אלול ה'קה"ת יש קלו שנים – "קול".

אנו מוצאים כי ה"דממה" היא רמז להולדת הבעל-שם-טוב וה"קול" הוא רמז להולדת אדמו"ר הזקן. הפסוק מלמדנו כי ה"דממה" וה"קול" נשמעים יחדיו, כלומר: הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן נחווים ונתפסים כהמשך וחיבור אחד, למרות השוני שביניהם. מהי משמעות הדברים?

הבעל-שם-טוב – סוד ה"דממה"; אדמו"ר הזקן – סוד ה"קול"

מן הפסוק אנו לומדים כי סודו של הבעל-שם-טוב הוא סוד ה"דממה". הבעל-שם-טוב הוא המסוגל להביא ה"דממה" אל העולם, הבעל-שם-טוב מפנים וממחיש אצל כל יהודי תחושה של התפעמות מן ה' וגילוי כי "לך דומיה תהילה"[ד]. בכך חושף הבעל-שם-טוב את נקודת האלקות ה"שותקת" בתוך כל יהודי – הוא גרם לכתר הנעלם של נשמת היהודי להאיר ולהתגלות, בתחושה של שתיקה והעלם אל מול הרז הפלאי.

לאחר הבעל-שם-טוב בא אדמו"ר הזקן אשר בא להשמיע לאוזן את ה"דומיה" כ"קול" – תפקידו של אדמו"ר הזקן הוא להסביר ו"לסבר את האוזן" בטוב טעם ודעת. אדמו"ר הזקן הוא המגלה כיצד ניתן לקחת את את סוד ה"דומיה" בנפש – ההתפעמות והשתיקה אל מול האלקי הבלתי נתפס – ולהכניס את הבלתי נתפס בביטוי והשכלה טובים.

שני התהליכים הם תהליכים הנמשכים זה מזה – או מוטב לומר: תהליך אחד בעל שני שלבים – בסוד ה"חשמל". הגמרא מסבירה כי סוד החשמל הוא "עיתים חשות עיתים ממללות"[ה] – שתיקה ("חש", על דרך "עת לחשות"[ו]) ואזי דיבור ( – "עת לדבר", את המילה "מל" במשמעות של דיבור אנו מוצאים בתנ"ך, על דרך "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו"[ז]) – "דממה וקול" הנשמעים יחדיו, בסוד ה"חש-מל".

בעולמות שלנו תהליכי השתיקה והדיבור אינם יכולים להופיע יחדיו ממש, ועל כן בפועל אין הם נשמעים יחדיו ממש. לעומת עולם האצילות בו ה"חשות" וה"ממללות" מתרחשות בו זמנית, בעולמות התחתונים – בריאה, יצירה ועשיה – ה"דממה וקול" מופיעים "עתים" "עתים", ולא כאחד. אמנם, מן השורש העליון שבאצילות מבינים אנו עד כמה הדברים אחדותיים, ואנו מקבלים יכולת 'לשמוע' גם בעולמנו כיצד שני התהליכים אחוזים זה בזה וראויים להשמע זה עם זה.

אם נקביל את התהליכים אותם מחוללים הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן לספירות העליונות ולכוחות הנפש, הרי שעבודת ה"דממה" שייכת לכח החכמה ("סייג לחכמה שתיקה"[ח]) ועבודת ה"קול" שייכת לכח הבינה (כידוע ששמיעה בבינה דווקא, ובפרט סוד ה"קול" – על דרך "לשמוע קול שופר [שהוא סוד הבינה, כידוע]"). ספירות החכמה והבינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ט] – כחות המופיעים ו"נשמעים" תמיד יחדיו.

רוח אייתי רוח ואמשיך רוח

נמשיך להתבונן בפסוק הרומז לארועי ח"י אלול – "דממה וקול אשמע" – פסוק זה כולו עולה בגימטריא תרמב. אם נחלק מספר זה לשלוש נגלה כי הפסוק עולה בגימטריא ג פעמים רוח, כלומר: הממוצע של כל מילה בפסוק הוא "רוח". היכן מוצאים אנו שלוש "רוחות"? בזהר ישנו ביטוי בו מוצאים אנו שלוש "רוחות" – "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח"[י].

ביטוי זה מדבר על היחס בן התעוררות התחתונים – "אתערותא דלתתא" – להתעוררות העליונים – "אתערותא דלעילא". ביטוי זה משתמש ב"רוח" כתיאור של התעוררות והמשכה ואומר כי התעוררות העולה מן התחתונים "מביאה רוח" ו"ממשיכה רוח". בחסידות מבואר כי אלו שתי התעוררויות הנמשכות מן העליונים[יא], כאשר קודם כל "באה" רוח ולאחר מכן "נמשכת" עוד רוח – רוח נעלית יותר מן הרוח ה"באה".

אם נתבונן בסודו של ח"י אלול נגלה כי הדברים מקבילים בדיוק לביטוי שהבאנו מן הזהר – ביטוי "שלושת הרוחות". בעת פטירתו של צדיק מן העולם מתרכזת בנקודה אחת כל עבודתו בימי חייו. כל מפעל חייו של הצדיק – "פעולת צדיק לחיים" – עולה למעלה, על רוחו של הצדיק נאמר "והרוח תשוב אל האלהים"[יב].

לפי הביטוי שהבאנו, הרי שהרוח העולה מביאה וממשיכה תחתיה שתי רוחות אחרות. כאשר הסתלק המהר"ל ורוחו עלתה מעלה, נמשכו לעולם תחתיה שתי רוחות – רוחו של הבעל-שם-טוב ורוחו של אדמו"ר הזקן.

רוחו של המהר"ל – יש נשמה לתורה

אמרנו כי ביום הפטירה של הצדיק עולה רוחו וכל מפעל חייו במרוכז לשמים, בבחינת "אתערותא דלתתא" ומעוררת המשכה מלמעלה. מהי "רוחו" של המהר"ל? כלומר: באיזו נקודה אחת ניתן לסכם את תורתו ופעולתו של המהר"ל בעולם? בנוסף עלינו להבין כיצד הדברים קשורים להמשכה אותה הוא יצר – נשמות הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן.

