סעודת פורים ס"ט – בית הרב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. "כצנה רצון תעטרנו" – מלחמת הקרירות

כישוף עמלק מקרר

כתבנו (בדבר תורה) שהציץ מרומז בפסוק "כצנה רצון תעטרנו". הפשט של צנה זה כתר, עטרה, וכל המלים בפסוק רומזות לציץ – גם צנה, גם רצון ("לרצון להם לפני הוי'"), וגם תעטרנו שזה עטרה. כל הביטוי הוא בטוי מובהק, אבל העיקר זה צנה – ר"ת "ציץ נזר הקדש". צריך להתעמק – דבר שלא כתוב שם בדבר תורה – מה זה המלה הזאת "צנה". כתוב ש"הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים" – צינה זה לשון קרירות, להצטנן (על האדם לשמור על הבריאות שלו, כדברי הרמב"ם בהלכות דעות פ"ד). צנים = ציץ. הציץ זה מלחמת עמלק, ועל עמלק כתוב "אשר קרך בדרך" – שהענין שלו זה לקרר. הוא גם מדען, כמו שדברנו אתמול שהיום היו קוראים לזה מהנדס גנטי או משהו דומה לזה – בחז"ל קוראים לזה מכשף, שמכחיש פמליא של מעלה. כמו שהסברנו, שהוא מנסה להשתלט על חוקי הטבע ולצאת 'יותר גדול מה''. בלשון חז"ל זה מכשף, ולכן כתוב במפורש שהיו מכשפים, יותר מכל עם אחר – אפילו הקטן שבהם. זה הלעו"ז של עם ישראל, שאצלנו אפילו הקטן שבנו – בזמן טוב, כמו בימי חזקיהו המלך, שבדקו מדן ועד באר שבע ולא היה תינוק שלא היה בקי בכל התורה כולה. כך אצל עמלק הכי קטן בקי בכשפים, למדו את זה בבית הספר, אולי אפילו הבהמות שלהם ידעו לכשף (על ידי כישוף הם נכנסו לתוך הבהמות שלהם, ומן הסתם שם לימדו את הבהמות לכשף כמותם, כלומר שהשאירו שם, בתוך הבהמות, 'רוחא' דכישוף שלהם, וד"ל). בכל אופן, עם הכישוף שלו הוא מצנן, "אשר קרך בדרך".

קור וקרי – קרירות בקדושה מחממת בקליפה וחום דקדושה שולט על הקליפה

עמלק הוא השקר, ואנחנו עם ישראל האמת. הנצחון של פורים זה האמת נגד השקר. על שקר כתוב שאין לך שקר שמתקיים בסופו שאין לו נקודת אמת בתחלתו. כתוב בחז"ל, כתוב בקבלה, שזה ה-ש של השקר – אות אמת, "אתא דאבהן" (כמו שהסברנו לפני כמה ימים ש-ש זה ג ווין, חיבור שלשת האבות, "אתא דאבהן") – אבל עיקר השקר זה אותיות קר, אותיות דס"א (בזהר), זה קרירות. עיקר הכח של השקר זה לקרר את האמת, וזה בחינת עמלק שעליו נאמר "אשר קרך בדרך". הוא גם מקרר, וחז"ל דורשים את זה גם מלשון קרי, שחותך מילות וזורקן כלפי מעלה. מי שמקורר מקדושה מתחמם מדברים אחרים – קרי זה חימום – הקרירות והחימום הולכים יחד, זה לפי זה, הקרירות מהקדושה מחמם בקליפה. והוא סוד "צנים פחים" כנ"ל, וד"ל. הכח שלהם לקרר מהקדושה, וממילא פועל קרי. חום זה אנרגיה, זה חיות, ומי שהוא חי יש לו גם כח. מי שהוא חם, אם החום של הקדושה, ממילא יש לו כח לשלוט על היצר, ומי שהוא קר אז היצר מתעורר מעצמו ואין לו שום כח לשלוט עליו. קרי זה משהו שקורה, לשון מקרה, בגלל שאין שום כח וחיות וחימום של קדושה כדי לנטרל את זה – אז ממילא זה קורה (מעצמו). לכן זה גם נקרא "מקרה לילה", ורש"י כותב בשם חז"ל שזה יכול להיות גם ביום וזה על שם ההווה – שככה זה רגיל. בפנימיות זה קורה במצב של לילה, מצב שאין אור ואין חום של קדושה, אז ממילא זה מה שקורה (מקרה הוא הלעומת זה של משה, ומקרה לילה הוא הלעומת זה של זיווג יעקב רחל, משה מלגו יעקב מלבר, וד"ל).

כתר כהונה בציץ ובמזבח הקטרת (מלחמת עמלק – מי יותר עשיר)

אמרנו שעמלק זה "אשר קרך בדרך", שהוא מקרר, לכן הציץ שכתוב בחסידות שהוא הכח לבטל ולנגד את קליפת עמלק נקרא צנה – "כצנה ["ציץ נזר הקדש"] רצון [לרצון להם לפני ה'] תעטרנו [עטרה-כתר כהונה, כמו שאמרנו אתמול בשם המהרש"א]". אמרנו שהציץ זה כתר כהונה, אבל לא הזכרנו שגם בכלים, שרובם בפרשת תרומה, יש את כל הכתרים, אבל כתר כהונה זה במזבח הזהב – משאירים לפרשת תצוה (אף שלכאורה היה צריך להיות בתרומה משאירים את זה לסוף תצוה, הכל הולך אחר החיתום). שם דרשנו בשם רבי צדוק ש"אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם" זה פורים. קודם כתוב בפסוק "אחת בשנה יכפר" וזה יום כפור, אבל בסוף "אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם" רומז ל"מלחמה להוי' בעמלק מדר דר", וזה פורים. אם כן, רואים שוב קשר הדוק, שכתר כהונה זה מה שלוחם ומנצח את עמלק – גם מזבח הקטרת עם הזר שלו, זר זה נזר, וגם "ציץ נזר הקדש". מכאן גם רמז, במאמר מוסגר, שבשביל לנצח את עמלק צריך להיות עשיר – זה גם אחת החזיתות של מלחמת עמלק, אצל מי הכסף (שייך ל"רם על כל גוים הוי'", ולא הזכרנו הרמז ש-רם שוה דולר – מי שמשתלט על הדולר מנצח, וזה בגימטריא עמלק – זה גם צירוף לורד, זה "אני גדול", אני כל כך גדול שאני ה', כי זה גם כינוי לאדון גדול וגם לה'; כל תרגום "הוי' אלהים" מתרגמים "לורד גאד" – בגלל שמתרגמים הוי' כמו א-דני, שזה לורד – אבל אנחנו אף פעם לא משתמשים בזה כי יש לזה משמעויות נוצריות, אף שזה כאילו ה' אנחנו לא אוהבים את זה, כי להבדיל אצלם כשרוצים לומר על אותו אחד שהוא אלהים אז קוראים לו לורד. אנחנו תמיד מקפידים על שתי צורות של גאד, זה רגישות שלנו נגד המלה הזאת).

הרב יצא רגע, ונגנו "ארור המן".

לחיים לחיים!

בעולם המתקדם – קרי רוח וציניים מנצחים

אמרנו שהמלחמה זה על קרירות – מי יותר קריר. עמלק בא בכישוף שלו ובחכמה שלו, בזה ש"אני גדול", ועושה את זה מאד בקור רוח – מצטיין (גם לשון צנה) בקור רוח. זה הכח שלו, הקור רוח שלו. יש אנשים שמתחממים בחיצוניות, וככל שהעולם מתקדם הם פחות מצליחים. פעם אנשים חמים, חמומי מח, הצליחו פחות או יותר. היום, שזה עולם של מדע ושל מידע, של מחשב, אז מי שמשתלט זה רק מי שהוא בעל קור רוח. קור רוח זה גם מאפיין של ציניות – צנה זה לשון ציני (בלשון מליצה) – לא מזיז לו שום דבר. מי שמנצח אותו זה רק מי שיותר ציני ממנו, יותר קר רוח ממנו, שמה זה העימות. "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק" שרנו קודם – גם קרן זה לשון קור. גם צנה זה צנים, לשון קרירות, "הכל בידי שמים" חוץ מכמה אתה מסוגל לשמור על צנים-פחים, מתי להיות קר ומתי להיות חם (אבל פחים זה טפל לצנים, חם טפל לקר – קודם צריך להיות קר רוח, ציני, אבל מידי פעם אפשר לעשות משהו בחמימות, ומרגישים שזה טפל). "וכל קרני רשעים", הקרירות של הרשעים, "אגדע", ו"תרוממנה" (גם לשון "רם על כל גוים הוי'"), "קרנות צדיק", קרירות הצדיק. "קרנות צדיק" ר"ת קץ = ציץ, והשיר ממשיך "אויביו אלביש בשת ועליו יציץ נזרו". זה אחד מהסודות של גיוס כסף – כמה שאתה מנסה למכור איזה פרויקט, אם אתה יותר מדי מתרגש מהפרוייקט שלך, מתפעל כמה שזה משהו גדול ויציל את כל העולם, אז בעולם שלנו אנשים לא קונים את זה. יש איזה חידק נגד יותר מדי התלהבות. אם אתה יכול לאזן את זה נכון, זה המשחק – איך לעשות רושם, וכנראה שזה גם מבפנים, שאתה הכי קר.

עמלק – ההתחממות הגלובאלית (ומכירת מזגנים)

אז עמלק זה מדען, אחד שמשתמש במדע – "חכם להרע" – וגם מוכר מזגנים. לכן יש התחממות גלובאלית – עמלק עושה את זה, כדי שהוא יוכל למכור יותר מזגנים, כדי שירוויח יותר דולרים. שמה זה העימות. כל המזגנים זה הכל עמלק, וכל אלו שמוכרים אותם ומתקנים אותם. העולם חי על מזגנים, אין מה לדבר, אבל על זה העימות – מי יותר כל, מי יכול להיות יותר קר. יש גם מזגנים דקדושה (הרבי אהב מזגנים, כפי שידוע לכל מי שפעם ביקר ב-770). על זה העימות – למי יש את הסוד של קור רוח. כמה שהוא חי, וזה חיים וחום, אבל הכח זה הקור. זה החכמה (וכפירוש הבעש"ט עה"פ "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", בכח מה שלך, בחכמה דהיינו בקור רוח). כתוב שחכמה זה המח הקר, ובינה זה המח החם. תפלין של ר"ת זה בשביל להתקרר – מי שאין לו מזגן בבית, או שזה התקלקל, אז סגולה להניח תפילין של ר"ת, זה מקור הקר. בחורף, כשקר לך, תניח תפילין של רש"י, זה מחמם (את מה שעושים התפלין של שמו"ר וראב"ד – את זה נשאיר). בכל אופן, היסוד זה "כצנה רצון תעטרנו" – צנה ר"ת ציץ נזר הקדש.

