ג. יחוד בעולם-שנה-נפש

נחזור לנבואה: קודם יש "עץ אחד", אחר כך יש "מלך אחד" ואחר כך יש "רועה אחד" ואחר כך "נשיא" שלא כתוב בו "אחד" – האחד הוא כבר מובן מאליו, ולא צריך לומר עוד אחד, אותו "עבדי דוד" שהוא "מלך אחד" הוא הוא "דוד עבדי נשיא להם לעולם". בלשון החסידות הנשיא הוא כבר בדרגת יחיד, שלמעלה מאחד – זה היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך". גם במעשה בראשית יש שלש "אחד", וכאן יש שלש "אחד" ואז נשיא בלי "אחד". אם עושים את כל הלשונות הללו – עץ אחד מלך אחד רועה אחד נשיא (עד נשיא, ולא עד בכלל, עולים ג ה"אחדים" יהודה פעמים חוה, ואילו נשיא, ללא אחד, עולה חוה בריבוע כללי, ס"ה ז בריבוע פעמים חוה, ודוק) – זה עולה ביטוי מאד חשוב בספר יצירה, הספר הראשון של נשמתא דאורייתא. ה' ברא את העולם מורכב משלשה ממדים, עולם-שנה-נפש, ובכל מצוה שמקיימים מייחדים את שלשת הממדים (כח היחוד, הדעת, של בר המצוה).

נדרוש לכבוד הבר-מצוה, שבע"ה גם יוכל להתבונן בזה בהמשך: הוא מקבל דעת, אבל הדעת כוללת את כל המוחין חב"ד. יש כמה וכמה הסברים איך להגדיר את העולם-שנה-נפש בספירות העליונות ובכחות הנפש. זה עיקר היחוד – כל דבר קורה במקום בזמן ובנפש, וצריך לייחד אותם יחד (כך ה' ברא את העולם). איך זה בחכמה-בינה-דעת (שהכל כלול בדעת) – איפה שם העולם, איפה השנה ואיפה הנפש? כתוב שזה מלמטה למעלה: שהעולם זה בדעת, והשנה (השנה היהודית זה "מועדים לשמחה", "בינה לעתים") זה במח הבינה, ואילו את הנפש – "שבעים נפש" עליהם קראנו בשבת, נפש לשון יחיד, גם גילוי האחד, "אחד האמת" מתגלה בחכמה דווקא, ועיקר הנפש זה הבטול לקדושה שהוא פנימיות החכמה – זה בחכמה. לכל אחד יש פסוק.

יש יום אחד בשנה, "אחת בשנה", שכתוב בספה"ק שזה עיקר הזמן שמייחדים עולם-שנה-נפש – שזה עיקר הדעת – זה יום כיפור, "אחת בשנה". המקום הכי מיוחד בעולם זה בית המקדש ובתוכו גופא המקום הכי מיוחד זה קה"ק שלשם נכנסים אך ורק פעם אחת בשנה – לסלת הנקיה ביותר בעולם, המקום המובחר ביותר שה' ברא בעולם, קדש הקדשים. מתי נכנסים? רק יום אחד בשנה אפשר להכנס לשם, "אחת בשנה", יום הכיפורים. ומי נכנס? מי שהוא המובחר שבעם ישראל, המובחר והנבחר הנכנס מכח כל העם לכפר בעד העם – הכהן הגדול, הוא הנפש. זו הדוגמה העיקרית, שכתובה בספרים, של יחוד עולם-שנה-נפש, ביום כיפור – קדש הקדשים, "אחת בשנה" והכהן הגדול (שרק לו מותר ומצוה להכנס לפני ולפנים לקה"ק, להקטיר את הקטרת).