בפשיסחא ובקוצק היתה מסורת כי לכל אדם צריכים להיות שני רביים, רבי אחד החי בעולם הזה – אליו ניתן לנסוע ואצלו אפשר ללמוד – ורבי שני בעולם האמת. הרבי ר' בונים מפשיסחא אמר כי רבו בעולם האמת הוא המהר"ל מפראג. מה היה חידושו של המהר"ל? אם ננסה לתמצת את ענינו של המהר"ל בשלוש מילים הרי שמה שהוא הנחיל לעולם היא האמירה ש"יש נשמה לתורה"[יג].

מהי משמעות הדברים, הלא גם לפני המהר"ל היה לימוד של קבלה? המהר"ל חידש כי אפשר וצריך ללמוד את כל התורה מתוך מודעות לכך שיש לתורה נשמה פנימית, וממילא אם הדבר נכון לגבי כל חלק מחלקי התורה אין צורך לעסוק דווקא בקבלה מסובכת – לימוד נשמת התורה שווה לכל נפש. גם כאשר לימד המהר"ל מושגים מן הקבלה בספריו הוא בנה מערכת מושגים שאיננה קבלית, הוא השכיל לתרגם את מושגי הקבלה ללשון המתאימה לכל.

הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן – המשך למפעלו של המהר"ל

כעת יכולים אנו להבין מדוע קשור המהר"ל עם המשכת נשמות הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן. כל מפעלה של החסידות הוא הנחלת תורת הקבלה לעם ישראל באופן של "טוב טעם ודעת[יד]", בצורה מובנת ושווה לכל נפש. הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן ממשיכים ומעמיקים בעוד רבדים את מה שהתחיל המהר"ל באופן מסוים.

מטרת תורת החסידות היא להנחיל את כל הקבלה – כולל כתבי האריז"ל – באופן כזה שכל אדם יוכל להבין אותם בצורה פנימית ולשאוב מהם מזון ופרנסה רוחנית לנשמתו (בלשון הזהר: באופן דיתפרנסון מיניה). מדברי הזהר אנו לומדים כי כל אדם יכול לקבל מזון לנשמתו שלו מ"נשמתא דאורייתא" הגנוזה בתורה, וכי על כל אדם ללמוד תורה מתוך מודעות וקשר לנשמת התורה הפנימית.

לאחר שבהתעוררות מן התחתונים הגיע המהר"ל וניסה לגלות לכל יהודי את הנשמה של התורה, ולהכניס אותה למודעתו – באה התעוררות מן השמים לגלות את סודות התורה. מפעלו של המהר"ל הוא 'אנושי' – תרגום של הקבלה ל'שכל אנושי', למינוח כמעט פילוסופי – התעוררות מן התחתונים.

כהתעוררות מן העליונים מגיעות ונולדות נשמות הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן. נשמות אלו מהוות מחד המשך והעמקה למפעלו של המהר"ל, אך הפעם יש כאן התעוררות מן העליונים, דבר אליו לא יכלו להגיע התחתונים ללא ההמשכה המיוחדת מן השמים. אצל הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן יש חידוש של הנחלה וישוב של הדברים ב'שכל אלקי' ממש אשר מסוגל להתלבש ולברר גם את השכל האנושי[טו].

רוח החיה – התעוררות

הביטוי שהבאנו – ביטוי המגלה כי כתוצאה מרוח אחת מתגלות עוד רוחות מזכיר לנו ביטוי דומה הנמצא בתחילתו של ספר יצירה. בספר יצירה מבואר כי כל הוויות העולם נוצרו מן הרוח – "אחת רוח אלקים חיים" – וממנה נמשכה אחר כך רוח נוספת – "רוח מרוח". מהי הרוח אשר עליה מושתת העולם?

אנו מוצאים כי משמעותה של המילה "רוח" בתנ"ך היא התעוררות וכח חיים. במעשה מרכבה כתוב כי "רוח החיה באופנים"[טז] – באופנים יש רוח של תנועה והתעוררות, רוח של חיים. ההתעוררות הפנימית של היהודי אל ה' ממשיכה התעוררות חזקה ועליונה עוד יותר מן העליונים (על דרך "אעירה שחר"[יז] – התעוררות האדם [- "קומי אורי"[יח]] לפני שמתעורר היום [- "וכבוד הוי' עליך זרח"] – "שיהיה הוא מעורר השחר"[יט]).

כעת נוכל להבין טוב יותר מדוע מקבילה הרוח הנמשכת מן השמים ללידת הבעל-שם-טוב. הזכרנו כי על לידתו של הבעל-שם-טוב נדרש הפסוק "עיר וקדיש מן שמיא נחת", המילה "עיר" היא מלשון התעוררות – הבעל-שם-טוב בא להעיר את עם ישראל משנתו-עלפונו[כ] בגלות. התעוררות זו נמשכת מן השמים לאחר עליה של שמץ ערנות מן התחתונים[כא] – לאחר עלית המהר"ל מפראג.

ההתעוררות שמן התחתונים היא התעוררות סמויה, אשר ממשיכה כח מן השמים לגלות התעוררות זו בכל דבר ודבר. בגלות אומרת כנסת-ישראל "אני ישנה ולבי ער"[כב] – גם כאשר ישנה שינה מבחוץ, מבפנים עוד נמצאת התעוררות נעלמת. הפסוק "אני ישנה ולבי ער" נדרש כאומר שאף על פי שכנסת-ישראל (– "אני") "ישנה" הקב"ה (­– "לבי") "ער", על פי דרך החסידות נאמר כי "לבי"-הקב"ה הוא הניצוץ האלקי אשר מאיר בתוך נשמת ישראל. כאשר ימשך הכח לגלות התעוררות זו יתעורר ויתנער מן השינה-גלות ה"אני" כולו. הבעל-שם-טוב הוא המגלה כי "לב ישראל חי"[כג], ומעורר את העם כולו משנת הגלות.

רוח – כיוון

הסברנו מהי הרוח הבאה לאחר המשכת הרוח מן התחתונים – רוח של התעוררות והתלהבות – והבנו כיצד הדברים קשורים עם הבעל-שם-טוב. עלינו להבין מהי הרוח הנמשכת לאחר ביאת הרוח הראשונה, וכיצד היא קשורה עם אדמו"ר הזקן. לשם כך נביא עוד משמעות שישנה למילה "רוח" בתנ"ך.