גימטריאות בקור רוח

היות שאחד הסימנים אם יוצאים ידי חובת שמחת פורים זה שעושים גימטריאות – גם עמלק עושה גימטריאות, אם הוא יודע שהוא שוה דולר, וגם יודע שכל הדורות מאברהם עד עמלק (אברהם יצחק עשו אליפז עמלק) זה ה"פ עמלק, סימן שעושה גימטריאות (עמלק דולר ר"ת עד – "עד שקר העד"; עמלק דולר בהכאה פרטית = 21420 = 21 פעמים 1020, אהיה אשר אהיה [בראשון ה-א = 1000, ודוק], 1020 = "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" = השגחה פרטית, כל זה רומז לכח לנצח את עמלק, וד"ל). עושה הכל בקור רוח. יש אנשים שכאשר אומרים גימטריאות הם מתחממים יתר על המדה, יש לנו חברים כאלה, זה לא עובר – רואים שאנשים לא קונים את זה. אבל אם אומרים גימטריא בקור רוח יש סיכוי שדברים היוצאים מן הלב בקור רוח יכנסו אל הלב ויפעלו את פעולתם. אמרנו ש-קר זה האותיות של שקר, האותיות השקריות ממש (זה כתוב ב"באתי לגני"), ואת זה צריך לתקן (בעוד ה-ש זה "אות אמת" בתחלת השקר, והיא גם אות האש שטבעה חם) – בקור זה העימות. דברנו בזמן האחרון על החוק הראשון של התרמו-דינמיקה, חוק שימור האנרגיה, ואמרנו שיש גם חוק שימור הכסף – "זה ישפיל וזה ירים" – זה היה הנושא בצרפת. שם בקשו לדבר על משה רבינו והמשבר הכלכלי, והסברנו בקיצור שמשה רבינו מחליט למי לתת כסף וממי לקחת כסף וכו'. צריך לעשות בקור רוח גימטריאות.

מרדכי – הכח לעבור את האפס המוחלט (החוק השלישי של התרמודינמיקה)

היום זה יום של מרדכי היהודי, מרדכי בדורו כמשה בדורו, אז נדבר על החוק השלישי של התרמודינמיקה. החוק השני זה חוק האנטרופיה – "כל הוה נפסד". החוק השלישי הוא הכי מענין, "חוק האפס המוחלט". שיש קור כזה שכאשר מגיעים לרמה הזאת הכל נפסק – האנטרופיה נפסקת, האנרגיה נפסקת, וגם המציאות עצמה נפסקת. ברגע שהכל נפסק אז הכל מתאפס – אין יותר מציאות. אם אין אנטרופיה אין מציאות, הכל נגמר, חוזר לאין ואפס המוחלט – הכל נעלם. כתוב בתניא שהכל חוזר לאין ואפס המוחלט כמו לפני ששת ימי בראשית, עד שגם למפרע לא יודעים שזה היה קיים. כך המדע אומר היום, אבל לא יודעים איך להגיע לאפס המוחלט. האפס המוחלט זה מינוס רעג מעלות (צלזיוס זה המדה התורנית, שמאפס עד מאה לגבי המים – אפס זה שהמים הופכים לקרח ומאה זה שהמים הופכים לגז – זו מדה הגיונית, אז ראוי לאמץ אותה, כתוב שסברא זה מדאורייתא, אז צלזיוס זה מדאורייתא; דברנו הרבה פעמים שלפי התפיסה האיכותית – לעומת הכמותית – יש שני כחות, חום וקור, משא"כ היום המדע כמותי אז הכל זה מדות על אותה סקאלה – זה עיקר העימות בין כמות לאיכות – אבל לפני כמה זמן ראינו שבעצבים יש חיישני קור וחיישני חום, אז רואים שזה שני דברים). אבל מרדכי זה אחד יותר מזה, לא רק שמגיע לאפס המוחלט אלא גם עובר את זה.

להגיע לאפס המוחלט זה כמו להגיע לחור שחור – זה מושג אחר, אבל יש שם התאפסות. אבל כמו שחור שחור זה מעבר יבוק, נכנסים ולא יודעים לאן יוצאים, צריך להגיד אותו דבר לגבי אפס המוחלט – שאם עוברים אותו הגענו לאיזה עולם אחר לגמרי. מרדכי לא רק מגיע לשם, אלא עובר הלאה. זה שיש בכלל אפס מוחלט של קור זה דבר פלאי, אולי אחד מפלאי הטבע שאפשר לספור על היד. כי כל דבר בעולם הלימיט זה אין סופי, כמו שחום יכול להיות אין סופי תאורטי, לכאורה גם קור צריך להיות כך. זה גופא אומר שקור וחום זה משהו אחר. זה קשור לפורים, כי מי שיכול להגיע לשם, וגם לעבור את זה, וגם לחזור – הוא מנצח (כתוב בכתבי האריז"ל שמרדכי הוא סוד הארת היסוד שעוברת את המלכות ונכנסת לעולם הבריאה, ושם הוא מנצח, ודוק). עמלק הוא מדען – הוא שואף להגיע לאפס המוחלט. אם היה מגיע היה מתאפס בעצמו – זה כנראה השאלה בהלכה אם אפשר לגייר עמלק. הרמב"ם אומר שאפשר ויש פוסקים שאומרים שלא. היום בכלל משתמשים בקפאון לשימור. כח הקור, כח הרקיע – "הקרח הנורא" – משתמשים בו הרבה הרבה. זה לא אפס המוחלט, אבל זה קר מאד. משה = קר מאד = מקרה (ידוע שמשה הוא הלעו"ז של מקרה כנ"ל). אין מקרה = אני משה. אמרנו שצריך לעשות גימטריאות בקור רוח. מרדכי עובר את האפס המוחלט וממילא הוא מנצח את עמלק.

מספרים שליליים – "שנאן"

יש דבר שהזכרנו הרבה פעמים אבל אף פעם לא נתנו דוגמה במתמטיקה פשוטה מה זה. חז"ל לומדים מהפסוק "רבתים אלפי שנאן" שהקב"ה שט ב-חי אלף עולמות בכל יום – כי "רבותים" זה עשרים אלף, ו"רבותים אלפי" צ"ל 22 אלף, אבל דורשים ש"שנאן" זה "שאינן" – רבותים פחות אלפי, עשרים פחות שתים, שזה חי אלף. זה לומדים בתחלת מסכת ע"ז, קשור לע"ז. דורשים את זה מהמלה "שנאן" – שאינם. אבל השכל שפועל כאן צריך הרבה ביאור – מה זה שאתה אומר מספר ואתה מתכוון שהוא לא פלוס אלא מינוס? בכלל, כשחוקרים את תולדות המתמטיקה בעולם, אחד ההישגים שלה – בין הרבה סימני דרך, הישגים מתקדמים במתמטיקה – זה שאנשים המציאו מספרי מינוס. עד ימי הבינים, או קצת אחרי, לא היה בראש שלציר המספרים הרציונאליים יש צד חיובי וצד שלילי, משני צדי האפס. אומרים שההישג הזה, שיש מספרי מינוס, זה התבטא אחר כך במספר המיוחד i, השורש של מינוס אחד, שהוא לחלוטין בלתי נתפס. כמו שהשכל לא תופס מה זה יכול להיות השרש של מינוס אחד, כי אין שרש של מספר מינוס, כך כדי להמציא את זה שכלית – זה דילוג בתפיסה מה זה יכול להיות מספר – הרבה יותר מוקדם היה צריך שיתפסו שיש מספרי מינוס בכלל. אני יכול לומר שתים מינוס אחד שוה אחד, אבל לומר שיש מציאות למינוס אחד זה לא משהו הגיוני. לשרש של מינוס אחד קוראים איי (אני). כל המספר מינוס זה הישג, ו- iזה עוד יותר מוזר, וממילא זה פותח ציר אחר. רק עם כל ה-איי (כל האני) אפשר לתאר תופעות כמו יחסיות (כי הממד של הזמן זה ממד דמיוני יחסית לממדים של המקום – כך אפשר לתאר במתמטיקה את הזמן). בכל אופן, כל הדבר הזה של מספרי מינוס – וכ"ש השרש של מספרי מינוס – זה נקרא "שנאן", "שאינן". שיש אלפים, אבל זה מינוסים.

הרבה פעמים אנחנו מסבירים שגם לפני הצמצום זה נקרא מספרי מינוס, ונקודת הצמצום זה כמו נקודת האפס על ציר של מספרים. מכאן (נקודת הצמצום) והלאה, לכיוון שלנו, זה מספרים חיוביים, אבל מה היה לפני הצמצום? כנראה לפני זה היו מספרי מינוס. [אמרו: זה בדעת תחתון, אבל בדעת עליון זה הפוך] תלוי מה יותר טוב, מינוס או פלוס – אולי מינוס יותר טוב. זה כמו השאלה מה העיקר, אין האמיתי או יש האמיתי, שידוע שזה מתהפך מרבי לרבי – הרבי זה יש האמיתי (ולפניו זה מתהפך אחד אחד) – זו אחת ההשכלות העמוקות בחסידות, כמבואר אצלנו באריכות. נחזור לענין, מ"רבתים אלפי שנאן" לומדים שיש חי אלפין עולמות – עשרים פחות שנים, אבל זה לא עשרים פחות שנים אלא עשרים פלוס מינוס שנים. שהרי כתוב "רבתים אלפי שנאן" (ובשביל להבין את זה צריך ראש חזק וגם להחזיק את הראש חזק, ראש ר"ת "רבתים אלפי שנאן"), זה "רבתים אלפי", רק שהאלפי הם "אלפי שנאן". לא שהורדת מהעשרים שתים, אלא הוספת "אלפי שנאן". היו פה עשרים אנשים ואחר כך נכנסו שני מינוסים, ממילא מה שנשאר זה חי – לא בגלל שהפחתת מישהו, להיפך, הוספת שני אנשים. גם הלויים היו עשרים ושנים אלף, וגם דורשים את המספר הזה מהפסוק "שובה הוי' רבבות אלפי ישראל".

