ו. רמזים בארבעת ביטויי המלך

נלך לפסוקים של המלך שבהפטרה (ואח"כ נסיים משהו שהיה הו"א לומר בישיבה, אבל אחרי ששאלו נאמר כאן ונצא ידי חובה), הרמז האחרון לע"ע של המלך: אמרנו שצירוף ארבעת הלשונות כסדרן הוא ההוי – הצירוף שיוצא מהפסוק "וצדקה תהיה לנו כי" לפי האריז"ל (שהוא אלול או אדר, לפי שתי השיטות בחכמת הצירוף שיש דווקא בנוגע לצירוף הזה, סוף החורף או סוף הקיץ, כנראה יש ענין גם בזה וגם בזה).

עוד ענין פשוט שלא ממש אמרנו – מלך זה בנין המלכות מן הגבורות, זה צד שמאל. רועה זה שייך לקו האמצעי, משה הוא רעיא מהימנא – דעת פנימיות התפארת. הרבה פעמים, גם הרבי מביא מספה"ק, כתוב שנשיא זה "ניצוצו של יעקב אבינו", אז יכולנו לחשוב שזה יעקב (גם קו האמצעי), אבל לכן דייקנו שהנשיא הראשון זה אברהם אבינו. אם הנשיא זה גם בתור משפיע מלמעלה למטה זה יותר יעקב, אבל לפי הווארט שאמרנו שזה היכולת לגייר את כל העולם ולהרים את כולם, גם את כל ה'הפכים', עד אין סוף – זה דווקא כח של אברהם ("אב המון גוים", אב המון אותיות באמונה, להביא את כולם בסוד האמונה הטהורה ב"הוי' אל עולם"). זה גם נושא שדברנו הרבה פעמים, שברמב"ם לא ברור מי הגיבור הכי חשוב – לפעמים משמע שזה משה רבינו, אבל יש כמה ציטוטים מהם משמע שזה אברהם אבינו. לכאורה צריך להיות משה, כי גם הוא משה – "ממשה עד משה לא קם כמשה" – אבל הוא מפליג גם בענין אברהם, בענין הזה של יציאה מלעו"ז והגעה לשיא של קדושה, הרמת עצמו וכל העולם, זה דווקא אברהם אבינו. צריך להבין, כי אברהם הוא חסד – שבדרך כלל מתואר כהמשכה מלמעלה למטה, כטבע המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך – וכאן אומרים שזה הכח של ה-י של שם הוי' ב"ה. זה שאברהם מרים את כולם – לוקח אותם איתו – זה "הלוך ונסוע הנגבה" שכתוב שזה עד אין סוף. כלומר, אף שחסד זה השפעה, התנועה העצמית של בעל החסד, אברהם אבינו, זה "הלוך ונסוע הנגבה" בדרך של העלאה, וכך הוא גם מנשא את כולם. ה-י היא האות היחידה התלויה למעלה, הכח להביא את כולם לבטול שגם שואב את כולם למעלה, עד כדי כך שאברהם אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך", שואף לשאוב את כולם לקדושה, לא לוותר על אף אחד (אכן בעם ישראל, בני יעקב אבינו, נאמר "לא ידח ממנו נדח" אבל אברהם שואף לכך לגבי כל האנושות, ודוק). לכן הוא צריך שני מתקנים – צריך את שרה אמנו, שגדולה ממנו בנביאות, שחופפת לו את הראש ומבררת מי הגר הראוי ומי לא, ולפעמים תוך כדי פעילותו, שיורד לעמקי הקליפות (כתוב שדווקא הוא יורד לגיהנם להוציא את כולם משם) ומתחבר עם כולם ואוהב את כולם, אז לפעמים לרגע לא יכול לצאת משם אז בשביל זה צריך את "יעקב אשר פדה את אברהם". לכן יש בחינה של נשיא שזה ניצוצו של יעקב אבינו – זקוק לאותו ניצוץ שיפדה אותו בעת הצורך. על זה כתוב בתניא שאם אהבת ישראל לא מתגלה בנפש – רוצה לאהוב ולא יכול – אז כדי לפדות את האהבה צריך רחמנות, מדת יעקב.

זה שיעקב הוא הרועה, כי גם עפ"י פשט היה רועה צאן. כל האבות והשבטים רעו צאן, אבל עיקר רועה הצאן שהתמסר לזה במס"נ היה יעקב והצאן שלו אלו נשמות עמ"י לדורותיהם. מלך מצד הגבורה, ה; רועה מצד התפארת, ו; נשיא מצד החסד העולה, י. יוצא שסדר האבות הוא יצחק-יעקב-אברהם. עיקר הווארט כאן שבדרך כלל הנשיא הוא הוא הרועה, רעיא מהימנא, מדרגת נשיא שנשארת אחרי מלך (בחינת ה"רב" של "מלך רב") – "לעולם" זה שהוא חי חיים נצחיים, עליה בקדש לעולם ועד (מה שעמ"י נקרא עץ בקהלת, "כימי העץ ימי עמי" – ימים אין סופיים) – וכאן יש חלוקה. הפירוש הזה הוא בעצם זה שישראל קדם לכל דבר, גם לתורה. יש מה שמזינים את ישראל עם התורה, ובכך מפרנסים והופכים את האמונה לדעת, ויש את העצם של ישראל שעולה וחוזר למקור שיותר גבוה מהתורה, "ישראל עלו במחשבה". אך זה מכח זה שבתחילה הוא ניזון מהפנימיות של התורה.

נחזור לארבעת הביטויים: "ומלך אחד יהיה לכלם למלך" (בלי זיהוי עדיין, לכן לא יודעים עדיין ברור לאיזה עץ הוא שייך, אף שיש רמז די מוכח – "ומלך אחד" עולה דוד המלך – זה לא מפורש עדיין), "ועבדי דוד מלך עליהם" (עם דגש על "עבדי"), "ורועה אחד יהיה לכלם", "ודוד עבדי [עם דגש על עצמות דוד] נשיא להם לעולם". גם פה יש משהו מופלא אם עושים את החישוב. אמרנו שרק הביטוי הראשון עולה סנהדרין, אבל אם מחברים את שני הראשונים – בשניהם כתוב מלך – עולה 730, י"פ חכמה (שכנגד ה-י של שם הוי'), וכשמחברים את שני הלשונות הבאים הם עולים 1168 = 16 פעמים חכמה. כלומר, שכל המערכת עולה הוי' פעמים חכמה – "הוי' בחכמה יסד ארץ" – המתחלק ל-י פעמים חכמה ואחר כך הוה פעמים חכמה. כמו ש"מלך במשפט יעמיד ארץ" (ארץ חפץ, כנסת ישראל) כך "הוי' בחכמה יסד ארץ". הממוצע בין שתי הלשונות הראשונים לשני האחרונים זה כמובן יג פעמים חכמה (אהבה פעמים חכמה) העולה אהבת ישראל וכו'. זה עוד רמז מאד יפה של הלשונות האלה, "הוי' בחכמה יסד ארץ". קודם דברנו על איך הדעת כוללת הכל, וכאן איך החכמה – נקודת הבטול – היא כוללת ומייסדת את הכל, "אבא יסד ברתא", "מלך במשפט יעמיד ארץ" (החכמה היא כלל בראש והדעת כלל בסוף כאשר הבינה היא פרט באמצע).

עוד רמזים נשאיר לאחר כך.