אנו מוצאים כי כיווני העולם נקראים בתנ"ך ארבע הרוחות. הכיוונים נקראים כך על שם הרוחות הנושבות מכל הכוונים, אך גם הכיוון עליו מדובר נקרא רוח. אם כן, יכולים אנו להבין כי בנוסף להתעוררות של הרוח הראשונה ישנה רוח שניה, רוח המלמדת לאיזה כיוון יש לפנות.

אדמו"ר הזקן היה הרבי אשר מסמן את הכיוון בו יש לצעוד – הראשון אשר סלל דרך בנויה ומדורגת, דרך המורה לאדם כיוון ברור אשר בו הוא יכול להתקדם, וסופו שיגיע אל היעד הרצוי. ממשיכי דרכו של הבעל-שם-טוב שלא השתייכו לדרך חב"ד נטו כמעט תמיד לעסוק בהתעוררויות 'מקומיות' ולא בהכוונה גורפת וכללית. אדמו"ר הזקן בנה מהלך שלם אשר מורה על כיוון אחיד, ולא בנוי על התנוצצויות חד פעמיות[כד].

בלשון בה ביטא את הדברים הרבי הרש"ב הרי ש"הבעש"ט הוא ראש המחנכים וכ"ק אדמו"ר הזקן ראש המדריכים"[כה]. המחנך הוא זה אשר צריך לחנוך את חניכו – עליו להכשירו הכשרה ראשונית ולעוררו למען יצלח לעבוד את ה' – לתת לו השראה ורצון להיות עובד ה' בפנימיות. לעומת זאת תפקידו של המדריך הוא להיות מורה הדרך המלמד את הדרך בה יש ללכת בפועל, על כל פרטיה וכיווניה.

התעוררות וכיוון – לב ומח

לפי דברים אלו אנו מבינים כי הרוח הראשונה – רוחו של הבעל-שם-טוב – הוא רוח של חיים והתעוררות. רוח זו באה להעיר את עם ישראל על ידי לחישה באזנו, כנ"ל בהערה. הלחישה באוזן מיועדת אל הלב, ללא מעבר במח – במונחים שהשתמשנו בהם לעיל הלחישה היא בחינת ה"חש", הלחישה היא "דממה… אשמע". כאשר מתעורר האדם ו"קם לתחיה" מעלפונו הריהו שוב מסוגל לפעול.

הבעל-שם-טוב מעיר את עם ישראל לקום ולפעול, להתלהב אל ה'. אמנם, ההתעוררות מגלה נכונות, כח-חיים ורצון אך עדיין אין בה ידיעה מה יש לעשות. העם זקוק לצדיק אשר יבוא ויורה לו את הדרך והכיוון בה ילך, צדיק שיורה לו כיצד עליו לממש את ההתעוררות וההתלהבות שניטעה בלבו[כו]. זוהי הרוח השניה – רוחו של אדמו"ר הזקן – המכוונת ומנחה את ההתעוררות. הכיוון בו יש ללכת צריך להאמר למח בקול ברור ומובן (- "וקול אשמע"), כבר לא מספיקה הלחישה (- "דממה") אל הלב.

אכן, בכלל אנו יודעים כי כל צדיק כללי מכוון כנגד איבר בשיעור הקומה של כלל ישראל. הבעל-שם-טוב מכוון כנגד הלב (ולכן הוא שאמר "לב ישראל חי") ואדמו"ר הזקן מכוון כנגד המח[כז] (בפרטות הוא מכוון כנגד ספירת החכמה, אך בכלליות אדמו"ר הזקן כולל את המח כולו [כמו ספירת החכמה דפרצוף אריך אנפין עצמה – "חכמה מוחא"] על כל שלושת חלקיו – חכמה, בינה ודעת – עליהם מיוסדת שיטת חב"ד).

התעוררות וכיוון – תפילין-של-יד ותפילין-של-ראש – קדושה וטהרה

לפי הסבר זה יכולים אנו להבין את המבואר בדברי הרבי מליובאוויטש כי הקשר בין אדמו"ר הזקן הוא על דרך הקשר בין תפילין-של-יד לתפילין-של-ראש. התפילין-של-יד הם התפילין המונחות ראשונות והן מונחות כנגד הלב, כלומר: התפילין-של-יד נועדו לעורר את לבו של האדם לעבודת ה'. לאחר מכן מניחים תפילין-של-ראש על המח, תפילין המכוונות ומלמדות את האדם לאן עליו ללכת.

הקבלה נוספת אותה יכולים אנו לעשות – ואשר תעזור לנו להבין את הקשר ואת ההבדל בין הבעל-שם-טוב לאדמו"ר הזקן –  היא הקבלה למונחים של "טהרה" ו"קדושה". אנו יודעים כי הטהרה שייכת ללב ואילו הקדושה למח[כח].

ה"טהרה" היא התעוררות ושמחת הלב מן השינה – ההבדלות מן הטומאה של חוסר המעש וחדירה של רוח רצון להטהר מכל העולם הסובב. בכלל ה"טהרה" כמו גם ההתעוררות נושאת תוכן שלילי – התבדלות והתנערות מן השינה והטומאה. יחד עם שלילת השינה והטומאה כבר קיימת ב"טהרה" ובהתעוררות תנועה כללית של חיוב הטוב – תנועה של "הבא ליטהר" – תנועה הרומזת אל ה"קדושה" העתידה לבוא.

לעומת זאת, ה"קדושה" נושאת תוכן חיובי – הקדושה היא נקודה שמחוץ לעולם, נקודה אשר השכל מבין כי אליה הוא שואף. הקדושה מסמנת את הכיוון אליו יכול המטהר להמשיך וללכת, היא נותנת מגמה חיובית להתעוררות הכללית של הטהרה. גם ב"קדושה" עצמה אנו מוצאים את זכרה והתכללותה של הטהרה, באותו מובנת בו משמעותה של ה"קדושה" הוא הבדלות ופרישה מן העולם.