מה לגבי כל השנה? איך אפשר לקיים את זה (כל אחד מאתנו) בכל השנה כולה? לא כל יום זה יום כיפור, אבל הרעיון והעבודה והיחוד כן קיים כל יום. כמו שיש קדש הקדשים בבית המקדש יש לנו מקום מקודש כל השנה, שכל אחד יכול להיות שם – ארץ ישראל, זה המקום הקדוש שלנו. ידוע הפתגם שגם מי שנמצא בחוץ לארץ – לא עדיין ממש בארץ ישראל – יכול לפעול ולעשות ולהתבונן "מאך דא ארץ ישראל", שצריך להחדיר את אוירת קדושת ארץ ישראל למקום בו הוא שוכן. צריך להכשיר את הקרקע כאן, במקומו בו הוא נמצא, כדי להכין ל"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". אז מי שמקדש את המקום עושה אותו בקדושת ארץ ישראל. בכלל כתוב שמקום הצדיק, אפילו בחו"ל, קדוש בקדושת א"י. ולגבי הזמן, כמו שיו"כ זה שבת שבתון כך שבת, וחוץ מזה שפעם בשבוע יש שבת כתוב שתלמידי חכמים נקראים כל הזמן שבת (ודאי הבר מצוה שלנו הוא ת"ח, ויהיה עוד יותר ת"ח). בכתבי האריז"ל כתוב שכל תפלת חול היא הארה של שבת קדש. שוב, ת"ח הוא כל הזמן קדוש בקדושת השבת. כך המקום של כל יהודי כל הזמן צריך להיות ארץ ישראל והזמן של כל יהודי כל הזמן צריך להיות שבת. ומה לגבי הנפש? הלא נפש כל יהודי הוא "חלק הוי'" ממש (וכידוע מהבעל שם טוב שהעצם כאשר אתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו). הנפש של כל יהודי היינו המודעות התמידית ל"הוי' [אחד]", וכמ"ש "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (והיא מצוה תמידית ליחד את הוי' בנפש בכל רגע כמו שיתבאר, חוץ ממצות קריאת שמע פעמים בכל יום, המצוה הראשונה בפועל – עקימת שפתיו הוי מעשה ממש – שמקיים הבר מצוה וכדלקמן). נפש זו מודעות, "גם בלא דעת נפש לא טוב" – נפש זה בעיקר הדעת, אמרנו שבחב"ד זה חכמה, אבל הכל זה בחינות דעת. עיקר הנפש, "גם בלא דעת נפש לא טוב", אבל עם דעת הנפש היא טובה, כשיש לו את כח היחוד, יכולת לדבק השקפה עליונה עם השקפה תחתונה, אז הנפש היא במודעות תמידית של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". "אשרי אדם אשר לא יחשב הוי' לו עון" מפרש מורנו הבעל שם טוב "אשרי אדם אשר" רגע אחד בו "לא יחשב הוי'" נחשב "לו עון" – אשרי אדם כזה שאם רגע אחד מפסיק לחשוב על ה' אחד יחיד ומיוחד זה נחשב לו עון. זה עצם הנפש, קדושת הנפש של היהודי (ידוע שארץ ישראל עולה לב פעמים הוי' ב"ה ושבת עולה זך פעמים הוי' ב"ה ועם עוד הוי' [אחד] כנגד נפש עולה הכל 1560 = י פעמים יוסף = כלי פעמים הוי' ב"ה, כאשר כלי הוי' = אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם", "וידעת היום וגו' הוי' הוא האלהים וגו'", וד"ל).

אם כן, החכמה שבדעת זה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", הבינה שבדעת זה "זכור את יום השבת לקדשו". כתוב ששבת מצד עצמה, "מקדשא וקיימא", זה מוחין דאמא, אבל פעולת הקדוש שלנו – וכך זכירת השבת כל השבוע – ממשיכה מוחין דאבא למוחין דאמא, ממשיכים "זכור" ל"'שמור' לנוקבא". כשאנחנו מקיימים את המצוה של "זכור את יום השבת לקדשו" ממשיכים ממוחין דאבא למוחין דאמא. בתוך עשרת הדברות "אנכי" ו"לא יהיה לך" זה עתיק ואריך, ו"לא תשא" זה אבא, ואחר כך "זכור את יום השבת לקדשו" זה אמא, רק שזה עבודת המשכת מוחין דאבא לתוך אמא. אז הפסוק של שבת זה "זכור את יום השבת לקדשו". הפסוק של דעת, ששייך לארץ ישראל – "בכל דרכיך דעהו" שנעשה בארץ – זה "לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך". שאם זוכים "לדעת בארץ דרכך" אז "בכל גוים ישועתך". שוב, היחוד של עולם שנה נפש – של עץ אחד מלך אחד רועה אחד נשיא – בעבודת ה' זה "לדעת בארץ דרכך" (ש"להוי' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה", הכל שייך לה', אין רכוש – מי שהוא בר דעת, היהודי, כעת הבר מצוה הוא בר דעת, יכול לדעת שעד עכשיו היו לי דברים, סוכריות וצעצועים, אבל מהיום והלאה "להוי' הארץ ומלואה", אין שלי, הכל שייך לה'). שבת זה ענג שבת, גם ענג גשמי בשבת זה קדוש – תענוגות בני אדם לא בשבת זה לא קדוש. שבת זה שכל התענוג הוא לה' ("אז תתענג על הוי'", כולו לה', "שבת להוי'", וכולו על ה', שלפי פשוטו היינו מה' אך לפי סודו היינו מעל ל-ד אותיות שם הוי', נמצא שיש כאן ג מדרגות: להוי', על הוי' על הוי', סוד חש-מל-מל דענג שבת, וד"ל), כל התענוג בעולם הזה הוא רק לה'. הדעת זה שכל הרכוש הוא רק של ה', ושבת זה שכל התענוג, כל הכיף שלי, זה הוא רק לה'. ומה זה חכמה? זה שבכלל "אין עוד מלבדו" – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". החכמה – אין עוד מלבדו; הבינה – כל השמחה והתענוג של ה' ("שמחו צדיקים בהוי'" תמיד); הדעת – כל הנכסים והרכוש רק של ה' (רק מי שיש לו דעת יכול לכוון את זה).