סדרת צנה

נראה מה החשבון של פורים: אמרנו שהסוד של פורים זה צנה. מי שמגיע לעד דלא ידע לא צריך מזגן. פורים זה הכנה לכל הקיץ – מי שהגיע לעד דלא ידע הוא מקורר, הוא עצמו מזגן ויכול לקרר את כולם. המלה זה "צנה", "כצנה רצון תעטרנו". נעשה תרגיל פשוט במלה צנה: במספר קטן זה 19, וגם ציץ עולה 19 – הכל חוה (ראה בדבר תורה). במספר רגיל צ זה 90 ו-נ זה 50 ו-ה זה 5. אפשר לבנות מזה סדרה פשוטה ונראה לאיפה הסדרה הזו תגיע: המספר הבא זה 125, אחר כך 155, אחר כך 180, 200, 215, 225, 230 ומתחיל לחזור. זה סדרה של חן נקבי – סדרה סימטרית, עם שני מספרים זהים באמצע (אם יש מספר אחד באמצע זה חן זכרי). יש באמצע פעמיים 230 (יגל פזק, שם היסוד בשם מ"ב). 460 = קדש להוי'. האותיות החרותות על הציץ, דהיינו הכח של הציץ, הכח לנצח את עמלק, זה ה"קדש להוי'", וזה אמצע סדרת ה-צנה. יגל זה שם קדוש, זה החג"ת של היסוד – עולה גדול (צריך להסביר את זה לד"ר יגל...). אח"כ ר"ת אותיות זקף – זה סוד של זקף גדול (יש על זה כמה דרושים של אדה"ז, ואצלנו מאמר באשא עיני). הסדרה של צנה מגיעה עד זקף גדול, וזה חוזר פעמיים. יש מי שזוכר במגלת אסתר שני זקף גדול אחד אחרי השני? "[מה] לעשות באיש [אשר המלך חפץ ביקרו]". שם המחלוקת בין המן למרדכי, מי זה האיש. "ביקרו" זה מי שיותר קר, זה "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – שהעיקר זה להיות קר (בקדושה: "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", שאתה הכי קר מכולם, גם כאשר שם הוי' כתוב עליך הוא נקרא – קר). יקר – י זה מוחין דאבא – מי יוכיח שהוא יותר קר.

התחלנו מ-צנה, ואמרנו ששלש האותיות עושות סדרה פשוטה, שעולה מ-5 עד זקף גדול, שוב זקף גדול, ואז יורד שוב ל-5. כמה מספרים יש מ-5 עד 230 (בכל צד של הסימטריה)? עשרה מספרים. סה"כ יש בסדרה עשרים מספרים חיוביים, אבל אמרנו שהסוד של פורים זה "רבותים אלפי שנאן", אז צריך להוסיף עוד שנים בכל צד, והמספר שנוסיף כבר יהיה שלילי – מינוס 45 (אדם, מאד). אז כל המספרים בכל צד של הסימטריה יוצאים 1430 – יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

ניגנו יחי (והיה הרבה בלגן).

 ב. הציץ – תיקון "מצח אשה זונה"

יש בחז"ל שכל בגד – כל כלי של הכהן, ד בגדי כהן הדיוט וגם ד בגדי כהן גדול – מכפר על משהו. הכל שייך ליום כפורים, וממילא הכל שייך לפורים. חז"ל מלמדים שהציץ – הכח של "צא הלחם בעמלק", של "בחר לנו אנשים", הבחינה של משה רבינו בתוך אהרן הכהן – בא לכפר על עזות מצח (עמלק הוא בעל חוצפה ועזות מצח של קליפה; "אין מלך בלא עם", ר"ת עזות מצח – עזות = 3.5 פעמים מצח, ודוק – מלך דקליפה, עזות מצח דקליפה, או מלך דקדושה, עזות מצח דקדושה, ודוק). הציץ זה מצח הרצון, יסוד עתיק יומין שבמצח, אותיות בולטות דנהרין ובלטין ונצצין. אדה"ז מביא שמצח הרצון של הציץ זה הלעו"ז של עזות מצח.

ציץ על המצנפת ומצנפת על הציץ – שילובי הוי' וא-דני

אמרנו אתמול בלילה ש-ד בגדי כהן גדול זה כנגד ד אותיות שם א-דני דווקא. הציץ הוא העליון, אז הוא כנגד ה-א, אלף-פלא, שבמדה מסוימת יש מעלה ב-א של שם א-דני אפילו יותר מאשר ה-י של שם הוי'. ה-י זה המצנפת, שהיא לא מיוחדת לכה"ג. יש למצנפת שלשה שמות – מצנפת, מגבעת, כובע. יש מושג של שני מקיפים, אבל יש גם מושג של שלשה מקיפים – הכל תפור ביחד. אין כיפה – כובע, ועליו מגבעת, ועליה מצנפת, ובעצם הכל אותו הדבר. המצנפת-המגבעת-הכובע זה ה-י של שם הוי', שיש בה קוצא-גזעא-שבילא, וזה בא לכפר על גסות הרוח. כל דבר שלובשים על הראש זה בשביל לכפר על גסות הרוח. בכל אופן, כתוב שהבגד העליון של שם א-דני, האלף שלו, זה הציץ, והאות הראשונה של שם הוי', שזה בגדי לבן, זה המצנפת, אז בשילוב הם הולכים יחד. או שילוב הוי' בא-דני או להיפך, יחו"ע או יחו"ת, אז הציץ והמצנפת הולכים יחד – כאן רואים שכל אחד על השני, יש בחינה שהציץ על המצנפת, ויש בחינה אחרת שהמצנפת על הציץ. זה ממש שרש שני השילובים של הוי' וא-דני. זה בא לכפר על עזות מצח וזה בא לכפר על גסות הרוח. זה הולך יחד, השאלה רק אם הגסות גוברת על העזות או להיפך (היה דיון עם אחד החברים בנושא...). לכאורה זה דומה, עזות מצח וגסות הרוח.

כלי יקר: מצנפת ציץ ופתיל תכלת – תיקון הברית

עם כל זה, על הפסוק "ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חתם קדש להוי'" אומר הכלי יקר (תלמיד של המהר"ל מפראג, שרש של החסידות), שאף על פי שכתוב שדווקא המכנסים באים לכפר על העריות – ה תתאה של שם הוי' – גם הציץ וגם המצנפת קשורים עם קדושת הברית. זה דבר מפורש, כתוב בחז"ל גם לגבי גסות הרוח וגם לגבי עזות המצח שזה קשור לעריות. מה זה עזות מצח דקליפה? "מצח אשה זונה". עיקר עזות המצח זה "מצח אשה זונה". אשה זונה = אהרן כהן גדול. אשה זונה = אחישנה, "זכו 'אחישנה'". מה זה "זכו"? לשון זיכוך, הזדככות. הזיכוך זה גם נגד הקליפה של "מצח אשה זונה" – עזות מצח של הקליפה. רק אשה במילוי, אלף שין הא = בעתה. יש "בעתה", שזה אשה מלאה, ויש "אחישנה", שזה אשה זונה (לעו"ז). אם אהרן מעיד על עצמו שהוא "קדש להוי'" אז הוא הלעו"ז של "אשה זונה" (כל ענין אהרן כהן גדול עם בגדי הפאר זה אשה). לגבי גסות הרוח אומרים חז"ל ש"כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו בא על כל העריות שבתורה". הכלי יקר מאד אוהב את הענין של "וישמע משה ויפול על פניו" – שמע שמוציאים עליו דבה ראה שחושדים אותו באשת איש – כל הבעלים חשדו את משה רבינו שהוא בא על נשותיהם. לכן חשדו אותו בגסות הרוח, "למה תתנשאו על קהל ה'". "וישמע משה ויפול את פניו" – שמע שמוציאים עליו לעז שבא על אשת איש. אם כן, המצנפת גם קשור לעריות, וגם הציץ. אחר כך הוא אומר שמה שמחבר אותם זה פתיל תכלת – כתוב "ושמת אותו על פתיל תכלת והיה על מצח אהרן". כלומר, שהציץ הוא על פתיל התכלת והפתיל תכלת על המצנפת. הוא אומר ש"פתיל תכלת" רומז לבת הזוג של הציץ, הציצית. פתיל תכלת = ה"פ מרדכי. הוא אומר שציצית זה גם שמירה נגד עריות, נגד יצרא דעריות, והראיה מהסיפור בגמרא של אותו אחד ששלח כך וכך מאות זוז בשביל זונה אחת ובסוף כשעלה במדרגות באו הציציות וטפחו לו על פניו, ואז זכר את הכתוב "וראיתם אותו וזכרתם... ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" – זה שמירה מזנות. לכן אומר הכלי יקר שיש כאן שלש בחינות שהכל תיקון הברית – הציץ שמכפר על עזות מצח שכנגד "מצח אשה זונה", פתיל תכלת שרומז לציצית שזה גם שמירה בפני עריות, וגם המצנפת שמכפרת על גסות הרוח שהיא כאילו בא על כל העריות. ממילא הכפרה הזאת היא התיקון של גסות הרוח, וממילא זה התיקון של העריות, ממילא הכל קשור לתיקון הברית. הוא לא מחלק בין הבחינות, רק אומר שהכל קשור. הכל זה חוץ מהמכנסים, זה איזה "נעוץ סופן בתחילתן" – שכל הדברים על הראש, הכי גבוה, גם קשור למה שכתוב בפירוש על המכנסים.

הציץ – "פליאה דעת ממני" – "עד דלא ידע"

אמרנו שיש שני רמזים של חלוקת הבגדים – או ד-ד (זהב-לבן) או א-ז (ציץ-בגדים, וזה שאומרים שמונה בגדים זה רק בדרך הכללה). יש בפרק בעבודת ה', בביאור ג, דרוש על כל אותיות שם א-דני מה זה בעבודה. שם כתוב (עמ' כט), שה-א של שם א-דני זה ההתבוננות של "פליאה דעת ממני" בפרק קלט בתהלים, שהאבן-עזרא אומר שזה הפרק הכי חשוב ועמוק בתהלים, הכי נוגע לעבודת הנפש של האדם. זה הפרק הכי שייך לאדם מיצירתו, "ותשת עלי כפכה", ועד סוף ימיו, "ימים יוצרו ולו אחד בהם". שם יש "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" (שיש כמה ניגונים חסידיים דווקא על הפסוק הזה), ויש שם הרבה דברים מופלאים. אחד הפסוקים שם זה "פליאה דעת ממני", ומוסבר שזה ה-א של שם א-דני. ה-ד של שם אדנות זה "דלית לה מגרמה כלום". לפני זה יש הבחינה של "פליאה דעת ממני", וככה לכל אות יש התבוננות – נ זה "לפני שמש ינון שמו", נון, שזה שמו של מלך המשיח (קשור למזל דגים, המזל של חדש אדר, שזה עלמא דאתכסייא, רק צריך להוציא אותם ולאכול אותם). ה-י זה חכמה בסוף, חכמה תתאה, כבוד נברא. כל אות של שם א-דני יש לו ענין, וכמדומה שזה מוסבר שם קצת באריכות. אבל מה שנוגע לנו זה הציץ, "פליאה דעת ממני", וזה "עד דלא ידע" – "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", זה "פליאה דעת ממני". זה הציץ, אבל עם כל ה"פליאה דעת ממני", שזה בקור רוח, ככה מנצחים את קרירות הקליפה של "אשר קרך בדרך" של קליפת עמלק ("מצח אשה זונה" = כל המזגנים זה הכל עמלק...).