לפי הקבלה זו יכולים אנו להוסיף ולרמוז כי גם אדמו"ר הזקן רמוז בפסוקו של הבעל-שם-טוב – "עיר וקדיש" – הכולל את התעוררות רוח הטהרה ("עיר" לשון התעוררות) ואת הקדושה (- "וקדיש"). התכללות זו היא על דרך המוסבר כי אנו מוצאים התכללות – גם של תוכן – בין הקדושה לטהרה. כשם שאדמו"ר הזקן רמוז בפסוקו של הבעל-שם-טוב, רמוזות שתי הרוחות – הן זו של אדמו"ר הזקן והן זו של הבעל-שם-טוב – בשמו של אדמו"ר הזקן: שניאור. משמעות השם שני-אור היא שני אורות, ולענינו שתי רוחות – רוח הטהרה ורוח הקדושה.

ב

ורוח אלהים מרחפת על פני המים

רוח אלהים מרחפת על פני המים

כאשר אנו באים לעסוק בכל מושג אשר נמצא בתנ"ך עלינו לבדוק כיצד הוא מופיע בפעם הראשונה ומהי משמעותו שם. ההקשר בו מופיעה מילה (– ומן הראוי לציין כי הדברים נכונים גם לגבי אותיות, כמבואר במקום אחר). בפעם הראשונה הוא פתיחה והקדמה אשר נועדה לסמן את המילה הזו בכל פעם נוספת בה היא מופיעה – וכשם שלמדונו חז"ל – "בתר רישא גופא אזיל" וכן "הכל הולך אחר הפתיחה".

המילה רוח, בה אנו עוסקים, מופיעה בפעם הראשונה בחלקו השני של הפסוק השני בתורה: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[כט]. על פסוק זה דרשו חז"ל כי הרוח המרחפת על פני המים הוא רוחו של משיח, ומכאן אנו יכולים ללמוד כי כל ענינה של ה"רוח" קשור עם ביאת המשיח[ל]. כיצד עלינו להבין את משמעות הדברים?

דרשנו כי ישנן שלוש רוחות המתגלות בח"י אלול – רוחו של המהר"ל, רוחו של הבעל-שם-טוב ורוחו של אדמו"ר הזקן. שלוש הרוחות רמוזות בביטוי "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח" – כנ"ל באריכות. אמנם, אנו יודעים כי בדרך כלל אנו מתיחסים לארבע רוחות, ולא לשלוש רוחות בלבד. גם במערכת שבנינו יש למצוא עוד רוח רביעית. כפי שנסביר, הרוח הרביעית היא רוחו של משיח – הרוח העיקרית המשלימה את ארבע הרוחות.

רוח צפון

ארבע הרוחות בהן אנו עוסקים בדרך כלל הן ארבע רוחות השמים – מזרח, דרום, מערב וצפון. ב"מפה" יהודית המזרח הוא הצד העליון (- "קדם") והדרום הוא צד ימין (- "צפון וימין אתה בראתם"[לא]), וממילא מערב למטה וצפון משמאל.

ידוע כי התורה נפתחת באות ב – אות אשר סתומה מלמעלה מימין ומלמטה, ופתוחה כלפי שמאל. לפי הסברנו, אות זו סגורה ברוח מזרח, רוח מערב ורוח דרום, ופתוחה מרוח צפון. בקבלה מוסבר כי כל עוד רוח צפון נשארת פתוחה, כפי שהיא מעת בריאת העולם, הרי היא מקור של סכנה – "מצפון תפתח הרעה"[לב]. גם יצר הרע הוא הנמצא לעת עתה ברוח צפון, כמו שדרשו[לג] על פסוק "ואת הצפוני ארחיק מעליכם"[לד].

המשיח הוא הסותם את רוח צפון, והופך את מציאות העולם למציאות הסגורה מכל כיווניה. משיח הוא ההופך את ה-ב של "בראשית" ל-ם סתומה של משיח[לה], הרמוזה בפסוק אשר נאמר על המשיח – "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"[לו].

המשיח בא מן הצפון[לז], והוא המסוגל לתקן את רוח צפון ולמצוא את הטוב הגנוז בה. המשיח מגלה את הטוב הצפון בצד צפון – "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"[לח]. לקמן ננסה להסביר כיצד מתבטאת "רוחו של משיח" בין הרוחות.

צדיק – רוח וארבע רוחות

הסברנו למעלה כי הצדיק הוא אשר מגלה לציבור כולו ולכל אדם בפרט את הכיוון בו יש עליו ללכת בעבודת ה'. אנו מוצאים רמזים לכך במילה "צדיק": צדיק הוא ראשי התיבות של ארבע הרוחות כפי שהן מופיעות בתנ"ך: צפון, דרום, ים, קדם. הצדיק מכיר את כל רוחות השמים ומכוון את כל אדם אל הכוון הראוי לו ללכת בו[לט].

רמז נוסף אנו מוצאים בכך שהמילה צדיק שווה בגימטריא צד ימין – הצדיק מקיים את מאמר הגמרא "כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין"[מ]. צד הימין מבטא בקבלה את ספירת החסד, והצדיק הוא זה אשר כל מעשיו פונים לחסד וטוב.

כיצד מתיישבים הרמזים זה עם זה? הלא לכאורה עם יחודו של הצדיק הוא בכך שהוא כולל את כל הרוחות מדוע יש להדגיש כי יש לו צד ששייך אליו במיוחד, ומאידך – אם הצדיק שייך לצד ימין דווקא כיצד יתכן שהוא איש הכולל את כל הצדדים?

כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין

בדרך פשוטה יש להסביר את הדבר על פי תכונה מיוחדת השייכת לספירת החסד דווקא – לצד ימין. אנו יודעים כי החסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[מא] – מידה ההולכת עם כל המידות. כלומר: החסד היא ספירה של נתינה והתפשטות המתלווה וקיימת גם בכל ספירה אחרת, דבר המתבטא בכך שכל מידה ודבר השייכים לצד הקדושה הם משפיעים ונותנים בעצם מהותם. לפי זה הצדיק הוא המסוגל להיטיב ולגלות את החסד בכל פניות שהוא פונה, לגלות את הימין הנמצא בכל רוחות השמים.

