עימות מרדכי והמן – על חוש הראיה

אז קודם כל צריך להבין מה הקשר למרדכי, ומה הקשר להמן, ומה הקשר לפשט של "וכל זה איננו שוה לי"? קודם כל, רואים שהפועל העיקרי של הפסוק הזה הוא החוש של החדש, חוש הראיה – "בכל עת אשר אני ראה". זה בעצם הכי חשוב, בעבודת ה' תיקון החוש זה העיקר. רואים שהפועל כאן זה "רואה". בפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", "ראה חיים" = מרדכי. העימות בין מרדכי להמן זה על החוש הזה, חוש הראיה – מי שולט על חוש הראיה, אם זה חוש של מרדכי, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". לפי חז"ל האשה של מרדכי היא אסתר עצמה ("ותהי לו לבת" – "לבית"), והם התיקון של אדם וחוה בגן עדן (כך כותב האריז"ל). "מרדכי בדורו כמשה בדורו" – בין כל צדיקי התנ"ך הוא עיקר ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", וממנו לומדים את הכלל הזה, שבכל דור יש משה רבינו. כתוב "מרדכי מן התורה מנין?" מר-דרור מתורגם "מירא דכיא". מר דרור זה משה רבינו בכל דור ודור. מרדכי ואסתר הם תיקון אדם וחוה – ראשית התנ"ך וסוף התנ"ך. המן לא סובל לראות את מרדכי, זה מעיק על חוש הראיה שלו. גם כשהוא אומר "וכל זה איננו שוה לי" משתמש במלה "זה" – משה רבינו נתנבא ב"זה", זה חוש הראיה המובהק, אספקלריא המאירה, וכל הנביאים התנבאו ב"כה", בראיה מטושטשת קצת, אספקלריא שאינה מאירה. "זה" היינו ראיה מאה אחוז. אם כן, התיקון של חדש תמוז זה להגיע ל"זה". הכל מתחיל מ"זה", זה תחלת הצירוף כאן. "זה אלי ואנוהו" – "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא" במעשה מרכבה (מרכבה = "אני ראה", מעשה מרכבה פותחת "... ואני [אני ביחד עם השכינה הנקראת 'אני', כך מפורש בחז"ל] בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים", וד"ל). "זה" היינו להצביע באצבע, לראות ישירות בזיהוי אמיתי.

כוונה חיובית ל"זה איננו שוה לי"

כל פעם אנחנו דורשים, על דרך הבעל שם טוב, שכל דבר שבפשט נאמר במקור בהקשר שלילי – כמו כאן, מאמר המן שאינו סובל לראות את מרדכי יושב בשער המלך – צריך אתהפכא לטוב (ולא סתם טוב אלא טוב מאד, כיתרון האור מן החשך דווקא). דווקא אם האריז"ל אומר שהיום צריך לכוון את הפסוק הזה, "זה איננו שוה לי", אז ברור שצריך לתת לו כוונה חיובית מאד.

חי – דופק החיים, "רצוא ושוב"

אמרנו שהאות של הראיה זה האות ח, האות של החיים. למה ח זה האות של החיים? כי ל-ח יש שני קוים וחטוטרת. מצד שמאל של ה-ח יש ז, וביחס לצד ימין יש כמה גרסאות – או ז או ו. אבל כתוב שה-ז בצד שמאל עולה, זה "רצוא", וה-ו (כך נציירה) בצד ימין יורדת ב"שוב". כל ה-ח היא כמו חופה, החטוטרת זה עצם החופה שמעל ראשי החתן והכלה ומיחדת אותם, החתן בצד ימין (ו) והכלה בצד שמאל (ז) הם אור ישר ואור חוזר, בלי הפסק ביניהם. קוראים לתנועה זו "רצוא ושוב". מכל האלף-בית ה-ח היא האות הרומזת לסוד "רצוא ושוב", "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". על זה כתוב בחסידות "אל תקרי 'חיוֹת' אלא 'חיוּת'" – לכל דבר חי יש דופק של רו"ש. מי שיודע למדוד את הדופק של העם זה המשה רבינו שבדור. כתוב שמשה ידע למדוד את דופק הלב ועזרא את דופק היד. מי שהכי רגיש לדופק של העם הוא המנהיג, הוא מרדכי, הוא המשה רבינו. בכל אופן, יש ב-ח רו"ש. גם בראיה, מי שלומד את סודות הראיה לפי הקבלה, לא רק שהעינים קולטות אור, אלא יש גם הקרנה של אור מתוך העינים. אין כאן המקום להסביר, אבל תוך הראיה גופא יש רו"ש. הראיה זה מאד חי. במדה מסוימת הראיה יותר חיה מכל שאר החושים. עיקר החיות של האדם זה בראיה (והיא החוש הכולל את שאר כל החושים בסוד "כי להוי' עין אדם וכל שבטי ישראל", וד"ל). סומא, שלא רואה, חשוב כמת. כמו שאמרנו שיש דפק ביד ודפק בלב, יש גם דפק בעינים, בראיה. צריך לקדש את החיים האלה, את דפק הראיה, ה"ראה חיים". בכל אופן, ה-ח זה "רצוא ושוב", חתן וכלה מתחברים תחת חופה. אבל במלה חי, חוץ מ-ח יש גם י. בחדשים י זה חדש אלול. יש שלשה חדשים בקיץ (תקופת תמוז), תמוז-אב-אלול, שבשבטים זה דגל מחנה ראובן – ראובן-שמעון-גד – ובאותיות זה ח-ט-י. בכל אופן, ה-י מצטרפת ל-ח למלה חי או חיים (בארמית, לשון ראיה היא חם – חמי – חם החיים, ודוק. יש גם לשון חזי, בשתיהן העיקר כמובן היא האות ח, ראש התבה, האות של חדש תמוז, אות הראיה). ה-ח זקוקה ל-י כדי שזה יהיה חי. מה זה י בכל מקום? זה נקודת בטול, זה קדושה. כתוב בתניא שההבדל בין הקדושה ללעו"ז הוא רק בדבר אחד – אם יש בטול לה' או אין. שוב, לתקן את הראיה זה רק על ידי נקודת בטול, צירוף האות י לאות ח.