מעלת הציץ על הפתיל ועל המגבעת

אז אמרנו שהרמז העיקרי המיוחד לפורים, לפרשת תצוה, זה חלוקת בגדי כהונה ל-אז, והכח לנצח את המן-עמלק זה ה-א, הציץ, "על הפתיל על המצנפת", שלמעלה מכולם. הכלי יקר לא כותב את זה במפורש, אבל לפי זה יוצא שהציץ הוא למעלה מהפתיל שהוא על המצנפת. אף על פי שלכאורה המצנפת נראית הכי גבוהה, אבל בפנימיות הציץ מעליה. התיקון של העריות של הציץ הוא על התיקון של פתיל תכלת שהוא על התיקון של המצנפת – צריך להתבונן מה זה שלש הבחינות האלה. אבל הכל מתחיל מ"מצח אשה זונה". אשה זונה ר"ת אז ("מצח אשה זונה" ר"ת מאז – "קדם מפעליו מאז"). ה-א זה העיקר, זו האשה, וה-ז אלה הילדים שנולדים ממנה.

עזות מצח דקדושה – תנאי ראשון להיות חסיד

כתוב שיש שלשה תנאים להיות חסיד: הראשון זה עזות מצח, עזות פנים דקדושה. התנאי הראשון להיות חסיד חב"ד זה הציץ, עזות מצח של קדושה. עזות מצח של קדושה זה פשוט מאד – לא להתבייש בפני המלעיגים. זה יסוד היסודות, זה ההלכה הראשונה בטושו"ע – "הוי עז כנמר" – הכל בקור רוח, בלי להתרגש. זה הלעו"ז של "אשר קרך בדרך", "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. אויביו אלביש בשת ועליו יציץ נזרו". זה הענין של פורים, ציץ נזר הקדש, עד דלא ידע, פליאה דעת ממני, אבל סוף לעמלק. לחיים לחיים!

ג. הציץ והציצית

עוד משהו על הציץ: יש שלש פעמים בתורה "ציץ", בשלשה פסוקים שונים, וכנגד זה יש ג"פ "ציצית" בפרשת ציצית – זה רמז יפה, שכמו שכתוב בזהר זה זוג. מצד אחד ציץ קשור לתפלין, שלומדים לתפלין ק"ו מהציץ, אבל זה שהוא גם לשון ציצית ויש לו פתיל תכלת אז יש פה שני עדים שקשור לציצית.

ה"זהיר טפי" של הדור - ציצית

כאן המקום להזכיר שהצדיקים – זה לא מסורת חב"ד, עד כמה שזכור לי, אבל מסורת מהנעם אלימלך ועוד צדיקים גדולים – שאמרו שהמצוה העיקרית, ה"זהיר טפי" של הדור שלנו (דור של הנעם אלימלך, שזה אחרי הבעש"ט, וממנו והלאה הכל משיח) זה מצות ציצית. יש לכל אחד מצוה בהו "זהיר טפי" – המצוה שזוהר בה, מאיר הנשמה ביותר. וכמו שיש כך לכל אדם כך יש לכל דור (פורים זה חג של דורות, כפי שאמרנו, לפעמים בדילוגים ולאו דווקא דור אחרי דור כפי שהסברנו על פי הדעות במכילתא), אז יש צדיקים גדולים שאומרים שה"זהיר טפי" של הדור זה ציצית. צריך לחפש איזה מקור לזה גם כן אצלנו בחב"ד. אבל זה מובא בשם הרבי ר' מיילך, שנקרא על ידי חסידי פולין "בעל שם טוב קטן" – היה בעש"ט גדול ובעש"ט קטן, הבעש"ט ורבי אלימלך – שהמצוה המיוחדת של הדור זה ציצית. שוב, זה קשור לציץ. זה רק תוספת לחשיבות הציץ.

ישוב דברי רש"י על רמז הגימטריא בציצית

שוב, הזיווג של ציץ וציצית – אחת התופעות היפות בתורה – שכל אחד מוזכר ג"פ בתורה. ידועה הקושיא על רש"י, שכותב שתציצית כולל כל תריג מצוות, כי ציצית גימטריא 600 ועם חמשה קשרים ושמונה חוטים זה תריג (= משה רבינו), ולכן בזכות זה "וזכרתם את כל מצות הוי'". קודם כל רש"י מלמד מה יהודי עושה כאשר מסתכל על משהו – קודם כל עושה גימטריא של השם שלו, שעם זה ה' ברא אותו, וגם רואה עוד תכונות שלו. יתכן שרק לעשות גימטריא זה מעשה בראשית, כי ה' ברא אותו עם אותיות השם שלו, ולראות ממה הוא מורכב ולצרף את זה לחשבון זה כבר מעשה מרכבה. אבל דא עקא שבתורה כתוב ציצית חסר – ציצת. יש ציץ בשלמות, ואח"כ ת לעשות את זה נקבה. ציצת לא שוה 600, רק ציצית. בשביל מה זה טוב שזה דווקא 590 ולא 600? בשביל לזווג אותו לציץ. ציץ ציצת (אם הם חתן וכלה צריכים לעשות להם גימטריא) = 780 = ל פעמים הוי' = הוי' אחד במשולש כללי = ה"פ יוסף (מספר מאד חשוב). כל המספרים מ-א עד טל (לשון טלית). הכלה מוותרת על י לשם הזיווג עם החתן, כדי שיצא הכי טוב. אבל במקום להיות 600 היא 590 (= הכנסת כלה). ציצת זה סגולה להכנסת כלה. יחד עם ציץ זה שלמות של טל במשולש.

אבל, בכל אופן, מה נעשה עם רש"י ומה נעשה עם תרי"ג? אפשר לומר שזה מדרש של קרי וכתיב, אבל זה לא מספיק (ברמז של קטרת רש"י מסביר מה עושה, אז כך הוא פוסק שזה הפשט, אבל כאן זה לא מובן). מה ההצדקה של רש"י? זה משהו יפהפה, שכתוב ג"פ – "ציצת... ציצת... לציצת" (יג אותיות כנגד יג תיקוני דיקנא דא"א, בציץ ציץ ציץ יש ט אותיות כנגד ט תיקוני דיקנא דז"א, ששרשם ב-ט היכלין דא"א שלמעלה מ-יג תיקוני דיקנא שלו, וד"ל) – ה-ל מוסיפה י לכל אחד, ומעתה כל ציצית = 600! ג"פ 600 זה 1800, שזה ריבוע כפול של ל.

שבע הופעות ציץ וציצית

חוץ מג"פ ציץ יש עוד הפעם במשמעות אחרת – "ויצץ ציץ ויגמל שקדים" – זה גם שייך לאהרן. זה פלא, שלא יודע אם מישהו כתב. במטה אהרן כתוב "ויצץ ציץ" – בולט למעלה, כמו האותיות הבולטות על המצח. קודם כל, זה שכתוב עוד ציץ על אהרן זה דבר יפהפה. אם כן יש שבע ציץ – ג"פ ציץ וג"פ ציצית ועוד הפעם ציץ. גם לפי סדר התורה, הציץ של המטה (בפרשת קרח) זה אחרי הציצית (שבסוף פרשת שלח). אז הסדר שיש ג"פ ציץ, אחר כך ג"פ ציצית, ועוד הפעם "ויצץ ציץ". "כל השביעין חביבין". כנראה ששלש ציץ זה חג"ת ושלש ציצית זה נה"י ובסוף "ויצץ ציץ ויגמל שקדים" זה המלכות – זה חוזר לאהרן. הציץ לא במפורש על אהרן. כאן במלכות, באחרון, הציץ הוא במובן אחר – אבל זה חוזר לאהרן, זה מטה אהרן. ציץ ציץ ציץ ציצת ציצת לציצת ציץ = 2560 = י"פ אהרן. יש כאן גם שבע וגם עשר – "העשירי יהיה קדש להוי'" – שבע ציץ בתורה, כפי שכתובים, יוצא י"פ אהרן. זה שלמות של אהרן, לכן זה עוד יותר חיזוק למה שאמרנו שבפורים צריך להתחפש או למרדכי הצדיק או לאהרן כהן גדול. עיקר התחפושת זה באמת כהן גדול, כי זו תחפושת – להתלבש עם כל הבגדים, ובעיקר עם הציץ, הכח לנצח את המן ואת עמלק. בפנימיות זה להתגבר על "מצח אשה זונה", עזות מצח של הקליפה, חותך מילות וזורקן כלפי מעלה.

ד. הציץ והחשן

הציץ והחשן – משה ומשיח

כתוב – היה גם ב"הרכבת נוסעת" השבוע – שיש קשר בין הציץ לבין החשן, שהציץ זה בחינת משה רבינו, הכח של משה רבינו – הכל על אהרן – מצח הרצון (ידוע ש-רצון זה שמו, משה עם הכולל), תוקף הרצון, "ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף", תוקף הנס בא מתוקף הרצון, מרדכי בדורו כמשה בדורו. מה שעל לב אהרן זה הכח להוציא מהלב לפה, שיהיה לבא לפומא גליא. החשן עם האותיות שלו, עם האורים ותומים שלו, זה הכח לגלות מפנימיות הלב. כתוב שזה ביאת המשיח, "לבא לפומא גליא". מה שיש לי בלב איני יכול לומר בפה, וזה נקרא שמשיח לא בא – משיח זה מֵשׂיחַ, מגלה הכל. בשביל זה הולכים לפסיכולוג, אולי יצליח להוציא את מה שיש לי בלב. הוא לא מצליח, רק הפסיכולוג הגדול – מלך המשיח – יצליח. גם יוסף הוא "איש מצליח", מצליח להוציא מהלב. זה קשור למשיח. על שניהם כתוב ביטוי דומה. כמו שנסביר, לא סגי הא בלא הא – לא יכול להיות משה בלי משיח ולא משיח בלי משה, כי "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", "מה שהיה הוא [שיהיה]" ר"ת משה.

שני מרכזים – האליפסות של קפלר

על הציץ כתוב "והיה על מצח אהרן" ועל החשן כתוב "על לב אהרן". ביטוי דומה, שיש רק על שני הבגדים האלה (יש על אהרן, אבל עם ציון אבר מיוחד – רק שני אלה). יש כאן שתי נקודות מרכז – מצח ולב. למה זה דומה במדע? זה גם מההישגים העיקריים של הבנת היקום, תגלית של קפלר, איך מסתובבים הכוכבים. עד לזמנו חשבו שהכוכבים מסתובבים בעיגולים, ואם לא מסתובב יש כל מיני עיגולים בתוך עיגולים כדי שזה יסתדר. אבל מהחידושים הכי חשובים של הזמן החדש, לקראת משיח – לעיגול יש רק נקודת אמצע אחת ולאליפסה יש שתים, והוא חידוש שזה לא בדיוק עיגול אלא אליפסה (ורק נדמה שזה עיגול). הכוכבים לפי כח המשיכה מסתובבים באליפסה, ולאליפסה יש שני מרכזים. המקור לזה בתורה זה בכהן גדול – זה גם כח לנצח את המדען הגדול של הלעו"ז שקוראים לו עמלק. יש לו חמשה פרסי נובל, כנגד נרנח"י שלו, והגם שכתוב שאין יחידה בלעו"ז לעמלק יש – לא כמו לנו, לפעמים כתוב שגם ביחידה יש חיצוניות ופנימיות. בכל אופן, מהתגליות החשובות ביותר שבאמת הכוכבים לא מסתובבים בעיגולים מדויקים אלא באליפסות, וההבדל העיקרי שבעיגול יש רק נקודה אחת באמצע, אבל להבין את תנועת האליפסה יש שתי נקודות. המקור לזה בתורה זה בגדי כהן גדול, שיש להם שני מרכזים – שמונה בגדים עם שתי נקודות מרכז, במצח ובלב. ציץ זה "על מצח אהרן" וחשן המשפט זה "על לב אהרן".