אמנם, יכולים אנו להסביר כי צד הימין השייך לצדיק הוא רוח נוספת, עליונה על ארבע הרוחות האחרות. מהי משמעות הדבר? הסברנו כי המשיח 'שייך' לצד צפון, אך קודם לכן הסברנו כי צדו של הצדיק הוא צד ימין, כיצד מתישבים הדברים? בקבלה מוסבר כי בפנימיות הכתר אין כלל צד שמאל – "לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא"[מב].

ברמה הנעלית ביותר – אליה מגיע משיח – גם השמאל הוא ימין (- "כולא ימינא"), ובעצם הוא אף ימין יותר מן הימין הרגיל, משום שכח השמאל הוא גבורה וכאשר הוא "ימין" הוא "ימין קיצוני"[מג] – התגברות הימין[מד]. משום כך גם נאמר כי לעתיד לבא, בזמנו של משיח, יאמרו בני ישראל דווקא ליצחק – איש הגבורה – "אתה אבינו".

הצדיק הוא "צד ימין" במובן זה שהוא יכול להימין את כל הצדדים – במובן זה שאף בצד שמאל, המנוגד לימין יותר מכל, הוא יכול לגלות כי "כולא ימינא". בכל פניה שהוא פונה הוא עושה את המציאות למציאות 'ימנית'[מה]. הכח להפוך את כל המציאות ל'ימנית' בא מכח האמונה (כפי שאנו מוצאים בתנ"ך אמונה מלשון ימין: "כי תאמנו וכי תשמאילו"[מו]) כי בכל נמצא ה', וניתן להימינו.

מארבע רוחות בואי הרוח

רוח הימין של המשיח הוא רוח עליונה, השורה על ארבע הרוחות והכיוונים האחרים, ומפיחה בהם חיים חדשים, חיים משיחיים. אנו מוצאים בנבואת יחזקאל כי על מנת להחיות את העצמות היבשות צריכה להגיע רוח עליונה, המגיע מתוך ארבע הרוחות –"מארבע רוחות בואי הרוח"[מז] – רוח זו היא רוח השורה על גבי שלמות ארבע הרוחות, אך היא מתבטאת דווקא בצד צפון, בו היא מחדשת יותר מכל.

גם בפסוקים המופיעים לגבי משיח עצמו מוצאים אנו ארבע רוחות, אשר למרות היותן של משיח, הן 'אנושיות' – אין הן חידוש מופלא לכשעצמן, וכבר היו אנשים שזכו לחלק מהן – "ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'"[מח].

רק לאחר שישנה שלמות של ארבעת הרוחות ה'רגילות' אצל המשיח, הוא זוכה לחידושו של המשיח – "מורח ודאין"[מט] – "יריח וישפוט". לאחר ששורות על המשיח ארבע הרוחות, הוא זוכה להשראתה של רוח המשיח ממש[נ] – "והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח"[נא].

ארבע רוחות – ארבע המשכות מן השמים

הסברנו כי הרוח הרביעית היא רוחו של משיח, אשר בעצם בא מתבטאת רוח עליונה עוד יותר, שהיא היא עיקר חידושו של משיח. עלינו להבין מהי המשמעות הרוחנית של ארבע הרוחות, ומהו ההבדל המהותי בין שלוש הרוחות אשר בהן כבר נברא העולם לבין הרוח הרביעית העתידה להתחדש בימות המשיח.

הרבי מליובאוויטש הסביר כי ישנן ארבע "רוחות" המתעוררות מן השמים אל התחתונים. נמנה את הרוחות הללו, ומתוך כך נראה את ההבדל המהותי. בכלל יכולים אנו להקדים כי שלוש הרוחות הראשונות הן רוחות אשר 'נוגעות' לתחתונים וקשורות באופן כל שהוא בעבודתנו בעולם הזה.

הרוח הרביעית – רוחו של משיח – היא רוח שאין לתחתונים שום קשר (לכאורה) עם המשכתה. אמנם, למרות זאת ישנה עבודה הקודמת להמשכת רוח זו – רוח אלקים אשר באה ושורה "על פני המים", על פני מימי התורה של זמן הגלות. למרות שרוח זו היא לגמרי בגדר של "מציאה", שבאה בהיסח הדעת[נב] ואין כלל דרך להמשיכה, היא מגיעה לאחר יגיעה עצומה בעבודתנו שלנו – "יגעת ומצאת"[נג].

אתערותא דלעילא על מנת לעורר אתערותא דלתתא

הרוח הראשונה היא "אתערותא דלעילא" הבאה לעורר "אתערותא דלתתא", כלומר: רוח ממרום הבא להעיר את התחתונים ולהכניס בהם התלהבות והתעוררות לעבודת ה'. רוח זו נועדה על מנת לעורר את הרוח הראשונה אותה הזכרנו – הרוח העולה מלמטה לעורר את העליונים.

מוסבר כי על מנת שיתחילו התחתונים להעלות רוח למעלה, יש צורך לעורר אותם מראש לכך[נד]. התעוררות זו מתגלה על התחתונים בדרך של מקיף, של 'אוירה' המעודדת ומעוררת לעבודת ה', מכיון שהתעוררות זו היא בדרך מקיף ואין האדם כלי אמיתי אליה, אין היא מתקיימת וכל תכליתה היא רק לעורר את האדם לעבוד בכח עצמו עבודה פנימית, אשר עתידה להתקיים[נה].

רוח זו נוגעת לעבודת התחתונים – היא באה מתוך ענין ורצון בעבודת התחתונים, וכל ענינה הוא לעורר אותם. ממילא אנו מבינים כי הרמה ממנה נמשכת רוח זו היא רמה חיצונית יחסית, כמעט ניתן לומר כי זוהי מדריגה אשר בה יש הזדקקות וצורך אמיתי בעבודת התחתונים.

אתערותא דלעילא כתוצאה מאתערותא דלתתא – אייתי רוח

הרוח השניה היא "אתערותא דלעילא" הנמשכת על ידי "אתערותא דלתתא". רוח זו היא רוח מן העליונים הבאה כתגובה אל התעוררות התחתונים. רוח זו נמשכת מאותו המקום אשר אליו מגיעה עבודת התחתונים. כלומר: אותו מקום בו מגעת עבודת התחתונים ועושה בו נחת רוח ממשיך רוח כלפי מטה.