בתחלת פרשת תצוה, לפני בגדי כהן בכלל, יש שני פסוקים ראשונים (פרשיה בפני עצמה) של שמן המאור להעלות נר תמיד. מה זה "תצוה"? איך זה רומז לבגדי כהונה? הרי כמו שהרבי אומר בתוך שם הפרשה יש את כל תוכן הפרשה, ועיקר תוכן הפרשה זה בגדי כהונה, והרי תצוה הולך על שמן זית זך. איפה שם הרמז לנושא העיקרי של הפרשה? תצוה ר"ת תעשו ציץ וחשן המשפט (תעשו ציץ וחשן המשפט = מב בריבוע, רק 'להוכיח' שזה ביטוי מכוון). ה-צ זה העיקר גם במלה ציץ – צדיק כפוף וצדיק פשוט – וגם במלה "לרצון" שכתוב רק עליו, "בו ירוץ צדיק", וזה גם ב"מצח". הכל זה סביב האות צ, והמלה העיקרית בתורה שהעיצור הוא רק צ זה מצוה – "תצוה", הציץ. אבל יש עוד שלש אותיות, לכן צריך לעשות רמז שזה יהיה קשור לבגדי כהונה – תעשו ציץ וחשן המשפט = 1764 = 42 בריבוע (מב של מעשה בראשית) = ד"פ אמת (ממוצע כל מלה), ד"פ 21 בריבוע. אמרנו שיש שתי נקודות מרכז – הכהן כאן זה כמו כל היקום, כל מערכת השמש, וכל הכוכבים מסתובבים סביב הכהן שיש לו שתי נקודות מרכז, על מצח אהרן ועל לב אהרן = אמת אמת (ריבוע כפול של 21, חצי מתעשו ציץ וחשן המשפט).

מהמח והלב לגילוי בפה

התחלנו בשאלה מה הממוצע בין מצח ל-לב – זה פה. מצח לב = ב"פ פה, וזה באמת באמצע. מה זה קשור? למה שאמרנו קודם, שהכח של המשיח זה להוציא מהלב, שיהיה לבא לפומא גליא, ביאת משיח. אבל מה שיש לך גם בנקודה הפנימית שבלב זה תלוי גם בפנימיות המח – משה רבינו ומשיח תלויים הא בהא, עד כדי כך שכתוב שהמדרגה הכי גבוהה של משיח, אחרי משיח בן יוסף ואחרי משיח בן דוד, זה משה רבינו, רעיא מהימנא. לכן באמת החשן מוציא מהלב את הסודות, רזין דרזין, קלא פנימאה דלא אשתמע, שגם הוא לא שומע זה גם לא במודע שלו. מי כן יודע מזה? זה משה רבינו. כנראה שיש חתך זהב בין המצח והפה והלב. זה גם יהיה עכשיו סוד של "פה אל פה אדבר בו". הפה של הקב"ה והפה של משה, אבל היות שזה בגימטריא לב מצח אפשר לפרש לפי זה גם ש"פה אל פה" זה מהמצח ללב. כתוב שהמח מקרר את הלב, אבל בעיקר מי שמקרר אותו עד לאפס המוחלט – מי שמביא את הלב עד לאפס המוחלט וגם עובר אותו, בסוד מרדכי שאחד יותר מאפס המוחלט – זה בעיקר כח המצח. כתוב שהראות זה כמו כנפים, כמו שעושים על החתן בחתונה...

ניגנו קצת (ומישהו הקיא על השולחן).

ה. סוד ה-מ במצוות הפורים

ארבע המצוות – יחוד הוי' וא-דני

יש ארבע מצוות של פורים שמתחילות ב-מ: מקרא (מגילה), משתה (ושמחה ויום טוב), משלוח (מנות), מתנות (לאביונים). רואים שכל המצוות של פורים שייכות לאות מ (אף שעד כה דברנו על צ) – מ-מ פתוחה עד ם סתומה. המלה משלוח כתובה פעמיים בסוף המגלה, פעם ראשונה רק "משלוח מנות איש לרעהו" ופעם שניה "משלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". לפי התנ"כים שתי הפעמים זה חסר – משלֹח אותיות חשמל, כידוע – אבל לפי המסורת שלנו בכתיבת המגילה, זה נגד כל המסורות ונגד כל התנ"כים, שהמשלוח הראשון כתוב מלא והשני כתוב חסר. "מתנות" כתוב עם ו – היה אפשר לכתוב את זה חסר, אבל זה עם ו. לכן יש כאן רק במלה הראשונה של כל מצוה – שכל מלה מתחילה ב-מ – יש חי אותיות: מקרא משתה משלוח מתנות. זה ההרכב הראשון שצריך לחשב, וזה עולה 2366 = הוי' פעמים צא (הוי' א-דני; ח בגדי כה"ג כפי שאמרנו קודם) = דוד (מלכות) פעמים יעקב (תפארת). זה כמו בסידור שכתוב שם הוי' ואח"כ מציירים לך את זה משולב יחד – זה כולל את כל הכוונות. מה הווארט בפשטות? שכל הכוונות שאפשר לכוון זה בארבע המצוות האלה, שהן עצמן כנגד י-ה-ו-ה, כמבואר בדא"ח (מקרא מגלה זה "אורה זה תורה", משתה זה "שמחה" וכו'). הממוצע של הוי' זה הוי' פעמים שילוב הוי'-אדנ-י, עיקר סוד היחוד והזיווג בכל מקום.

מ דקדושה ו-מ דקליפה

רק צריך להסביר מה זה ה-מ. כתוב בזהר שפינחס ראה אות מ באויר – וזה היה מלאך המות (מ של מות) – וכדי לבטל את זה הוא עשה "מעשה פינחס" עם תיקון המצח שלו, לכן זכה לציץ שגם בלט. הציץ זה לבלוט במקום שצריך, לקפוץ (וידוע שהקליפה ששונא זאת שמו סנבלט, כמבואר במ"א). יש כמה שקפצו – נחשון קפץ לים, פינחס קפץ, יש כמה קופצים. היכולת לקפוץ לתוך הענין, נגד כל הסיכויים להצליח – כשצריך – זה מעשה פינחס, זה להציץ ולבלוט. בזה פינחס בטל את ה-מ לשון מות. יש מ שהיא מעין החכמה, מים חיים מירושלים, ויש מ שהיא היפך החיים. צריך לשתות, אם כי שסתם מים זה לא – היום ה'משקה' זה המים (גם משקה מתחיל ב-מ), הכל תלוי במשקה. המשקה מבטל את ה-מ דלעו"ז, כמו פינחס. אמרנו שבתו"א אדה"ז מביא שלשה פתגמים מה זה ציץ – "יציץ נזרו", "מציץ מן החרכים", "נץ החמה". דווקא ב"מציץ" רואים את ה-מ לפני ה-צ.

כח המפעיל

נאמר עוד טיפה מה זה ה-מ: יש כתב מהמגיד – שכמדומני שעוד לא הדפיסו – שאלות שאדה"ז שאל את המגיד והתשובות שלהם. אנחנו הכי אוהבים לצטט משם ששאל את המגיד "מה בין אכל למאכל"? מה לכוון במלה אוכל ומה במלה מאכל? מה ההבדל ביניהם? אנחנו אוהבים את זה כי מהפרט עשה כלל גדול. יש מעל מאתיים צורות של שמות בלשה"ק (הרבה יותר מצורות הפעלים, שהן הגיוניות ומסודרות – שבע צורות), בספר המכלול של הרד"ק (זה מאד לא מובן), ואומר המגיד כלל גדול, שכל שם שיש בו מ בהתחלה זה קשור לצורת פועל שנקרא "מפעיל". ה-מ בראש שם יש לו כח של מפעיל את הדבר. הוא אומר ש"מאכל" זה כמו מאכיל – האוכל זה ה"מוצא פי הוי'" ("לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם"), אבל אי אפשר לאכול את הרוחניות, את האויר, אז צריך שיתלבש בכלי שיאכיל לי את זה – וזה המאכל (מאכל = צא). זה מה שהמגיד ענה לאדה"ז, שמאכל זה הגשמיות שמאכילה את הרוחניות. והוא אומר שכל מילה זה ככה, שכל מילה שמתחילה ב-מ זה כח שמפעיל משהו.

זה הכוונה בכך שכל מצוות פורים מתחילות ב-מ (חוץ מזה שהכל זה מים – הכל זה משקה – והכל מבטל את מלאך המות שזה עמלק, הוא יצה"ר והוא השטן והוא מלאך המות, וכל מצוות פורים מבטלות אותו). אגב, יש אחד מהראשונים שכתב ספר שלם שבו כל מילה מתחילה ב-מ. ה-מ לפי המגיד זה מפעיל, כלומר שאם כתוב מקרא מגילה זה לא רק שאני קורא את המגילה, אלא שאני מקריא אותה. כמו ב"ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" שחז"ל דרשו שהיה מקריא (אף שאין שם מ). כך זה כל המילים כאן, אם יש "מקרא מגילה" אני לא רק קורא, אלא עושה שאתה תקרא – מחדיר בתוכך את קריאת המגלה. משתה זה לא רק שאני שותה, אלא שאתה שותה (רק שכתוב קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים). אותו הדבר משלוח – לא רק שאני שולח, אלא שאני מעורר את השני לשלוח – נוהגים שאני נותן לך ואתה מיד מחזיר לי, משלוח זה גם שאתה תשלח. לגבי מתנות – על זה כתוב שיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית. במשלוח אני נותן לו והוא מחזיר לי, ובמתנות אני מקבל ממנו יותר ממה שאני נותן לו (לא בגשמיות אלא ברוחניות). בפורים העיקר שהוא נותן לי את שמחת פורים, כך כותב הרמב"ם. זה גם קשר בין מ ל-צ – שמתנות זה צדקה, זה עיקר המצוה וזה עיקר השמחה. אני נותן לו משהו והוא נותן לי את השמחה. השמחה באה ממנו. זה ה-מ, המפעיל. כנראה שכל הכח של פורים, לכל השנה כולה, זה כח המפעיל (מפעיל = 230 = זקף גדול, אמצע סדרת הצנה הנ"ל, פעמיים 230 = "קדש להוי'").