ברור כי רוח זה הינה תוצאה של עבודת התחתונים וקשורה עמה. רוח זו היא הרוח הבאה בעקבות הרוח העולה מלמטה – "רוח אייתי רוח". אמנם לעיל הסברנו כי ישנה עוד רוח נוספת הנמשכת ושורה כתוצאה מעבודת התחתונים – "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח". רוח זו היא רוח של "אתערותא דלעילא" שלמעלה מ"אתערותא דלתתא".

אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלתתא – אמשיך רוח

הסברנו כי הרוח השניה היא רוח אשר נמשכת מן המקום אליו מגיעה עבודת התחתונים, דהיינו – רוח ברמה המגיעה כ"שכר" על עבודת התחתונים וכתוצאה טבעית ממנה. כאשר אדם עובד ברמה מסוימת הוא זוכה להתעוררות באותה רמה, לסיוע מן העליונים אשר נמדד בערך לעבודתו שלו. הרוח השלישית היא ה"אמשיך רוח" – הרוח הנמשכת ממקום נעלה עוד יותר, מקום שאינו יחסי לעבודת התחתונים.

למרות שרוח זו נעלית מעבודת התחתונים היא עדיין קשורה אליה ותלויה בה, כיצד? רוח זו היא רוח עליה נאמר "לית ברכתא שריא באתר פגים"[נו] – אין הברכה העליונה שורה במקום שאינו שלם. רוח זו יכולה לשרות רק ב"אתר שלים" – במקום שלם.

המקום השלם הוא מקום בו יש יחוד של מעלה ומטה, של זכר ונקבה. רק כאשר יש יחוד בין המים התחתונים (בלשון הקבלה – מיין נוקבין) לבין המים העליונים (בלשון הקבלה – מיין דכורין) יכולה לשרות על גבי שלמות זו רוח עליונה. רוח הנמשכת לאחר שבאה הרוח השניה ומתאחדת עם הרוח שמן התחתונים. גם הרוח שנעלית מעבודת התחתונים יכולה לשרות רק לאחר עבודת התחתונים.

למעשה ידיך תכסוף

שלושת הרוחות אותן הסברנו עד כה הן רוחות המבטאות קשר ויחס של הזדקקות בין העליונים לתחתונים. בלשון הפסוק, שלוש המדרגות הללו שייכות לכיסופי העליון אל הבריאה מעשה ידיו – אל התחתונים – "למעשה ידיך תכסוף"[נז]. בכלל יכולים אנו לשייך את המדרגות הללו למדריגות של כסף-כיסופים.

אמנם מוסבר כי ישנה מדרגה שהיא למעלה ממדרגת הכסף, ויתרה עליה כמעלת הזהב על הכסף. בחסידות מוסבר כי מדרגת הזהב היא מדרגה עליונה של גילוי אשר איננה תלויה כלל במעשי התחתונים, והיא למעלה מעלה מכל מקום בו יכולה עבודת התחתונים לגעת.

מדריגה זו מגיעה, בלשון הקבלה מ"יסוד עתיק יומין" והיא מתגלה עם ביאת המשיח[נח]. "עתיק יומין" פירושו דבר שנעתק ונבדל מבחינת "יומין", כלומר: במדריגה זו העולם כולו שנברא ב"שית יומין" אינו נוגע כלל, היא נעתקת ונבדלת ממנו. ההארה שנמשכת מדרגה זו מאירה מן הצפון – "מצפון זהב יאתה" – והיא רוחו של משיח. לקמן ננסה להבין עוד מעט מה טיבה של הארה זו.

תפילין-של-יד, תפילין-של-ראש, והרוח הרביעית

לפי ההסברים אותם נתנו לרוחות, יכולים אנו להבין טוב עוד יותר את ההקבלה של הבעל-שם-טוב שהוא הרוח השניה מבין ארבע הרוחות – ה"רוח הבאה" לאחר התעוררות המטה – לתפילין-של-יד, ואת ההקבלה של אדמו"ר הזקן שהוא הרוח השלישית מבין ארבע הרוחות – ה"רוח הנמשכת" לאחר חיבור התעוררות התחתונים עם התעוררות העליונים – לתפילין-של-ראש.

לפי דעת הרי"ף ורבים מן הראשונים, וכן פסק בשולחן-ערוך ונוהגים ההולכים לפי מנהגי האריז"ל, אין מברכים על תפילין-של-ראש, אלא אך ורק על תפילין-של-יד. טעמו של מנהג זה הוא היותם של התפילין-של-ראש כה נעלים עד שברכת האדם אינה מסוגלת להגיע למדריגתם ולהמשיכם. האדם מסוגל לברך ולהמשיך רק ממדריגת התפילין-של-יד, ועל מדריגה זו שורה ומתגלה ממילא המדריגה הנעלית של תפילין-של-ראש.

כלומר: תפילין-של-יד ממשיכים המשכה אשר שייכת לעבודת התחתונים ומאירה על ידם – זוהי אתערותא דלעילא אשר נמדדת לפי ערך עבודת האדם. לאחר התעוררות האדם בברכה, הוא זוכה שתומשך עליו המשכה של תפילין-של-יד.

התפילין-של-ראש אינן שייכות למדריגה אותה יכול האדם להמשיך על ידי עבודתו, זוהי הרוח השלישית –אתערותא דלעילא אשר אינה בערך התעוררות המטה. אף על פי כן תלויה התעוררות זו בהתעוררות האדם – תפילין-של-ראש מונחים לפי ההלכה לאחר תפילין-של-יד[נט].

אם נמשיך בהקבלה זו, הרי שהרוח הרביעית (ביחס לנושא התפילין) היא בחינת שבת או יום-טוב. בשבת ויום-טוב אין אנו מניחים תפילין, לפי שהמדריגה המאירה בהם היא "אות" שנעלה מ"אות" התפילין והוא מאיר גם ללא כל פעולה מצד האדם. הרוח הרביעית נעלית מכל רוח השייכת למעשי האדם, והיא מאירה מעצמה.