הפסקת ניגונים.

מפורים למתן תורה

במלה פורים ה-מ בסוף, אבל גם פ וגם ר זה כפולות של מ – פעמיים מ ו-ה פעמים מ. היינו ש-פר זה ז פעמים מ המתחלק בסוד זהב ל-ה ו-ב (עיקר השרש כאן זה פר, ויש מושג "זהב פרוים", פרוים אותיות פורים, שעולה 24 פעמים זהב, היינו 24 קרט, ציץ זהב טהור, דוד פעמים דויד, וד"ל; זהב פרוים הוא ר"ת פז, סוד "ראשו כתם פז", ו-כתם עולה "קדש להוי'"). יש קשר בין פורים למתן תורה, שזה "קיימו וקבלו היהודים", "וקבל היהודים" (לשון יחיד, כמו משה רבינו, "משה קבל תורה מסיני"). גם כשאמרו "נעשה ונשמע" בסיני זה היה רק על התושב"כ (כמו שהתוס' כותבים), ולגבי התורה שבעל פה (ממוצע המצח והלב כנ"ל) היתה כפית הר כגיגית ו"מכאן מודעה רבא לאורייתא", וזה התבטל רק כאשר "וקבל היהודים" בפורים (לשון יחיד כמו משה רבינו). מפורים עד פסח יש שלשים יום – צריך להתחיל לדרוש בהלכות החג שלושים יום קודם החג – אבל מפורים עד מתן תורה יש שמונים יום, ולזה רומז ה-פ של פורים. מקבלים את התורה מחדש, ועתידים לקבל "תורה חדשה" של משיח. כל ה-פ ימים האלה קשורים ל"אנכי" (אם כוללים גם את יום הפורים וגם את ז' סיון), פתיחת עשה"ד. "אנכי" ימים מפורים עד מתן תורה. העיקר שבאמת נזכה לקבל את ה"תורה חדשה מאתי תצא", ממלך המשיח, מתוך שמחה וטוב לבב מרוב כל, עד דלא ידע, מה ש"עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו", למאן דדחקין במילין דחוכמתא. כמה שעד דלא ידע – יהודי אוהב חכמה. יש עוד דברים שאוהבים, אבל בטוח אוהבים חכמה. שה' יעזור שתהיה חכם. כתוב שמי שרחים רבנן – יהודים פשוטים שאוהבים רבנן (אם הם בסדר, לא כל הרבנן בסדר) – זה בגלל שהוא אוהב חכמה. הרבי הקודם פעם נסע בליטא, ובסוף הוא כתב שהכי התפעל זה מאהבת התורה הפשוטה של היהודים הפשוטים בליטא – כמה שהם מעריכים ואוהבים תורה. לא הת"ח, אלא כמה היהודים הפשוטים אוהבים את החכמה ואת התורה. כתוב שמי שאוהב חכמה – חכמת התורה, חכמת ה' – או שהוא יזכה להיות חכם, או שהוא יזכה ל"בן חכם". אין הרבה סיכוי שאתה תהיה חכם, אבל אם אתה תאהב חכמה יש סיכוי שהילדים שלך יהיו חכמים. "בן חכם ישמח אב" – ישמח אותיות משיח – ו"בן חכם ישמח אב" = אני קר (= חוה בריבוע).

הפסקת ניגונים.

ו. צורת כתיבת "קדש להוי'"

שורה אחת ושתי שורות – ירידת הדורות ועלית הדורות

דברנו אתמול בערב על כך על הציץ שעל המצח כתוב שם "קדש להוי'", והפירוש העליון שהכהן אומר על עצמו שאני קדש לה'. אבל בבית שני – וזה צריך להוסיף להסבר של אתמול – כתוב "קדש להוי'" בשורה אחת, כי לא היה גילוי שם הוי' דלעילא. כשאין גילוי שם הוי' דלעילא כותבים בשורה אחת, וכך אמר רבי אליעזר בן רבי יוסי "אני ראיתיה ברומי והיה כתוב בשורה אחת". אתמול הסברנו שזה רק בגלל שהרגישו שאין גילוי של הוי' דלעילא, כי הבית הולך ומתדרדר. כל הענין של עמלק זה "דר דר" – או שיש עלית הדורות או ירידת הדורות. כשמרגישים ירידת הדורות כותבים בשורה אחת, וכמרגישים שיש עלית הדורות – שהמשה רבינו שבכל דור יותר מהדור הקודם (כך הוא מימות האריז"ל), ו"מרדכי בדורו כמשה בדורו" ממש – אז כותבים בשתי שורות. לא הסברנו, אף ש"הא בהא תליא", שהפשט הוא שהכה"ג בבית שני לא יכול להעיד על עצמו שאני "קדש להוי'", כי הכהנים לא היו צדיקים, לכן צריך לפרש "קדש להוי'" באחד משלשת הפירושים האחרים. הא בהא תליא, בגלל שלא היה צדיק בדור שיכול להעיד עליו קדש להוי', שהרבי יכול להסתכל עליו ולומר שאני רואה כאן עצמות ומהות בתוך גוף, אז המצב ביש והולך להיות חורבן הבית ר"ל. לכן אז, בסוף בית שני, כתבו בשורה אחת ולא בשתי שורות.

קדש ל-הוי' (גירסת הגמרא) או קדש-להוי' (גירסת הרמב"ם)

בגמרא שלנו כתוב "קדש ל" למטה ו"הוי'" למעלה, אבל בגמרא של הרמב"ם היה כתוב "קדש" למטה ו"להוי'" למעלה. רוב המפרשים שרוצים להבין פשט אומרים שהפשט נוטה לגרסת הרמב"ם, אבל כל כמה שהפשט נוטה לא לחלק מלה באמצע, הגירסא שלנו בכל אופן זה "קדש ל" למטה ו"הוי'" למעלה. ארבע אותיות למעלה וארבע אותיות למטה. ברור שהרבה יותר סודי לומר "קדש ל" למעלה ו"הוי'" למטה, וזה גם סימטרי מבחינת מספר האותיות. המפרשים אומרים שזה לא היה ממש למעלה למטה, אלא או בהמשך השיטה יותר גבוה, או – לפי הראב"ד – אותיות הוי' הן בעצם יותר ימינה מ"קדש ל" בשורה שתחתיו. בכל אופן, תמיד כשקראתי את ה"קדש ל" למטה ו"הוי'" למעלה – חשבתי שזה עליהן ממש (צריך לחפש אם יש שיטה כזו). מה הסברא שזה כן יהיה ככה? כי כתוב שזה בין העינים. ת"א מתרגם "מצח" "בית עינוהי", אבל יש ת"א קדום – שאומרים שזה הנוסח האמיתי – שאומר שזה "בין עינוהי". לפי זה, וגם על פי פשט, ה"בין עיניך" של הציץ הרבה יותר מ"בין עיניך" של התפלין – לא רק שיותר קרוב, אלא שהמצח נקרא כך. כדי שהמילים "קדש להוי'" יצא "בין עיניך" צריך שזה יהיה ממש זה מעל זה. כתוב שלא כותבים את זה ארוך על כל הטס, אלא מצמצמים – אם זה בהמשך אחד (לא משנה אם שורה אחת או שתים) אז צריך לצמצם שיהיה בין העינים, אבל יותר מצומצם ותועלתי לעשות את זה ממש אחד מעל השני. בכל אופן, לעת עתה לא ראיתי מי שכותב שזה ממש מעל.

בכל אופן, מה שאמרנו אתמול, שלפי בן הרמב"ם ש"קדש להוי'" הולך על הכהן בעצמו, הכי עצמי לכתוב "קדש ל" ואז "הוי'" (לא כשיטת הרמב"ם בחלוקת האותיות). בחכמת הגימטריא זה גם יוצא הכי טוב – כפולה 13 מעל כפולה 7 (זוג מאד יפה בחכמת המספר). רק לסיום: כשה"קדש ל" למטה זה בגימטריא משיח בן דויד, כפי שכתוב אצל גורי האר"י (כמו בדה"י, שזה שבחו של דויד המלך שכותבים אותו מלא), ודווקא ככה זה כפולה של דוד, דוד פעמים אל, ז"פ טוב מאד. "קדש ל" זה כפולה של ז ו"הוי'" כפולה של יג – זיווג של ז ו-יג, ב"פ יג ו-סב פעמים ז. ב ו-סב יחד זה סד, ח בריבוע, ויחד עם ה-יג וה-ז זה חן-הוי' – חנוך – 84, שזה ד"פ אהיה. במקום לצום פד צומות לתיקון הברית אפשר רק להשתכר בפורים עד דלא ידע. כתוב ש-פד צומות זה ד"פ שם אהיה. אם מחברים את האותיות של למעלה ולמטה אז יחו"ע (יה) הולך עם קד ו-וה עם של. אז האותיות הראשונות יוצרות קידה, מלשון "ויקדו וישתחוו" – מה רש"י אומר על הפסוק הזה? שהשתחויה זה פישוט ידים ורגלים וקידה זה שהקדקד (המצח) מגיע לקרקע. עיקר ההתבטלות בפועל זה הקידה, ואחר כך יש השתחויה. כמו שכותב שמי שרואה את הציץ נופל על האף, על הקדקד. היו רק חכמים מיוחדים שידעו לעשות קידה, זה חד בדרא שיודע לעשות. מי שעושה קידה, יחו"ע, זוכה ליחו"ת, שזה שלוה. זה סוד הציץ, שכתוב שם "קדש ל" למטה ו"הוי'" למעלה.

הפסקת ניגונים

ז. ציץ-פתיל-מצנפת – "בא מיכה והעמידן על שלש"

חז"ל דורשים "בא מיכה והעמידן על שלש" על הפסוק "מה הוי' אלהיך שואל מעמך – עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלהיך [כתוב אלקיך בלי הוי', אבל בחסידות מצטטים ככה]" . בדרך כלל מסבירים שזה מלמטה למעלה – "עשות משפט" זה מו"ס, כח המשכיל, ו"אהבת חסד" זה גלגלתא, ששמה החסד דעתיק מתלבש, ו"הצנע לכת" זה צניעות, על דרך "ספרא דצניעותא", שזה רדל"א. ככה בדרך כלל מסבירים, מלמטה למעלה – "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם הוי' אלהיך".