רוח רביעית – גילוי העצמות – רוח הבאה ממולי

הרוח הרביעית היא רוח שנבדלת לחלוטין מן הרוחות שעד אליה. כל הרוחות אותן אנו מכירים הן רוחות אשר התגלותן תלויה במצב התחתונים, ורק כאשר התחתונים ראויים להן הם מקבלים אותן[ס].

לעומת זאת הרוח הרביעית היא רוח שלמעלה מכל סדר והדרגה, אין היא תלויה כלל במצב התחתונים. יותר מכך, יכולים אנו לומר כי בעוד שלוש הרוחות הראשונות מציבות מצב בו ניכר כי יש מעלה ומטה, משפיע ומקבל, הרוח הרביעית 'כופרת' בעובדה זו. הרוח הרביעית היא גילוי העצמות ממש.

גילוי העצמות אינו תלוי כלל במצבי הארה, זהו גילוי של ה' ממש, אשר נמצא תמיד בכל מקום, ללא כל קשר למצב הגלוי לעין. כאשר מתגלה עובדה זו זוהי הארה המופיעה בכל מקום בשוה, ללא חלוקה בין מעלה ומטה, והיא מופיעה בבת אחת, ללא כל הכנה.

בחסידות מוסבר כי שלוש הרוחות הראשונות הן רוחות המגיעות אל האדם מלמעלה – אלו רוחות הבאות מתוך תפיסה שבה יש מעלה ומטה אשר יש ביניהם יחסי גומלין. לעומת זאת הרוח הרביעית באה בגילוי ישר, ב'גובה העינים', כלומר: גילוי זה אינו בא מלמעלה בתגובה למעשי, ועל כן גם לא ניתן לומר בעצם כי הוא עליון ממעשי.

אם נתקדם עוד מעט בהבנתנו נאמר כי גילוי זה הוא גילוי המאיר 'מולי' במובן זה שהוא בעצם השתקפות שלי, וככל שאני מתקרב אליו אני נוטה להתאחד עמו. גילוי העצמות הוא הבטה בראי וגילוי הדמות האמיתית שלי, הגילוי כי מעשי נובעים מעצמות ה' ובחירתי החפשית מבחירת העצמות בי. גילוי זה אינו תלוי בעבודתי, הוא גילוי פתאומי ומפתיע – גילוי של ימות המשיח עליו נאמר "ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". העיסוק בגילוי זה נותן לנו טעימה קטנה של אופן העבודה המשיחי והרצוי.

נספח

כסיכום, ראינו לנכון להביא קטע מן האדרא רבא[סא], אשר ניתן ללמוד אותו בהשראת המאמר הזה, וכמה דברים מן המוסבר פה מתישבים בו יפה. נביא את קטע הזהר כאשר בין שורותיו ישתלבו קטעי תרגום (ומילות קישור) בכתב אחר מן הכתב בו מובא הזהר. באותיות נוספות נביא הסברים קצרים ותזכורות לענינים שהוזכרו במאמר. הדברים הם בקיצור, והמעיין מוזמן להתבונן ולהרחיב בהם מדעתו.

תאנא (שנינו), בחוטמא אשתמודע פרצופא (בחוטם נודע הפרצוף [כלומר: כאשר מבינים מה ענינו של החוטם יכולים אנו להבין מהו ענינו של כל הפרצוף בו אנו עוסקים]). ותא חזי (ובא וראה), מה בין עתיקא לזעיר אפין (מהו ההבדל בין פרצוף עתיק לפרצוף ז"א [הבדל זה יובן כאשר נעסוק בהבדל בין חוטמיהם – אנו לעניננו נביא בעיקר את העיסוק בחוטם עתיק, אשר הוא העיקר כאן בזהר])? דא מאריה דחוטמא (זה – עתיקא – אדון החוטם), מחד נוקבא חיין ומחד נוקבא חיין דחיין (מנקב אחד של החוטם נמשכים חיים, ומנקב אחד חיי החיים [על דרך הסברנו כי "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" פירושו שכאשר הכל "ימין" ו"חיים" השמאל הוא "ימין קיצוני" – "חיי החיים", וראה שם בהערה]). האי חוטמא הוא פרדשקא דביה נשיב רוחא דחיי לזעיר אפין וקרינן ליה סליחה והוא נחית רוח אתבסמותא דרוחא (זה החוטם הוא שליט שבו נושבת רוח חיים לפרצוף זעיר אפין וקוראים לרוח זו סליחה, והוא ממשיך רוח של המתקת הרוח [כפי שממשיך בזהר הרי שברוחו של ז"א יש גם רוח של כעס, אותה יש להמתיק. רוח החיים הנמשכת לז"א היא רוח המתקה לרוחו של ז"א – בניגוד לרוח השניה בה נדון בהמשך]), דרוחא נפיק מאינון נוקבי (שהרי רוח יוצאת מאלו הנקבים): חד רוחא נפיק לזעיר אפין לאתערא ליה בגינתא דעדן (מאחד יוצאת רוח לז"א להעירו בגן עדן), וחד רוחא דחיי דביה זמין לאתערא לזמנא לבריה דדוד למנדע חכמתא (ומאחד יוצאת רוח חיים שבה עתיד להעיר לזמנו את בן-דוד לדעת חכמה [רוח זו היא רוחו של משיח, כפי שנראה לקמן. ידיעת החכמה שבה היא "תורתו של משיח" אשר הזכרנו במאמר ובהערות]), ומההוא נוקבא אתער ונפיק רוחא ממוחא סתימאה וזמין לאשראה על מלכא משיחא, דכתיב (ומאותו הנקב אשר ממנו נמשכת רוח החיים לבן-דוד מתעוררת ויוצאת רוח מן המח הסתום, ומזומנת לשרות על מלך המשיח, כפי שכתוב): "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'". הא הכא ד' רוחין, והא רוחא חדא אמרינן, אמאי תלת? קום רבי יוסי בקיומך (הרי כאן, בפסוק, ארבע רוחות, ואנו אמרנו שיש רוח אחת, מדוע ישנן עוד שלוש? קום רבי יוסי על עמדך ופרש).

קם רבי יוסי ואמר: ביומוי דמלכא משיחא לא יימרון חד לחד אליף לי חכמתא, דכתיב (בימי מלך המשיח לא יאמרו אחד לאחר למד לי חכמה, כפי שכתוב): "ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", ובההוא זמנא יתער עתיק יומין רוחא דנפיק ממוחא סתימאה דכלא (ובאותו זמן יעורר עתיק יומין רוח היוצאת מן המח הסתום של כל המדריגות), וכד ישלוף דא כל רוחין דלתתא יתערון עימיה, ומאן אינון? אינון כתרין קדישין דזעיר אפין (וכאשר תצא רוח זו כל הרוחות שלמטה יתעוררו עמה, ומי הן? הן הכתרים הקדושים דז"א). ואינון שיתא רוחין אחרנין דהכי אינון – דכתיב (והן שש רוחות אחרות שכך הן, כפי שכתוב [כאן מונה רבי יוסי שלוש מן הרוחות המנויות בפסוק, הכוללת כל אחת שתי בחינות – כפי שאכן כתוב בחלק מן הנוסחים, וכן לקמן: "ג' רוחין אינון דכלילן תלת אחרנין", כלומר: שש הרוחות הן שלוש הכוללות עמן עוד שלוש. לפי הסברנו לעיל ניתן לומר כי אכן שלוש הרוחות התחתונות כוללות כל אחת שתי בחינות, משום שיש בכל אחת מהן כפילות של עליון ותחתון, המתבטאים בצורה נפרדת בכל רוח[סב]]): "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'". דתנינן (ששנינו): כתיב "וישב שלמה על כסא ה'", וכתיב "שש מעלות לכסא" ומלכא משיחא זמין למיתב בשבעה (כתוב "וישב שלמה על כסא ה'" וכתוב כי יש "שש מעלות לכסא" ואילו לעתיד לבא עתיד מלך המשיח לשבת על שבע מעלות). שיתא – אינון, ורוחא דעתיק יומין דעלייהו, הא שבעה כמה דאתמר (ג' רוחי אינון דכלילן ג' אחרנין) (שש מן המדרגות – אלו שעליהם ישב שלמה, המדרגות אותן מנינו, ואחת רוח עתיק יומין שעליהן [רוח המתעוררת מעצמה, כפי שהסברנו במאמר מהי רוח הנמשכת ממדרגת עתיק יומין], הרי שבע כפי שאמרנו – שהן עצמן שלוש הכוללות עוד שלוש, כנ"ל). אמר לו רבי שמעון רוחך ינוח לעלמא דאתי (אמר לו רבי שמעון רוחך ינוח לעולם הבא).

תא חזי, כתיב (בא וראה, כתוב): "כה אמר הוי' מארבע רוחות בואי הרוח וגו'", וכי ארבע רוחי עלמא מאי עבדי הכא (וכי ארבע רוחות העולם מה עושות כאן)? אלא ארבע רוחי יתערון, ג' – אינון, ורוחא דעתיקא סתימא ארבע (אלא ארבע רוחות יתעוררו, שלוש – אלו שהזכרנו לעיל [והן שלוש הרוחות התחתונות אותן הסברנו במאמר] ורוח של פרצוף עתיקא סתימא – הרביעית [הלא היא רוחו של משיח, הרוח הרביעית שבמאמר]). והכי הוו, דכד יפוק דא נפקין עמיה תלתא דכלילן בגו תלתא אחרנין, וזמין קודשא בריך הוא לאפקא חד רוחא דכליל מכלהו, דכתיב "מארבע רוחות באי הרוח", "ארבע רוחות באי" לא כתיב כאן, אלא "מארבע רוחות באי" (וכך יהיו, שכאשר תצא רוח זו העליונה יצאו עמה שלוש הכלולות בתוך שלוש אחרות [כפי שהסברנו לעיל, ובעיקר בהערה שבגוף מאמר הזהר] ועתיד הקב"ה להוציא רוח אחת הכלולה מכולן, כפי שכתוב "מארבע רוחות באי הרוח", ולא נאמר "ארבע רוחות באי", כלומר: לא ארבע רוחות הן הבאות, אלא "מארבע רוחות באי" – הרוח הבאה מהרוחות האחרות וכוללת אותן). וביומי דמלכא משיחא לא יצטרכון למילף חד לחד, דהא רוחא דילהון דכליל מכל רוחין יודיע כלא: חכמה ובינה, עצה וגבורה, דעת ויראת הוי', משום רוחא דכליל מכולא רוחי (ובימיו של מלך המשיח לא יצטרכו ללמד אחד לאחר, שהרי הרוח שלהם הכלולה מכל הרוחות תודיע הכל: חכמה ובינה וכו', משום שהיא רוח הכלולה מכל הרוחות [שהן "רוח חכמה ובינה וגו'", כפי שהוסבר לעיל]). בגין כך כתיב "מארבע רוחות" דאינון ארבע דכלילן בשבעה דרגין עלאין דאמרן, ותאנא דכלהו כלילן בהאי רוחא דעתיקא דעתיקין דנפיק ממוחא סתימאה לנוקבא דחוטמא (משום כך כתוב "מארבע רוחות" שהן ארבע הכלולות משבע דרגות עליונות כפי שאמרנו, ושנינו שכולן כלולות באותה רוח של עתיק העתיקין היוצאת מן המח הסתום לנקב החוטם [כלומר: הרוח הבאה היא הרוח הרביעית הכלולה עם שלוש המדרגות הכפולות שלעיל – רוחו של משיח המאירה על גבי הרוחות של העולם ומתקנת אותן, רוח עליונה המתבטאת בדרגה הרביעית – צפון – שברוחות העולם]). ותא חזי מה בין חוטמא לחוטמא? חוטמא דעתיק יומין חיין מכל סטרוי, חוטמא דזעיר אפין כתיב "עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל" (ובא וראה מה בין חוטם לחוטם, שבחוטם דעתיק יומין חיים מכל צדדיו, ובחוטם של זעיר אפין כתוב "עלה עשן באפו" [כלומר: בחוטם דז"א – המכיל רוחות המתייחסות אל מצב התחתונים – יתכן מצב של כעס, משום שיש דין ומדידה של התחתונים, בניגוד לרוח החוטם דעתיק, אשר כולא ימין, לפי שאין מדידות בין עליונים ותחתונים])...