הציץ – "עשות משפט", "לעשות בהם משפט כתוב"

זה מתאים למה שדובר קודם על פי הכלי יקר שיש את הציץ, שזה מצח הרצון, רעוא דכל רעוין – הציץ זה ה-צ שצץ ובולט, "ויצץ ציץ", מתוך המצח, מתוך המו"ס, לעשות משפט לגוים. עשית משפט זה המכנה המשותף בין הציץ לבין חשן המשפט – חשן המשפט זה בבית משפט, בסנהדרין, ויש גם "לעשות בהם משפט כתוב" בגוים, מתי "הדר הוא"? בפורים. את המשפט הזה הציץ עושה. זה גם מכנה משותף בין הציץ לבין החשן, ששניהם עושים משפט – חשן המשפט עושה משפט של תורה, וזה דווקא "על לב אהרן" ("לבי ראה הרבה חכמה", חכמת התורה איך לעשות משפט, כמו שה' נתן חכמה בלב שלמה המלך לעשות משפט – לכן כתוב במדרש ששלמה המלך שם את החכמה בלב, ואילו דוד המלך, שיותר קרוב ל"לעשות בהם משפט כתוב", שם את החכמה במח, בראש). בכל אופן, המשפט של הציץ זה "לעשות בהם משפט כתוב". ככה אפשר לפרש את הפסוק במיכה, ש"העמידן על שלש". "עשות משפט" זה הציץ, וכמו שעושה משפט כתוב בגוים, הוא עושה משפט גם נגד עמלק וגם נגד מדין וגם נגד בנות מדין. הציץ זה נגד עמלק, ואתמול דברנו על מדין – מה זה קשור לציץ? מפורש שמשה רבינו גילה עם הציץ את מי מבנות מדין צריך להרוג. מה זה בנות מדין? מה זה "מצח אשה זונה"? זו אחת שברוב עזות באה ומפתה בריש גלי, בלי שום בושה. זה בנות מדין, שיוצאות לבני ישראל הטהורים ורק בעזות מצח מפתות את הבנים לזנות. צריך נגד זה לעשות בהם משפט כתוב – בכלל נגד הגוים ובפרט נגד מצח האשה זונה.

פתיל תכלת (סוד הציצית) – "אהבת חסד", תיקון האהבה

אחר כך "ושמת אותו על פתיל תכלת" שרומז לציצית, שזה שמירה בפני האשה זונה – ואדרבה, באותו סיפור בגמרא, בזכות הציצית שטפחו לו על הפנים האשה הזונה התגיירה, ומה שהיא התגיירה בסוף בזכות הציצית אותם מצעים שהציעה לו בטומאה הציעה לו אח"כ בקדושה ובטהרה. זה בזכות הפתיל תכלת. ככה צריך להסביר: שהפתיל תכלת זה כנגד "אהבת חסד", שזה שומר מפני האהבה הזרה. נגד העזות מצח של האשה הזונה זה הציץ. בירור ותיקון האהבה – מה שאותו תלמיד של רבי מאיר (שאמר על עצמו שהוא מלך המשיח, ודווקא לו יש תלמיד ש)נוסע עד סוף העולם בשביל אשה זונה. יש תלמיד מובהק של מלך המשיח שרק הוא נוסע לאותה אשה זונה, אבל בסוף יש לו מזל – מזל שלקח את הציצית איתו – זה פתיל תכלת שמכלה את האהבה הרעה, וגם מתקן את האהבה שתהיה "אהבת חסד". היא אומרת לו – אתה לא אוהב אותי? ירדה את כל המדרגות וישבה ובכתה מה לא מצאתי חן בעיניך שאתה לא רוצה לקיים מה שכבר שילמת עליו כסף מלא? אתה לא אוהב אותי? הוא אומר שאת הכי יפה בעולם, אני אוהב אותך, אבל זה שאני לא גומר את הענין זה רק בגלל הציצית – שהציצית הזכירו לי את ה', את הקב"ה, לכן אני לא גומר. זה התיקון של הפתיל תכלת שזה כנגד האהבת חסד, הגלגלתא.

המצנפת – "הצנע לכת"

המצנפת זה מה שאמרנו קודם, שזה לשון "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" – לשון צפון. המצנפת על הראש, ולכאורה מכפרת על גסות הרוח – הכי פחות צנוע. גס רוח הוא הולך ומשויץ. אבל התיקון, הכפרה של הדבר הזה, זה המצנפת. המצנפת זה התיקון של "הצנע לכת". בתניא כתוב בפירוש שהפסוק הזה, "מה רב טובך אשר צפנת", שאמרנו שרומז למצנפת, זה מי שמקיים בעצמו "הצנע לכת".

שלשת התיקונים – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

אפשר לחשוב שזה מלמטה למעלה, כמו שרואים את זה, אבל הפסוק רומז סדר הפוך – "ושמת אותו על פתיל תכלת והיה על המצנפת". יש איזה כח עצמי ב"לעשות בהם משפט כתוב" – "כתוב" זה הכתב. על פתיל תכלת אין כתב, על המצנפת אין כתב – רק על הציץ יש כתב. מה כתוב שמה? "קדש להוי'" – שזה עצמות בגוף, שאני העצמות בגוף. מכח זה שאני העצמות בגוף, קדש להוי', אני יכול לעשות בהם ובהן משפט כתוב. אז זוכים ל"הדר הוא לכל חסידיו הללויה". יש שני כיוונים, או שזה מלמעלה למטה או מלמטה למעלה. יש משהו שהכי עצמי זה ה"עשות משפט", אם אין "עשות משפט" איזה ערך יש לאהבת חסד ואפילו ל"הצנע לכת עם אלהיך". כמו שהתוס' אומרים שמעלת הציץ זה שהשם גלוי – שיש קדושה גלויה בעולם הזה. הצנע לכת ואפילו אהבת חסד זה יחסית מכוסה, אבל "עשות משפט" זה גלוי. לכן יש הרבה תלמידים אצלנו, במיוחד השכמים, שאוהבים רק לעשות משפט – לא שעושים משפט, אבל אוהבים את הענין הזה. שוב, לעשות משפט זה הציץ, זה דבר שנחוץ מאד למלך המשיח (אין מלך בלא עשות משפט). המצנפת זה בגד של כהן הדיוט, ואצל כהן גדול העיקר זה הציץ – הכח העצמי של "לעשות בהם משפט כתוב", שיש בזה גבורה. לישראל זה לרצון, אבל על אויבי ישראל זה פועל את ההיפך.

תיקון הזנות – לתת מקום גם לנקודת המבט של הזולת – תיקון הבינה-התבונה

שוב, זה הכל תיקונים של זנות. זנות = 463 = רבי מאיר. רבי מאיר הוא התיקון של זה (כמו נחש-משיח), לכן יש סיפור מופלא המובא בסדר הדורות שבצעירותו הוא עצמו נכשל בזה. אחר כך רבי מאיר הציל את גיסתו מקובה של זונות, ועל שם זה נקרא רבי מאיר בעל הנס – עשה נס נגד קליפת הזנות, וגם הוכיח את קדושת בנות ישראל, שגיסתו אינה זונה, היא לא נכשלה בזנות (אף שיושבת בשביה בין הזונות). בגלל זה גם היה יכול להציל אותה בנס – ה' עושה נס, כמו אצל פינחס. בכל הדורות כל מי שיש לו צרה – אפילו גוי – בזכות הסיפור הזה של רבי מאיר, יכול לצעוק לה' "אלוה דמאיר ענני". הכל בגלל שהתגבר נגד קליפת הזנות.

זנות = תבונה. על הכסיל כתוב "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". את הפסוק הזה אדמו"ר הזקן הכי אהב, כי כל דרך חב"ד זה לפי הפסוק הזה – לאהוב תבונה ולא התגלות לבו. מי שאוהב תבונה הוא גם מתגבר על קליפת הזנות, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם". זה קשור למה שדברנו אתמול בלילה, שבינה עילאה זה "כולא קמיה כלא חשיב", "אני הכל", אבל הפלא של הקב"ה (ושל כל מי שמתדבק בדרכיו) זה שגם "אתה הכל". לא רק שאני הכל, אלא נקודת המבט שלך על המציאות זה מוצדק ומאושר ואמיתי – זה מח התבונה. כמו שהבינה זה שלמעלה היש ולמטה האין, ש"כולא קמיה כלא חשיב", התבונה היא זאת שאומרת ש"אל דעות הוי' ולו נתכנו עלילות" וגם דעת תחתון צודק. גם בתבונה הזאת, שיש שתי דעות ו"אל דעות הוי'", צריך להתבונן שבזה מנצחים גם את קליפת הזנות. מי שנופל בקליפת הזנות זה מי שיש לו רק נקודת מבט אחת על המציאות, הנקודה של האגוצנטריות שדברנו עליה אתמול בלילה. מי שאגוצנטרי עלול ליפול בזנות. לכן עיקר הזימה בעולם זה במצרים, המקום של "לי יאורי ואני עשיתיני" – בעצם זה שייך לכל הממלכות מסביב א"י, אבל השרש בקליפת מצרים (אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם), ומזה אנחנו יוצאים ביציאת מצרים (כאשר כל הגלויות נקראו על שם מצרים). צריך לצאת בתבונה – מי שאין לו תבונה לא יכול לצאת. הוא עדין תפוס בתוך התגלות (לשון גלות) לבו, בתוך האגוצנטריות. "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה" – הוא מגלה שכמה שיש לי חלק אלוה ממעל, גם לך יש חלק אלוה ממעל. גם נקודת המבט שלך על המציאות צודקת.

עוד הפעם, נחדד מה שדברנו אתמול בלילה – שהחכמה זה שיש לך מקום, בתוך המקום שלי אין לי "כל הזכויות שמורות" על המקום שלי. יש גם לך מקום, ואדרבה – קודם כל זה המקום שלך, רק שאני נמצא איתך. התיקון של "אני הכל" זה שגם ההשקפה שלך על המציאות צודקת. הדעת אומרת שגם אתה יכול להיות יותר גדול ממני – יתכן שיש הרבה דברים שאתה יותר ממני, ולא סתם יתכן אלא "יציבא מלתא ותקין פתגמא שכל אחד מתוקן מחברו" (זה משפט בתניא שהוא תיקון הדעת של אתמול). הרבי מסביר ש"כל אחד מתוקן מחברו" לא רק שאתה רק יותר טוב ומתוקן ממני, אלא שכל אחד מתוקן על ידי חברו – כל אחד צריך לקבל תיקון מחברו, שאני צריך לקבל ממך תיקון, לא רק שיש לך מעלה אלא שאני זקוק למה שיש בך ואין בי בשביל להתתקן. זה ממש תיקון הדעת של אתמול, וממילא זה בטול קליפת עמלק בפרט. שוב, אמרנו שלציץ יש קשר לבנות מדין. זה שיש לו קשר לבטול הזנות זה קשור גם לבנות מדין, ה"מצח אשה זונה", וגם עצם מקור תאות הזנות זה בבינה – לא בחכמה. תאות הזנות שצריך לבטל זה עצם האגוצנטריות של הבינה ש"אני הכל". משם באה הזנות בנפש, "אני ואפסי עוד".

בכך בערך הסברנו את שלש המדרגות של הכלי יקר, של הציץ והפתיל תכלת (חלק מהציץ) והמצנפת. בעצם יש פה רק שני דברים – הציץ והמצנפת. הרמז הוא ש-ציץ מצנפת = תכלת. פתיל התכלת מחבר ביניהם. זה הכל על פי הדרוש של הכלי יקר.

הפסקת ניגון.

חז"ל אומרים "למה נקרא שמה זונה? זו נאה". יש שמונה לשונות של יפי (מבינה עד מלכות – יפי זה אור שמתלבש בכלים ומאיר דרכם דווקא, לכן זה רק מבינה, שרש הגרמוהי כנודע) – שפר, יפי, טוב, פאר, נוי, הוד, הדר, חן. באידרא כתוב בפירוש שמצח ונצח זה אותו דבר, ונוי זה בנצח – "הנוי והנצח" (= זקף גדול הנ"ל; נוי נצח = חי עולמים! בהכאה פרטית = 3120 = 13 פעמים עמלק, עמלק הוא הלעומ"ז של רוח הוי', רוח = נוי נצח = חי עולמים!). לכן הדבר הזה מנצח את הנוי של הלעו"ז. צריך לנצח את עמלק ואת מדין ואת כל שאר ה'אני'.

ניגנו "לכתחילה אריבער".

אז – אסתר-זרש (וושתי)

אחד הרמזים של המלה אז, במגלת אסתר, זה אסתר-זרש. ה-א, שזה הציץ, זה בעצם אסתר עכשיו. ידוע שאסתר המלכה = לעיני כל ישראל, סיום התורה. משה עשה-תיקן את העינים – "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה", שכל אחד חשב שהיא מאומתו, והגם שהיא ירקרקת היא הכי יפה בעולם. זה הציץ, ה-א למעלה מה-ז, משתלטת על ה-ז. יש עוד אשה במגלת אסתר, ושתי, שאסתר יורשת את הכתר שלה. שלשת נשים אלו בסוד אוז לבן, כמבואר במ"א. ממוכן-המן אומר לאחשורוש להרוג את ושתי, והוא הכין את העץ לעצמו. הכל מתחיל מזה שהוא יעץ להרוג את ושתי (אותיות ישות, אותיות יתוש, כמבואר במ"א). הוא מכין – ממוכן לשון הכנה – הרשע מכין את הסוף של עצמו. המן הרשע מתחיל את כל הסיפור בכך שמכין לעצמו את הסוף, בכך שאומר לאחשורוש להרוג את ושתי. בזה שנתן את העצה הזו – כל העצות שלו מתחילות מהעצה הרעה הזאת, רעה לו וטובה לנו – הכין לעצמו את הסוף. מהריגת ושתי והמלכת אסתר משתלשלת הישועה לעם ישראל והסוף המר להמן (המן-המר, ה"מר ממות" שגם אגג אבא של המן אמר "אכן סר מר המות").

ניגנו "רומא פומא".

ח. שיחת הרבי – שלשת פסוקי "פסוק לי פסוקך" ששמע מרדכי

ביקשו קודם שיחה של הרבי, אז נסיים עם קיצור של שיחה אחרת של הרבי לגבי ג' הפסוקים: מרדכי בקש מתינוקות לפסוק לו הפסוק שלמדו באותו יום בחיידר. התינוק הראשון אמר "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא", השני אמר "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל" והשלישי אמר "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט".

שלש רמות של גדילה

הרבי מדייק שהפסוקים לא לפי סדר התנ"ך, אז צריך להיות איזה הסבר אחר לסדר הפסוקים. אז מסביר הרבי שזה שלש דרגות בעבודה, מלמטה למעלה: הדבר הראשון זה לא לפחד מהגוי (גוי זה לשון גוף, גויה). זה על דרך צואת אבי הבעל שם טוב לבעל שם טוב – שרוליק אל תפחד משום דבר שבעולם רק מהקב"ה. אחר כך "עוצו עצה ותופר" – יש בזה איזה שכל. הדבר הראשון זה רק איזה התגברות של תיקון הרגש, לא לפחד – לא מדברים על מה יהיה, לא מדברים על שום פן שכלי כאן. הפסוק השני כבר אומר "עוצו עצה ותופר וגו'" – אני מבין כבר שכל התכנונים שלהם זה הבל וריק, כי מי שקובע בסופו של דבר זה הקב"ה. הקב"ה לא מוזכר בפסוק הראשון, הפסוק השני זה כבר "עוצו עצה ותופר... כי עמנו אל" – יש בזה הסבר, טוב טעם, שכל מה שהם מתייעצים וחושבים לעשות זה הכל לא שוה כלום בגלל שהקב"ה שהוא קובע, "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", הוא אתנו. כמאמר מוסבר, המלים "עמנו אל" במקום אחר בישעיהו זה שם של מלך המשיח (עמנואל = מיכל מהיטבאל). יש עמנואל אותיות ביום אחד של מעשה בראשית (יום בריאת האור, החותם "יום אחד", הכל אחד). בכל אופן, זה הפסוק השני.

מה שהרבי מסביר כאן, בקיצור, שיש כאן שלש רמות של גדלות מוחין. אם כי הכל זה תינוקות של בית רבן שאומרים את הפסוקים, אבל יש כאן עליה של מוחין. הדבר הראשון זה פשוט להשתלט על הפחד, והדבר השני זה להבין שה' איתנו ולכן שום עצה שלהם לא תצלח, והדבר השלישי זה "ועד זקנה וגו'".

אומרי הפסוקים – האב, הבן והאב

מה הפשט בזה? מי מזדקן כאן? על מי נאמר "ועד זקנה אני הוא"? הפשט הוא שזה הולך על עם ישראל, שגם שאנחנו מזדקנים, גם שאנחנו מאבדים את הכח החיוני שלנו – שנעשים זקנים – אבל הקב"ה בכל זאת איתנו, הוא אף פעם ובשום מצב לא עוזב אותנו. זה פשט הפסוק. ה' אומר שגם שאתם זקנים וכאילו לא שוים להשקעה אבל אני עדיין אתכם בכל מצב, "אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט". קודם כל, המיוחד בפסוק הזה – העליה העיקרית כאן – שה' אומר את הפסוק הזה. הפסוק הראשון הוא עצת האב לבנו, פסוק בספר משלי. כתוב שהתפקיד של האבא זה לתת קושי באופי של הבן, להשריש בו גבריות. אב-בן זה אבן, שבאבן יש קושי וכובד – שתי תכונות פיזיות שונות – ואנחנו תמיד מסבירים שהאב נותן לבן קושי והבן נותן לאב כובד (זה כיבוד אב). כאן זה פסוק בספר משלי, שהאבא אומר לבן אל תירא וגו'. אחר כך הבן עצמו מבין ש"עוצו עצה ותופר... כי עמנו אל" – את זה אנחנו אומרים. אחר כך ה' אומר את הפסוק האחרון. כמה "אני" יש בפסוק האחרון? יש 5 פעמים. 3 הראשון זה "אני" ו-2 האחרונים זה "ואני" בתוספת ו. אפשר לומר שאצל הקב"ה גופא זה איזה סדר של נרנח"י. זה כבר הרחבה.

הנקודה של השיחה שיש שלש רמות של גדילה, של גדלות מוחין, שהיסוד זה לא לפחד, אחר כך להבין שה' אתנו ולכן כל העצות לא יצלחו, ודבר שלישי זה להבין שגם כאשר נזדקן – בסוף הדורות, שזה הדור שלנו – גם לעת זקנה ושיבה של העם היהודי ה' אתנו. את זה ה' אומר ואני שומע את קולו מהדהד בפסוק הזה. יש כל מיני סודות בענין, אבל זה התמצית של השיחה של הרבי על שלשת הפסוקים.

התמודדות עם קליפות ה"אני"

שמנו לב שבפסוק האחרון, שזה השיא, יש ה"פ "אני" – אני אני אני ואני ואני – אפשר לומר שזה איזה חלוקה כמו נר"נ-ח"י. זה הכל הקב"ה, ה"אני" האמיתי (שדברנו עליו אתמול). זה מאד מחזק מה שדברנו אתמול בלילה שעיקר פורים זה התמודדות עם ה"אני", והתכלית זה הפסוק השלישי – "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא [נושא עון] ואני אסבול ואמלט". אמרנו בלילה שעיקר ה"אני" של הקליפה שהוא לא סובל – או לא סובל שמישהו נכנס לחדר שלי (מדין), או שלא סובל שמישהו יותר גדול ממני (עמלק). ברגע שעמ"י יוצא ממצרים ויש לו נסים זה מקומם את עמלק. ה"אני" של הקליפה לא סובל – לא סובל את הזולת בגלל זה או בגלל זה, אבל העיקר שלא סובל. פסוק השיא של פורים שהקב"ה הוא "סובל כל עלמין" (ביטוי שמשתמש בו הבעל שם טוב). ה' סובל כל אחד – גם אותך ואפילו אותי. השאלה את מי הכי קשה לסבול?!

אני אני אני ואני ואני = 317 = שיבה (המלה בפסוק הרומזת להופעות האני, שזה עיקר הפסוק). "בן ששים לזקנה", אבל "בן שבעים לשיבה"). שיבה = אברהם אבינו, הראשון שכתוב עליו שיבה. הכל בזכות השיבה, עם ישראל צריך להגיע לשיבה – הכל בזכות אברהם אבינו. שׂיבה זה גם שׁיבה (ש ימנית) – שיבת ציון, תשובה מאהבה (באחרית הימים, במצב של זקנה ושיבה – "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני", י"ל ש"ככלות כחי" היינו שיבה, וגם, או שמא דווקא, אז אני שב אל ה' בכלות הנפש בכל כחי הנשאר בי [ב'מאד' שלי המעורר את המאד העליון האמיתי שאין לו סוף ממש, כמבואר בדא"ח], וד"ל). איזה פועל כפול בפסוק? "אסבול" – הסובל כל עלמין. כל פועל זה משהו אחר – אני הוא, אני אסבול, אני עשיתי, אני אשא, אני אסבול ואמלט. העיקר כאן זה שה' סובל אותנו. זה שיש פעמיים סובל, כנגד שתי הקליפות של לא סובל – מדין ועמלק. על הקליפה השלישית – אני הכל – אין שלא סובל מישהו (כי אין אף אחד אחר), רק "אני עשיתי [אותך]" כנגד "לי יאורי ואני עשיתני" ו"אני אשא... ואמלט" כנגד "אני ואפסי עוד", וד"ל. [הרב אמר למישהו: עם הכובע הזה אפשר לסבול אותו. זה שלא סובלים מישהו זה בגלל שהוא לא הולך בפנים המתאימות. העצם ודאי טוב, אבל אם ילך מתאים זה יהיה בסדר. (יהודי צריך לדאוג שיסבלו אותו?) אם הוא רוצה לקיים "לפני עור לא תתן מכשול".].

שיר המעלות.